בניגוד למלכים האחרים בסביבה, בלק בן ציפור, מלך מואב, בוחר בטקטיקה אחרת נגד בני ישראל. במאבק לעצור את העם העולה ממצרים בדרכו לארץ אבותיו, הוא פונה למלחמה שונה לגמרי ממה שראינו עד כה. לא מלחמה פיזית ישירה, לא חיצים, קשתות ומארבים על החלשים, אלא מלחמה בכוח המילים.

בסיפור הפנטסטי שאנחנו פוגשים בפרשה זו, בלק מזמין אליו את הקוסם, בלעם, לקלל את העם. בהתחלה בלעם אומר לא, אחכ ה”לא” בכל זאת הופך ל”כן”, אך בהיותו עדיין סוג של איש האלוהים, האלוהים מתנה עימו תנאי: “וַיָּבֹ֨א אֱלֹהִ֥ים אֶל־בִּלְעָם֮ לַ֒יְלָה֒ וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ אִם־לִקְרֹ֤א לְךָ֙ בָּ֣אוּ הָאֲנָשִׁ֔ים ק֖וּם לֵ֣ךְ אִתָּ֑ם וְאַ֗ךְ אֶת־הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר־אֲדַבֵּ֥ר אֵלֶ֖יךָ אֹת֥וֹ תַעֲשֶֽׂה” (במדבר כ”ב:כ).

בלעם אם כן מסוגל רק לתעל את מה שהאלוהים מכניס לפיו, ולכן יוצאים ממנו דברי שיר, שבח וברכה. חלקם מפורסמים כמו:

“מַה־טֹּ֥בוּ אֹהָלֶ֖יךָ יַעֲקֹ֑ב מִשְׁכְּנֹתֶ֖יךָ יִשְׂרָאֵֽל” (במדבר כד:ה)

או זה:
“כִּֽי־מֵרֹ֤אשׁ צֻרִים֙ אֶרְאֶ֔נּוּ וּמִגְּבָע֖וֹת אֲשׁוּרֶ֑נּוּ הֶן־עָם֙ לְבָדָ֣ד יִשְׁכֹּ֔ן וּבַגּוֹיִ֖ם לֹ֥א יִתְחַשָּֽׁב׃ מִ֤י מָנָה֙ עֲפַ֣ר יַעֲקֹ֔ב וּמִסְפָּ֖ר אֶת־רֹ֣בַע יִשְׂרָאֵ֑ל תָּמֹ֤ת נַפְשִׁי֙ מ֣וֹת יְשָׁרִ֔ים וּתְהִ֥י אַחֲרִיתִ֖י כָּמֹֽהוּ” (במדבר כג:ט-10)

וזה:

“כָּרַ֨ע שָׁכַ֧ב כַּאֲרִ֛י וּכְלָבִ֖יא מִ֣י יְקִימֶ֑נּוּ מְבָרְכֶ֣יךָ בָר֔וּךְ וְאֹרְרֶ֖יךָ אָרֽוּר” (במדבר כד:ט).

יש כאן משהו מדהים: הופעתו של נביא, לא יהודי, שחז”ל אמרו, השתווה למשה רבנו. יש לו יכולות מילוליות מעל ומעבר וכולם מפחדים או לפחות נראה שלוקחים אותו מאד ברצינות, כששליחים, כסף וזהב מגיעים לפתח ביתו. בהתחלה אנחנו נוטים לחשוב שזה מפני שהוא כזה אדם גדול, אבל הנה, אנחנו פוגשים אותו על אם-הדרך, נביא כזה גדול שמתימר לקלל את עם ה’, והוא לא מצליח להבין אפילו את האתון שלו. אז ממה בעצם הפחד?

בחיינו, אנחנו מתיחסים לדיבור ככלי להעברת אינפורמציה. אנחנו משוכנעים יותר שכלי נשק הורגים יותר מכל הדבר אחר, וכמובן ברמה מסוימת יש בזה אמת רבה. אבל התורה חשבה אחרת.

