Just like that, between last week and this one (actually between chapter 19 and 20) Almost 40 years have gone by. The People are inching towards the Promised Land, experiencing amazing feats, and among it all, a seemingly insignificant few verses (Numbers 21:13-15):

מִשָּׁם֮ נָסָעוּ֒ וַֽיַּחֲנ֗וּ מֵעֵ֤בֶר אַרְנוֹן֙ אֲשֶׁ֣ר בַּמִּדְבָּ֔ר הַיֹּצֵ֖א מִגְּב֣וּל הָֽאֱמֹרִ֑י כִּ֤י אַרְנוֹן֙ גְּב֣וּל מוֹאָ֔ב בֵּ֥ין מוֹאָ֖ב וּבֵ֥ין הָאֱמֹרִֽי׃
From there they set out and encamped beyond the Arnon, that is, in the wilderness that extends from the territory of the Amorites. For the Arnon is the boundary of Moab, between Moab and the Amorites.
עַל־כֵּן֙ יֵֽאָמַ֔ר בְּסֵ֖פֶר מִלְחֲמֹ֣ת יְהוָ֑ה אֶת־וָהֵ֣ב בְּסוּפָ֔ה וְאֶת־הַנְּחָלִ֖ים אַרְנֽוֹן׃
Therefore the Book of the Wars of the Lord speaks of “…Vahev in Suphah, and the wadis: the Arnon
וְאֶ֙שֶׁד֙ הַנְּחָלִ֔ים אֲשֶׁ֥ר נָטָ֖ה לְשֶׁ֣בֶת עָ֑ר וְנִשְׁעַ֖ן לִגְב֥וּל מוֹאָֽב׃
with its tributary wadis, stretched along the settled country of Ar, hugging the territory of Moab…”

What is the Book of the Wars of the Lord? We don’t quite know, which leave room for the midrash to add and embellish, especially when a few verses later it says, “then Israel sang that song” (21:17). Wait, that might remind us of a verse back in Exodus (15:1): “then Moses and the Children of Israel sang this song”. At first, it was Moses who led the singing but now, it’s the People, stronger, more independent and ready.

As that Song was after the splitting of the Sea, might we find a reference to the sea here too? The word “Suphah” (above in 21:14) is a reminder of Yam Suph, the Sea of Reeds. If so, do we speak of similar, great miracles, here too? What happened?

The midrash (below in the Hebrew) tells us that when the children of Israel came to Wadi Arnon, they were going to walk through in the wadi, facing “ein-sof” (endless, enormous amount of) people. Above it, were mountains with protruding rocks on one side, and hollow caves on the other. In order to protect the Children of Israel from enemies all around, G-d hinted at the mountains to come together and become a flat pathway, hiding and guarding the people within.
Vahev & Supha, those mountains, became symbolic of forces that come together for a greater good: vahev from the same root as ohev, loving, and supha – storm, but also, sopha – its end, to mean, in the end they became one.

The Talmud tells us (Kidushim 30:b):

אמר רבי חייא בר אבא: אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו שעוסקין בתורה בשער אחד, נעשים אויבים זה את זה ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר; “אֶת וָהֵב בְּסוּפָה”, אל תקרי בְּסוּפָה, אלא בְּסוֹפָהּ.
רש”י: מתוך שמקשים זה על זה, ואין זה מקבל דברי זה, נראין כאויבים, והכי דריש לה (כלומר הדרוש על הפסוק הוא): ‘ספר מלחמות’ – מלחמה שעל ידי ספר, ‘והב בסופה’ – אהבה יש בסופה”.
It is taught by Rabbi Chiya Bar Abba: even the father and the son, the teacher and his student, who are busy with Torah together, can become enemies, and won’t let go until they become beloved again, just like it says in our verse: “Vahev & Supha”. Don’t read supha, but sopha, its end (becoming beloveds in the end).

And Rashi adds: they make things difficult for each other because of a Book – that is, learning, arguing and “warring” over what’s written in The Book, but those kind of wars, end up in love.

