Torah & more… תורה ועוד

Our building’s “va’ad bayit” (house committee) sent out an email letting us know that the building’s cleaning lady is now working from home, so please don’t be too messy in the public areas. And I thought, mmm… the next day, the va’ad bayit boss rang the door bell. Can I actually open the door now to anyone?? I did and moved back. He pointed to a set of new cleaning supplies and wished me luck. I heard myself thinking, “yeh, I have a job”! At a time when world-wide economy is collapsing, it’s good to know one can still do simple, much needed and appreciated, tasks.

וועד הבית של הבנין שלח אימייל שמודיע לנו שהמנקה מעכשוי עובדת מהבית, לכן בקשה, לשמור על הנקיון באיזורים המשותפים. ואני חשבתי, מממ… למחרת ראש הוועד צלצל בפעמון הדירה שלי. האם אפשר בכלל לפתוח את הדלת בימים אלו למישהו? פתחתי וזזתי אחורנית. הוא הצביע על סט כלי נקיון חדשים ואיחל לי הצלחה. שמעתי את עצמי חושבת, “יה, יש לי עבודה!” בזמן שהכלכלה העולמית קורסת, טוב לדעת שעדיין אפשר לעשות מטלות פשוטות, נצרכות, מוערכות.

The next day, wrapped in a colorful sh’mate around my head (I didn’t want anyone to miss the sight), mop in hand, I headed to the top floor (“mom, you need a strategy”, advised my daughter who knows this building well). Like many Haifa buildings, this one too, is only two stories tall when you come in, hiding the four other floors which meander into the wadi. Plus the entrance hall. Please the parking. Plus the garbage bin area.

למחרת, עטופה במטפחת צבעונית סביב ראשי (כנראה לא רציתי שמישהו יפספס את המחזה-), מגב בידי, טיפסתי לעבר הקומה העליונה (“אמא, את צריכה אסטרטגיה” יעצה לי ביתי שמכירה את הבנין היטב). כמו בתים רבים בחיפה, גם זה, מתנשא רק שתי קומות לגובה מהכביש, מחביא את ארבע האחרות שמתפתלות את הואדי. כולל המבואה. והחניה. ואיזור האשפה.

Cleaning is good. Down to earth. Immediately satisfying. And done. It’s a great meditation. And it’s good for one’s ego. After all the degrees, experience and what not, nothing like dipping a rag in a bucket of soap to bring about some humility. Yes, this is good for one’s humility, I remembered yoga teachings; very good. For a moment, I felt quite proud how much humility this job brings about… Then again, there is no mitzvah to be humble. Even though it’s considered Moses’ greatest quality. Why not? Why not command us to be like Moses? Like Hillel, the elder, who stood (sat, actually) humbly before Shamai and others?

עבודת נקיון, זה טוב. קרוב לקרקע. מספק מיידת. עשוי ונגמר. זו מדיטציה נפלאה. וזה טוב לאגו. אחרי כל התארים, נסיון, ומה לא, אין כמו לטבול סמרטוט בדלי עם סבון כדי להביא קצת ענווה. כן, זה טוב לענווה, נזכרתי בחוכמה מהיוגה, ממש טוב. לרגע הרגשתי גאוה גדולה כמה ענווה העבודה הזו מביאה… ואז נזכרתי שאין שום מצווה להיות ענו. אפילו שזו נחשבת מידתו הגדולה של משה רבנו. למה לא? למה לא לצוות אותנו להיות כמו משה? כמו הלל הזקן, שעמד (ישב בעצם) בענווה רבה לפני שמאי ואחרים?

Because it’s impossible. True humility necessitates a state of “being” rather than “doing; a state of flow. It’s escapable. The moment one notices it, it’s gone. The closest I can get to barely touching it, is at the very end of 7^th floor, dirty bucket at hand, feeling my lower back, lifting my head from the floor tiles, and realizing a. I’m done; b. I have not been thinking for the past few minutes. C. I wonder, will anyone even? And there. It’s gone again.

אולי מפני שזה בלתי אפשרי. ענווה אמיתית מצריכה מצב של “הוויה” במקום “עשייה”. מצב של “זרימה”. וזה חמקמק. ברגע שמבחינים בה, היא נעלמת. הכי קרוב שאני מצליחה להגיע לבקושי לגעת בה, זה בסוף הקומה השביעית, דלי מלוכלך ביד, מרגישה את הגב התחתון, מרימה את ראשי מהבלטות ומבחינה ש-א. סיימתי. ב. לא חשבתי על כלום כבר שתי דקות רצוף. וג. האם בכלל מישהו ישים לב? וזהו. זה שוב נעלם.

*******

My neighborhood gives me presents. Within the 100 meters I’m allowed (actually a 628m radius, if figured correctly…) much is going on behind the shutters. People are cleaning. Because of Pesach. Because of boredom. Because of Corona. Or a sense that what was, is no longer. Mostly books: Yoga philosophy in Hebrew; reading books that were good for one flight (a relic from those days when flying was a thing); the Bible encyclopedia in three volumes; women magazines; how to be an army doctor. A picture frame. Some plants.

השכנים משאירים לי מתנות. בלי ידיעתם. בתוך ה-100 מטר המותרים (בעצם 628מ’ רדיוס אם חשיבנו נכון-), הרבה קורה מאחורי התריסים. אנשים מנקים. בגלל פסח. בגלל השעמום. בגלל הקורונה. או תחושה שמה שהיה כבר איננו. בעיקר ספרים: פילוסופיה של יוגה בעברית. ספרי קריאה שהיו טובים לטיסה (מזכרת מהימים בהם טיסות היו משהו). אנציקלופדית התנכ בשלושה כרכים. מגזין “לאשה”. איך להיות רופא צבאי. מסגרת לתמונה. עציצים.

One day, there is a set of suitcases, in not too bad of a shape, near the trash, lined up, ready for a journey, as if their owners gave up that ever… I come home and look at my pink backpack, the one which for months was almost an inseparable part of my coming and going. Do I need to put hide you in the back room? Put you away? I pick it up from its place near the door and look at it. It’s slumped, a little faded from lack of sunlight and adventures. I dust it off and remember, an instruction from the building of the mishkan: the poles of the holy ark were never to be removed, ready for travel as soon as needed.

יום אחד, שורה של מזוודות, במצב לא רע, עומדות ליד הפח, כמו מוכנות לנסיעה למסע רחוק. וכמו בעליהן ויתרו על הסיכוי ששוב… אני חוזרת הביתה ומביטה בתרמיל הגב הוורוד שלי, זה שבמשך חודשים היה כמעט חלק בלתי נפרד מהגב שלי, מלכתי ובואי. האם גם אני צריכה להחביא אותך בחדר האחורי, לשים אותך איפהשהו? אני מרימה אותו ממקומו ליד הדלת ומסתכלת בו שוב. הוא קצת שפוף, דהוי משהו מחוסר שמש והרפתקאות. אני מנקה את האבק ונזכרת מקטע בבנית המשכן: נאסר להוציא את מטות ארון הקודש ממקומם, לא משנה מה, שתמיד יהיו מוכנים לתזוזה ברגע שיתבקש.

