Her eyes in the Mirror – 15 years later

On the day of her funeral, the sun was shining, and the sky was a clear, bright blue. Funerals’ weather somehow is always meaningful, whether “the sky is crying” or not. For my mom’s, it was a glorious spring day, one of those days she loved so much, on which she’d get up, bright and early, pull the curtains wide open to the view, take a deep breath, appreciating being alive, and plan to go hiking, or take a long walk along the beach, not before she’d call, check on her grandchildren, and tell me how beautiful the world is, not painless, but ever so beautiful.

ביום ההלוויה שלה, השמש זרחה והשמים היו בהירים, כחולים. מזג האוויר של הלוויות איכשהו תמיד משמעותי, בין אם “השמיים בוכים” או לא. עבור אמי היה זה יום אביב פנטסטי, אחד מאותם הימים שאהבה כל כך, בהם היא היתה קמה מוקדם, מסיטה את הווילונות לרווחה אל הנוף, נושמת עמוק בהערכה לחיים ומתכננת ללכת להליכה, אולי לאורך החוף, לא לפני שהיא תתקשר, תבדוק מה שלום נכדיה ותגיד לי כמה יפה העולם, לא שהוא לא גם כואב, אבל יפה כל כך.

On that day, too, the slopes of the green Carmel Mountain were carpeted with wild flowers in all colors just like now. The red anemonies and pinkish cyclamens could be seen even from the cemetery gate, where a large crowd assembled. So much so that I started complaining why “they” schedule two funerals at the same time. “They” didn’t. It was just one. People gathered in a mixture of tears and smiles, condolences and memories. Everybody seemed busy so I walked alone, up the path through the graves to the funeral home, where her body was prepared, for one more last good-bye. “Your mother?” asked the Hevra Kadisha attendant. “ What a Tzadeket (righteous women); I can tell by the palms of her hands, she died like the righteous ones, with a kiss”,

עוד באותו יום היו מורדות הר הכרמל הירוק תמיד מרופדים בפרחי בר בכל הצבעים בדיוק כמו עכשיו. את הכלניות האדומות והרקפות הורדרדות אפשר היה לראות אפילו משער בית העלמין, שם התאסף קהל רב. עד כדי כך שהתחלתי להתלונן מדוע “הם” קובעים שתי הלוויות בו זמנית. אבל “הם” לא קבעו. היתה רק ​​אחת. אנשים התכנסו בתערובת של דמעות וחיוכים, תנחומים וזיכרונות. כולם נראו עסוקים ולכן הלכתי לבד, במעלה השביל דרך הקברים לבית הלוויות, שם הוכנה גופתה, להגיד עוד שלום אחרון. “אמא שלך”? שאלה המלווה מחברה קדישא, “איזה צדקת, אני רואה את זה בכפות הידיים שלה, מתה כמו הצדיקים, בנשיקה ”.

And I remembered, the phone call a few days earlier; The phone ringing, sounding an alarm through the quiet Shabbat morning. Ringing and stopping, as if hesitating; should we let her know? Now? What can she do? Then ringing again. “What happened”, I gasp, filling the air with words to delay the news. “It’s your mother; we don’t know but it doesn’t look good”. “I’m coming”…

ואני זוכרת את שיחת הטלפון, כמה ימים קודם לכן, הטלפון שצרצר כמו אזעקה על רקע בקר השבת השקט, מצלצל ומפסיק, כאילו מהסס, שנגיד לה? עכשיו? מה היא כבר יכולה לעשות? ושוב מצלצל. “מה קרה”? אני שואלת בחצי נשימה, ממלאה את האויר במילים לדחות את החדשות. “זה אמא שלך, אנחנו עוד לא יודעים, אבל זה לא נראה טוב”. “אני מגיעה”…

Then the flight. Arriving at the TLV airport and realizing. For the first time. She isn’t there, waiting for us with a bag of sandwiches and fruits and water, it’s very hot here, you need to drink, and goodies, because, clearly we weren’t fed on the plane. And realizing. This is how it’s going to be from now on.

