מחצית השקל ושבת שלמה – פרשת כי תישא

Posted on March 1, 2013 by Michal Kohane מיכל כהנא

פרשת “כי תישא”

 אחרי שבילינו פרקים ארוכים במדידת קורות, בניית שולחנות, הכנת ציפויי זהב, המנורה ופרטים אחרים מקשירת לולאות מסביב לוילונות המשכן להכנת שמן הזית ותפירת בגדי הכהן הגדול, הפרשת שלנו השבוע, “כי תישא”, קצת שונה. היא אינה מסכת חוקים אלא ארוזים בה מספר סיפורים ומסרים. היא מתחילה בספירת העם, עוברת לעוד תאורים בקשר לבנית המשכן, מנחה אותנו (שוב) לגבי שמירת שבת, ומסיימת בסיפור מעשה –או חטא – העגל המפורסם, כשבני ישראל בונים את עגל הזהב. זה הרבה, אבל אני הבטחתי לך עמוד אז ננסה רק טעימה קטנה מכמה מתאבנים בסעודה העשירה הזו.

 איך סופרים את עם ישראל? מימי המדבר ועד היום לא סופרים על ידי זה שמישהו מעמיד את כולם, מצביע ואומר – 1 -2 -3…. בבית כנסת מסורתי כשסופרים למנין לפעמים תראה מישהו פתאום אומר, “הושיעה את עמך וברך את נחלתך ורעם ונשאם עד העולם”. בפסוק הזה מתהילים יש עשר מילים. לכל מלה צריך להיות אדם. אם יש – אז יש מנין. אם לא, מחכים (או מחפשים. ועל מנין, בפעם אחרת). איך ספרו משה ואהרון את מאות אלפי -ויש אומרים מיליוני – האנשים שלפניהם? טוב, הם לא עשו את זה עם שירים אלא המציאו שיטה חדשה: הם בקשו מכל מבוגר להביא “מחצית השקל”, ואחר כך ספרו את המטבעות. למה דוקא “מחצית השקל”? למה לא אגורה? או שקל שלם – הרי יכלו באותה מידה ליצור מטבע של משהו “אחד” (שקל, לירה, אגורה), או אולי אבן? ומה עם לעמוד בשלשות?? פירוש אחד מציע: נצטוו בני ישראל להביא מחצית השקל כדי שכל אחד יזכור שהוא לא שלם לבדו, שהוא צריך לפחות עוד אחד, שביחד אנחנו מורכבים מאנשים שמתחברים לעם ומתחברים לעולם דרך עשיה משמעותית וחיובית.

 יש עוד תיאורים לגבי בנית המשכן ושמירת השבת, אבל פתאום, באמצע כל הפסטורליה והעבודה הזו, בני ישראל באים אל אהרון הכהן, בזמן שמשה עסוק בהר סיני עם כבודו, ומבקשים שיצור להם “אלוהים אשר ילכו לפנינו”. סיפור מדהים. מה קרה כאן? יש אנשים שאומרים, ‘אני לא מאמין באלוהים כי אין לי הוכחה. אילו רק ראיתי איזה נס קטנצ’יק או משהו’… אפילו בלי להזכיר לנו שגם לעינינו קורים ניסים אינספור שאנחנו מפספסים או לוקחים כמובן מאליו כל יום, הנה לפנינו חבורת האנשים שבטח ראו הכי הרבה ניסים שאפשר: את הנילוס הופך לדם, צפרדעים באות ונעלמות ועוד מכות מוזרות, את היציאה מעבדות לחירות, את פתיחת ים סוף ומים עומדים מימינם ומשמאלם, את מעמד הר סיני עם קולות וברקים… היינו חושבים, מה עוד צריך? הלוא אנחנו, אילו רק ראינו עשירית מזה… וואו… אבל מסתבר שגם ‘וואו’ אפשר לאבד בתוך זמן קצר. משה איננו במשך 40 יום, אולי זה כבר 41 אז כבר מחפשים תחליפים, אוספים זהב (מהר יותר מאשר אספו את מחצית השקלים או הדברים למשכן…) ועובדים לבנות אלוהים חדש? ומה בכלל הקשר למשה? הלוא הוא ממילא לא האלוהים? אז איך כל זה קרה? אנחנו לא יודעים. התורה מספרת לנו רק עובדות בלי הסברים, ובא המדרש ומתנדב להשלים לנו את החתיכה החסרה. לפיו, השטן (מה שזה לא יהיה, תשאיר לפעם אחרת, אבל כוחות שליליים כלשהם) הראה לבני ישראל את  ‘ארונו של משה’ מרחף בשמים. אצל בני ישראל נוצרה אשליה שמשה נפטר ושיתכן – יתכן – שהם ישארו במדבר בלי מנהיג שיכול להוביל אותם. חשוב: המדרש בכוונה אומר שמה שהם ראו היתה אשליה ושלא היה להם שום בסיס ממשי, אבל הם רוצים להאיר לנו כמה מסוכן הספק לבדו. בשביל לערער את בטחונו של מישהו ומשם, את מעשיו ועתידו, לא צריך להרוס אותו כליל או להביא לו ‘הוכחות’ למה משהו לא הולך לעבוד. כל מה שצריך זה – לשתול ספקות. הספק, כמו שאומרים, אוכל אותנו מבפנים ומלאכת היצר הרע נעשית מאליה. “הסתלק מן הספק”, יגידו לנו החכמים בפרקי אבות (פרק א, 16) שנים רבות אחר כך, ועדין, עד היום זה שווה תזכורת.

