How do we cope with the unknown?

I remember my first days in chaplaincy training in NYC. We asked our supervisor soooo many questions! At some point he said, “Enough”! and added, “questions are a sign of anxiety”. ‘What?!’ I wanted to jump, ‘what do you mean anxiety? How can you say that? This is how our people deal with life, with questions! Are you calling us anxious???’….

איך אנחנו מתמודדים עם הלא נודע?

אני זוכרת את הימים הראשונים שלי בליווי הרוחני בניו יורק. שאלנו את המנחה שלנו כל כך הרבה שאלות! בשלב מסוים הוא אמר, “די”! והוסיף, “שאלות הן סימפטום של חרדה”. ‘מה ?!’ רציתי לקפוץ, ‘מה זאת אומרת חרדה? איך אתה יכול להגיד דבר כזה? כך מתמודד העם שלי עם החיים, בשאלות! האם אתה קורא לנו חרדתיים ??? ‘….

The unknown is hard for us, and the Torah and countless books after support our basic need and desire to “know”. Then again, the Torah knows we can’t know it all. No matter what we’ll do, no matter how hard we’ll study and quest, there will be a limit to our understanding. I think that in a way, it even wants to “train” us to know there will be a limit; to challenge us with it. It often avoids easy answers (and difficult ones too). It presents us with topics and issues that will leave us dumbfounded and it smiles at that.

הלא נודע קשה לנו, והתורה ואינספור ספרים אחריה תומכים בצורך הבסיסי וברצון שלנו “לדעת”. אבל מנגד, התורה גם יודעת שאנחנו לא יכולים לדעת הכל. לא משנה מה נעשה, לא משנה כמה קשה נלמד ונחפש, יהיה גבול להבנה שלנו. אני חושבת שבמובן מסוים, היא אפילו רוצה “להכשיר” אותנו לדעת שיש גבול כזה; לאתגר אותנו בהבנה הזו. לעתים קרובות זה היא נמנעת מלתת לנו תשובות קלות (וגם קשות). היא מציגה בפנינו נושאים שישאירו אותנו בלי יכולת לענות, ותחייך אלינו בגלל זה.

Pointing to a verse from Leviticus 18:4 – “You shall do My ordinances, and you shall keep My statutes to follow them, I am the Lord your God” – The Talmud in this week’s daf tells us that the verse has two parts: “do My ordinances” and “keep My statutes”. What the difference between doing ordinances and keeping statutes?

במבט על פסוק מתוך ויקרא יח:4 – “אֶת־מִשְׁפָּטַ֧י תַּעֲשׂ֛וּ וְאֶת־חֻקֹּתַ֥י תִּשְׁמְר֖וּ לָלֶ֣כֶת בָּהֶ֑ם אֲנִ֖י ה’ אֱלֹהֵיכֶֽם׃” – התלמוד בדף השבוע מצביע על שני החלקים של הפסוק: “את משפטי תעשו” ו”את חוקותי תשמרו”. מה ההבדל בין לעשות משפטים לבין שמירה על חוקים?

The first are things we can comprehend and “get” why we should or should not do. WE would have likely come up with them by ourselves. These include “matters that, even had they not been written, it would have been logical that they be written. They are the prohibitions against idol worship, prohibited sexual relations, bloodshed, theft, and blessing God, a euphemism for cursing the Name of God”.

הראשון הוא דברים שאנו יכולים להבין ו”להשיג “מדוע עלינו לעשות, או לא. סביר להניח שהיינו מגיעים אליהם לבד. אלה כוללים “דְּבָרִים שֶׁאִלְמָלֵא (לֹא) נִכְתְּבוּ דִּין הוּא שֶׁיִּכָּתְבוּ, וְאֵלּוּ הֵן: עֲבוֹדָה זָרָה, וְגִלּוּי עֲרָיוֹת, וּשְׁפִיכוּת דָּמִים, וְגָזֵל, וּבִרְכַּת הַשֵּׁם”.

The second “is a reference to matters that Satan and the nations of the world challenge because the reason for these mitzvot are not known. They are: The prohibitions against eating pork; wearing garments that are made from diverse kinds of material, i.e., wool and linen; performing the ḥalitza ceremony with a yevama, a widow who must participate in a levirate marriage or ḥalitza; the purification ceremony of the leper; and the scapegoat. And lest you say these have no reason and are meaningless acts, therefore the verse states: “I am the Lord” (Leviticus 18:4), to indicate: I am the Lord, I decreed these statutes and you have no right to doubt them”.

השני “דְּבָרִים שֶׁהַשָּׂטָן מֵשִׁיב עֲלֵיהֶן, וְאֵלּוּ הֵן: אֲכִילַת חֲזִיר, וּלְבִישַׁת שַׁעַטְנֵז, וַחֲלִיצַת יְבָמָה, וְטׇהֳרַת מְצוֹרָע, וְשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ. וְשֶׁמָּא תֹּאמַר מַעֲשֵׂה תוֹהוּ הֵם, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֲנִי ה׳״, אֲנִי ה׳ חֲקַקְתִּיו, וְאֵין לְךָ רְשׁוּת לְהַרְהֵר בָּהֶן.”

