״ארץ חמדה טובה ורחבה״ – פרשת ״עקב״

ב-2711 הדפים של התלמוד הבבלי יש 37 מסכתות על נושאים שונים (ויש יגידו משונים), ואף אחת מהן לא קרויה, מסכת ״ארץ ישראל״. היה הגיוני שתהיה מסכת כזו: מקום אחד שנמצא בו בצורה מרוכזת את כל מה שקשור לארץ – מצוות, הלכות, מנהגים, סיפורים. מצד שני, אולי בכוונה אין, מפני שאין מקום בו הארץ מתחילה ונגמרת, אלא היא נוכחת תמיד כחלק בלתי נפרד מחיי היומיום של עם ישראל. 

הארץ מוזכרת אינספור פעמים בתורה, אבל פרשת ״עקב״ היא במיוחד שיר הלל לארץ, גם בתוכן שלה וגם ברמה האישית ביותר עבורי: לפני 7 שנים, לגמרי ״במקרה״, בשבוע שבו נקראת הפרשה הזו, חזרתי לארץ. 

פרשת ״עקב״ מתארת אותה כך: 

כִּ֚י ה׳ אֱלֹהֶ֔יךָ מְבִֽיאֲךָ֖ אֶל־אֶ֣רֶץ טוֹבָ֑ה אֶ֚רֶץ נַ֣חֲלֵי מָ֔יִם עֲיָנֹת֙ וּתְהֹמֹ֔ת יֹצְאִ֥ים בַּבִּקְעָ֖ה וּבָהָֽר׃ אֶ֤רֶץ חִטָּה֙ וּשְׂעֹרָ֔ה וְגֶ֥פֶן וּתְאֵנָ֖ה וְרִמּ֑וֹן אֶֽרֶץ־זֵ֥ית שֶׁ֖מֶן וּדְבָֽשׁ׃ אֶ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר לֹ֤א בְמִסְכֵּנֻת֙ תֹּֽאכַל־בָּ֣הּ לֶ֔חֶם לֹֽא־תֶחְסַ֥ר כֹּ֖ל בָּ֑הּ, אֶ֚רֶץ אֲשֶׁ֣ר אֲבָנֶ֣יהָ בַרְזֶ֔ל וּמֵהֲרָרֶ֖יהָ תַּחְצֹ֥ב נְחֹֽשֶׁת׃ וְאָכַלְתָּ֖ וְשָׂבָ֑עְתָּ וּבֵֽרַכְתָּ֙ אֶת־ה׳ אֱלֹהֶ֔יךָ עַל־הָאָ֥רֶץ הַטֹּבָ֖ה אֲשֶׁ֥ר נָֽתַן־לָֽךְ…

על הפסוק האחרון שהושאל לתוך ברכת המזון אומר הרמב״ן, ״וְטַעַם עַל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה… יְצַוֶּה שֶׁתְּבָרְכֵהוּ בְּכָל עֵת שֶׁתִּשְׂבַּע עַל הַשֹּׂבַע וְעַל הָאָרֶץ שֶׁנָּתַן לְךָ שֶׁיַּנְחִילֶנָּה לְךָ לְעוֹלָמִים וְתִשְׂבַּע מִטּוּבָהּ. וְהִנֵּה חִיּוּב הַמִּצְוָה הַזֹּאת בְּכָל מָקוֹם״. בכל מקום! לא משנה איפה בעולם נשב לאכול פרוסת לחם, נודה על הארץ הזו! ולא בגלל התיאור הציורי היפיפה, כי לפי הרמב״ן, לא בכך טמון ייחודה של הארץ, אלא בהשגחה המתמדת יש להקב”ה עליה.