 איך זוכרים? איך זוכרים ושומרים בדברים קטנים? קשה לזכור את אלוהים בלי “קשר במטפחת”, בלי משהו אמיתי, נגיש, “האנדס-און”. יש לנו דברים יומיומיים ודברים חודשים ודברים שנתיים, ויש – “ושמרו בני ישראל את השבת לדורותם”, כתוב בפרשה שלנו ומכאן נלקח לקידוש בשבת בבקר. הרבה פעמים נזכרת השבת בסמוך לבניית המשכן, שמא נחשוב שלבנות משכן או בית כנסת או פרויטש אחר שאנחנו מקשדים זה כזה דבר קדוש וחשוב שאפשר בשבילו לחלל שבת. אבל לא. שבת תופסת עדיפות. השבת, אמר הרב השל, מהווה בשבילנו במימד הזמן מה שמשכן, בית מקדש או בית כנסת מהווים במימד הפיזי. ובשעה שהפיזי הולך ובא – היום אנחנו חיים במדבר, אחכ בארץ ישראל, אחכ בגלות, אחכ שוב בארץ – השבת הולכת איתנו ממקום למקום. אחד העם, שלא היה דתי, אמר: “יותר מאשר ישראל שמרו על השבת, השבת שמרה על ישראל”. מה זה “לשמור שבת”, יכול להיות שיחה מסובכת שלא נכנס אליה. אנשים שונים עושים את זה אחרת, ומן הסתם, תמיד היו מי שלא ממש ‘שמרו הכל’, אחרת לא היו צריכים כל כך הרבה חוקים אבל השבת נתנה ושמרה על היחוד של העם היהודי לאורך כל הדורות.

 ובנימה זו, שתהיה לנו שבת שלום.

Posted in shabbat shalom, פרשת השבוע לחילוני האדוק | Leave a comment

פרשת “תצווה”: שתי מילים – Tetzave

Posted on February 22, 2013 by Michal Kohane מיכל כהנא

לפני שבוע קבלנו את ההדרכה הראשונית לבנית המשכן, בית המקדש הנייד. בפרשת תצווה ממשיכות ההנחיות היותר ספיציפיות – השמן, המנורה, ובמיוחד בגדי הכהן בפירוט רב מאד עם הרבה סמליות.

“ואתה תצווה את בני ישראל…” כך מתחילה הפרשה הזו, ולא בצורה ההרגילה של “ויאמר ה’ אל משה”…  זו הפרשה היחידה מאז הולדת משה ועד מותו בסוף התורה בו שמו של משה לא מוזכר אפילו פעם אחת, וכמו שאתה מתאר לעצמך, 3000 שנה של לימוד נתנו לדבר הרבה פירושים. למה?

מדרש מפורסם מספר שבזמן חטא העגל (שעוד יבוא בשבוע הבא לפי כלל אין מוקדם ומאוחר בתנכ) אלוהים אמר שהוא הולך לחסל את העם המעצבן הזה שכל הזמן עושה לו בעיות, ולחפש עם חדש שהוא ומשה ינהלו לבדם. משה מתחנן ומבקש שלא יעשה את זה כי אין בזה הגיון, ‘מי ירצה להיות העם שלך’, אומר משה לאל, ‘אם כל פעם שהם טועים אתה “חוטף קריזה” ומחסל אותם. מצידי, אפילו תמחק אותי מהספר שאתה כותב, כלומר, אני מעדיף שאם אתה צריך לוותר על מישהו, תוותר עלי, אבל אל תרע לעם’. משה אמר את זה בשפה יותר מדרשית, ו”לפי שאמר מחני נא מספרך אשר כתבת”, (לפי המדרש) ישנה פרשה אחת בה שמו לא מוזכר. הפרשה הזו נופלת בתחילת חודש אדר, ולמרות ש”משנכנס אדר, מרבים בשמחה”, יש גם יום עצוב בחודש הזה. ב-ז’ באדר, לפי המסורת, אנחנו מציינים את יום ההולדת ויום השנה של משה.