To be clear: I am not “hopeful”. I am not delusional. I am not an “optimist”. I operate in my day to day life as if all there is, is here and now; as if this can take a long, very long, time. Scary years run through my mind. 1914; 1933; 1939. Times when people thought, see you soon, and met after 4-5-6 years, if at all… And I worry for what’s going on now elsewhere and how will it all look after. But whenever that after shows up, I want my backpack to be right near the door.

להבהרה: אני לא “מלאת תקווה”. אין לי אשליות. אני לא “אופטימית”. אני חיה את חיי היומיום שלי בימים אלו כאילו כל מה שיש זה כאן ועכשיו. כאילו זה יכול לקחת זמן. הרבה זמן. תאריכים מפחידים רצים לי בראש: 1914. 1933.1939. זמנים כשאנשים חשבו, נתראה בקרוב, ונפגשו אחרי 4-5-6- שנים, אם בכלל… ואני דואגת מה קורה במקומות אחרים בעולם ואיך הכל יראה אחכ. אבל מתי שלא יגיע האחר-כך הזה, אני רוצה שהתרמיל שלי יהיה ממש ליד הדלת.

*******

It’s time for every Jewish person to apply for an Israeli passport. To plan to apply. To think they plan to apply… whatever works halachikly… No, not because the elections (already forgotten) or Anti-Semitism, but rather, the upcoming 3 days of combination holiday and Shabbat, mixed with quarantine and increased isolation. Two of those are plenty, seriously. And I do love the second day of chag. So I am not asking to “cancel” it, or “abolish tradition”, just to find a way to sanity. Seriously. We’ll give you a sink. Or whatever constitutes a “dwelling place” here. Of all recent challenges, this one is just too much.

הגיע הזמן שכל יהודי יגיש בקשה לדרכון ישראלי. שיתכנן להגיש בקשה… שיחשוב לתכנן להגיש… מה שעובד הלכתית. לא, לא בגלל הבחירות (שכחנו כבר) ולא בגלל אנטישמיות, אלא בגלל ימי החג הקרבים ובאים עלינו לטובה, בחוצלארץ, שלושה ימים רצופים של חג ושבת, מעורבבים עם בידוד וריחוק חברתי. שניים מהרשימה הזו זה כבר מספיק, ואני אחת מאלו שאוהבת חג שני. אין כאן בקשה לשנות את “החוק”, או ל”בטל” מסורת אבות. חלילה. רק למצוא דרך לשפיות. ברצינות. ניתן לכם כיור. או מה שלא יחשב “מקום מגורים” כאן. מכל האתגרים האחרונים, זה נראה כמו קצת יותר מידי.

בשורות טובות – Here’s to good news

Join me on zoom for learning:
Hebrew, Sunday, 20:00 (8pm Israel time):  https://zoom.us/j/891719011
English, Thursday, 20:00 (8:00pm Israeli time)    https://zoom.us/j/328746409

כבר הרבה זמן יושב איתי רעיון: “ישיבה-אשראם”. מקום שישלב יהדות ויוגה, חוכמות מזרח ובית. חלום גדול. וגם פשוט ביותר. הלוא הבאנו הכל מכל העולם, אוכל ותבלינים ולבוש ומוסיקה וצעדי ריקוד, אז למה לא גם תירגולת בריאה לגוף, מתיחות בקר וערב, נשימות עמוקות, סגנון אכילה בריא… כמו שכבר אמר דוד המלך, “כל עצמותי תאמרנה שירה” וגם “ויהיו לרצון… הגיון ליבי”… וכל זה יחד עם עבודה חיובית, למען האחר, למען הסביבה, וכמובן, לימוד יהודי מעמיק…

It’s been a while that I’ve had this idea: a “Yeshiva-Ashram”, a place to combine Judaism and yoga, east and home wisdoms. A big dream. And at the same time, very simple. After all, we’ve incorporated things from all over the world, food and spices and clothing and music and dance steps, then why not healthy body maintenance, exercises, stretching morning and evening, deep breathing, healthy eating style as well… Just like King David Said, “all my bones will say a song” and also, “may the meditations of my heart be acceptable to You”… and all that, along with work for the other, for the environment, and of course, in depth Jewish learning….

והנה. עכשיו יש לי.

על כוס תה. לימון עם ג’ינג’ר. עם שום. עם קינמון. עם כורכום. עם מרווה. עם… עם שקט, אני מגלה. אני בסדנת ויפאסאנה עד להודעה חדשה. המקום בתפוסה מלאה – אני, עצמי ובשרי. יש לנו לו”ז, למרות שלא תמיד כולם ממושמעים. ובכל זאת. תפילה. יוגה. לימוד. איזה עבודה יזומה. לפעמים שירה, כי מי ממילא שומע. לפעמים ריקוד, כי מי ממילא רואה. ורחשי הבית. המקרר מזמזם. המרק מבעבע. הרוח בתריס.

And now, I have it.

Over a cup of tea. Lemon with ginger. With garlic. With cinnamon. With turmeric. With sage. With…. Silence. I realize. I’m at an indefinite Vipassana workshop. The place is filled to capacity – me, myself and I. we have a schedule, although everyone doesn’t always follow it. And yet. We try. Davening. Yoga. Learning. Some creative work. Sometimes singing – no one listens anyway. Sometimes dancing – no one watches anyway. And the sounds of home. The fridge humming. The soup bubbling. The wind through the shutters.

ומנגד, אימיילים. וואטסאפ. ובדיחות… לפעמים רוצה להגיד, די, בבקשה, אל תשלחו לי יותר, קליפים מצחיקים, הומור שחור… די, לא יכולה יותר, איך יש לכם מקום לשטויות? הכל בתוכי מכווץ פנימה. מספיק. לא…. טוב, נו, בסדר, הנה פתחתי בכל זאת, חחה, זה טוב! אני צוחקת עכשיו, וווא, ממש תודה, וואלה, זה באמת היה מצחיק, טוב, אז אולי רק עוד אחת…

And on the other side, emails. And whatsapp. And jokes… sometimes I want to say, enough, please; don’t send me anymore, funny clips, dark humor… please. I can’t do this anymore; how do you have room for nonsense? Everything inside me points inward. Enough. I can’t…. Oh, ok, ok, well, here, I opened it after all. Haha, that’s good! I’m laughing, wow, thank you, this one was really funny. Alright then, maybe just one more….

