פרשת ״ניצבים – וילך״: השיבנו ונשובה

שבת ניצבים-וילך מביאה לנו 2 פרשות לסיום שנת תשפ״ו. שתי הפרשות קצרות יחסית. ע״פ רש״י, זה היום האחרון בחייו של משה רבנו, אבל חז״ל מתחו את היום הזה ע״פ ארבע פרשות, משקפים לנו כמה לא רצינו להפרד ממשה.

״ניצבים״ – משורש י.צ.ב שקרוב לי.ש.ב, מה שיוצר תמונה של עמידה איתנה, נכונה, שהאדם כל כך בטוח בה שהוא כאילו יושב בה (כך לפי הרש״ר הירש), ויש שיגידו שפירושו לעמוד זקוף, מתוך כוונה והכנה לקריאה או למינוי ומילוי המשימה שלנו בעולם (כך לפי ״אור החיים״). 

לעומתה, ״וילך״ משדרת תנועה, זרימה, המשכיות. איך להיות נטוע בחוזקה על מקומנו, לעמוד ולהקשיב לקריאה הספציפית שלנו, וגם ללכת ולהתקדם כל הזמן הלאה? כן, צריך את שניהם.

ועוד: בשעה שפרשת ״ניצבים״ עוסקת במהלכי התשובה הלאומיים שלנו ומדברת אל ועל העם, הרי פרשת ״וילך״ מתחילה במשה, ביחיד, במנהיג. ואולי רמז לכך שהעם קבוע, ואילו המנהיג מתחלף. זה טבע הדברים, ולו היו הדברים הפוכים, לא היינו כאן.

הפרשה הזו מופיעה לנו ממש לקראת הימים הנוראים. היא מדברת על בחירה, שותפות ונצחיות, ועל ״התשובה״. 

מבחינת התורה, יש שלושה סוגי ״תשובה״, גם במובן של מציאת מענה, וגם במובן של חזרה: האחת, בקשר שלנו עם הקב״ה, השנייה, בקשר שלנו עם ארץ ישראל אליה נתקבץ שוב מכל העמים והמקומות אליהם הופצנו ובהם פוזרנו, והשלישית, האחרונה, בקשר שלנו עם המצוות. כלומר, קיום ושמירת מצוות הוא תוצאה ולא מטרה! 

בניגוד למה שאנחנו רואים בעשורים האחרונים כשהמושג ״חזרה בתשובה״ מתאר אדם שמחליט לקיים יותר מצוות, להתלבש בצורה מסוימת, לאכול או לא לאכול דברים מסוימים, לציין ימים מסוימים בצורה מסוימת, וכן הלאה, ה״תשובה״ של התורה היא משהו אחר. היא לא הכאה על חטא, אלא הבנה שכבר רק לצורך הבריאה, נפרדנו מהמקור. ה״תשובה״ היא מסע ארוך שסופו בבית שהיה לנו מהתחלה.

הבן יהוידע (הרב יוסף חיים מבגדד, 1835-1909) מחבר בין מצוות ה״תשובה״ למצוות השבת אבדה (בפרשת ״כי תצא״). באחד הפירושים שלו על הסוגיה בענין, הוא מספר על אותו מקום בירושלים שכל מי שאיבד אבידה היה הולך לשם, לחפש את מה שאבד לו או להכריז על אבדה שמצא. 

ו״קראו לה אבן טוען כי משם יוציא ויעלה המליץ הטוב על ישראל טענה של זכות על ישראל לפני הקב״ה, לקבל נדחי ישראל, ולקבל פושעי ישראל בתשובה, וכל זה דומה להשבת אבידה, כי יאמר המליץ, הנה המקום הזה אליו יבואו כל שיביא בידה להשיב אבידה, והם ישתדלו ויבואו לכאן להכריז כדי להשיב אבידה, והדבר הזה נמצא בבשר ודם, וכל שכן שהקב״ה ברחמיו יקיים השבת אבידה, להשיב נדחי ישראל ולקבל פושעי ישראל בתשובה״ (בבא מציעא כח:ב). כלומר, תהליך ה״תשובה״ הכי דומה להשבת אבדה למקומה, אבדה שהבעלים מעולם לא התייאש מלמצוא ולכן, הקשר בינה לבין הבעלים נשאר וקיים. כך גם הנשמה, לא מפסיקה מלרצות לשוב, ובעליה – הקב״ה, לא מתייאש מכך, שגם אם הדרך ארוכה, עוד נגיע.

