One of the best things about living in Israel is that you can get into your car, turn on the radio and hear Torah, drashot, daf yomi. On Thursday morning, it was Rabbi Shneor Shapira (I think that was his name) who was a guest on the 10 O’clock program in Radio Moreshet. Yes, it’s a religious radio station, but that too is a crazy thing about the modern Holy Land. And so began Rabbi Shneor as I started my car:

אחד הדברים הטובים בלחיות בישראל הוא שאתה יכול להיכנס לרכב שלך, להדליק את הרדיו ולשמוע תורה, דרשות, דף יומי… ביום חמישי בבוקר היה זה הרב שניאור שפירא (נדמה לי שזה שמו) שהתארח בתוכנית הבקר בשעה 10 ברדיו מורשת. נכון, זו תחנת רדיו דתית, אבל גם זה אחד הניסים בארץ הקודש המודרנית. וכך התחיל רבי שניאור כשהתנעתי את רכבי:

“Yesterday, I met Joseph. Well, his name was not Joseph. He name was Benjamin. Benjamin Horgan. Husband of Esther Horgan, whose 1^st yahrseizt is this week”. Esther 52, mother of six, an artist and couples’ counselor, who lived in the north Shomron area, was brutally attacked and killed while jogging in the woods near her home (20 December 2020). Search parties were organized when she failed to return, and her body was discovered early on Monday morning. 

“אתמול פגשתי את יוסף. ובכן, שמו לא היה יוסף. שמו היה בנימין. בנימין הורגן. בעלה של אסתר הורגן, שיום השנה הראשון שלה הוא השבוע”. אסתר בת 52, אם לשישה, אמנית ומדריכה זוגית, שהתגוררה באזור צפון השומרון, הותקפה ונרצחה באכזריות כשיצאה לריצה בחורש שליד ביתה (ה בטבת, תשפא). קבוצות חיפוש אורגנו כשהיא לא חזרה, וגופתה התגלתה מוקדם בבוקר יום שני.

“I went to see them, and was astonished at what they have been doing since”. Numerous projects have been initiated in her memory: a women’s run in the area; planting of trees; a park, events; a movie and more. “The husband told me”, the rabbi went on, “’there was not a night without crying; not a day without doing’. This is joseph”.

“הלכתי לראות את המשפחה, ונדהמתי מהעשיה שלהם מאז”. פרויקטים רבים יוזמו לזכרה: ריצת נשים באזור; שתילת עצים; הקמת פארק, אירועים; סרט ועוד. “אמר לי הבעל”, המשיך הרב, “אין לילה בלי בכי, ואין יום בלי עשיה’. זה יוסף”.

Joseph cries more than anyone else in the Torah. 7 times in these Torah portions. In one incident, this week, it even says that he couldn’t hold back. It seems like his tears were close to the surface (Genesis 45:1-2):

יוסף בוכה יותר מכל אחד אחר בתורה. 7 פעמים בפרשות אלו. במקרה אחד השבוע, אפילו נאמר שהוא לא יכול היה להתאפק. נראה כאילו דמעותיו היו קרובות לפני השטח (בראשית מ”ה, א-ב):

וְלֹֽא־יָכֹ֨ל יוֹסֵ֜ף לְהִתְאַפֵּ֗ק לְכֹ֤ל הַנִּצָּבִים֙ עָלָ֔יו וַיִּקְרָ֕א הוֹצִ֥יאוּ כׇל־אִ֖ישׁ מֵעָלָ֑י וְלֹא־עָ֤מַד אִישׁ֙ אִתּ֔וֹ בְּהִתְוַדַּ֥ע יוֹסֵ֖ף אֶל־אֶחָֽיו׃

 Joseph could no longer control himself before all his attendants, and he cried out, “Have everyone withdraw from me!” So there was no one else about when Joseph made himself known to his brothers.

וַיִּתֵּ֥ן אֶת־קֹל֖וֹ בִּבְכִ֑י וַיִּשְׁמְע֣וּ מִצְרַ֔יִם וַיִּשְׁמַ֖ע בֵּ֥ית פַּרְעֹֽה׃

And he let himself cry loudly; and his sobs were so loud that the Egyptians could hear, and so the news reached Pharaoh’s palace.

In some cultures (I’m guessing familiar to us-), Joseph would be considered weak, a “sissy” and worse. “Toughen up! Be a man!”, someone might have told him, “Enough whining; look at yourself; you could have been dead, but life has turned out ok for you!!” Joseph doesn’t care. I mean, of course he cares, but he also sees no conflict between crying and feeling and being emotional – and – getting up and doing and reaching the high prestigious position of second to Pharaoh. And, still, cry.

