I’m spending the week on an Encounter seminar, learning about the Israeli-Palestinian conflict. I don’t like the term conflict; it in itself shapes and frames our thoughts about the issue, but I don’t – yet? – have another. A group of 30 some key players and thought leaders in the Israeli society spend 4 days together visiting Arab / Palestinian sites in Jerusalem and the West Bank / Judea & Samaria, and again, even the terminology connects and divides, distinguishes and defines.

השבוע עובר עלי בסמינר של אנקאונטר, תכנית ללימוד בשטח על הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אני לא אוהבת את המונח “סכסוך”; המונח כשלעצמו מעצב וממסגר את מחשבותינו בנושא, אבל אני לא – עוד לא? – מצאתי לו תחליף. אנחנו כ-30 אנשים בקבוצה, מנהיגים ומובילי מחשבה בחברה הישראלית, שמבלים 4 ימים ביחד בביקור באתרים ערבים / פלסטינים, בירושלים ובגדה המערבית / יהודה ושומרון, ושוב, אפילו הטרמינולוגיה מחברת ומפרידה, מבדילה ומגדירה.

I am honored to participate; touched by the speakers’ stories, regardless of whether or not I agree with them, and note with sadness, that I would have, most likely, not been able to meet on my own; I am enchanted by the logistics and security team (not IDF soldiers but Palestinians! Then again, what’s a trip through Israel without charming security personnel??) and fall in love with the group. For 4 days we “sail” in our ark, with olive trees all around…

לכבוד לי להשתתף; נרגשת מסיפורי הדוברים, בין אם אני מסכימה איתם או לא, ואני מציינת לעצמי שעצב, שסביר להניח שלא הייתי יכולה להיפגש איתם בכוחות עצמי; אני מוקסמת מצוות הלוגיסטיקה והאבטחה (לא חיילי צה”ל אלא פלסטינים! אבל, מהו טיול בישראל ללא אנשי ביטחון מקסימים ??) ומתאהבת בקבוצה. במשך ארבעה ימים אנחנו שטים לנו בתיבת נח משלנו כשמסביבנו, עצי זית….

One of the values we’re presented with is “ahavat Yisrael”, love of the Jewish people. We talk about it, challenge it, argue with it, get angry with it, but, like it or not, we are it. At numerous places, we’re told to speak English as to not draw “attention” to ourselves, but… we are obviously Israeli, whatever language we speak. Not once does a store keeper (Palestinian) we pass, calls in Hebrew: common in! get some food and drink!

אחד הערכים המוצגים בפנינו הוא “אהבת ישראל”. אנחנו מדברים על זה, מאתגרים את זה, מתווכחים עם זה, כועסים על זה, אבל נרצה או לא, אנחנו “זה”. במקומות רבים אומרים לנו לדבר אנגלית כדי לא למשוך “תשומת לב”, אבל … ברור שאנחנו ישראלים, לא משנה באיזו שפה אנו מדברים. לא פעם חנווני (פלסטיני) שאנחנו עוברים ליד חנותו, קורא לעברנו בעברית: כנסו, כנסו, תאכלו משהו, תשתו!

There are countless “moments”, pictures, images, thoughts, phrases during this week. Things are highlighted and clarified and also, blurred and mixed. What I share here is way less than representative, but it’s one such “moment”: accompanied with our (Palestinian) speaker, we look for a spot to see the view and particularly “the wall” between Ramallah and Jerusalem. Since we can’t enter most of the villages in what’s called “Area A” around, the next best option is a spot at Pisgat Ze’ev, a Jewish neighborhood in North Jerusalem.

ישנם אינספור “רגעים”, תמונות, דמויות, מחשבות, משפטים ואמירות במהלך השבוע הזה. הדברים מודגשים ומתבהרים וגם, מטשטשים ומתערבבים. מה שאני משתפת כאן הוא הרבה פחות ממייצג, אבל זהו גם “רגע” כזה: בליווי הדובר שלנו (הפלסטיני), אנו מחפשים מקום לראות את הנוף ובעיקר את “החומה” בין רמאללה לירושלים. מכיוון שאנו לא יכולים להיכנס לרוב הכפרים מסביב שנמצאים במה שנקרא “אזור איי”, האפשרות הטובה ביותר הבאה היא רחוב בפסגת זאב, שכונה יהודית בצפון ירושלים.

So picture a bus full of Israelis, religious and not-so, with an Arab looking speaker parked in a Charedi neighborhood to look at the view… soon after, some curious kids in charedi wear gather around us and then their father joins. I try to smile at them. “Left wing peaceniks?” he asks. “Not necessarily”, I answer truthfully, “just trying to learn more about the matzav” (situation). He sighs, “you know, Jews no matter what and where they go, they’re always looking for meaning. If they don’t find it one place, they go another. Tell them to look in Judaism”.