וישי ריבו שר את הדברים (״לשוב הביתה״): 

הגיע הזמן להתעורר, לעזוב הכל להתגבר, לשוב הביתה לא לחפש מקום אחר… 
הכל אפשר רק אם נרצה, המחפש תמיד מוצא, גם אם הוא נמצא אי שם הרחק בקצה…
אפילו שעשינו משהו רע, הוא מוחל וסולח, מוחל וסולח
מושיט ידו לעזרה ונותן ברחמיו, את הכח לתקן ולשוב אליו….

הלוואי ונמצא את הדרך, אישית ולאומית, ושתהיה שבת שלום. 

Parashat “Nitzavim–Vayelech”: Hashiveinu VeNashuvah

Shabbat Nitzavim–Vayelech brings us two Torah portions to conclude the year 5786.

Both parashot are relatively short. According to Rashi, this is the last day of Moses’ life, but the Sages stretched this one day across four torah portions, reflecting just how reluctant we were to bid Moses farewell.

“Nitzavim” (“standing upright”) comes from the root y-tz-v, which is close to y-sh-v (sitting) creating an image of firm, grounded standing, in a position so secure that a person is almost as though “sitting” in it (according to Rabbi Samson Raphael Hirsch). Others understand it as standing upright, with intention and readiness to hear the call, undertake and fulfill our task in the world (according to the “Ohr HaChaim”).

In contrast, “Vayelech” (“and he walked”) conveys movement, flow, continuity. How do we remain firmly rooted in our place, stand and listen to our particular calling, while also walking and constantly moving forward? Yes, we need both.

Further: While the Torah portion of “Nitzavim” deals with our collective processes of teshuvah (“repentance”) and speaks to and about Peoplehood, “Vayelech” begins with Moses, the individual, the leader. Perhaps this hints at the fact that the People remain, while the leader changes. This is the natural order of things, and had it been the other way around, we would not be here.

This parashah appears just as we are approaching the High Holy-Days – Days of Awe. It speaks about choice, partnership and eternity; about “teshuvah.” 

From the Torah’s perspective, there are three kinds of “teshuvah,” both in the sense of finding an answer and in the sense of returning: the first, in our relationship with the Holy One, blessed be He; the second, in our relationship with the Land of Israel, to which we will once again gather from all the nations and places to which we were scattered and dispersed; and the third, finally, in our relationship with the mitzvot. In other words, observing and keeping the mitzvot is a result, not a goal!

In contrast to what we see in recent decades, when the term chazara b’teshuava – “returning to religious observance” describes a person who decides to observe more mitzvot, dress in a particular way, eat or refrain from certain foods, mark certain days in a particular manner, and so on, the Torah’s “teshuvah” is something else. It is not beating our breasts in remorse over sin, but rather an understanding that simply by virtue of creation, we have become separated from our Source. “Teshuvah” is a long journey whose destination is the home we had from the very beginning.

The Ben Yehoyada (Rabbi Yosef Chaim of Baghdad, 1835–1909) connects the mitzvah of “teshuvah” with the mitzvah of hashavat aveda, returning a lost object (in Parashat “Ki Teitzei”). In one of his interpretations of the Talmud there, he tells of a certain place in Jerusalem where anyone who had lost an object would go, either to search for what they had lost or to announce a lost object they had found.

“And they called it Even To’en [the Stone of Claimants], because from there the advocate for Israel would arise and present a claim of merit for Israel before the Holy One, blessed be He: to receive the dispersed of Israel and to accept the sinners of Israel in teshuvah. And all of this is similar to returning a lost object, because the advocate would say: Here is the place to which anyone who has found a lost object to return would come, and they would make the effort and come here to announce it, in order to return the lost object. This exists among human beings, and certainly the Holy One, blessed be He, in His mercy, will fulfill the returning of a lost object: to return the dispersed of Israel and to accept the sinners of Israel in teshuvah” (Bava Metzia 28b).

In other words, the process of “teshuvah” most closely resembles returning a lost object to its rightful place; a lost object whose owner has never given up hope of finding it, and therefore the connection between the object and its owner remains intact. So too the soul never stops longing to return, and its Owner – the Holy One, blessed be He – never gives up hope. Even if the journey is long, we will yet arrive.

Ishay Ribo sings these words (look up – ״לשוב הביתה״):

The time has come to awaken, to leave everything behind and overcome,
to return home, not to look for another place…

Everything is possible if we want it; the one who searches always finds,
even if it is somewhere far away, at the very edge…

Even though we did something wrong, He forgives and pardons, forgives and pardons.

He extends His hand to help; and, in His mercy, gives us the strength to repair and return to Him…

May we find the way, both on the personal and national levels.

Shabbat shalom.