This became halacha, written in the 16^th century Shulchan Aruch, the code book of Jewish law (Yore De’a 244:10):

דווקא להורות במקום רבו אסור, אבל להתווכח עם רבו באיזה פסק או הוראה, שלא נראה לו כמו שרבו אומר, ויש לו ראיות והוכחות, וודאי שרי (מותר), שהרי כל הש”ס מלא מזה שהתלמידים התווכחו עם רבותיהם. ואמרו חז”ל; אפילו הרב ותלמידו נעשו אויבים זה לזה בהלכה, ואת והב בסופה, שאחר כך נעשו אוהבים זה לזה וכן אב ובנו, וכך דרכה של תורה. ואמרו חז”ל “ומתלמידי יותר מכולם” ואסור להחניף בדברי תורה, והתורה נקראת אמת. ומכל מקום, אם רבו עומד על דעתו, אסור לו להורות עד שרבו יודה לדבריו

For a student to teach where his teacher is teaching (differently), is forbidden (because it can be embarrassing and disrespectful), but to argue over a decision or teaching which seems different and he (the student) has proof, of course is allowed, for the whole Talmud is full of students arguing with their masters. And the sages said: even the teacher and student who become enemies in Halacha, “ve’et Vahev Besupha” – later on, become beloveds one to another and so it is between father and son and so is the way of the Torah… and the Torah is the Torah of truth…

How much arguing is too much, and how much allows for good growth? How much of it allows us our own self identity and how much is ego and pride? May we find both a healthy struggle and love in our learning, and in life.

Shabbat Shalom.

Wadi Arnon

The midrash:

“אז ישיר ישראל את השירה הזאת” השירה הזאת נאמרה בסוף מ’ שנה והבאר נתנה להם מתחלת ארבעים ומה ראה ליכתב כאן הענין הזה נדרש למעלה הימנו על כן יאמר בספר מלחמות ה’ את והב שעשה להם הקב”ה אותות ונסים בנחלי ארנון כנסים שעשה להם בים סוף ומה הם נסים של נחלי ארנון אדם עומד על הר זה ומדבר עם חברו בהר הזה והוא רחוק ממנו ז’ מילין והדרך יורד לתוך הנחל ועולה ודרכן של ישראל לעבור בתוך הנחל נתכנסו כל האומות לשם אוכלוסין שאין להם סוף ישבו מקצתן בתוך הנחל והנחל מלמעלן עשוי מערות וכנגד המערות הר שכנגדו עשוי סלעים סלעים כגון שדים שנאמר ואשד הנחלים נכנסו האוכלסין לתוך המערות ואמרו כשירדו ישראל לתוך הנחל אלו עומדין לפניהם שבתוך הנחל ואלו למעלה מן המערות ונהרוג את כולם כיון שהגיעו ישראל לאותו מקום לא הצריכן לירד למטה מן הנחל אלא רמז להרים ונכנסו שדים של הר זה לתוך מערות ומתו כולם והקיפו ההרים ראשיהם זה לזה ונעשו דרך כבושה ולא נודע אי זה הר נסמך לחבירו ואותו נחל מפסיק בין תחומי ארץ ישראל לתחומי ארץ מואב שנאמר כי ארנון גבול מואב בין מואב ובין האמורי הר שבארץ מואב לא נזדעזע שבו המערות וההר מארץ ישראל נזדעזע שבו הסלעים כמין שדים ונסמך להר שכנגדו ומפני מה נזדעזע מפני שהוא מארץ ישראל משל לשפחה שראתה בן אדוניה בא אצלה קפצה וקדמה אותו וקבלתו נכנסו הסלעים לתוך המערות ורצצו כל אותן גבורין והבאר ירדה לתוך הנחל ומתגברת שם ואבדה כל האוכלסין כדרך שאבד אותן הים לכך הקיש את והב בסופה לנחלי ארנון ועברו ישראל על אותן ההרים ולא ידעו כל נסים הללו אמר הקב”ה הריני מודיע לבני כמה אוכלוסין אבדתי מפניהם ירדה הבאר לאותן המערות והוציאה גולגליות וזרועות ורגלים שאין להם חקר וישראל חזרו לבקש את הבאר וראו אותה שהיא יוצאה מלאה מתוך הנחל ומוציאה איברים איברים ומנין שהבאר הודיע בהן שנאמר ואשד הנחלים ומשם בארה וכי משם היתה והלא מתחלת מ’ שנה היתה עמהם אלא שירדה לפרסם את הנסים והיו ישראל עומדים על הנחלים ואומרים לה עלי באר ענו לה ואמרו שירה עליהם: