During these Ten Days – בין כסה לעשור, תשפא

Shlomo Artzi sings, “what are the words if not silence”… And it was also said, back in ancient Rome of the 1st century BCE, “When the cannons roar, the muses are silent” … Sometimes this time now feels a bit like war. The people in the shops, collecting their groceries, a few more, to be on the safe side, again. And again, “Don’t ask how crazy it was here yesterday, a real onslaught.” … So, in honor of Shabbat Shuva (the Shabbat between Rosh Hashana and Yom Kippur), a little less in words and more pictures (and songs in the Hebrew links) from the week that was and G-d willing, the one that will be.

שלמה ארצי שר, מה הן המילים אם לא שתיקה... ונאמר גם, עוד ברומא של המאה הראשונה לפנה”ס, “כשהתותחים רועמים, המוזות שותקות”… לפעמים התקופה הזו מרגישה קצת כמו במלחמה. האנשים בחנויות, לצבור קצת מצרכים, רק ליתר בטחון, שוב. ושוב, “אל תשאלו מה היה כאן אתמול, התנפלות ממש”. לצאת בזהירות, להסתכל לצדדים, לחזור מהר. לשקול לצבוע את הפנסים בכחול כהה לא להראות, על ידי אף אחד. לכבות את האור, להתכנס פנימה… לכבוד שבת שובה ויום הכיפורים, קצת  פחות מילים ויותר תמונות (ושירים, בקישורים) על השבוע שהיה וב”ה, זה שיבוא

את התמונה הזו צילמתי מהמחשב ביום עיון בנושא “סליחה”, ויצאה קצת מטושטשת. אפשר לראות זוג יושב בגשם, כנראה אחרי ריב, ולמרות שנראה שהוא נורא כועס עליה ו”ברוגז, ברוגז לעולם”, הוא בכל זאת דואג לה עם המטריה שלו, מה שאולי גורם לה להתחיל חיוך קטנטן, שעוד לא הגיע לידים ולגוף, אבל לאט לאט יתפשט… מה פירוש לסלוח? לא כמו לשכוח, אולי כמו לשלוח – את מה שמחזיקים בבטן? מישהו (לא יודעת מי) אמר, ש”לסלוח פרושו לוותר על עבר טוב יותר”… הגמרא במסכת יומא מביאה כללים וסיפורים, ואלו לפעמים שני עולמות שונים… איך לסלוח? איך לקבל סליחה? מתי כן, ומתי עוד לא? ועד כמה?…

I took this picture off my computer at a seminar on the subject of “forgiveness” and it turned out a bit blurry. You can see a couple sitting in the rain, looks like after a fight, and although he seems terribly angry and annoyed at her, he still cares enough to protect her with his umbrella, which may make her start a tiny smile, not yet all the way to her folded arms and body posture, but slowly might spread … what does it mean to forgive, lislo’ach? Not like forgetting (lislo’ach and lishko’ach), maybe like sending (lishlo’ach) – what we hold in our stomach. Someone (I do not know who) said that “to forgive means to give up on a better past” … The Gemara in Tractate Yoma brings rules and stories, and these are sometimes two different worlds. How do we forgive another? and how do we accept forgiveness? When is it ok and when, not yet? How much?…

מאיר שלו (ב”כימים אחדים”) כותב: יותר קשה לשדך את הגוף והנשמה ממה שאיש ואשה. משידוך כזה, אפילו להתגרש אי אפשר… גוף ונשמה צריכים לדעת לגדול ביחד. שאז הם כמו שני ציפורים… באותו הכלוב… ולברוח אחד מהשני גם כן אי אפשר. מה שנשאר זה לדעת לסלוח. זה החוכמה שנשארת אחרי שכל יתר החוכמס נגמרות: לדעת לסלוח אחד לשני. כי אם לא לסלוח לבן אדם אחר, אז לכל הפחות לסלוח לעצמך.