ברגעים רבים אני נזכרת בסבתא שלי. שתי מלחמות עולם. 4 מלחמות בארץ. מאירופה ה”מתורבתת” ללבאנט המאובק. שני בנים שקברה. בגיל 82, 83 כשהטלויזיה הגיעה לארץ, ראתה את ארתור רובינשטיין על הפסנתר. הזקן הזה עוד חי? שאלה על מי שהיה בן גילה, וצחקה, כאילו המלאך כבר היה והלך. בלעדיה.

There are many moments that I think of my grandmother. Two World Wars. Moving from cultured Europe to the dusty Levant. 4 wars in Israel. Buried two sons. At 82, 83, when TV made it to Israel, she saw Arthur Rubinstein on the piano. “That old guy is still alive?” she asked about her peer, laughing, as if the angel has already passed through and left. Without her.

הייתי הולכת לבקר אותה בחדר שלה. התריס מורם. באגרטל פרחים טריים. הספה ביום, מטה בלילה – מסודרת, כריות צבעוניות באלכסון, סימניה בתוך ספר נח על השידה. יושבת זקופה אל השלחן. הקלפים פזורים לפניה. הרדיו ביצירה קלאסית. קמה לשים כמה גרגרים לקנרי הצהוב במטבחון. פותחת חלון לנשום את ריח האורנים. סוגרת מפני האבק. יושבת. מעבירה עוד שני קלפים “למעלה”. מנגבת גרגר בלתי נראה מהשמלה. כחולה. מגוהצת. כפתורים לבנים. שרשרת. לפעמים עגילי פנינה מהודקים. השיער הלבן-תכלכל עשוי בקפידה, ארוז בדיקנות ברשת דקיקה.

I would go visit her in her room. The window shade rolled up. The vase had fresh flowers. The couch by day, bed at night, was made, colorful pillows laying diagonally, a bookmark in a book on the nightstand. She’s sitting up by the table, the cards laid before her; the radio paying a classical symphony. She gets up to put a few seeds for her yellow canary in the kitchenette, opens the window, taking in the scent of pines, shuts it, sits down. Pulls two more cards and places them “up high”, brushing an invisible spec from her dress, blue, ironed, white buttons, a necklace; pearl clip-on earrings at times. Her white-almost light-blueish hair perfectly made and pinned carefully in a delicate net.

אני נזכרת. מלחמת ששת הימים. סבתא לא באה למקלט. אמא, אמא, מה עם סבתא? היא שולחת אותי לבדוק מה שלומה. סבתא שלי יושבת באותו הכסא עם אותה השמלה ואותם הקלפים. הרדיו פתוח, הביביסי משדר חדשות ש”אפשר לסמוך עליהן” וגם להבין. “סבתא, סבתא, אומי, אומי, בואי למקלט”, אני מבקשת בהתרגשות, מנסה למשוך בידה. “לכי את, אני נשארת פה”, היא עונה אחרי מבט ארוך. אבל… “אם הוא רוצה, אם זה מה שחסר לו עכשיו, אותי, אז שיבוא לקחת אותי מהבית” היא ממשיכה בגרמנית.

אף פעם לא שאלתי אותה, איך היא עשתה את זה, והיא אף פעם לא דברה. אבל עכשיו אני חושבת שאולי בכל זאת היא ספרה. ואני רק מקוה כל כך ששמעתי.

I remember. It’s the Six-Day-War. Grandma didn’t come to the shelter. Ima, ima, what’s with grandma? Mom sends me to check on her. My grandma sits in the same chair with the same dress and the same cards. BBC reporter with “reliable news” and also, understandable. “Savta, savta, Omi, Omi, come to the shelter”, I beg excitedly, trying to pull on her arm. “you go, I’m staying here”, she replies after a long gaze. But…. “If He wants; if that’s what He is missing now, me, he can come by and pick me up from home”, she continues in German.

I never asked her, how did she do it. And she never spoke. But now I think that maybe, after all, she did tell me, and I can only hope that I actually listened.

כשהעננים מתפזרים קצת בשבת בבקר אני מתחמקת להליכה על גבול השכונה, ליד הירוק של האביב. צבעונים אדומים-כתומים בין הסלעים, אחירותם צהוב. לוטם לבן. כליל החורש בורוד-סגול. ציפורים מזגזגות בשמים. אויר הרים אחרי הגשם של הימים האחרונים. כמעט ואין אנשים ברחוב, כל כך שקט כאילו העולם עוצר את נשימתו, ומתכנס, פנימה עוד ועוד ועוד. ופתאום מישהו עובר על אופניים בכביש. “אין פזמון, תרקדי!”, הוא צועק אלי שורה מתוך שיר וריקוד. אני צועקת בחזרה, “שבת שלום, בשורות טובות”! ושוב שקט. ואני הולכת הלאה וחושבת, היום דברתי עם בן אנוש אמיתי. רק שלא אשכח איך.

Saturday morning, when the clouds open up a bit, I sneak out for a walk on the edge of my neighborhood, by the spring’s green. Orange – reddish wild tulips among the rocks; yellow “Spanish Broom” (so it’s called, I checked); white rockrose; pinkish-purple redbud. Birds are zigzagging in the sky. The mountain air is crisp after the recent days’ rains. There are almost no people in the street. It’s so quiet, as if the whole world is holding its breath, turning inwards, more and more and some. Then suddenly someone passes by on bicycle: “there’s no chorus, just dance!”, he yells a line from a song and a dance. I yell back, “Shabbat shalom, B’sorot Tovot! May we hear good news!”, and it’s quiet again. And I walk on, thinking, today I spoke with a real human being. I just hope I don’t forget how.

G-d willing, when we emerge from this, there will be much to research about the impact on social isolation on our lives, health and well-being, and yes, I know about zoom and facebook streaming, even live, and skype and look, you can video-chat on Whatsapp! Yes, that’s all great, but what about the optimal measure of human touch, presence, caring and? Someone who can see past your screen and off hours, and notice a need, a smile, a question in your eyes? Or alternatively, how much togetherness is too much and how much too little? It seems like right now, there is a crazy imbalance between the two.

בעזרת השם הגדולה, כשנצא מכל זה, יהיה לנו כר נרחב למחקרים על השפעות הצפיפות מחד, והבידוד החברתי מאידך, על חיינו, בריאותנו, מצב-רוחנו, כן, אני יודעת שיש זום ופייסבוק, אפילו סטרימינג ו”לייב”, וסקייפ ו-וואו, יש גם וידאו-צ’אט בוואטסאפ! הידד. כן, זה הכל נפלא אבל אין לזה, לדעתי, שום קשר לכמות האופטימלית של מגע אנושי, נוכחות, יד אכפתית, מישהו שיכול לראות מעבר למסך 13 אינץ’ ואחרי השעות ולהבחין בצורך, חצי חיוך, שאלה בעיניים. או אלטרנטיבית, כמה ביחד זה יותר מידי וכמה פחות מידי. נראה שכרגע יש חוסר איזון משווע בין השניים.