כרגיל, יש כאלה שרואים את זה שמשה חסר מפרשה אחת כ”עונש”, או כ”שיעור” רציני: משה לא היה צריך ‘סתם’ להגיד דברים חמורים, אפילו אם התכוון לטובה וכו, אבל יש כאלה שרואים את זה לטובה: משה בקש מאלוהים, “מחני נא מספרך”, ואלוהים, כמו מלך נדיב שאוהב את השר שלו מאד, מקשיב לו וכאילו נותן לו את העט שלו ל”קשקש”, נותן לו רשות לעשות כמה דברים לפי רצונו הוא. בעיני תמיד יפה, מדהים וחזק שאפשר מאותו פסוק להוציא דבר והיפוכו ולהשאר בחיים עם אותה תורה לאורך אלפי שנים.

יש עוד פירוש חביב: בשבוע שעבר קראנו את תרומות, איסוף כספים ושמו של משה נזכר הרבה פעמים, אבל השבוע מדבור על חלוקה, ובחלוקה תמיד יש סיכוי שיהיו חשדות והאשמות. טוב שמנהיגים ימנעו מכך, וגם משה נזהר ונמנע מהפרשה הזו…

“ואתה תצווה”… למשל כאן, כל אחד הביא דברים לבניית משכן. אנשים הביאו זהב, כסף, תכלת, ארגמן ואולי משה הצטער שלא הביא דבר. אבל לכל אחד יש את התפקיד שלו. אומרים “אין אדם שאין לו מקום ואין לו שעה”. לכן, אמר לו אלוהים (אולי), ‘משה, אל תדאג. זה שאתה לא עושה את הדברים כמו כולם, לא אומר שאין לך משהו מיוחד  משלך שאף אחד אחר לא יכול לתרום. הנדבה שלך למשכן’, אומר אלוהים למשה, ‘היא שאתה תלמד את בני ישראל, “אתה תצווה”. וההוכחה? “דיבורך-תלמודך חביב עלי יותר מכל הנדברות, שזהו מקור חיים בעל הדורות, כי המשכן נחרב והתורה מתקימת לעד” (מן המפרשים).

“תצווה” – כשאני שומעת את המלה, אני חושבת על השרש של צווי, מצווה. יש כאלה שאומרים  שזה אפילו קשור לצבא, אבל מצאתי פירוש ש”תצווה” קשור ל”צוותא” ומלמד על הקשר בין בני ישראל למצוות ומכאן אחד לשני. לפיו, יתכן ששני הקשרים הולכים יד ביד: יותר מצוות – יותר עבודת צוות בעם היהודי, וגם – אם יש יותר צוותא – אולי יש יותר הזדמנות לעשות את הדברים הנכונים.

 אלה היו רק שתי מילים מהפרשה… בקצב כזה נראה לי שכדאי להשאיר את היתר לפעם אחרת…

שבת שלום. וגם פורים שמח.

Posted in shabbat shalom, פרשת השבוע לחילוני האדוק | Leave a comment

Mishpatim: Ring on, Freedom…

Posted on February 8, 2013 by Michal Kohane מיכל כהנא

On one of my flights to Israel, I noticed in front of me a haredi boy, no more than 10 years old, intently reading parashat mishpatim. That image stuck with me, for there is nothing funny or fun in this parasha; no cool stories and mostly nothing really kids’ appropriate. He was somewhere between what happens if a pregnant woman finds herself in a fight – what if she gets hurt, what if the baby gets hurt, what happens if a man seduces a virgin and the laws regarding bestiality. Shortly, the kind of material most parents of a 10 year old would make sure he doesn’t get his hands on.

It made me realize something special about Jewish learning that I didn’t think about before then: The concept of ‘let’s put this out of the way till the kids grow up’, doesn’t exist. It can’t exist. As it says in Pirkei Avot (5:22), “turn it, turn it, everything is in it”. Everything is in our one book, all mixed together. I liked it. It felt messy; it felt real. We learn early on that joyful, painful, challenging, sad, ugly, funny, law and lore all co-exist in our life.

Parashat Mishpatim begins with the laws regarding a Hebrew slave. “If you acquire a Hebrew servant, he is to serve you for six years. But in the seventh year, he shall go free, without paying anything . . .” (Exodus 21:1-6).

What a dramatic turn of events! After centuries in bondage with no end or hope in sight, slavery is no longer a permanent status. Now each and every person is entitled for freedom, and slavery, for the Hebrews, is a matter of choice or circumstances with a beginning and end. Further: both servant and master are now subject to the same explicit laws, known in advance, rather than the whim of a tyrant.

This is also the Torah’s way of telling us another important difference Sinai will make in our life: It isn’t about thunder and lightning and a “wow” performance of our God. It’s about the small details in life, and it’s going to have critical meaning everyone, from masters to slaves.