הרמב״ן היה הראשון שכלל את מצוות ישוב ארץ ישראל כאחת מתרי״ג המצוות: …״ואומר אני כי המצווה שחכמים מפליגים בה (המצווה החשובה) והיא דירת ארץ ישראל… מצוות עשה לדורות, ומתחייב בה כל אחד ממנו ואפילו בזמן הגלות״. הוא החזיק בדעה שהטעם העיקרי של קיום כל המצוות הוא בארץ ישראל, וקיום המצוות בחו״ל הוא רק כדי שלא יישכחו. שכל סיפורי התורה הובאו בגלל הקשר שלהם לארץ ישראל (בין אם הקשר ברור או סמוי), ושהיחס בין העם והארץ הוא הדדי – שהארץ שומרת אמונים לעם, כמו שהעם שומר לה. הוא עצמו חי רוב חייו באיזור ברצלונה שבספרד, אבל כשהיה בן 73, עלה סופסוף לארץ, חי בה ולבסוף נקבר בה (יש אומרים למרגלות הכרמל). 

וממש לפני סוף הפרשה:
כִּ֣י הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר אַתָּ֤ה בָא־שָׁ֙מָּה֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ לֹ֣א כְאֶ֤רֶץ מִצְרַ֙יִם֙ הִ֔וא אֲשֶׁ֥ר יְצָאתֶ֖ם מִשָּׁ֑ם אֲשֶׁ֤ר תִּזְרַע֙ אֶֽת־זַרְעֲךָ֔ וְהִשְׁקִ֥יתָ בְרַגְלְךָ֖ כְּגַ֥ן הַיָּרָֽק׃ וְהָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹבְרִ֥ים שָׁ֙מָּה֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ אֶ֥רֶץ הָרִ֖ים וּבְקָעֹ֑ת לִמְטַ֥ר הַשָּׁמַ֖יִם תִּשְׁתֶּה־מָּֽיִם׃ אֶ֕רֶץ אֲשֶׁר־ה׳ אֱלֹהֶ֖יךָ דֹּרֵ֣שׁ אֹתָ֑הּ תָּמִ֗יד עֵינֵ֨י ה׳ אֱלֹהֶ֙יךָ֙ בָּ֔הּ מֵֽרֵשִׁית֙ הַשָּׁנָ֔ה וְעַ֖ד אַחֲרִ֥ית שָׁנָֽה (יא, י-יב).   

רש״י מביא פירוש שאני אוהבת במיוחד כאן (מהספרי), ואומר שבארץ מצרים, היינו צריכים לאבד שינה, עמול ולעבוד. שדות קרובים לנהר קבלו יותר מים והרחוקים – פחות ״אֲבָל זוֹ למטר השמים תשתה מים – אַתָּה יָשֵׁן עַל מִטָּתְךָ, וְהַקָּבָּ”ה מַשְׁקֶה נָמוּךְ וְגָבוֹהּ גָּלוּי וְשֶׁאֵינוֹ גָלוּי כְּאֶחָת״. לפי הרמב״ן, בגלל ההשגחה המיוחדת על הארץ, כל אירוע וכל פרט בחיינו כאן יהיה הזדמנות לחיבור עם הקב״ה. זה דבר לא פשוט לחיות ככה, לכן מבחינות מסוימות, אפשר להבין את מי שיגיד שקל יותר במצרים. לחיות בארץ זו בחירה, לא אחת – להגיע, אלא בכל רגע.

בסוף מסכת כתובות מובאים כמה סיפורים על חכמים שהביעו את אהבתם לארץ בדרכים שונות. היה מי שנשק את סלעי נמל הכניסה לארץ, ומי שתיקן דרכים לנוחיות ההולכים. והיו גם רבי אמי ורבי אסי שהיו עוברים ממקום שטוף שמש למקום מוצל, וממקום מוצל למקום שטוף שמש. רגע, איך זה בדיוק הבעת אהבה לארץ? אולי אלו סתם שני אנשים שמחפשים נוחות? אלא שע״פ רש״י, הם נהגו כך כדי שלא תהיה להם אפילו סיבה אחת להתלונן על הארץ. 

שבת שלום.

פוסטים נוספים לפרשת ״עקב״: https://miko284.com/?s=ekev

In the 2,711 pages of the Babylonian Talmud, there are 37 tractates covering a wide range of common and uncommon topics, yet not a single one is called Tractate Eretz Yisrael.

