In an unusual effort to be proactive, I started writing this piece earlier, on the morning of Jerusalem Day. I didn’t finish in time before heading out to my day’s activities. ‘It’s ok’, I thought, ‘I’m in a good place and will complete it in the evening’. But by that evening, everything has changed. And now it’s Friday morning.

במאמץ יוצא דופן להיות פרואקטיבית, התחלתי לכתוב את הבלוג שלי מוקדם יותר השבוע, בבוקר יום ירושלים. לא סיימתי בזמן לפני שיצאתי ליום שלי. ‘זה בסדר’, חשבתי, ‘אני במקום טוב ואשלים אותו בערב’. אבל עד אותו הערב הכל השתנה. ועכשיו יום שישי בבוקר.

At the store, the bakery clerk hands me my challah with a semi-smile; She’s Arab, as is the cashier, responding to my greeting for a peaceful weekend with “to you too”. We live here together. There are areas in this city where the Jewish residents are advised to stay home after attacks on stores, buses and passersby by Arab mob; cars were torched. A Jewish journalist, attacked while reporting from a riot in downtown, is rescued by an Arab who tells her, ‘don’t let anyone hear you speak Hebrew’. In Lod, a 32-year-old man walks home from shul, his wife following him from their kitchen window, seeing him being stabbed by a mob; she calls the police who tell her they feel unsafe to get into that specific area. A young Jewish family with three children is attacked while driving on a main road in the south; stones rain on them, fire is thrown at them. Two Bedouins jump in, “like angels”, and take them to safety… the stories go on and on, and they are not sorted out: A Jewish family is saved by an Arab in the north; synagogues are burned; sirens wail through the air in a wide belt around the Gaza Strip, all the way to Tel Aviv, sending people to shelters or elsewhere in the country; while here, about 100km north, people wait in line at the grocery store, asking the Arab clerk to help them find food for Shabbat and Chag…

בסופר, זו מאחורי הדלפק במאפייה מגישה לי את החלה שלי בחצי חיוך. היא ערביה, כמו גם הקופאית, שמגיבה לברכה שלי לסוף שבוע שליו עם “גם לכם”. אנחנו גרים כאן ביחד. ישנם אזורים בעיר הזו בהם מומלץ לתושבים היהודים להישאר בבית לאחר התקפות על חנויות, אוטובוסים ועוברי אורח על ידי קבוצות ערבים; מכוניות נשרפו. עיתונאית יהודייה, שהותקפה תוך כדי דיווח על מהומה בעיר התחתית, נחלצת בקושי על ידי ערבי שאומר לה, ‘אל תתני לאף אחד לשמוע אותך מדברת עברית’. בלוד, גבר בן 32 הולך הביתה מבית הכנסת, אשתו משקיפה אחריו מחלון המטבח שלהם, רואה אותו נדקר על ידי אספסוף; היא מתקשרת למשטרה שאומרת לה שהם מרגישים לא בטוחים להיכנס לאזור הספציפי הזה. משפחה יהודית צעירה עם שלושה ילדים מותקפת תוך כדי נסיעה בכביש ראשי בדרום; מטח אבנים יורד עליהם, אש נזרקת לעברם. שני בדואים קופצים לתוך ההתרחשות הנוראית “כמו מלאכים”, ולוקחים אותם למקום מבטחים … הסיפורים נמשכים ונמשכים, והם לא מסודרים: משפחה יהודית ניצלת על ידי ערבי בצפון; בתי כנסת נשרפים; סירנות מייללות באוויר בחגורה רחבה סביב רצועת עזה, עד לתל אביב, ושולחות אנשים למקלטים או למקומות אחרים בארץ; בעוד שכאן כ -100 ק”מ צפונה, אנשים ממתינים בתור במכולת ומבקשים מהעובד הערבי לעזור להם למצוא אוכל לשבת וחג …

We live here together and haven’t quite yet figured out how.

אנחנו חיים כאן ביחד ועדיין לא ממש יודעים איך.