Corona in the days of Masechet (Tractate) Shabbat. Or vice-versa.

Is there any meaning to all of this? Or do we find it, come what may?

קורונה ומסכת שבת. או אולי להיפך.

האם יש משמעות לכל זה? או שאנחנו מוצאים משמעות, לא משנה מה?

There’s a Rashi on Leviticus 26:32-35, describing what will happen if the people don’t listen and are removed from their land. He calculates exactly how the 70 years of 1^st Temple Destruction and Exile are making up for 70 Sh’mita (land sabbatical) years that were not kept properly while in the Land. Is that why we are now keeping so many world-wide extra Shabbatot? Maybe. Maybe just a coincidence.

יש פירוש של רשי על ויקרא כו:32-35, הפסוקים המתארים מה יקרה אם לא נשמע בקול ה’ ונורחק מהארץ. רש”י שם מחשב בדיוק איך 70 שנות גלות וחורבן של תקופת הבית הראשון מכפרים על 70 שנות שמיטה שלא נשמרו כראוי בזמן שהיינו בארץ לפני כן. האם זה איכשהו קשור לזה שעכשיו אנחנו שומרים כל כך הרבה אקסטרה שבתות עולמיות? אולי. אולי זה רק מקרה.

Back to the Gemara, After a lengthy discussion, which isn’t over, about domains and going in and out, we have, sort of, begun looking at Shabbat preparations, and from there, some rules. Here’s one, in all three languages, Aramaic, Hebrew and English:

נחזור למסכת: אחרי שיחה ארוכה שלא ממש הסתימה בנושאי רשויות, הולכה, יציאה, איכשהו התחלנו להסתכל על הכנות השבת, ומכאן גלשנו לכמה חוקים. הנה אחד, בכל שלוש השפות, ארמית, עברית ואנגלית:

וְלֹא יִקְרָא לְאוֹר הַנֵּר. אָמַר רַבָּה: אֲפִילּוּ גָּבוֹהַּ שְׁתֵּי קוֹמוֹת, וַאֲפִילּוּ שְׁתֵּי מַרְדָּעוֹת, וַאֲפִילּוּ עֲשָׂרָה בָּתִּים זֶה עַל גַּב זֶה. חַד הוּא דְּלָא לִיקְרֵי, הָא תְּרֵי — שַׁפִּיר דָּמֵי. וְהָתַנְיָא לֹא אֶחָד וְלֹא שְׁנַיִם! אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, לָא קַשְׁיָא: כָּאן בְּעִנְיָן אֶחָד, כָּאן בִּשְׁנֵי עִנְיָנִים.

שנינו במשנה שלא יקרא אדם בספר לאור הנר בשבת. אמר רבה: ולא חשוב אם הנר קרוב אליו מספיק בכדי שיוכל להטות אותו ממש, אלא אותו איסור שייך אפילו היה הנר גבוה שתי קומות אדם, ואפילו גבוה כשתי מרדעות שהם מוטות ארוכים המשמשים לנהוג את הבהמה, ואפילו היה גבוה עשרה בתים זו על גב זו.

ומדייקים: מכיון שנאמר “לא יקרא אדם” הכוונה היא לחד [אחד] הוא שלא ליקרי [יקרא], הא תרי [הרי אם הם שנים] — שפיר דמי [יפה נחשבו ואין בכך שום איסור, והתניא [והרי שנינו בברייתא במקום אחר] שלא יקרא לאור הנר לא אחד ולא שנים! אמר ר’ אלעזר: לא קשיא [אין זה קשה], שאפשר לחלק ולומר כי במקרה כאן שהתירו לשניים, הרי זה כשעוסקים בענין אחד ויזכירו זה לזה. וכאן, שאסרו בשניים, הרי זה כשעוסקים הם בשני ענינים שונים.

We learned in the mishna that one may not read a book by candlelight on Shabbat. Rabba said: It does not matter whether the lamp was near enough to him to enable him to adjust the wick. The prohibition applies even if the lamp was two statures of a person high, and even as high as two plow handles, and even if it was as high as ten houses one atop the other. We learned in the mishna that one may not read, and the Gemara infers: One may not read, but for two, apparently he may well do so. The Gemara asks: Wasn’t it taught in a baraita elsewhere that neither one nor two are permitted to read by the light of the lamp? Rabbi Elazar said: This (seeming contradiction) is not difficult, as there is room to distinguish between them and say that here, where two were permitted to read by candlelight, it is referring to a case where they are both engaged in one matter. There, where two were prohibited to read by candlelight it is referring to a case where they are engaged in two different matters.

So we get it: don’t read near a candle you can tilt, because if you can, you might, and you shouldn’t. This is something called “s’yag” or “fence”, the need to protect one law with another. Therefore, one should not do something, not because it in itself is not allowed, but simply because it might (might) lead to something else. And so well does the Gemara knows us, that it says, even if the candle is high up beyond our hands’ reach, but reachable with a special stick, don’t read by its light, because you might get so involved in your reading and so aggravated when you lose its light, that you’ll figure out how to get to it, to add oil, just a little bit, to move it, ever so slightly… It’s nice the Gemara knows our nature and that it hasn’t changed in hundreds of years-); how much we are attracted to light, with all its meanings, and how determined we are when we’re doing something we think is important, to us.

אז הבנו: לא לקרוא לאור נר שניתן להטות, מכיון שאם ניתן להטות, אנחו עלולים, ואסור לנו. זהו כלל שנקרא “סייג”, מעין גדר: הצורך להגן על חוק אחד בעזרת אחד. נאמר לנו לא לעשות משהו, לא מפני שהוא עצמו אסור, אלא מפני שהוא עלול (עלול-) להביא לידי משהו אחר. והגמרא מכירה אותנו כל כך טוב שהיא אומרת, אפילו אם הנר הזה נמצא ממש גבוה, מעבר לאורך היד, אבל עדיין נגיש עם מקל מיוחד, אל תקרא לאורו, כי אתה עלול להכנס לקריאה כל כך שתשכח הכל, וכשהאור ילך ויקטן, אתה תתעצבן כל כך שכבר תמצא דרך איך להגיע עד הנר, גם הגבוה, להוסיף רק טיפ-טיפה של שמן, להזיז אותו רק קצת, ממש רק טיפונת… זה יפה בעיני איך שהגמרא מכירה אותנו, ואת הטבע האנושי שלנו שלא ממש השתנה במשך מאות ואלפי שנים, יודעת כמה אנחנו נמשכים לאור, על כל משמעויותיו, וכמה אנחנו חדורי מוטיבציה כשאנחנו שקועים במשהו חשוב. לנו.

