Sunny Wednesday in Haifa. I walk home after hearing some unmistakable “booms”, later to be reported as “nefilot”, literally “falls” and referring to the drop of missiles. I look around, lost in my thoughts, mostly wandering if there are any hiding places nearby, and what if there’s a siren, and why did I put on these shoes I can’t really run very far in (and how far can I run anyway…). My mind is both full and empty, when suddenly someone stops me: hey, is that a Trader Joe’s bag?? I got to take a picture of it! You know, I love being here but every so often I just miss it, you know? And there, for just a moment, this whole week’s scene is gone.

יום רביעי שטוף שמש בחיפה. אני הולכת הביתה אחרי ששמעתי כמה “בומים” שלא ניתן לטעות בהם, שאח”כ דווחו כ”נפילות “, כאילו לא מדובר בטילים. אני מסתכלת סביב, אבודה במחשבותי, חושבת אם יש מקומות מסתור בקרבת מקום, ומה אם תהיה צפירה ולמה לעזאזל נעלתי את הנעליים האלה שאני לא באמת יכולה לרוץ בהן (וכמה רחוק אני יכולה לרוץ בכל מקרה…). המוח שלי מלא וריק, כשלפתע מישהו עוצר אותי: ‘היי, זה תיק של טריידר-ג’וס?? אני חייב לצלם את זה! את יודעת, אני אוהב להיות כאן, אבל כל כמה זמן אני פשוט מתגעגע, לשם, את יודעת’? וככה, לרגע אחד, כל אירועי השבוע הזה נעלמו.

*******

176 – is the number of the verses in this week’s portion, Naso, the longest in the Torah, same as the longest Psalm (chapter 119) and as the longest tractate in the Talmud (Bava Batra with 176 dapim, pages), connecting the different parts of our Torahs. Why so long? Some suggest that this Torah reading, usually closest to Shavuot, and the Giving of the Torah, from either side of the holiday (before or after), so detailed and flowing with information, is like being near a fountainhead, with fresh water gushing all around.

What is said in these 176 verses?

176 – זה מספר הפסוקים בפרשת השבוע, נשא, הארוכה ביותר בתורה, כמו גם פרק התהילים הארוך ביותר (פרק קי”ט) וכמסכת הארוכה ביותר בתלמוד (בבא בתרא עם 176 דפים), מקשרים בין החלקים השונים של תורתותינו. למה כל כך ארוך? יש המציעים שקריאת התורה הזו, הקרובה בדרך כלל לחג השבועות ומתן התורה, משני צידי החג (לפני או אחרי) כל כך מפורטת ומלאת מידע, היא כמו להיות ליד ראש המעין, עם מים מתוקים ששוצפים לכל עבר סביב. מה נאמר ב -176 הפסוקים הללו?

Lots of obscure topics, and I’ll take just one and not the most popular… In the opening of chapter 5 it says:

הרבה נושאים לא ברורים, ואני אקח רק אחד ולא הכי פופולרי … בפתיח של פרק ה’ כתוב:

צַ֚ו אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וִֽישַׁלְּחוּ֙ מִן־הַֽמַּחֲנֶ֔ה כׇּל־צָר֖וּעַ וְכׇל־זָ֑ב וְכֹ֖ל טָמֵ֥א לָנָֽפֶשׁ׃

Instruct the Israelites to remove from camp anyone who’s tzaru’a and one who has a discharge and anyone defiled by a corpse.

מִזָּכָ֤ר עַד־נְקֵבָה֙ תְּשַׁלֵּ֔חוּ אֶל־מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶ֖ה תְּשַׁלְּח֑וּם וְלֹ֤א יְטַמְּאוּ֙ אֶת־מַ֣חֲנֵיהֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י שֹׁכֵ֥ן בְּתוֹכָֽם׃

Remove male and female alike; put them outside the camp so that they do not defile the camp of those in whose midst I dwell.

וַיַּֽעֲשׂוּ־כֵן֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיְשַׁלְּח֣וּ אוֹתָ֔ם אֶל־מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶ֑ה כַּאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר יְהֹוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה כֵּ֥ן עָשׂ֖וּ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃

 The Israelites did so, putting them outside the camp; as the LORD had spoken to Moses, so the Israelites did.

