The Little Prince on Yom Kippur Eve, 5781

בערב יום הכיפורים הזה, תשפ”א, אני נזכרת ב”נסיך הקטן”, בחוכמתו ודעתו על המבוגרים
“אם סחת להם על חברך החדש, לעולם לא יבקשו לדעת את עיקרי הדברים ולא ישאלו: מה טיבו של חבר זה? האם קולו ערב לאוזן? אילו משחקים חביבים עליו ביותר? האם הוא מאסף פרפרים? ורק זאת יבקשו לדעת: “בן כמה הוא? כמה אחים לו? מה משקלו? כמה משתכר אביו?” הם סבורים כי רק כך אפשר להכיר את האיש ולעמוד על טיבו”…

אני מגלה שכך נהיינו אנחנו, ובמיוחד בחצי השני של השנה הזו. כל הזמן רוצים לדעת על מספרים, כל הזמן מחפשים טבלאות. מפות. סטטיסטיקות, כאילו שאלו יתנו לנו מנוח: כמה מדינות עם כמה חולים, כמה נבדקים וכמה נפטרים, כמה רופאים וכמה מחלימים. ואלו שנפטרו, חס וחלילה, בני כמה היו? כמה מחלות רקע היו להם??

On the eve of this Yom Kippur, 5771, I am reminded of “The Little Prince”, his wisdom and opinion about the adults:

“When you tell them that you made a new friend, they will never ask you questions about essential matters. They never say to you, “What does his voice sound like? What games does he love best? Does he collect butterflies?” Instead, they demand: ” How old is he? How many brothers has he? How much does he weigh? How much money does his father make?” Only from these figures do they think they have learned anything about him…

I find that this is how we became, especially in the second half of this year; constantly wanting to know about numbers, constantly looking for tables, maps, statis, as if these would give us comfort: how many countries with how many patients, how many are examined and how many die, how many doctors and how many recoveries; and those who died, G-d forbid, how old were they? How many earlier symptoms and background diseases did they have ??

בבקר, במכולת, תורים ארוכים, עגלות עמוסות… די ברור שאף אחד לא מארח את כל המשפחה והחברים לפני הצום אז מה קורה כאן? “ראית מה זה? לא יאומן”, אומרת אחת על מה שיאומן וצפוי כל כך, והשניה עונה: “טוב, בגלל הסגר, לאנשים אין מה לעשות ורוצים לאכול”…

בין פורים לכיפורים, בין תחילת המגפה אי אז במרץ שעבר והכאב על כל צדדיו, האובדן, הבדידות, המרחק, הנסיון לקום כל בקר עם שיר חדש בלב, בין המסכות של אז לעתה, ליום הזה, הנורא והאיום, המבקש מאיתנו להתכנס פנימה אל עצמנו, עם עצמנו, כי אין לאן ללכת… “זוכרנו לחיים”, אנחנו שרים, מהנהנים, מתגעגעים, מבקשים, מתפללים. זוכרנו לחיים, לא רק של אורך במספרים, אלא גם של משמעות בימים. גמר חתימה טובה!

This morning, at the grocery store, long lines, overcrowded carts … It’s pretty clear that no one hosts the whole family and friends before the fast so what’s going on here? “Have you seen what it is? Unbelievable”, says a lady about what is so believable and expected, and the other replies: “Well, because of the closure, people have nothing to do and want to eat” …

Between Purim and Yom Ki-Purim, between the beginning of this epidemic sometime last March and the pain on all sides, the loss, the loneliness, the distance, the attempt to get up every morning with a new song in the heart; between the masks of then and now, today, this awe-ful and awe-some day that asks us to gather ourselves inward, within ourselves, because there is nowhere to go … “Please remember us for life”, we sing, nod, long, beg, pray. Please remember us for life, not only that of length in numbers, but also of depth and meaning.

Gmar Chatima Tova!

This entry was posted in Uncategorized. Bookmark the permalink.

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in: Logo

You are commenting using your account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s