But then, all this goes away when there are two;; not just any two who pass each other mindlessly, averting their gaze lest they see into the pain and loneliness of another human, but two who are doing something together, something meaningful, like reading, learning, sharing, enriching, maybe debating a certain paragraph, laughing over a crazy situation. Then it is not a problem to do so by candlelight, and why? Not because lighting a fire on Shabbat is suddenly ok, but because we, the Gemara, that is, thinks of it like this: when there are two human beings, each reading to him or herself, they are considered two separate units, two “doses”, if you will, of “an individual”, each preoccupied with a different “thing”, and therefore, not mindful of the other’s actions on Shabbat. But, if they read together, they are now considered one unit with 2 minds, 2 hearts, 4 ears and 4 eyes.

אבל אז, כל זה נעלם כשיש כאן שניים. לא סתם שניים שעוברים אחד ליד השני ברחוב בחוסר מחשבה  והתיחסות, מתעלמים במופגן פן יפגוש מבטם חס וחלילה לרגע בכאב ובבדידות של בן אנוש אחר, לא. אלא שנים שעושים משהו ביחד, משהו משמעותי, כמו לקרוא, ללמוד, לשתף, להעשיר, אולי מתוכחים על פסקה מסוימת, צוחקים על מצב מטורף. אז אין שום בעיה שיעשו זאת לאור הנר, ולמה? לא מפני שהדלקת אש על כל גווניה בשבת פתאום נהית מותרת, אלא משום שאנחנו, הגמרא, זאת אומרת, חושבת על המצב החדש הזה ככה: כאשר יש שני אנשים, וכל אחד עסוק בעניינו, הם נחשבים שתי “יחידות” נפרדות, כל אחד טרוד בענייניו שלו, ולכן לא מוכוון לאחר ומעשיו בשבת. אבל, אם הם קוראים ביחד, הרי שעכשיו הם נחשבים יחידה אחת, עם שני ראשים, שני לבבות, ארבע אוזניים וארבע עיניים.

In this kind of “unit”, there are two different elements that are able to care for each other, to notice when one reaches out a hand, even unintentionally, towards the wick or the oil to fill it up; when one needs to recharge; when one forgets to wash his hands after being outside, or wear her mask, or not get closer than 6 feet from another or just to remember to eat and shower and dress and breath, and continue to feel human.

ביחידה כזו, יש שני חלקים שמסוגלים לדאוג אחד לשני, לשים לב כשידו של האחד נשלחת, גם בלי כוונה, לעבר הפתילה או השמן, כשאחד צריך עוד אור, חייב למלא את המצברים בעוד כוחות, או כשאחד שוכח לרחוץ ידיים, גם 60 שניות, אחרי שהיה בחוץ, או שוכחת את המסכה, או מתקרבת יותר משני מטר, או אפילו רק כדי להשמיע קול ולהזכיר לשני שצריך גם לאכול ולהתקלח ולהתלבש ולנשום ולהמשיך להרגיש אנושי.

Maybe this is because the Torah thinks that to be fully human is to be a full half, not a full-whole, full of ourselves to no end. This was expressed last week in the giving of the half shekel and elsewhere; that we need another, and we need it to match correctly, not cover us completely. And maybe this is why this time promises to be so hard on us. Here’s in hopes that you are not feeling too jammed and not totally alone, even if your other “full half” is your beautiful self in the mirror.

אולי זה מפני שהתורה חושבת שלהיות אדם שלם זה להיות חצי-שלם, לא שלם-שלם, מלאים בעצמנו עד אפס מקום. זה מה שלמדנו בשבוע שעבר כשקראנו על “מחצית השקל”, ועוד. שצריך את החלק השני, וצריך אותו בהתאמה, לא בכיסוי מוחלט. ואולי זה מה שמצביע על כך שהזמן שלנינו הולך להיות קשה יותר ממה שהכרנו עד כה. אז בתקוה שלא נרגיש לגמרי מצופפים, וגם לא לגמרי לבד בתקופה זו, גם אם החצי השני שלנו הוא האני היפיפה שלנו שמשתקף לעומתנו במראה.

Shabbat Shalom – שבת שלום

It’s Corona day something; I don’t have a count. It just started and already seems like forever. I’m taking a morning walk into the Carmel park; it’s a glorious spring day before the next storm, before the next ‘don’t go anywhere’ restrictions. The rolling mountains stretch into the horizon in multi-shades of green; the Mediterranean sparkles in silver-blue down below and right here, there are so many wildflowers bursting about, I can’t stop  but take one more, just one more picture. It’s ever so tempting to wave my hair and run freely, skipping among the brownish rocks, wow, what a sight!

יומן קורונה, יום לא יודעת איזה, לא מסוגלת לספור. זה רק התחיל וכבר מרגיש כמו נצח. אני יוצאת להליכה בפארק הכרמל. יום אביב יפיפה לפני הסופה הבאה, לפני ההנחיות הבאות של ‘לאן לא ללכת’. ההרים של ילדותי מתמתחים ומתגלגלים עד האופק בגוונים של ירוק. למאה מבהיק הים התיכון בכסף, וכאן ממש, מתפרצת חגיגה צבעונית חסרת תקדים, כאילו כלום. אני לא יכולה להפסיק להוציא את הטלפון מהכיס לעוד תמונה, רק עוד אחת, והנה, גם כאן, הכל כל כך יפה. ורוח. אני רוצה לפזר את שערי, לרוץ ולקפץ בין הסלעים החומים, איזה מראה!!

Once upon a time, I wanted to go to the Alps, maybe this summer, or next, or…. It’s told that Rav Hirsch said that when he’ll arrive in the World to Come, G-d will ask him, ‘I put the Alps there for you! Why did you not go to see them’?? So he did. To show G-d how much he loves and appreciates His creation. And I wanted to see the Alps too; Rav Hirsch’s Alps. But now I wonder if maybe these are my Alps, right here, in the Carmel’s “Little Switzerland”.

פעם, מזמן, רציתי לנסוע לאלפים, אולי בקיץ הזה, אולי בקיץ הבא, או… מסופר על הרב ש”ר הירש שאמר, שלכשהוא יגיע לעולם הבא, אלוהים ישאל אותו, “אני שמתי שם את האלפים בשבילך! למה לא הלכת לראות אותם?” אז הוא הלך. וגם אני רציתי ללכת. לראות את האלפים של רב הירש. אבל עכשיו אני תוהה אם אולי אלו כאן הם האלפים שלי, ממש כאן, בכרמל, ב”שווצריה הקטנה”.