It would have made sense for such a tractate to exist: one place where we can find everything related to the Land, commandments, laws, customs, stories. Then again, perhaps its absence is intentional. There is no one point where the Land begins and ends, because it is always present, woven inseparably into the daily life of the Jewish people.

The Land of Israel is mentioned countless times throughout the Torah, but Parashat Eikev is, in particular, a hymn of praise to the Land, both in its content and on the most personal level for me. Seven years ago, quite “by coioncidence” during the very week this parashah is read, I came back home to Israel.

Parashat Eikev describes the Land in this way:

“For Hashem your Gd is bringing you into a good Land, a land flowing with streams and springs and fountains, issuing from valley and hill; a Land of wheat and barley, of vines, figs, and pomegranates; a Land of olive trees and date-honey; a Land where you shall eat bread without scarcity, where you shall lack nothing; a Land whose stones are iron and from whose hills you may mine copper. When you have eaten your fill, give thanks to Hashem your Gd for the good Land that He has given you…” (Deuteronomy 8:7–10)

On the final verse, later incorporated into Birkat HaMazon (Grace After Meals), Nachmanides (the Ramban) comments:

“The meaning of ‘for the good Land’ is that one is commanded to bless Him whenever one is satisfied for the abundance, and for the Land that He has given you as an everlasting inheritance, from whose goodness you will be sustained. And this commandment applies everywhere.”

Everywhere. No matter where in the world we sit down to eat a piece of bread, we give thanks for this Land. And not merely because of its beautiful poetic description. According to the Ramban, the uniqueness of the Land lies not in its physical qualities, but in Gd’s constant providence over it.

The Ramban was the first to count the mitzvah of settling the Land of Israel among the 613 commandments. As he writes: “…I maintain that the commandment which our Sages extol so greatly—the dwelling in the Land of Israel—is a positive commandment for all generations, binding upon every Jew, even during the exile.”

He believed that the primary fulfillment of all the mitzvot is in the Land of Israel, while their observance outside the Land serves chiefly so they will not be forgotten; he saw every story in the Torah as connected to the Land of Israel, whether that connection is obvious or hidden; and viewed the relationship between the Jewish people and the Land as reciprocal: the Land remains faithful to its people just as the People remain faithful to it.

The Ramban himself spent most of his life in the region of Barcelona, Spain. But at the age of seventy-three, he finally made aliyah, lived in the Land, and was ultimately buried there (according to some traditions, at the foot of Mount Carmel).

And just before the end of the parashah, we read:

“For the Land that you are about to enter and possess is not like the land of Egypt from which you came, where you sowed your seed and watered it by foot, like a vegetable garden. Rather, the Land you are crossing into to possess is a land of mountains and valleys, drinking water from the rain of heaven; a land which hashem your Gd cares for; the eyes of Hashem your Gd are always upon it, from the beginning of the year until the end of the year.” (Deuteronomy 11:10–12)

Rashi cites here a Midrash from the Sifrei that I especially love. In Egypt, he explains, we had to lose sleep, toil, and labor. Fields close to the river received more water, while those farther away received less. But the Land of Israel, drinks the water of the rain of heaven – “you sleep in your bed, and the Holy One, blessed be He, waters the low places and the high places, the exposed and the hidden alike.”

According to the Ramban, because of Gd’s unique providence over the Land, every event and every detail of our lives here becomes an opportunity to connect with Him.

That is not an easy way to live. In certain respects, one can understand someone who says life was easier in Egypt. Living in this Land is a choice, not only the choice to arrive, but a renewed choice in every moment.

At the end of Tractate Ketubot, the Talmud recounts several stories about sages expressing their love for the Land in different ways. One kissed the rocks at the port upon entering the Land; another repaired the roads for the benefit of travelers.

Then there were Rabbi Ami and Rabbi Assi, who would move from a sunny place to a shady one, and from a shady place back into the sun. At first glance, what does that have to do with loving the Land? Weren’t they simply seeking comfort? Rashi explains that they behaved this way so they would never have even a single reason to complain about the Land.

Shabbat Shalom.

Additional posts for Eke: https://miko284.com/?s=ekev