But wait. If we just received our freedom, why are we given laws regarding Hebrew slaves at all? Shouldn’t the text just say, ‘abolish slavery altogether’, ‘slavery is not allowed’, and be done with it?

The rabbis spent much time defining the specifics of the kind of slavery the Torah is talking about. It’s understood that the servant in this context was usually someone in debt who had to repay his overwhelming loan, as opposed to the image we have of slaves in the U.S. The laws likewise delt fairly with the servant’s wife and children, as well as an extreme situation when the servant decides not to go free, and remain a servant for life to his master.

But the bottom line is that, abolishing slavery altogether is not possible. In one way or another, even the most “free” among us, is always a servant to a “master” of one kind of another.

Rabbi Yehuda Halevi of the 12th century expressed it best in this succinct poem:

עבדי זמן עבדי עבדים הם

עבד ה’ הוא לבדו חופשי

על כך בבקש כל אנוש חלקו

חלקי עם ה’ אמרה נפשי

Servants of time-bound gods are servants to other slaves;

Only God’s servant, alone is free.

When each sought his share,

My share is Hashem’s, my soul said to me.

Accordingly, the only question we face in life is not whether to be “slaves” or “free” in the deepest sense of these words, but who do we worship. At any given moment, we always hold something on high. What is it that influences our core beliefs? That makes us do something that goes above and beyond? What is it that demands sacrifices from us? What do we offer for what?

The further we have gotten away from ancient idolatry, the more subtle our gods have become. They are often invisible and in and of themselves, not bad, like beauty, youth, power, love or education. The challenge arises when we compromise our core values for them, and when these gods demand sacrifices, hurt who we are, and interfere in our relationship with the One God we were introduce to at Sinai.

Our tradition asks us to remember our time in Egypt in each holiday, each Shabbat, each prayer, each meal. The journey from slavery to freedom informs our whole experience. But it’s not only a national-historical story. It also touches on the individual, spiritual daily-work we are called to apply to our life here and now.

Shabbat Shalom.

Posted in Uncategorized | Leave a comment

sunset

Posted on January 23, 2013 by Michal Kohane מיכל כהנא

sunset

Posted in Uncategorized | 2 Comments

About a Fidller and the need to stop and smell the humus…

Posted on January 23, 2013 by Michal Kohane מיכל כהנא

It’s January 12, 2007. A chilly morning in Washington DC, L’enfant Plaza Metro subway station. A young man in a baseball cap is standing there, violin at hand, playing his instrument. More than a thousand people pass through, most on route to work. After three minutes someone slows his pace, stops for a few moments. At the end of four minutes the violinist gets his first dollar: a woman throws it into his red hat without stopping. After six minutes a young man leans on the wall, listens to the music, checks his watch and hurries along. After ten minutes, a three year old stops but his mother drags him away. The child tries to stop again, but though he keeps turning his head, she pulls him on. A few children repeat that pattern, but all the parents force their youngsters to move ahead. Altogether only seven people stop briefly. He collects $32.17 from 27 passersby. After an hour of non-stop playing, he finishes, and silence resumes. No one claps.

Only one person recognized him: He knew him to be no other than violinist Joshua Bell, one of the greatest, most gifted and famous musicians in the world. Two days earlier, Joshua Bell played to a full house in Boston, where a ticket was $100. In both concerts, he played one of the most complex pieces ever to be written on his 3.5 million dollar, 300-year-old Stredivarius violin which was made in 1713.

I did not make up this story and I no longer remember where I first read about it. But this curious experiment, initiated by Washington Post columnist Gene Weingarten for which he won the 2008 Pulitzer Prize, continues to haunt me. It raises many critical questions and leaves much room for thought. I keep wondering, if we can’t even spare one minute to stop and listen to one of the world’s top, most renowned musicians, playing one of the best pieces ever written, using one of the finest instruments there are, how many other things do we miss, maybe because we didn’t “pay for them”, because we were running after other pieces of life, because we took the music for granted, not appreciating it for what it is, because we were not present??

We got to stop and listen. And even to this simple statement, I need to stop and listen…

 

 

Posted in Uncategorized | Leave a comment

שבת שלום: BO:זה שהולך או זה שבא? פרשת “בא”, שמות 10:1-13:16

Posted on January 18, 2013 by Michal Kohane מיכל כהנא

“בא אל פרעה”, אומר אלוהים למשה בפסוק הפותח את פרשת השבוע, הכוללת, בין השאר, את שלוש המכות הנותרות שהוכו בהם המצרים, ארבה, חושך ובכורות, אחריהן יצאו בני ישראל מעבדות לחירות ויקבלו את שתי המצוות הראשונות, אוולי הכי מהותיות, בחיי העם.