“Where is the farthest place in the world”? Asked my uncle in one of our many geography games. We just finished a hike and sat down at a picnic site up the road. “This tree”, jumped little chutzpadik me, pointing to the tall pine next to us, “because you’ll have to go all the way around the world to reach it”, ha ha ha.

“איפה המקום הכי רחוק בעולם”, שאל אותי דודי באחד ממשחקי הגאוגרפיה הרבים שלנו, אחרי שסיימנו הליכה וישבנו לפיקניק, ממש לא רחוק מכאן. “העץ הזה” קפצצה הילדה, גאה על תשובתה המחוכמת, מצביעה לאורן גדול ומסונף ענפים לידינו, “כי תצטרך ללכת כל הדרך מסביב לעולם כדי להגיע אליו”, ח-ח-ח.

Haifa people are obedient, self-disciplined, well-behaved. In these early – I’m afraid early – Corona Days, the few of us on the trail pass each other, 6 feet apart, barely nodding, each busy in their own thoughts, some chatting with a trusted friend, most looking away. And then, this gentleman passes me, mouthing, ‘good morning’, in English, and I think, America! Will I ever get to see you again? What will you look like after this? Or am I overdoing it, I’m definitely overdoing this, and it’s just a little bump on the road, ‘no worries, by summer it will all be ok’?

אנשי חיפה הם צייתנים, ממושמעים, מתנהגים על פי החוק. בימים מוקדמים אלו – אני חוששת שמוקדמים – של הקורונה, מעטים הם המטיילים על השביל, מקפידים על מרחק 2 מטר. כשהם עוברים זה את זה, הם בקושי נדים בראשם, כל אחד עסוק במחשבותיו. פה ושם זוג בלחישות, שני חברים, אחד על אופניים. לפתע עובר על פני איש, ומבלי משים יוצר בשפתיו, גוד מורנינג, באנגלית, ואני חושבת, אמריקה! האם עוד אראה אותך שוב? איך תראי אחרי כל זה? או שאני מגזימה, בודאי שאני מגזימה, וזה רק “גבשושית” קטנה (כך גוגל אומר שזה “באמפ”) קטנה בדרך, “אל דאגה, עד הקיץ הכל יהיה בסדר”?

On the way back, a suitcase, in not too bad of a shape, is tossed by a garbage can. I am wondering the same about my own: Toss? Keep? What for? Will we ever travel again like we did just a couple of months ago? Will we live to tell of those good-old days when the greatest trouble in the airport was a long line of happy world-wide travelers and someone telling us to take off our shoes? Or will, one day, some aliens find remnants of a wing, a seat, a tight toilet, a strange dinner tray, and say in great wonderment, ‘metal birds? What kind of culture lived here? Look, they left nothing! Did they even do anything at all? Oh, they kept it all on a cloud!!?

בדרך חזרה, מזוודה, במצב לא רע, זרוקה ליד פח אשפה. חשתי גם על שלי: לזרוק? לשמור? האם אי פעם נחזור לטייל כמו שעשינו רק לפני חודשיים. האם נשרוד לספר על אותם הימים הטובים בהם הצרות הכי גדולות שבדות התעופה היו תורים ארוכים של טיילים חובקי-עולם, וזה שנאלצנו להוריד נעליים? או אולי יום אחד, חייזרים יגיעו לכאן וימצאו שרידים של כנף, מושב, שירותים צפופים, מגש ארוחת ערב מוזר, ויגידו בפליאה גדולהת “ציפורים ממתכת? איזה מן תרבות היתה כאן? הם לא השאירו כלום! האם הם עשו משהו בכלל? אה! הם שמרו הכל בענן!!”

But I’m working on a 1000-piece puzzle of Half Dome and El-Capitan, with a bright blue sky and dozens of trees clustering around Mirror Lake, where hikers in colorful fashionable backpacks walk and skip and scream with delight when they dip their toes in the cold water and take funny pictures and camp under a blanket of stars. When the aliens come, they’ll say, ‘a strange priestess must have lived here, for how else could she see sights from the other side of the world, a place no one can reach from here by foot and there’s a great ocean in between’! And they’ll examine the pieces carefully and see, they’re all glued together with tears.

אבל אני עובדת על פאזל 1000 חלקים של האף-דום ואל-קאפיטן, עם שמים כחולים ועשרות עצים סביב מירור לייק (אגם ההשתקפות ביוסמיטי פארק שבקליפורניה), מקום בו טיילים בתרמילים אופנתיים, הולכים ומקפצים, צורחים מתענוג כשבהונותיהם נוגעות במים הקרים, מצטלמים בתמונות מצחיקות, וישנים תחת שמיכה של כוכבים. כשהחייזרים יגיעו, הם יגידו, “כוהנת דת מוזרה בטח חיה כאן פעם, כי אחרת איך יתכן שהיא יכלה לראות מקום בצד השני של העולם, מקום שאיש לא יכול להגיע אליו ברגל ויש אוקינוס גדול, מפריד”! והם יבדקו את החלקים ביסודיות רבה, ויגלו שכולם הודבקו בדמעות.

The transition from Tractate Brachot to Shabbat is abrupt. To those who love a good legal debate, it’s a delight; those of us who enjoy midrash and dreams and stories, it’s more of a shock. What are our dear rabbis talking about?

Shabbat (the tractate) doesn’t begin with stories about the beauty of Shabbat, the importance of rest, the lovely feeling at the end of a good meal with family and friends. It doesn’t even begin with a quote from the Torah, perhaps wondering why in the Ten Commandments of Exodus we’re told “to remember” and in those of Deuteronomy we are told “to keep” or “guard” the day. And it doesn’t begin with a verse form this week’s reading we sing weekly, nor with a verse from next week’s reading, or perhaps an instruction how to prepare for Shabbat or a discussion about the special prohibition against lighting a fire or the maybe the first of the 39 melachot, or general categories of things to do on Shabbat… There are so many places they could start with, and ease our way into it!! Instead the tractate opens with a scenario we’re not sure what to do with:

מַתְנִי׳ יְצִיאוֹת הַשַּׁבָּת, שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע בִּפְנִים, וּשְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע בַּחוּץ.

MISHNA: Carrying (taking things) out on Shabbat (which is forbidden) constitutes primarily of two basic actions, which are actually four cases from the perspective of a person inside a private domain, and two basic actions that comprise four cases from the perspective of a person outside, in a public domain.

It’s possible to read it again and again, and still wonder, what am I reading?? Then we go on to spell out these options, which, at least at first, confuses more than clarifies:

כֵּיצַד?

The mishna elaborates: How do these eight cases take place?