Tosfot Yeshanim (possibly from 800-1000 years ago) writes that in this list should include also the Red Heifer as well, which we read about in this week’s Torah portion, Chukat. Every year we read it; every year we understand less and less; every year I think, good to be reminded we don’t – and can’t – know everything…

התוספות ישנים (בערך מלפני 800-1000 שנה) כותב כי ברשימה זו צריך לכלול גם את הפרה האדומה, עליה אנו קוראים בפרשת השבוע, חוקת. כל שנה אנחנו קוראים את זה; בכל שנה אנחנו מבינים פחות ופחות; כל שנה אני חושבת, טוב להזכיר לנו שאנחנו לא יכולים ולא יודעים – הכל …

This past week, I had the opportunity to visit Mt. Meron and the gravesite of Rabbi Shimon Bar Yochai, where almost two months ago a huge tragedy happened. I wanted to go and see the place for myself; I wanted to “understand”. All around me people likewise looked and checked, probed and asked the same questions over and over again, each one of us thinking, we’ll find “the” answer; we’ll “get it”. I realize, we can’t. This is scary. And uncomfortable. And –– it’s a must. At best, we can walk to the edge of our hearts and mind, and there, gaze into the endless, inaccessible ocean of incomprehensibility, and sigh with relief. We don’t have all the answers. And maybe that’s good for us.  

בשבוע האחרון הזדמן לי לבקר בהר מירון וקברו של רבי שמעון בר יוחאי, שם התרחשה לפני כמעט חודשיים טרגדיה נוראית. רציתי ללכת לראות את המקום בעצמי; רציתי “להבין”. מסביבי אנשים בדקו וחקרו, בחנו ושאלו את אותן השאלות שוב ושוב, כשכל אחד מאיתנו חושב, אנחנו נמצא את התשובה “; אנחנו “נתפוס את זה”. הבנתי שאנחנו לא יכולים. זה מפחיד. ולא נוח. וגם –– זה הכרחי. במקרה הטוב, אנו יכולים ללכת עד קצות ליבנו ונפשנו, ושם, להביט אל האוקיינוס ​​האינסופי, הבלתי נגיש, של חוסר ההבנה, ולהיאנח בהקלה. אין לנו את כל התשובות. ואולי זה טוב בשבילנו.

*******

And just like that, between chapter 19 and 20, almost 40 years have passed, and we come across a seemingly insignificant description of the journey: (Numbers 21:13-14):

From there they set out and encamped beyond the Arnon, that is, in the wilderness…. Therefore the Book of the Wars of the Lord speaks of Vahev in Suphah, and the wadis, the Arnon

וכך, בין פרק 1י”ט ל-כ’, עברו חלפו להם כמעט 40 שנה, ואנחנו נתקלים בתיאור לכאורה חסר משמעות של המסע: (במדבר כא: 13-14): מִשָּׁם֮ נָסָעוּ֒ וַֽיַּחֲנ֗וּ מֵעֵ֤בֶר אַרְנוֹן֙ אֲשֶׁ֣ר בַּמִּדְבָּ֔ר… עַל־כֵּן֙ יֵֽאָמַ֔ר בְּסֵ֖פֶר מִלְחֲמֹ֣ת ה’ אֶת־וָהֵ֣ב בְּסוּפָ֔ה וְאֶת־הַנְּחָלִ֖ים אַרְנֽוֹן ׃

This verse is hard to understand: we don’t know what is the Book of the Wars of Hashem, and what is Vahev in Suphah, which opens up room for the midrash to share a story: When the children of Israel came to Wadi Arnon, they were going to walk through in the wadi, facing “ein-sof” (endless, enormous amount of) people. Above it, were mountains with protruding rocks on one side, and hollow caves on the other. In order to protect the Children of Israel from the enemies all around, G-d hinted at the mountains to come together and become a flat pathway, hiding and guarding the people within.

קשה להבין את הפסוק הזה: איננו יודעים מהו ספר מלחמות ה’, ומהו והב בסופה, וזה פותח מקום למדרש לשתף סיפור. אומר המדרש: כשבני ישראל הגיעו לוואדי ארנון, הם עברו בוואדי, מול אנשים “אין-סוף” (מספר עצום) של אנשים. מעליהם הרים סלעיים וצוקים בולטים מצד אחד, ומערות חלולות מצד שני. על מנת להגן על בני ישראל מפני האויבים מסביב, אלוהים רמז להרים להתכנס ולהפוך לאיזור שטוח, שמסתיר ושומר על העם שבפנים.

Vahev & Supha, those mountains, became therefore symbolic of often contradictory forces that come together: vahev from the same root as ohev, love, and supha – storm, but also related to soph – end. Rashi tells us that they might “look like enemies” but they don’t leave each other until they become lover. Vahev b’shupha should be read as vahev b’sopha. Stormy struggle does not always indicate hatred and negativity. Sometimes it means being engaged in the deepest, most important, most sacred issues of life. Then, there’s also might be love at the end.

“והב בסופה”, ההרים ההם, הפכו לפיכך לסמלים של כוחות סותרים שמתאחדים: והב מאותו שורש של אוהב, אהבה וסופה כשמה, אך קשורה גם לסוף. רש”י אומר לנו שהם ” נראין כאויבים” אבל הם לא עוזבים זה את זה עד שהם הופכים להיות אוהבים. והב בסופה (עם שורוק) יכול להיקרא כמו והב בסופה (עם חולם). מאבק סוער לא תמיד מעיד על שנאה ושליליות. לפעמים זה אומר להיות עסוקים בסוגיות החיים העמוקות והחשובות ביותר. ואז, יתכן שיש גם אהבה בסוף.

שבת שלום Shabbat Shalom

• 

• 

• 

• 

•