It’s a special week in the Jewish calendar, the last week of the Omer, which opens with Jerusalem Day. For some, as one police officer said on the radio earlier this week, Jerusalem Day is a random date, commemorating a relatively recent event: The 1967 Six Day War took place around these Hebrew dates and the Knesset decided to make ‘one of these days’ the day we commemorate the reunification of Jerusalem, no longer divided by barbwire and foreign forces. So it just happened to be the 28^th of Iyar.

זהו שבוע מיוחד בלוח השנה היהודי, השבוע האחרון של העומר, שנפתח עם יום ירושלים. עבור חלק, כפי שאמר קצין משטרה ברדיו בתחילת השבוע, יום ירושלים הוא תאריך אקראי, המנציח אירוע שקרה לאחרונה: מלחמת ששת הימים ב -1967 התרחשה סביב התאריכים העבריים האלה והכנסת החליטה להפוך לאחד מהימים האלה ליום בו אנו מציינים את האיחוד המחודש של ירושלים, לא עוד מחולקת ע”י גדרות תיל וכוחות זרים. יצא שזה היה כ”ח באייר.

But, Jewish history is not a happenstance. It’s a continued conversation with the holy One. And so it turns out that the 28^th of Iyar – the 43^rd day of the Omer, is not just “any old day”. The Kabbalist taught that these 49 days between Passover and Shavuot are made of 7 weeks, each week ushering a different “sefira”, a different Kabalistic level. Then, each day, qualifies itself with a specific energy during that week. It just so happened to be, by sheer coincidence, that Yom Yerushalayim is the first day in the 7th week, making it a day of Chesed (kindness) in Malchut (kingship).

אבל, ההיסטוריה היהודית איננה מקרה. זו שיחה מתמשכת עם הקדוש ברוך הוא. וכך יוצא שכ”ח באייר – היום ה -43 של העומר, אינו “סתם יום”. המקובלים לימדו ש- 49 הימים הללו בין פסח לשבועות הם שבעה שבועות, ובכל שבוע מובילה “ספירה” אחרת, רמה קבליסטית אחרת. ובתוך בכל שבוע, לכל יום יש אנרגיה ספציפית שצבועה באנרגיה של אותו שבוע. יוצא אם כך, “במקרה”, שיום ירושלים הוא היום הראשון בשבוע השביעי, מה שהופך אותו ליום חסד במלכות.

It’s told of Rav Kook who purposefully chose to make aliya to Israel on this day, in 1904, long before a “Six Day War” was imaginable, because, based on even earlier sources, he knew that this is a super special day in our relationship to the Land. The Gaon from Vilna likewise (1720-1797) taught his students that there are “two power days during the Omer for us as a People: the 20^th of the Omer”, which centuries later – also “coincidentally” – became better known as the 5^th of Iyar, Israel Independence Day, and the 43^rd day of the Omer, what later turned out to be, again, by “coincidence” of historical events, Yom Yerushalayim. The students opted to use these days to build new neighborhoods and institutions in Jerusalem, because they felt the Divine blessing rests especially on these days, for this place.

מסופר על הרב קוק שבחר בכוונה לעלות לישראל ביום זה, כ”ח באייר, בשנת 1904, הרבה לפני שניתן היה להעלות על הדעת שתהיה “מלחמת ששת הימים”, משום שהוא, שסמך על מקורות קודמים עוד יותר, ידע שזה יום מיוחד ביותר אצלנו בקשר ליחסים שלנו לארץ. הגאון מווילנה גם כן (1720-1797) לימד את תלמידיו כי ישנם “שני ימים חזקים בזמן ספירת העומר עבורנו כעם: ה-20 בעומר, שכעבור מאות שנים – גם “במקרה” – נודע יותר כה’ באייר, יום העצמאות של ישראל, והיום ה-43 של העומר, מה שהתברר לימים, שוב, על ידי “צירוף מקרים” של אירועים היסטוריים, כיום ירושלים. התלמידים שלו בחרו להשתמש בימים אלה לבניית שכונות ומוסדות חדשים בירושלים, מכיוון שהם הרגישו שהברכה האלוהית נחה במיוחד בימים אלה, על המקום הזה.