Meir Shalev (in his book “Like Few Days”) writes: It is more difficult to match body and soul than man and woman. From such a match, even a divorce is impossible … body and soul need to know how to grow together. Then they are like two birds … in the same cage … and it is impossible to escape from each other. What is left is to know to forgive. That’s the wisdom that remains after all the rest of the wisdom is over: to know how to forgive one another. Because if you do not forgive another person, then at least forgive yourself.

אחת התמונות העצובות השבוע: חיפה, וההר הירוק כל ימות השנה, חיפה ואוהדי מכבי השרופים, “הירוקים” שלה, חיפה שהיתה “ירוקה” במלחמת הקורונה הזו, הפכה “אדומה”. אפשר לשחק עם סטטיסטיקה ובכל זאת. כשאני יוצאת להליכה היומית שלי בק”מ (רדיוס או קוטר?) סביב הבית, אני בודקת את מי שבא מולי בתערובת של חשד, כעס, פחד, יחד עם גם רחמים ותקוה וכמו תמיד, לא בלי לב מתרחב כמו תמיד לנוכח הנוף. אני נזכרת ביום כיפור אחר, ילדי השכונה יושבים בחוץ בערב לפני המלחמה, בלי לדעת מה בא, ועכשיו המחשבה, רק להחזיק, רק להחזיק חזק, גם אם לא ברור במה…  

One of the sad pictures this week: Haifa, and “the green mountain all year round”, Haifa and its ardent “green” Maccabi fans, Haifa that was “green” in this corona war, has turned “red”. One can play with the stats, and yet, when I go out for my daily 1 km walk (radius or diameter?) around the house, I find myself checking everyone with a mixture of suspicion, anger, and fear, along with pity and hope, and also, not without an ever expanding heart as always at the sight of the view. I remember another Yom Kippur, the neighborhood kids sitting outside the eve before the war, unaware of what’s about to come, and now, this thought, what can we do, but hold on, just hold on, even if it’s not clear to what …

זה לא כל כך נעים לראות גן סגור, אמר יהונתן גפן בשירו המפורסם, וזה עוד יותר לא נעים לראות בית כנסת סגור. עוד שלט עצוב מהימים האלו. האם אכן אלפיים שנות בתי הכנסת מגיעות לקיצן? האם עוד נחזור? ואם כן, איך זה יראה? אני בנתיים ממשיכה ללכת עד שיגידו לי במפורש לא.

“It is not so pleasant to see a closed (kinder)garden”, said Yehonatan Geffen in his famous poem, and it is even more unpleasant to see a closed shul. Another sad sign from these days. Is it indeed, that two thousand years of synagogue life is coming to an end? Will we be back? And if so, what will it look like? Meanwhile I keep going until someone explicitly tell me no.

ובשביל האופטימים, או הפסימים והפוחדים והכואבים מאד המבקשים בכל זאת את האופטימיות והתקוה הממשית, בין “כסה לעשור”, שוב “חצבים פורחים וציפורים אינספור“. הקיץ הלוהט נרגע קצת, ויש סימן לסתו, סימן למחר. ובעיר, עוד לפני שנגזר גזר הדין, כבר מוכרים סוכות וקישוטים לחג הבא, שיבוא עלינו לטובה, כי אין דרך אחרת, אלא שיבוא אור אחרי החשכה. מי יתן, ואכן, תהיה זו שנה טובה ומתוקה.

And for the optimists, or the pessimists and the very frightened and pained ones who nevertheless seek the optimism and real hope, between these Ten Days, once again there are “flowering Drimias and countless birds”. The blasting hot summer has calmed down a bit, and there is a reminder of autumn, a sign for a tomorrow. And in the city, even before Yom Kippur is out and the sentence pronounced, Sukkot and decorations for the next holiday are already for sale, may which it come upon us for good, for there is no other way but to have Light after darkness. May it be indeed, a good and sweet year.

This entry was posted in Uncategorized. Bookmark the permalink.

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google photo

You are commenting using your Google account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s