שאלה ראשונה: מה פירוש “בא אל פרעה”? האם לא היה צריך הכתוב לומר, ‘לך אל פרעה’? אתה בטח מנחש כבר שחז”ל לא היו שואלים בלי שהיתה להם תשובה כלשהי. ואכן – יש אומרים ש”לך” זו מלה מרחיקה – כשמישהו אומר ‘לך’ הכוונה – מפה למקום אחר, בניגוד למלה “בא” שזו מלה מקרבת. כשאלוהים אומר, “בא” הרי הוא אומר למשה, אני כאן, ואתה – בא אלי, לכאן. “בא אל פרעה” – כאילו אלוהים בעצמו, אלוהים כבר נמצא אצל פרעה. אולי הוא אפילו אומר: אם תבוא, אם תצא מהמקום שלך ללכת למקום שנראה כמקום סכנה הכי נורא, כשתבוא למקום כזה בו לא הזמינו אותך, לא רוצים לשמוע אותך ולא אוהבים אותך, ואם שם תעמוד מול הדבר המפחיד והכביכול הכל יכול הזה ותעיז לדבר איתו, אני אהיה איתך, גם שם.

יש סיפור על שלמה המלך כשהיה ילד קטן והמלמד שלו אמר שלו, אתן לך תפוח אם תגיד לי איפה נמצא אלוהים, ואילו שלמה ענה למורה, ואני אתן לך שני תפוחים אם תגיד לי איפה אלוהים לא נמצא… הפרשה הזו פותחת כשנאמר למשה (ולנו), בכל מקום אליו תבוא, שם תוכל למצוא את נוכחותו, אפילו במקומות שנראים הכי נוראיים, מפחידים, מאיימים, לא מזמינים. הצרה איתנו שבדרך כלל אנחנו מראש לא הולכים לשם. כבר החלטנו בשביל אלוהים ששם – הוא לא יהיה. או שאולי החלטנו את זה שביל עצמנו? כדי שלא נצטרך להתמודד? איך אמרו הגששים, “הפחד הורג אותי אבל הבושה אוכלת אותי”…

הפרשה הזו היא חלק עקרי בסיפור יציאת מצרים – שהוא האירוע הכי חשוב מכל בחינה שהיא, הסטורית, קיומית, “חגיגית”, רוחנית, אישית בחיי עם ישראל. אין כמעט תפילה שהאירוע הזה לא מוזכר, אפילו הודיה על אכילת לחם כוללת את יציאת מצרים. מבנה ההגדה, ובכלל זה שהיא דבר כזה – הגדה – בא מהפרשה של השבוע. בפרשה מוזכר הפסוק המרכזי “והגדת לבנך”… ומשם, פסוקים שונים מה ואיך בדיוק להגיד לבנך.

ההגדה מספרת לנו ש”כנגד ארבעה בנים דברה תורה: חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול”.

כמה נקודות למחשבה. למשל:

 למרות השוני ביניהם, כולם ילדים לאותו האב. “כנגד ארבעה בנים”… ולא כנגד ארבעה הורים. התורה מכירה בזה שכל ילד, כל אדם, לומד בצורה אחרת, וכאן מבקשת מההורים – מהמלמדים – עליהם מוטלת מצוות ה”והגדת לבניך” להקשיב לכל ילד ולענות לו לפי מה שהוא שואל ומה שהוא יכול לקלוט, לא לפי איזה שהיא הרצאה כללית, קבועה, או לפי מה שההורה רוצה לתת. האם זהו חוק חינוך חובה האמיתי? החיים המודרנים מנסים להראות לנו תמונה של הורים וילדים כ”חברים”, אבל כאן מסתבר שלמרות שיש כאן “כביש דו-סטרי”, לכל אחד מהצדדים יש חובות תנועה אחרות.

מיהו ה”רשע”? הרשע הוא לא זה שרצח, גנב, רימה… עם כל אלה היהדות יודעת איך להתמודד. אם יש חוקים איך לשרוך נעליים בבקר ואיזה ברכה להגיד כשיוצאים מהשירותים, אז שלא נדע מה לעשות עם עריינים? קטן עלינו. היהדות לא מפחדת להתמודד עם כל פגעי האנוש שיש. אבל הרשע כאן לא מציג “עבריין” טיפוסי. הדבר הנוראי ביותר שהוא עושה זה להוציא את עצמו מהכלל וברגע שהוא עשה את זה, הקהילה איבדה אותו ואת הכוח שלה עליו. מדהים שבשביל היהדות זה הגרוע מכל. איזה מסר חזק לכמה אנחנו מחשיבים קהילה, משפחה, שותפות, יחד.