בספר תהילים נאמר “בִּדְבַ֣ר ה’ שָׁמַ֣יִם נַעֲשׂ֑וּ וּבְר֥וּחַ פִּ֝֗יו כׇּל־צְבָאָֽם” (לג:ו). חז”ל לימדו בפרקי אבות שהעולם נברא בעשרה “מאמרות”. כלומר, מה שיוצר את המציאות, זה הרצון האלוהי שבא לביטוי במילים, וזה שיש דיבור באדם, זהו בעצם צלם אלוהים בתוכנו, נגיעה ממעל לעולם הפיזי. על דרך הטוב, אנחנו רואים את זה בכוח התפילה, למשל של משה, לרפואת אחותו, 5 מילים קצרות המשנות מציאות. בפרשה שלנו, אנחנו רואים את הפחד מהקללה, שיכולה לשנות מציאות לרעה. ובשעה שאנחנו לא משה רבנו והמילים איבדו מכוחן, יש בודאי דוגמאות למקרים בחיינו כשיצרנו או חלילה הרסנו עולם במילים…

ועדיין. זה יפה, אבל התורה יכלה לספר לנו על כוחן של המילים בלי לתת כל כך הרבה מקום לסיפור על בלק ובלעם, שני לא-יהודים, הקושרים רעות נגד בני-ישראל במסעם?

נציע כמה תשובות:

1. אנחנו לומדים כאן על הנסיון האחרון לעצור את בני ישראל מלהגיע לארץ ישראל. כנראה לא במקרה זה קורה דוקא עכשיו, ברגע האחרון לפני שיכנסו ויבססו שוב את נוכחותם בארץ אבותם. אולי, התורה מבקשת מאיתנו לשים לב לנקודות הרגישות האלו בחיינו, כפרטים וכעם. חשבנו שכבר ראינו הכל, חשבנו שכבר עברנו הכל. בסיפור שלו, בלק ובלעם יודעים שעם ישראל מציע אלטרנטיבה תרבותית למה שהיה עד אז. זהו איום לא פשוט עבורם. יתכן שדוקא כשנהיה הכי קרובים להגשמה העצמית המלאה שלנו, כיחידים וכעם, מישהו ירצה למנוע מאיתנו מ”להדליק את האור שלנו”.
2. בשיר המעלות, יש שורה מוזרה: “אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל ה’ לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה”, ומה שעוד יותר מוזר, זה שהשורה אחרי, כביכול מודה: “הִגְדִּיל ה’ לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים” (תהילים קכו:ג-ד). אולי היה צריך להיות הפוך? קודם שאנחנו נכיר בנס שלנו ואחכ גם יראו אותו אחרים? מסתבר שלא (וגם זה מוכר בחיים האישיים ובחיים הלאומים). לפעמים יש לנו צורך במישהו מבחוץ שיזכיר לנו מי אנחנו, ובלעם עושה כאן עבודה נפלאה.
3. בהפטרה אומר מיכה הנביא (ו, ה): “עמי זכור… בלק ובלעם… למען תדעו את דרכיו של ה'”. מה הקשר בין בלק ובלעם ובין “דרכיו של ה'”? בלעם בא לקלל את האנשים והקללות הופכות לברכות. זו הקריאה היהודית. בכנס לפני שנה אמר הרב דוניאל הרטמן: “מדינות רבות חוגגות את הניצחונות שלהן ומסתירות את כישלונותיהן ואת האסונות שלהן… אבל עבורנו, זה יהיה בזבוז. להאשים אחרים? כל אחד יכול לעשות את זה. אבל לקחת צרות ולהפוך אותן לשיעורים מעוררי השראה? זה משהו מיוחד”… 

זו המומחיות שלנו. הקב”ה מלמד אותנו לקחת חיטה ולהפוך אותה ללחם; ענבים ליין; זיתים לשמן; כותנה לבגד, קללות לברכות, כאבי לב ואתגרים לחיים בעלי משמעות וצמיחה מתמדת. מי יתן ונצליח.

Unlike the other kings in the area, Balak son of Zippor, king of Moab, chooses a different tactic against the Children of Israel. In the struggle to stop the People ascending from Egypt on their way to the Land of their ancestors, he turns to a war,  completely different from what we have seen so far. Not a direct physical threat; not arrows, bows and ambushes on the weak, but a war through the power of words.

In the fantastic story we encounter in this Torah portion, Balak invites the magician, Bil’am, to curse the People. At first Bil’am says no, then the “no” nevertheless becomes a “yes”, but being still a kind of man of Gd, Gd gives him a condition: “And God came to Bil’am at night and said to him, ‘if these people came to call on you, rise and go with them, but only that which I speak to you, that you will do” (Numbers 22:20).