הֶעָנִי עוֹמֵד בַּחוּץ, וּבַעַל הַבַּיִת בִּפְנִים: פָּשַׁט הֶעָנִי אֶת יָדוֹ לִפְנִים וְנָתַן לְתוֹךְ יָדוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, אוֹ שֶׁנָּטַל מִתּוֹכָהּ וְהוֹצִיא — הֶעָנִי חַיָּיב וּבַעַל הַבַּיִת פָּטוּר.

The poor person stands outside, and the homeowner stands inside. The poor person extended his hand into the private domain, and placed the object into the hand of the homeowner. Or, the poor person reached his hand into the private domain, took an item from the hand of the homeowner, and carried it out into the public domain. In both of these cases, the poor person is liable and the homeowner is exempt.

פָּשַׁט בַּעַל הַבַּיִת אֶת יָדוֹ לַחוּץ וְנָתַן לְתוֹךְ יָדוֹ שֶׁל עָנִי, אוֹ שֶׁנָּטַל מִתּוֹכָהּ וְהִכְנִיס — בַּעַל הַבַּיִת חַיָּיב וְהֶעָנִי פָּטוּר.

The mishna cites two additional cases: The homeowner extended his hand into the public domain, and placed the object into the hand of the poor person. Or, the homeowner took an object from the hand of the poor person, and carried it into the private domain. In both of those cases, because the homeowner is liable and the poor person is exempt.

We’re good?? Because in this Jewish Sudoku, there are four additional cases where neither the homeowner nor the poor person performed the labor in its entirety. Since neither one is doing the whole task by himself, neither is liable. You can try to figure out those cases and check them against those in Shabbat 2:a.

As if that’s not enough, in the following pages, this discussion will develop: maybe those 2 that are 4 that are 8, are actually 12? How do we figure? Well, where exactly is the line between picking up an object and placing it? It’s not just an up and down because that would mean the object landed straight back in the hands of the giver (or taker), so how much can it travel? For how long? Where can it be placed? What constitute what kind of domain for the purposes of this conversation??

But, before diving into the minutia of million details or feeling totally overwhelmed by it and closing our Talmud altogether, maybe let’s pause for a moment and think about the greater topic at stake here. The idea of having and defining “domains”, and of happens when we move things between them; how big is private; how do we explain it; how big is “public”; are there places that are neither (for the Talmud, yes) and more. In short, everything we might call nowadays transportation and its critical impact on our lives. Sitting at home in a self-imposed semi-isolation, listening to news about the need to lessen buses and trains, I wonder, if there could not have been a better (or worse, depends-) time to learn this. We thrive on movement, on coming, going, bringing, taking… we take pride in how many places we visited; how far we traveled; how global and worldly we are, all thing that are restricted on Shabbat. All of a sudden, it’s perfectly clear why this is the opening to tractate Shabbat, discussing a day whose name already means – stop, pause, rest, strike. There’s no better way to say slow down, then to delve into the structure and limitations of movements. For better or worse, we might be learning this difficult lesson right now.

May it be a Shabbat Shalom.

Purim, what a day! And the megillah, what a story! The only book in the Tanach where G-d’s name is not mentioned, or is it? There’s an idea that wherever in the Scroll of Esther it says, hamelech, The king, the text actually means “The King” as in G-d almighty, as opposed to where it says “king achashverosh”, who’s just the local king. This is but one small example of the layers and nuances of the megillah, a story that at first seems like a version of Aladdin and other stories. Indeed, just from its name we learn that Megillat Esther has an aspect which is revealed (megillah related to leglaot, to uncover) and another that is totally concealed (Esther relating to hester, hidden).

A short line in The Bnai Yisaschar (Chasidic commentary written by Rabbi Tzvi Elimelech Shapira 1783-1841 which offers Kabalistic insights into the Jewish year) opened my mind to a new idea and helped see yet another possibility to the story and its background. The Bnai Yisaschar points out that the numerical value of the word Hamelech and Haman – are identical, each 95, and both together equal to 10 times chai (18), another megillah coincidence?

Either way, both names do equal the same numerical value, as if Hamelech and Haman are just the same. But, how can that be? Surely, G-d is all good, while Haman is all bad!

That is some of what Zoroastrianism (or Mazdayasna), one of the world’s oldest continuously practiced religions, taught. Per Wikipedia, Zoroastrianism “is a multi-tendency faith centered on a dualistic cosmology of good and evil and an eschatology… it is ascribed to the teachings of the Iranian-speaking spiritual leader Zoroaster (also known as Zarathushtra)…. and although considered ancient, it enters recorded history in the 5th century BCE”, right around the time the Jews find themselves under the Persian rule.

If so, is the megillah (also) a treaty against this newly found religious ideology teaching of the constant fight between “good” and “evil”, by telling a story where good and evil get all mixed up and one can’t tell “who’s Mordechai and who’s Haman”? Mordechai, by the way, is possibly based on – or related to – the local god’s name, Marduch, as is Esther – Ishtar.

Top that with the fact that Purim suffers from other dualities and multiplicities. The Talmudic tractate that deals with Purim opens with the words:

“The Megillah is read on the 11^th, on the 12^th, on the 13^th, on the 14^th or on the 15^th of the month of Adar…” Who can imagine such an instruction given with regards to Shabbat? Or the Pesach Haggadah?? ‘Sure, read it anytime during any these days’… ? The holiday has a name that is a plural: “therefore these days were named Purim after the pur”… (chapter 9:26), but, if we name it after the pur (cast lots), shouldn’t we name it… well, “Pur”?? Instead, we name it after, not one but “many lots”. And then the megillah ends with …”to observe these two days…. at their proper times… (chapter 9:27-31), again, indicating duality but one that unites under the One.

The prophet Isaiah says in this seemingly outrageous verse: יוֹצֵ֥ר אוֹר֙ וּבוֹרֵ֣א חֹ֔שֶׁךְ עֹשֶׂ֥ה שָׁל֖וֹם וּב֣וֹרֵא רָ֑ע אֲנִ֥י ה’ עֹשֶׂ֥ה כָל־אֵֽלֶּה  —- I form light and create darkness, I make peace and create evil— I the LORD do all these things (45:7). There is no one else; Haman, no Haman – it’s all part of the same One power. According to some (Kdushat Levi), this is also why we drink on Purim, to get a glimpse of a reminder of this Oneness, above all, where there’s no distinction between good and bad.

For us, who are faced with the ups and downs of life, this is not easy. We judge things by how they meet us. There is also a danger in the “oneness” of becoming fatalistic all the way to the, ‘eh, who cares if anyone is suffering; didn’t we just learn it’s all good anyway’. This, I believe, is wrong and dangerous and nothing more than an excuse for us to not act, reach out, and do our best to make the world better where we can, as if it all depends on us.