הרב עדין שטיינזלץ מציע פירוש נוסף שנדמה לי שסיפרתי לך עליו בהזדמנות אחרת: במקום להסתכל על ארבעת הבנים “אופקית”, לנסות לזהות אותם באדם כזה או אחר, או אישית, בתקופות שונות בחיינו, (למשל, להקביל את גיל הילדות ל”תם”, גיל הטפשעשרה ל”רשע” המתמרד וכו), צריך להסתכל עליהם “אנכית” או “דורית”. למשל, בהסטוריה של יהדות ארה”ב – ויש לנו הקבלות גם בארץ – הדור שבא לכאן בתחילת המאה ה-20 היה הדור של “החכם”. אז, לא היו ספרים על ‘איך לשמור כשרות’ או ‘איך לשמור שבת’. לא היה צורך. קלטו את יהדות היום יום מאוסמוסיס, מלראות מה עושים – כולם, ההורים, השכנים, שאר המשפחה. כאשר למדו “יהדות”, למדו תלמוד ועסקו בסוגיות מסובכות: כמו מה עושים עם ביצה שהוטלה ביום טוב? להשתמש בה או לא??? דברים שכיום בקושי עוברים לנו בראש.

הדור הבא שנולד כאן או בא לכאן בתור ילד צעיר הסתכל על הדור ה”חכם”, המבוגר, וחשב לעצמו, ‘אני חי בעולם מודרני, חדש, רוצה להיות כמו כולם. מה השטויות האלה לכם‘, “לכם ולא לו – אומרת ההגדה – לפי שהוציא את עצמו מהכלל כפר בעיקר…” בעט במסורת, נהיה עצמאי.

ואז נולד לו ילד: הבן השלישי הוא התם. הוא גדל אצל ההורה המתמרד שלא היו לו כלים ללמוד יהדות וברקע ראה סבא מוזר עושה דברים משונים: הולך ברגל בשבת אפילו שיש מכוניות, לא אוכל צ’יזבורגר אפילו שזה מפתה, מתפלל בשפה שונה. אבל הוא יכול לשאול רק, ‘מה זה’?

ואז יום בהיר אחד, גם לו נולד ילד. הילד הרביעי נולד להורה ה”תם” שיש לו סבא מתמרד וסבא רבא מוזר. ממי הוא ילמד? הילדי הרביעי אפילו “אינו יודע לשאול”. אבל גם איתו לא סיימנו. התורה לא פוטרת אותנו בזה ש’מה לעשות, הוא לא שאל’. אלא עליו נאמר, “את פתח לו”. מוטל על ההורה או המלמד למצוא דרך להגיע אליו, כי, אם נשים לב, בשעה שיש “צופה” (המספר), אין ילד חמישי. הילד של זה שאינו יודע לשאול כבר לא מחובר. אגב, לדעת עדין שטיינזלץ זו התקופה שבה אנחנו נמצאים עכשו, ותורנו להרים את הכפפה, להיות ה”את פתח לו” ולא לאבד את הקשר.

אמרנו שבפרשה הזו ישנן שתי מצוות “ציריות”, ואכן, נמצא כאן את המצווה הראשונה שניתנת לבני ישראל כעם. אפשר לעצור רגע ולחשוב “מבחינת אלוהים”, אילו אנחנו היינו הוא, איזה מצווה היינו נותנים לאנשים האלו? הנה הם, הרגע יצאו ממצרים, היו עבדים דורות. מה נעשה איתם? רגע, אל תקרא הלאה! מה כדאי לעשות??

צריך משהו שיעשה אותם לעם. נכון! מה זה? מישהו אחר לי, צריך אמונה באל אחד. יפה, אבל לא מספיק מוחשי. דת שאומרת לך להגיד ברכה שונה על תפוח מאשר על בננה או על לחם, לא תגיד לך ‘להאמין’, ‘להרגיש’, ‘להיות רוחני’. צריך משהו ממשי יותר. אולי ברית מילה? זה די ממשי. ומה על שאר ה(א)נשים??? אז אולי כדאי לתת להם מקום משלהם, ארץ? ומה אם יעזבו או יגורשו?? צריך משהו מאחד…

אז צריך משהו שאפשר לקחת לכל מקום, כמו ? שבת? … נכון!! חם, חם מאד, אבל עוד לא. כמעט…

 ….

המצווה הראשונה היא משהו שבמבט ראשון לא נראה ‘וואו’, אבל משהו פשוט שהשפיע עלינו מאז ו”יישר” אותנו ביחד בבת אחת. זו המצווה לשמור את ראש חודש, והיא כל כך משמעותית, בסיסית ומשפיעה על כל חיינו עד שאנחנו בדרך כלל לא יודעים אותה בכלל. אבל בגללה אנחנו שומרים לוח שנה אחיד, מאחד ומשותף. זה לא נס, לא “בשמיים”, אלא משהו יומיומי, משהו שבני ישראל יקחו איתם לאן שלא ילכו, לאן שלא יתפזרו. כך שבמשך 3000 שנה, בכל שבוע, כל היהודים מסביב לעולם, מניו זילנד ויפן עד הוואי שומרים שבת באותן שעות, חוגגים חגים באותם ימים, שומרים שנה מעוברת באותה שנה, וככה, למרות כל השוני בתרבויות, למרות המרחקים – יש סנכרון בזמנים. לראש חודש עצמו יש גם משמעות סמלית, לכשיבואו ימים קשים, והכל יראה אבוד, העם היהודי יומשל לירח: כמעט נעלם אבל חוזר ושב, חוזר ומאיר, לפעמים דוקא כשהכי חשוך בחוץ.

