ראש השנה – חג החירות האמיתי

בעצם, מה אנחנו חוגגים בראש השנה? 

כל חג מהחגים שלנו הוא לזכר ולכבוד אירוע בתולדות עם ישראל: פסח לזכר יציאת מצרים, שבועות – למתן תורה, חנוכה – לזכר ניצחון מעטים מול רבים, וכן הלאה. אז מה קרה בראש השנה? 

לא פעם התשובה היא שבראש השנה נברא העולם, אבל עם התשובה הזו יש שתי בעיות: 1. שקצת מוזר לחגוג אירוע שבכלל לא היינו בו, לא אנחנו ולא אף אחד מהדורות הקודמים, עד, אולי, אדם הראשון, שגם זה אירוע מורכב… ו-2. שיש סוגיה מרתקת בתלמוד, בה חולקים רבי אליעזר ורבי יהושע על תאריך בריאת העולם (מסכת ראש השנה י:ב), אז לחגוג משהו שאין הסכמה עליו בחג כל כך רציני?

נוכל להגיד, נו, עוד ויכוח מיני רבים. הציניים יגידו, כן, זה בדיוק, היהודים חוגגים מחלוקת… אלא שממש באותה סוגיה בה רבי אליעזר ורבי יהושע לא מסכימים על כל מיני תאריכים, כולל בריאת העולם, יש ביניהם גם הרבה הסכמות. אחת המעניינות ביותר מביניהם היא ש״בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים״.

רגע… הרי פסח הוא חג החירות, חג הגאולה! משה אמר לפרעה ״שלח את עמי ויעבדוני״, ובני ישראל עזבו הכול ויצאו ממצרים, לא? איך זה מסתדר? 

בספר ויקרא (כג, כד-כה), נאמר לנו: ״דַּבֵּ֛ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר בַּחֹ֨דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֜י בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֗דֶשׁ יִהְיֶ֤ה לָכֶם֙ שַׁבָּת֔וֹן זִכְר֥וֹן תְּרוּעָ֖ה מִקְרָא־קֹֽדֶשׁ׃ כׇּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ…״
גם בספר במדבר (כט, א-ו), מודגש אותו הדבר: 
״וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם… ״
החודש השביעי של התורה הוא חודש שתרי, והיום הראשון בו הוא היום בו אנחנו חוגגים את ראש השנה אבל, אין כאן אף מילה על תחילת שנה! הדגש הוא על כך שזהו יום של השופר, ועד היום, המצווה של ראש השנה אינה לאכול תפוח בדבש וכל שאר המנהגים (היפים!) שלנו, אלא לשמוע קול שופר.
נצטרך לשאול, בשביל מה השתמשו בשופר בתקופת התנ״ך? היו כלי מוסיקה ואפילו כלי נשיפה אחרים, למשל חצוצרות! אלא שהשופר היה כלי להכריז באמצעותו על חירות. השתמשו בו בשנת היובל, וכן מדובר על איך נשתמש בו בימות המשיח.
כיון שהתורה התעקשה שהיום הידוע לנו כראש השנה הוא יום של השופר והשופר מסמל חירות, נלמד שזה יום ראשית החירות שלנו כעם. ומכאן, זה הזמן שבו ״בטלה עבודה מאבותינו במצרים״. עוד לא יצאנו לחופשי ממש אבל מסתבר שהייתה מעין ״אמנסיפציה״, תקופת חופש בתוך מצרים לקראת היציאה עצמה, קצת בדומה להיסטוריה שלנו מהמאה ה-19-20, ועל כך בפעם אחרת.

המיקוד על השופר ומתוך כך על החופש, מסביר לנו למה זה החג שבו אנחנו ממליכים את הקב״ה כמלך עלינו. עבד לא יכול להמליך אף אחד. רק אדם שיש לו כבר קצת חירות משלו, יכול להחליט במי הוא בוחר לתת לשלוט עליו, ושלא נגיד ״אף אחד״, כי תמיד יש מישהו ב״כסא״ הזה, השאלה היא לא אם, אלא מי… הדרך היחידה להשתחרר היא לנצל את החופש כדי להחליט מי יהיה הבוס שלו. זו ההחלטה שלנו בראש השנה, חג החירות האמיתי, כמו שנאמר בשיר של רבי יהודה הלוי: עַבְדֵי זְמָן עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם – / עֶבֶד אֲדֹנָי הוּא לְבַד חָפְשִׁי….

ומכיון שזה חג של חירות אמיתית, יש לנו בו גם אפשרות לתשובה, לשינוי, להתחלה חדשה. הדברים מתוארים באינספור כתבים, ואביא כאן רק שני מדרשים לכך:

אמר ר’ יוסי בר חנינא: ארבע גזירות גזר משה רבינו על ישראל, באו ארבעה נביאים וביטלום. 