If so, Bil’am is only capable of channeling what which Gd puts in his mouth, therefore, words of praise and blessing emerge. Some quite  famous, like “ma tovu… how goodly are your tents oh Jacob, your dwelling places, oh Israel” (Numbers 24:5)

Or this: As I see them from the mountain tops, Gaze on them from the heights, There is a people that dwells apart, Not reckoned among the nations. Who can count the dust of Jacob, Number the dust-cloud of Israel? May I die the death of the upright, May my fate be like theirs!” (23:10)

And this: They crouch, they lie down like a lion, Like the king of beasts; who dare rouse them? Blessed are they who bless you, Accursed they who curse you! (24:9)

There is something amazing here: the appearance of a prophet, who’s not a Jew, who, our sages equated to Moses; He has great abilities with words and it seems like everyone fears him or at least, takes hi very seriously, when messengers arrived with silver and gold at his dor. In the beginning we tend to think that this is because he is such a great person but behold, then we chance upon him on the road, such a great prophet who pretends to curse the People of Gd, and he fails to understand even his own she-donkey. So what exactly is fear?

In our lives, we treat speech as a tool for transmitting information. We are convinced that weapons kill more than anything else, and of course, on some level there is a lot of truth in that. But the Torah thought otherwise.

In the Book of Psalms it is said, “In the word of the Hashem, the heavens were made, and in the breath of his mouth – all their hosts” (33:6). Our Sages taught, in Pirkei Avot, that the world was created in ten “statements”, namely, what makes reality, is Gd’s will expressed in words. The fact that there is speech within us, is actually Gd’s image within us, a touch from above the physical world. On the good side, we see it in the power of prayer, when Moses, in order to heal his sister, uses 5 short words that change reality. In our parsha, we see the fear of the curse, which can change reality for the worse. And while we are not Moses and words might have lost from their initial power, we probably also have examples for cases in our own life, when we created, or destroyed worlds with words…

And yet. All this is well and fine, but could the Torah tell us about the power of words without giving so much space to the story of Black and Bil’am, two non-Jews, who conspire badly against the Children of Israel in their journey?

Here are a few suggestions:

1. We learn here about the last attempt to stop the Children of Israel from reaching the Land of Israel. It’s probably not a coincidence that this happens exactly now, at the last minute before they enter and re-establishment of their presence in the Land of their ancestors. Perhaps, the Torah asks us to pay attention to these delicate, fragile points in our lives, as individuals and as a People. We thought we have already seen everything, we thought we have already gone through everything. In this story, Balak and Bil’am know that the People of Israel offer a cultural alternative to what was in the region / world until then. This is quite a threat for them. It’s possible that precisely when we are closest to our self-fulfillment, as individuals and as a People, that davka then, someone will want to prevent us from getting there, from “turning on our light.”
2. In Shir Hama’alot, there is a strange line: “Then the Nations will say, ‘The Lord has done greatly with them’”, and what is even stranger, is the line after, as if admitting:  ‘the Lord has done greatly with us, we have been glad’ (Psalms 126:3-4). Maybe it should have been reversed? First, we should know our own miracle and only after, others will see it too? Turns out, it’s not so (and that too might be familiar in personal life and national life). Sometimes we need someone on the outside to remind us who we are, and Bil’am does a wonderful job here.
3. In the Haftarah, the prophet Micah (6:5) says: “My people remember … Balak and Bil’am … so that you may know the ways of Hashem”. What is the connection between Balak and Bil’am and “the ways of Hashem”? Bil’am comes to curse the People and the curses turn into blessings. This is the Jewish call. At a conference a year ago, Rabbi Doniel Hartman said: “Many countries celebrate their victories and hide their failures and disasters … but for us, this would be a waste! Blame others? Anyone can do it! But take trouble and turn them into inspiring lessons? That is something truly special “…

This is our specialty. God teaches us to take wheat and turn it into bread; grapes – to wine; olives – to pure oil; cotton – to clothing, curses – to blessings, heartaches and challenges – to a life of meaning and constant growth. May we succeed.

Shabbat Shalom שבת שלום.