 ועד שנפגש שוב – שתהיה לנו שבת שלום.

Posted in shabbat shalom, פרשת השבוע לחילוני האדוק | Leave a comment

איך להיות ביחד…

Posted on January 10, 2013 by Michal Kohane מיכל כהנא

איך להיות ביחד

לא כמו אבן נשחקת על אבן

מכאיבות, מאבדות צורה, נסחפות בלי כוון, שוקעות בקרקעית

ולא כמו עץ נשען על עץ
חונקים, נופלים, נרקבים לאדמה בוצית
אלא
כמו נר מאיר נר –
 האחד בוער
והשני לא חסר
Posted in Uncategorized | Tagged , , | Leave a comment

Making a (West) Point

Posted on January 10, 2013 by Michal Kohane מיכל כהנא

You don’t mind me applying to West Point Military Academy, Mom, do you?”

“West Point?” I thought, surprised.

But it was fall. Graduation seemed like light years away. “Go ahead,” I said, trying to sound casual. “Let me know if you need anything,” I added on automatic pilot, not having a clue what might be needed.

My son Ohr thanked me politely and told me he wanted to do this by himself.

Some 1,000 candidates are accepted out of more than 15,000 applicants nationally, I told myself, perhaps as consolation. I backed off and watched Ohr fill out long applications, write essays, get recommendations and train regularly. He watched me trying to deal with the idea.

Hesitating, I asked if he was sure about all this.

“Everyone should serve their country,” he said. “You did that, Mom, didn’t you?”

Growing up in Israel, like everybody else around me, I was drafted into the Israel Defense Forces when I was 18 and served in an elite intelligence unit. My mom was a medic in the same army 30 years earlier during the War of Independence. Thirty years before that, her father was an officer in Europe during World War I. Others in our family have done the same, and yet … this was mandatory in countries far away. And none of them were my kid.

Ohr plodded along. He got the highly sought-after commendation letter from Congresswoman Doris Matsui, and sometime later, the letter of appointment accepting him into West Point arrived. The title read, “On behalf of the President of the United States…” It started to feel more real: College admittance notices don’t quite look like this. Neither did my own flimsy handwritten IDF draft notice, sent on a 3×5 card.

Our family overseas told us they knew all about West Point: “ ‘Top Gun,’ isn’t it? Anyway, if he is already thinking army, why not come to Israel?” They reminded me there are great programs for lone soldiers, and I should know: The headquarters for Garin Tzabar, which supports lone soldiers during their aliyah process and IDF army service, is right next to my office at the S.F.-based Jewish Community Federation’s Israel Center. And what if one day Israel and the U.S. aren’t on the same side? Did I think about that?

Some of my friends told me to be proud. Others rolled their eyes in dismay. I shrugged, with a sort of half smile. We had things to do, like book our tickets for R Day — that’s Army shorthand for Reception Day. And go to Travis Air Force Base to get some gear, like “low quarters” (Army for “shiny Shabbos shoes”) and heavy boots he should break in before basic training. He tried them on in the store — all this for the cute little toes I tickled when my baby nursed, not that long ago.

Images of my own military service came back to me as we sat there. Smells of sweaty uniform, shoes, oily machinery, food in the mess hall. Relief at seeing the sunrise after a long night duty. Missing one vacation after another over a heated situation at the border. Coding phone calls, dealing with a harsh commander, losing a dear friend, hitchhiking home.

I must admit, throughout the process I had moments of “What’s gotten into him?” and “Where on earth did he get that idea from?”

But then came awards night at his high school. A colonel from West Point attended especially to congratulate Ohr as the crowd gave him a standing ovation. His classmates cheered, moms wiped away tears. One of the parents tapped my shoulder. “Great accomplishment,” he said, shaking my hand. “He tells me you’re his inspiration.”

I swallowed hard, caught off guard: all these things we teach our kids when we have no idea we’re even getting through to them, while in return, they stretch who we are beyond what we ever imagined when they set out on their own journey!

In early July, we headed to the academy in upstate New York. While Ohr was called to start his “processing including receiving the first free haircut,” I walked around the grounds and remembered another, earlier visit, when I dragged my mom to see this grand institution during our trip to the U.S. just before my own service.

I found the Jewish chapel, where the Torah in a glass display was open to Ohr’s bar mitzvah portion. I wiped salty fluids off my eyes and face. The weather started feeling just like a bad summer day in Tel Aviv. I realized, maybe this isn’t as far away as I initially thought.