בתרבויות מסוימות (מוכרות לנו, אני מניחה -), יוסף ייחשב לחלש, ל”בכיין” וגרוע מכך. “התחזק! תהיה גבר!”, מישהו קרוב לודאי היה אומר לו, “די להתבכיין; תסתכל על עצמך; יכולת להיות מת, אבל החיים הסתדר לך די בסדר!!” ליוסף לא אכפת. זאת אומרת, כמובן שאכפת לו, אבל הוא גם לא רואה שום קונפליקט בין לבכות ולהרגיש – ו- לקום, ולעשות, ולהגיע לתפקיד היוקרתי הגבוה של השני לפרעה. ובכל זאת, לבכות.

Suggests the rabbi on my radio: “What sustains Joseph, is that he asks the question of “what” rather than “why”: what I need to do here and now, rather than why has this and that happened to me”. For Joseph, there is only one possible answer to the ‘why’ question: for some reason, probably unknow, G-d, who by definition, knows best, decided I need to be where I am and go through whatever it is I’m going through. The only question he has is, what do I need to do in this place, at this time. The rest is beyond me and will somehow work out. In his moving speech, he tells his brothers:

מציע הרב אצלי ברדיו: “מה שמחזיק את יוסף, זה שהוא שואל את השאלה של “מה” ולא “למה”: מה אני צריך לעשות כאן ועכשיו, ולא למה זה וזה קרה לי”. עבור יוסף, יש רק תשובה אחת אפשרית לשאלת ה’למה’: מסיבה כלשהי, שאולי לא ידועה לי, אלוקים, שבהגדרתו הוא היודע הכי טוב, החליט שאני צריך להיות איפה שאני נמצא ולעבור כל מה שאני הולך. דרך. השאלה היחידה שיש לו היא, מה אני צריך לעשות במקום הזה, בזמן הזה. השאר מעבר לי ואיכשהו יסתדר. בנאומו המרגש הוא אומר לאחיו:

וְעַתָּ֣ה אַל־תֵּעָ֣צְב֗וּ וְאַל־יִ֙חַר֙ בְּעֵ֣ינֵיכֶ֔ם כִּֽי־מְכַרְתֶּ֥ם אֹתִ֖י הֵ֑נָּה כִּ֣י לְמִֽחְיָ֔ה שְׁלָחַ֥נִי אֱלֹהִ֖ים לִפְנֵיכֶֽם׃

Now, do not be distressed or reproach yourselves because you sold me hither; it was to save life that God sent me ahead of you.

כִּי־זֶ֛ה שְׁנָתַ֥יִם הָרָעָ֖ב בְּקֶ֣רֶב הָאָ֑רֶץ וְעוֹד֙ חָמֵ֣שׁ שָׁנִ֔ים אֲשֶׁ֥ר אֵין־חָרִ֖ישׁ וְקָצִֽיר׃

It is now two years that there has been famine in the land, and there are still five years to come in which there shall be no yield from tilling.

וַיִּשְׁלָחֵ֤נִי אֱלֹהִים֙ לִפְנֵיכֶ֔ם לָשׂ֥וּם לָכֶ֛ם שְׁאֵרִ֖ית בָּאָ֑רֶץ וּלְהַחֲי֣וֹת לָכֶ֔ם לִפְלֵיטָ֖ה גְּדֹלָֽה׃

God has sent me ahead of you to ensure your survival on earth, and to save your lives in an extraordinary deliverance.

וְעַתָּ֗ה לֹֽא־אַתֶּ֞ם שְׁלַחְתֶּ֤ם אֹתִי֙ הֵ֔נָּה כִּ֖י הָאֱלֹהִ֑ים וַיְשִׂימֵ֨נִֽי לְאָ֜ב לְפַרְעֹ֗ה וּלְאָדוֹן֙ לְכׇל־בֵּית֔וֹ וּמֹשֵׁ֖ל בְּכׇל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃

So, it was not you who sent me here, but God; and He has made me a father to Pharaoh, lord of all his household, and ruler over the whole land of Egypt.

When someone is in tears, they are often asked, ‘are you ok’??? as if, obviously, having tears means you’re not. Joseph is a reminder, that ‘it’s ok not to be ok’ and that feeling emotions, does not stand in conflict to being a strong, positive human being.

כשמישהו דומע, הוא נשאל לעתים קרובות, ‘אתה בסדר’??? כאילו, ברור, שאם יש לך דמעות זה אומר שאתה לא. יוסף הוא תזכורת, ש’זה בסדר לא להיות בסדר’ ושהרגשת רגשות אינה עומדת בקונפליקט עם להיות בן אדם חזק וחיובי.

Shabbat Shalom – שבת שלום