But once a year, at least, we remember that there is and must be a silver-lining in a bad situation; that there’s a risk for bad in the seeming good. We mishmash everything and admit we really don’t know which way is up because it’s all part of the One. This is todays…

Happy Purim & Shushan Purim!

The last chapter in Tractate Brachot is a “dream”, because much of it is about dreams, and on that, next week. The rest is dedicated to a catch-all of anything around blessings we didn’t get to until now, like what to say when we hear thunder. Or see lightening. Or are saved from trouble, what kind of trouble. And much more.

Among it all, Rabbi Yochanan teaches that “there are three things that the Holy One Blessed be He, proclaims by Himself”; three things that G-d announces, not through messengers and angels, by directly. One of them, which could have been useful now, is a good leader. The idea is taken from the verse in Exodus when G-d introduces Bezalel, the artist who will build the mishkan (the pre-temple temple): “See, I have called by name Bezalel, son of Uri, son of Hur, of the tribe of Judah” (Exodus 31:1–2), says the Almighty to Moses.

In the Gemara’s associative manner, the conversation takes off from there, and tell us, that not only did G-d “announce” of Bezal’el, but consulted. The text tells us (italics – from the Talmud with mostly Sefaria’s translation):

אָמַר רַבִּי יִצְחָק: אֵין מַעֲמִידִין פַּרְנָס עַל הַצִּבּוּר אֶלָּא אִם כֵּן נִמְלָכִים בַּצִּבּוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״רְאוּ קָרָא ה׳ בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל״,

With regard to Bezalel’s appointment, Rabbi Yitzḥak said: One may only appoint a leader over a community if he consults with the community and they agree to the appointment, as it is stated: “And Moses said unto the children of Israel: See (in the plural form), the Lord has called by name Bezalel, son of Uri, son of Hur, of the tribe of Judah” (Exodus 35:30).

אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: מֹשֶׁה, הָגוּן עָלֶיךָ בְּצַלְאֵל?

The Lord said to Moses: Moses, is Bezalel a suitable appointment in your eyes?

G-d is asking Moses for advice, and Moses,, graciously, accepts G-d’s choice:

אָמַר לוֹ: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם לְפָנֶיךָ הָגוּן — לְפָנַי לֹא כׇּל שֶׁכֵּן!

Moses said to Him: Master of the universe, if he is a suitable appointment in Your eyes, then all the more so in my eyes.

G-d then says, according to the rabbis, that this is not enough. He needs to ask the people, who will likewise accept. Do they have any other options? Bezal’el is G-d’s choice! Nevertheless, they are asked:

אָמַר לוֹ: אַף עַל פִּי כֵן, לֵךְ אֱמוֹר לָהֶם. הָלַךְ וְאָמַר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל: הָגוּן עֲלֵיכֶם בְּצַלְאֵל?

אָמְרוּ לוֹ: אִם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּלְפָנֶיךָ הוּא הָגוּן, לְפָנֵינוּ לֹא כׇּל שֶׁכֵּן!

The Holy One, Blessed be He, said to him: Nevertheless, go and tell Israel and ask their opinion. Moses went and said to Israel: Is Bezalel suitable in your eyes? They said to him: If he is suitable in the eyes of the Holy One, Blessed be He, and in your eyes, all the more so he is suitable in our eyes.

What was so special about Bezalel? He was wise. What was so special about wisdom?

אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: בְּצַלְאֵל עַל שֵׁם חׇכְמָתוֹ נִקְרָא. בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: לֵךְ אֱמוֹר לוֹ לִבְצַלְאֵל ״עֲשֵׂה לִי מִשְׁכָּן אָרוֹן וְכֵלִים״.

הָלַךְ מֹשֶׁה וְהָפַךְ וְאָמַר לוֹ: ״עֲשֵׂה אָרוֹן וְכֵלִים וּמִשְׁכָּן״.

When the Holy One, Blessed be He, said to Moses: Go say to Bezalel, “Make a tabernacle, an ark, and vessels” (see Exodus 31:7–11), Moses went and reversed the order and told Bezalel: “Make an ark, and vessels, and a tabernacle” (see Exodus 25–26).

G-d gave the instruction for the construction of the mishkan, and Moses passes those on, but not exactly. Maybe because Moses was not an artist, he didn’t think the order mattered, and maybe he was testing Bezalel to see if he’s really that good. Bezalel catches him right away:

אָמַר לוֹ: מֹשֶׁה רַבֵּינוּ, מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם אָדָם בּוֹנֶה בַּיִת וְאַחַר כָּךְ מַכְנִיס לְתוֹכוֹ כֵּלִים, וְאַתָּה אוֹמֵר ״עֲשֵׂה לִי אָרוֹן וְכֵלִים וּמִשְׁכָּן״, כֵּלִים שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה, לְהֵיכָן אַכְנִיסֵם? שֶׁמָּא כָּךְ אָמַר לְךָ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, ״עֲשֵׂה מִשְׁכָּן אָרוֹן וְכֵלִים״?!

He (Bezal’el) said to Moses: Moses, our teacher, the standard practice throughout the world is that a person builds a house and only afterward places the vessels in the house, and you say to me: Make an ark, and vessels, and a tabernacle. If I do so in the order you have commanded, the vessels that I make, where shall I put them? Perhaps God told you the following: “Make a tabernacle, ark, and vessels” (see Exodus 36).

אָמַר לוֹ: שֶׁמָּא בְּצֵל אֵל הָיִיתָ וְיָדַעְתָּ?

Moses said to Bezalel: Perhaps you were in God’s shadow [betzel El], and you knew precisely what He said?!

Bezalel intuited G-d’s commands and therefore was named betzel-El, “in G-d’s shadow”, as if he was in G-d’s shadow, and that’s how he knew what’s needed. Further, there is a deeper discussion about the place of details and order: does it matter or not? Take for example, writing an email. I can make all sorts of mistakes in the body of the mail. If writing a friend, I can also mix up the order of things. But, if I put even as much as a comma instead of a period in the address itself, chances are the mail will not reach its desired destination. Where is the line between being meticulous to no end and between careless? Yes. In this case, Bezal’el knew the line, but it wasn’t just because “G-d said so”. It had reasoning too.

But what is perhaps most touching to me, is G-d consulting Moses and the People. This text is not in the Torah! It’s our sages imparting on us a certain kind of relationship with each other and with the Divine. G-d would have most likely done whatever She does. Or not. Only G-d knows. But what we’re left with is the importance of the other, of listening, paying attention, reaching out.

We just entered the month of Adar with Purim ahead. Purim is the only holiday which, in its original form, can not be celebrated alone. And this is what we’re left with, that the Torah and mishkan (Tabernacle) and maybe even G-d Herself, are not things for their own right, but there for us to use to connect.

Shabbat Shalom.