According to Rashi, who learns it from the Talmud, there were 3 camps, in this order from inside out: shechina camp – hovering presence of the Divine; Levia camp, around the Tabernacle, the Levites area; and the Israelites camp, the most outer one, which in itself was divided into 4 areas (north, east, south and west) and in each, were 3 of the tribes.

לדברי רש”י, שלומד את זה מהתלמוד, היו 3 מחנות בסדר זה מבפנים החוצה: מחנה שכינה – הכי פנימי של הנוכחות האלוהית; מחנה לויה, סביב המשכן, אזור הלויים, ולבסוף, מחנה בני ישראל, החיצוני ביותר, אשר כשלעצמו חולק ל -4 אזורים (צפון, מזרח, דרום ומערב) ובכל אחד מהם היו 3 מהשבטים.

From the list above, the tzaru’a, afflicted with tzara’at, the sort of Torah-leprocy, is sent the farthest out, outside of all three camps; the one with the discharge, only outside the Levite’s camp, and last, but not least, the one who is defiled by a corps is sent just outside the shechina camp. Why in this order? We might think that being defiled by contact with a dead body is the worst, but here, the “correction”, rather than punishment, is based on the level of responsibility a person has regarding what happens to him. The person who comes in contact with a dead body has the least responsibility – death has entered the world with Adam and Hava and we have to deal with it; the one who has a discharge contents with a complex responsibility: how much is it “on us” when we’re sick? It’s complicated… And the tzaru’a, the one who is infclited by some strange skin disease due to his wrong use of speech and hard to his fellow human, he has the most responsibility and gets the most serious “time-out” to rethink his actions.

מתוך הרשימה הזו, הצרוע, מעין מחלת עור תורנית, נשלח הכי רחוק, מחוץ לכל שלושת המחנות; הזב, רק מחוץ למחנה של הלוי, ואחרון אחרון, מי שנטמא בטומאת מת נשלח רק ממש מחוץ למחנה השכינה. מדוע בסדר זה? אנו עלולים לחשוב שהטומאה במגע עם גופה היא הגרועה ביותר, אך כאן, “התיקון”, וזה לא עונש! מבוסס על רמת האחריות שיש לאדם לגבי מה שקורה לו. לאדם שבא במגע עם גופה יש את האחריות הכי קטנה – המוות הגיע לעולם עם אדם וחוה וכולנו צריכים להתמודד עם זה; לזב יש אחריות מורכבת: עד כמה זה “עלינו” כשאנחנו חולים? זה מסובך … והצרוע, זה שעורו נפגם בגלל שימוש לא נכון ביכולת הדיבור ובגלל שלא היה טוב לחברו, הוא האחראי הגדול ביותר ומקבל את “פסק הזמן” החמור ביותר לחשוב מחדש על מעשיו.

The Book of Numbers is about problem solving, between us and ourselves, and each other and the society around us, later also the Land of Israel and the nations of the world. But we start local: between me and my G-d; me and myself; me and those around. In that sense, the Torah always hands us back to ball; every hand with a finger pointing out, has at least 3 looking back, pointing back at us. We want “them” to be different do different, be better, do better. But at the end of the day we have to no choice, but to start with ourselves.

ספר במדבר עוסק בפתרון בעיות, בינינו לבין עצמנו, בינינו לאחר, והחברה סביבנו, בהמשך גם ארץ ישראל ואומות העולם. אבל אנחנו מתחילים קרוב לעצמו: ביני לבין האלוהים שלי; אני ועצמי; אני והסובבים. במובן זה, התורה תמיד מחזירה לנו את הכדור; ביד עם אצבע שמצביעה הלאה, יש לפחות 3 אצבעות שמצביעות לאחור. אנו רוצים ש”הם” יהיו שונים, ש”הם, יעשו דברים אחרת, יהיו טובים יותר, יעשו טוב יותר. אבל אין לנו ברירה, אלא להתחיל עם עצמנו.

שבת שלום   Shabbat Shalom