Posted in life and some | Leave a comment

Shabbat Shalom with Va’era & the complicated journey to freedom and the patience we need to take with it

Posted on January 9, 2013 by Michal Kohane מיכל כהנא

The Torah portion of Va’era, Exodus 6:2-9:35

this year to be read on the week of January 6-12, 2013

The lyrics for Louis Armstrong’s famous soul song appear on line with slight variations: “Go down, Moses, Way down in Egypt land, Tell all Pharaohs to Let My People Go!” says one version. The other says: “Tell old Pharaoh, To let My people go!”

Whether the instruction was intended to all Pharaohs, or just the one ol’ Pharaoh, my challenge with this famous and moving song remains: where is the rest of the command? G-d didn’t just so dramatically say, “Let me people go!”, but rather: “let my people go so they can worship Me” (Exodus 7:16). The journey was always connected to a goal. It was not just freedom for freedom’s sake, but for being Hashem’s people.

And yet, it turns out that the song is not the only place where the journey has been separated from its purpose. A careful reading of the text shows that the Children of Israel themselves also couldn’t hear nor comprehend the full message.

Rashi comments on Exodus 6:9  וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל-משֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה – “and they couldn’t listen unto Moses because due to impatience of spirit, and cruel bondage”, drawing on the unique term קֹּצֶר רוּחַ – literally, shortness of breath, and says that someone whose breath (“ru’ach”, also spirit, soul) is short, cannot have long breathing. Is that stating the obvious? Rabbi Beni Lau explains Rashi: “This is like a person who is experiencing an asthma attack, and seeks immediate relief. As he reaches for his inhaler, someone tells them about an experimental new drug which might be available someday. The patient’s reaction is likely to be – I’m choking here, and you’re talking to me about something long term in the future? Likewise, the rulers of Egypt are pressuring the Children of Israel, leaving them breathless. Therefore, G-d tells Moses about the various stages of what’s about to happen: והוצאתי… והיצלתי… וגאלתי… ולקחתי…  “and I shall take you out…. And I shall save you…. and I shall redeem you… and I shall take you to me unto a nation” (Exodus 6:6-7), and more.

Why? Why not just get the people out? After all, they are suffering so much and G-d can do anything!

Inspired by my recent watching of “Chatufim”, the Israeli TV show that was bought in the U.S. and became Homeland, I realize the devastating pattern of enslavement even more. Chatufim tells the story of 3 IDF soldiers who are kidnapped and kept in captivity for 17 years. The complex and highly recommended series (available on-line in Hebrew, and can be purchased with translation) has left me with many issues to ponder. One of them is the psychology of the kidnapped. It shows what happens to someone who is kept in isolation, beaten up (physically and emotionally) and at the same time, fed and cared for. Each one of these three components is critical and the combination is a “winning” recipe for creating complete dependence and enslavement of the kidnapped to his captives.

This is the pattern that repeats itself in various abuse situations, from that of POW’s to battered women to the Children of Israel in Egypt (we see it later, when the Children of Israel will moan “remembering the fish, which we were wont to eat in Egypt for nought; the cucumbers, and the melons, and the leeks, and the onions, and the garlic” Number 11:5). Not everything was bad in Egypt, or else slavery would not have been possible. Too much oppression ultimately begets escape, riots and revolts. It takes the right mixture of isolation (in this case away from their land, from the silent G-d), harsh labor & torture (as in the back breaking work and killing of the baby boys) as well as care (“free food”) to create the ultimate slavery.

We often look at such situations and ask: Why didn’t the person who was in so much pain – just walk out? If Egypt didn’t work anymore, why didn’t Jacob’s children just go home? Why didn’t the Jews leave Europe? Why doesn’t a battered woman walk out on her abuser? Why didn’t the Biblical Joseph go home even once to see his aging father? Why doesn’t our hero in chatufim cross the border, not even a few miles away, even though he has times when he can??

The bottom line is, from where they stand at that moment – they can’t. The successful captivator knows it. The successful redeemer must know it too. The carefully constructed web designed to keep one in, must be carefully undone to ensure a complete and safe journey out. Maybe in this week’s parasha G-d suggests to us that we shouldn’t judge so quickly. Even He takes time when delivering a band of slaves from under oppression and out of their captivity.

Shabbat Shalom.

Posted in shabbat shalom | Leave a comment

welcome & ברוכים הבאים

Posted on January 9, 2013 by Michal Kohane מיכל כהנא

so you made it! very nice to see you here!

Welcome & Staying in Touch – שלום, שלום לרחוק ולקרוב

other posts I haven’t had a chance to add here yet are at:

http://sfjcf.wordpress.com/?s=michal+kohane

and elsewhere on my computer, waiting…

Posted in Uncategorized | 4 Comments