ואחר כך, הטיסה. להגיע לשדה התעופה ולהבין. בפעם הראשונה. היא לא שם, מחכה לנו עם שקית כריכים ופירות ובקבוק מים, חם מאוד כאן, את צריכה לשתות, כי הלוא ברור שלא האכילו אותנו במטוס. ולהבין. שככה זה יהיה מעכשיו ואילך.

15 years have gone by. People say, time will heal, and what they mean is, you learn to pretend you’re ok and “everything is fine”. But then, there are so many days it grabs you and you think, dang. Even at the funeral, I noticed me thinking, ‘I’ll have to tell her who came’, as if it’s some event she happened to miss. And ever since. Bar mitzvahs, graduations, celebrations, changes. Now that I’m back in my childhood neighborhood, sometimes, I pass by her place, where she last lived, temped to go in for “just a little slice” of her most delicious cheese cake, sit in the kitchen and chat about stuff, ask her again, what was it like to be a kid in Germany before the war, and then a youth in the sandy moshav, planting cypresses and citrus trees, raising little yellow chicks and seeing first hand, the earth’s “blessing”, as she often told me. How was being a paramedic in the war of Independence, and how did she end up in the 1950’s in the South; how did she know when she met the love of her life and how did she manage to get up and go on after…

עברו 15 שנה. אנשים אומרים שהזמן ירפא, ומה שהם מתכוונים זה, שלומדים להעמיד פנים ש”הכל בסדר “. אבל, יש כל כך הרבה רגעים שזה תופס אותך ואתה חושב, הנה… אפילו בהלוויה שמתי לב שאני חושבת, ‘אני אצטרך לספר לה אחר כך מי הגיע’, כאילו שזה איזה אירוע שהיא במקרה החמיצה. ומאז. בר/ בת מצווה, יותר מאחת, סיומי לימודים, חגיגות, שינויים… עכשיו שחזרתי לשכונת הילדות שלי, לפעמים, אני עוברת ליד הבית שם היא גרה לאחרונה, מתפתה להיכנס ל”רק פרוסה קטנה” מעוגת הגבינה הכי טעימה שלה, לשבת במטבח ולקשקש על דברים, לשאול אותה שוב, איך זה היה, ילדות בגרמניה של לפני המלחמה, ואחר כך, איך היה להיות נערה במושב החולי, לשתול ברושים ועצי הדר, לגדל אפרוחים צהובים קטנים ולראות ממש את “ברכת האדמה”, כפי שאמרה לי לעתים קרובות. איך היה להיות חובשת במלחמת העצמאות, ואיך היא הגיעה בשנות החמישים ל”ה”דרום (של ארה”ב!); איך ידעה מתי פגשה את אהבת חייה ואיך הצליחה לקום ולהמשיך אחרי …

15 years later. I have photos, even some journals. A lipstick I use gingerly. A purse. Some clothes, some books. Records, A set of dishes for special occasions. And sometimes, when I look in the mirror, I see her eyes. Especially today I miss her dearly. May her memory be for a blessing.

חמש עשרה שנים אחר כך. יש לי תמונות, אפילו כמה יומנים. שפתון בו אני משתמשת בזהירות. ארנק. קצת בגדים, קצת ספרים. תקליטים, סט צלחות לאירועים מיוחדים. ולפעמים, כשאני מסתכלת במראה, אני רואה את העיניים שלה.

במיוחד היום היא חסרה לי. יהי זכרה ברוך

This entry was posted in Uncategorized. Bookmark the permalink.

1 Response to Her eyes in the Mirror – 15 years later

  1. Shira Gordon says:

    Dear Michal,

    Thank you for sharing those reminiscences. I see so much of your mother within you – you share a love of nature, wildflowers, hiking in the mountains and on the beach; you are both open toile and adventure., From the photos I have seen of your mother, you bear a striking resemblance to her. I am not at all surprised that you see her eyes in the mirror. May you be visited by your mother in your mirror and in your heart all the days of your life.

    Sending love and wishes of comfort, Shira

    >

Leave a Reply to Shira Gordon Cancel reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google photo

You are commenting using your Google account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s