משה אמר: “וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב״ (דברים לג, כח). בא עמוס וביטלה, שנאמר: “חדל נא מי יקום יעקב כי קטון הוא (עמוס ז,ה), וכתיב: “ניחם ה’ על זאת גם היא לא תהיה” (שם ו). 

משה אמר: “ובגויים ההם לא תרגיע״ (דברים כח,סה). בא ירמיה ואמר (מההפטרה שנקראת ביום השני של ראש השנה): “הלוך להרגיעו ישראל״ (ירמיהו לא,א).

 משה אמר: “פוקד עון אבות על בנים״ (שמות לד,ז). בא יחזקאל וביטלה: “הנפש החוטאת היא תמות״ (יחזקאל יח,כ).

 משה אמר: “ואבדתם בגויים״ (ויקרא כו,לח). בא ישעיהו ואמר: “והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנידחים מארץ מצרים״… (ישעיהו כז,יג). (מכות כד:א). 

ובמגילת קהלת (א,ח) כתוב:

כׇּל־הַנְּחָלִים֙ הֹלְכִ֣ים אֶל־הַיָּ֔ם וְהַיָּ֖ם אֵינֶ֣נּוּ מָלֵ֑א אֶל־מְק֗וֹם שֶׁ֤הַנְּחָלִים֙ הֹֽלְכִ֔ים שָׁ֛ם הֵ֥ם שָׁבִ֖ים לָלָֽכֶת׃

והמדרש בקהלת רבה, באחד מפירושיו, מסביר:

… כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם: כָּל יִשְׂרָאֵל אֵינָם מִתְכַּנְסִין אֶלָּא לִירוּשָׁלַיִם וְעוֹלִים בְּפַעֲמֵי רְגָלִים בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה. וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא, וִירוּשָׁלַיִם אֵינָה מִתְמַלֵּאת לְעוֹלָם, דִּתְנֵינַן עוֹמְדִין צְפוּפִים וּמִשְׁתַּחֲוִים רְוָחִים (משנה אבות ה,ה). רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר חוֹבָה בְּשֵׁם רַבִּי אַחָא אָמַר אַרְבַּע אַמּוֹת רֶוַח בֵּין כָּל אֶחָד וְאֶחָד, וְאַמָּה מִכָּל צַד כְּדֵי שֶׁלֹא יְהֵא שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ וְיִטְעֶה. אֶל מְקוֹם שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים, לְמָקוֹם שֶׁיִּשְׂרָאֵל מִתְכַּנְּסִין בָּעוֹלָם הַזֶּה, שָׁם הֵם מִתְכַּנְּסִין לָעוֹלָם הַבָּא לֶעָתִיד לָבוֹא, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כז, יג): וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה’ בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלָיִם.

 ואומרים בשם הרבי מקוצק: עומדים צפופים ומשתחווים רווחים – כשכל אחד עומד על דעתו, צפוף בעם ישראל, כשמשתחווים ומוותרים האחד לשני – יש מקום לכולם.

שבת שלום ושנה טובה ומתוקה!

Rosh Hashanah – The Real Holiday of Freedom

So, what exactly are we celebrating on Rosh Hashanah?

Each of our holidays commemorates and honors an event in the history of the Jewish people: Pesach commemorates the Exodus from Egypt, Shavuot – the Giving of the Torah, Hanukkah – the victory of the few over the many, and so on. So what happened on Rosh Hashanah?

Often, the answer is that on Rosh Hashanah – the world was created. But the simplistic aspect of this answer has two problems: 1. It is a little strange to celebrate an event that none of us – nor any of the generations before us, except perhaps Adam – were present for, and even that is a complicated matter… 

And 2. there is a fascinating Talmudic discussion in which Rabbi Eliezer and Rabbi Yehoshua disagree about the date of the creation of the world (Rosh Hashanah 10b). So are we really going to celebrate something about which there is no agreement, on such an important holiday?

We could say, well, it is just another rabbinic disagreement. Cynics might say, yes, exactly, Jews celebrate disagreement… Except that in that very same passage, where Rabbi Eliezer and Rabbi Yehoshua disagree about all kinds of dates, including the creation of the world, they also agree on many things. One of the most interesting of these agreements is that “On Rosh Hashanah, the labor of our ancestors in Egypt ceased.”

Wait… wasn’t Passover the holiday of freedom, the holiday of redemption? Moses said to Pharaoh, “Let My people go, that they may serve Me,” and the Children of Israel left everything behind and went out of Egypt, didn’t they? So how does this fit?