How do we even dare speak on these things now? Kindness? Kingship? Look around!!

And yet.

איך בכלל נעז לדבר על הדברים האלה עכשיו? חסד? מַלְכוּת? תסתכלי מסביב !!

ועדיין.

This week’s Torah portion, the one always to be read before Shavuot, is Bamidbar. It – tediously – describes the census, counting each and every person in each and every tribe. Rashi says that counting is an expression of love, of care and attention. The verb used for counting is se’u, lift up, rather than the obvious “number” or “count”. The count, interestingly, needs to be an uplifting event where each and every one needs to feel important. But – no kingdom can be constructed of a group of “important individuals”. The Kingdom, our kingdom, will have to balance it all: the individual, the community, and the presence of Divine within it. Like one of my patients said to me, we often get 2 out of 3 but rarely 3/3. He was talking about money, energy, and time, saying that some have time and money but no energy; or – energy and money but no time… etc etc. Similarly, here, balancing all these three elements is no simple fate. We can’t expect it to just go smoothly and fall into place without any effort.

פרשת השבוע זו שתקרא תמיד לפני חג השבועות, היא במדבר, ומתארת – בפרטים מייגעים – את מפקד האוכלוסין, מונה כל אדם ואדם בכל שבט ושבט. רש”י אומר שספירה היא ביטוי של אהבה, של אכפתיות ותשומת לב. הפועל המשמש לספירה הוא “שאו”, מלשון לשאת, להרים, ולא מה שיכל להיות צפוי – ספור, מנה. הספירה, באופן מעניין, צריכה להיות אירוע מרומם בו כל אחד ואחד צריך להרגיש חשוב. אבל – לא ניתן לבנות שום ממלכה מקבוצה של “אנשים חשובים”. הממלכה, הממלכה שלנו, תצטרך לאזן את כל זה: הפרט, הקהילה והנוכחות האלוהית בתוכה. כמו שאמר לי אחד המטופלים שלי, לעתים קרובות אנו מקבלים 2 מתוך 3 אך רק לעיתים נדירות 3/3. הוא דיבר על כסף, אנרגיה וזמן, ואמר שלפעמים יש לנו זמן וכסף אך אין אנרגיה; או – אנרגיה וכסף אך אין זמן … וכו ‘וכו’. באופן דומה, כאן, איזון בין שלושת היסודות הללו אינו דבר פשוט. אנחנו לא יכולים לצפות שזה פשוט ילך בצורה חלקה וייפול למקום ללא כל מאמץ.

I look out my window. I hurt for all the pain and still believe we live in miraculous times. I know what it says in the Talmud, that the one to whom a miracle happens does not (usually) recognize the miracle (Nidda 30:a). I feel that likewise, we are not aware of where we are in our own history and what’s the meaning of our own whereabouts, but that does not mean it does not continue to happen all around us right as we speak.

אני מסתכלת מבעד החלון שלי. כואב לי על כל הכאב ועדיין אני מאמינה שאנחנו חיים בתקופה מופלאה. אני יודעת מה כתוב בתלמוד, ש”אין בעל הנס מכיר בניסו” (נידה 30: א). אני מרגישה שכך גם אנחנו, לא לגמרי מודעים לאיפה אנחנו נמצאים בהיסטוריה שלנו ומה המשמעות של מקום הימצאותנו, אך אין זה אומר שהיא לא ממשיכה לקרות סביבנו ממש בזמן שאנחנו מדברים.

So here we are.  וכך הגענו לכאן

We don’t quite yet know how to make this puzzle; the picture on the cover faded and is unclear. We’re arguing over what to put where and how. It’s all super challenging. But we’re not about to give up.

אנחנו עוד לא לגמרי יודעים איך לבנות את הפאזל הזה; התמונה על הכריכה דהויה ולא ברורה. אנחנו מתווכחים מה לשים איפה ואיך. הכל מאד מאתגר. אבל אנחנו לא עומדים לוותר

Here’s to a Shabbat Shalom & Chag Sahvuot Same’ach! ב”ה, שתהיה לנו שבת שלום וחג שבועות שמח!