אז תארו לעצמגם אוטובוס מלא בישראלים, דתיים ולא כל כך, עם דובר, ערבי למראה ולמשמע, חונה בשכונה חרדית כדי להסתכל על הנוף … לא עובר זמן רב לפני שמתאספים סביבנו כמה ילדים סקרנים בלבוש חרדי ואז אביהם מצטרף. אני מנסה לחייך אליהם. “שמאלנים אוהבי שלום”? הוא שואל. “לא בהכרח”, אני עונה בכנות, “רק מנסים ללמוד יותר על המצב”. הוא נאנח,”את יודעת, יהודים לא משנה מה ולאן הם הולכים, הם תמיד מחפשים משמעות. אם הם לא מוצאים את זה במקום אחד, ילכו למקום אחר. תגיד להם להסתכל ביהדות “.

For many reasons, I don’t “tell them”, and as the group is marching on and I’m rushing to catch up, I also don’t tell him that it’s pretty much what we do. It’s just that everyone finds something different….

מסיבות רבות, אני לא “מספרת להם”, וכשהקבוצה צועדת הלאה ואני ממהרת לא לאבד אותם, אני גם לא אומרת לו שזה מה שאנחנו עושים. זה רק שכל אחד פשוט מוצא דבר שונה… .

In this week’s Torah portion, Noah has 3 sons: Shem, Cham & Yefet, each referring to different People and lifestyles in the world. Shem’s name means “name”. In Hebrew, le’shem means “for the sake of”. Without retelling the whole genealogy that follows the Tower of Babel story, Shem is the forefather of Ever, which comes from Ivri, the Hebrew one, who is the forefather of Terach, Abraham’s father. At the end of this Torah portion, we’re introduced to Abraham – Abram’s – family. Along with Nachor and Haran, he’s one of three siblings and each represents a different ways to be Jewish.  

לנח בפרשת השבוע, יש 3 בנים: שם, חם ויפת, וכל אחד מהם מתייחס לאנשים ואורחות חיים שונים בעולם. פירוש השם של שם הוא למען, כמו שאנחנו אומרים שנעשה משהו “לשם”. מבלי לחזור על כל השושלת הרשומה אחרי סיפור מגדל בבל, שם הוא משפחת עבר ה”עברי”, שהוא ממשפחת תרח, אביו של אברהם. יחד עם נחור והרן, אברהם הוא אחד מתוך שלושה אחים וכל אחד מייצג דרכים שונות להיות יהודי.

Haran is possibly the diaspora’s super religious: seeing that Abraham went into the burning furnace and survived (according to the midrash), he figured that this is what happens to everyone who really “believes”. He very sadly, died in Ur of the Chaldeans (Genesis 11:28). “Ur” by the way, means fire, and the understanding is that they used to throw people into ovens. Yes, reminiscent of recent history and quite eerie.

הרן הוא כנראה האקסטרה דתי של התפוצות: מכיוון שאברהם נכנס לתנור הבוער וניצל (על פי המדרש), הרן הבין שזה מה שקורה לכל מי שבאמת “מאמין”. למרבה הצער, הוא מת באור כשדים (בראשית 11:28). “אור” אגב, פירושו אש, וההבנה היא שהם נהגו לזרוק אנשים לתנורים. כן, מזכיר את ההיסטוריה לאחרונה ודי מפחיד.

Nachor figures Ur of the Chaldeans is not safe, but there are other places. Being the cosmopolitan, he moves with his family to Charan, where there’s a very progressive, liberal society. And Abraham? After a long family debate, he packs his family and makes aliya to establish a “national homeland” in the Land of Israel…

נחור חושב שנכון, אור כשדים אינה מקום בטוח אבל יש מקומות אחרים. בהיותו הקוסמופוליטי, הוא עובר עם משפחתו לחרן, שם יש חברה מאוד ליברלית מתקדמת. ואברהם? לאחר ויכוח משפחתי ארוך, הוא אורז את משפחתו ועושה עלייה כדי (לשם-) להקים “בית לאומי” בארץ ישראל …

Generations later, they still sit around the table and argue… they haven’t and might not agree on many things, but they are – still – all there.

דורות מאוחר יותר, הם עדיין יושבים סביב השולחן ומתווכחים … הם לא הסכימו ואולי לא מסכימים על הרבה דברים, אבל הם כולם עדיין שם.

Shabbat Shalom  שבת שלום

משמאל, זריחה מעל בית ג’אלה, הכפר-עיר, החומה, הכביש, ההרודיון ולפאתי ים המלח, ומימין, ערב מעל ירושלים, צפונית לעיר העתיקה