In the Book of Leviticus (23:24–25), we are told:

“Speak to the Children of Israel, saying: In the seventh month, on the first day of the month, you shall observe a complete rest, a remembrance of the sounding of the shofar, a holy convocation. You shall not do any manner of labor…”

The same thing is emphasized in the Book of Numbers (29:1–6):

“In the seventh month, on the first day of the month, you shall have a holy convocation; you shall not do any manner of labor. It shall be a day of sounding the shofar for you…”

The seventh month of the Torah is the month of Tishrei, and the first day of that month is the day on which we celebrate Rosh Hashanah. But there is not a single word here about the beginning of a new year! The emphasis is on this being the day of the shofar. And to this day, the mitzvah of Rosh Hashanah is not to eat apples and honey, or any of our other (beautiful!) customs, but to hear the sound of the shofar.

We should ask: what was the shofar used for in biblical times? There were musical instruments, and even other wind instruments, such as trumpets! But the shofar was an instrument used to proclaim freedom. It was used in the Jubilee year, and it is also mentioned in connection with how it will be used in the days of the Messiah.

Since the Torah insists that the day we know as Rosh Hashanah is the day of the shofar, and the shofar symbolizes freedom, we can understand this as the day when our freedom as a people begins. And from here we can understand the statement that “On Rosh Hashanah, the labor of our ancestors in Egypt ceased.” We had not yet actually become free, but apparently there was a kind of “emancipation,” a period of freedom within Egypt in preparation for the Exodus itself. It is somewhat reminiscent of our own history in the 19th and 20th centuries – but that is a subject for another time.

The emphasis on the shofar, and therefore on freedom, explains why this is also the holiday on which we crown G-d as King over us. A slave cannot crown anyone. Only a person who already possesses some measure of freedom can decide whom he or she chooses to allow to rule over them. And let us not say “no one,” because there is always someone in that “seat.” The question is not whether, but who… The only way to become free is to use our freedom to decide who will be our boss. That is our decision on Rosh Hashanah, the real holiday of freedom, as expressed in the poem by Rabbi Judah Halevi:

“Slaves of time are slaves to other time bound slaves
The servant of Hashem, he alone is free….”

And because this is a holiday of true freedom, it also gives us the possibility of teshuvah, of change, of a new beginning. 

These ideas are described in countless writings, but here I will bring only two midrashim that illustrate them further:

Rabbi Yosei bar Hanina said: Moses our teacher issued four decrees concerning Israel, and four prophets came and annulled them.

Moses said: “Israel dwells in safety, alone, the fountain of Jacob” (Deuteronomy 33:28). Amos came and annulled this, as it says: “Please Hashem, forgive! How can Jacob stand? He is so small” (Amos 7:5), and it is written: “Hashem relented concerning this; this too shall not come to pass” (ibid., verse 6).

Moses said: “Among those nations you shall find no repose” (Deuteronomy 28:65). Jeremiah came and said (in the haftarah read on the second day of Rosh Hashanah): “Go and give rest to Israel” (Jeremiah 31:1).

Moses said: “He visits the iniquity of the fathers upon the children” (Exodus 34:7). Ezekiel came and annulled this: “The person who sins, he alone shall die” (Ezekiel 18:20).

Moses said: “And you shall perish among the nations” (Leviticus 26:38). Isaiah came and said: “And in that day a great shofar shall be sounded, and those who were lost in the land of Assyria and those who were cast away in the land of Egypt shall come…” (Isaiah 27:13). (Makkot 24a).

And in the Book of Ecclesiastes (1:7), it is written:

“All the rivers flow into the sea,
yet the sea is never full;
to the place where the rivers flow,
there they return to flow again.”

And the Midrash in Kohelet Rabbah, in one of its interpretations, explains:

“…All the rivers flow into the sea”: All Israel gathers only in Jerusalem, and they go up on pilgrimage year after year. “Yet the sea is never full”: Jerusalem is never filled, for we learned: “They stood crowded, but bowed with ample space” (Pirkei Avot 5:5). Rabbi Shmuel bar Hova said in the name of Rabbi Acha: There were four cubits of space between each person and the next, and a cubit on every side, so that one would not hear his fellow’s prayer and become confused. “To the place where the rivers flow”: to the place where Israel gathers in this world, there they will gather in the World to Come, in the future, as it is said (Isaiah 27:13): “And in that day a great shofar shall be sounded, and those who were lost in the land of Assyria and those who were cast away in the land of Egypt shall come and bow down to the Lord on the holy mountain, in Jerusalem.”

And it is said in the name of the Kotzker Rebbe: “They stood crowded, but bowed with ample space” – when everyone insists on standing by his or her own opinion, there is no room in the people of Israel. When we bow, when we yield to one another, there is room for everyone.

Shabbat Shalom, and a good and sweet New Year!