After the declaration of the new month, come the instructions for the Exodus. Among them, this (Exodus 12:22-23):

Take a bunch of hyssop, dip it in the blood that is in the basin, and apply some of the blood that is in the basin to the lintel and to the two doorposts. None of you shall go outside the door of his house until morning. For when the LORD goes through to smite the Egyptians, He will see the blood on the lintel and the two doorposts, and the LORD will pass over the door and not let the Destroyer enter and smite your home.

אחרי הכרזת החודש החדש, מגיעות ההוראות ליציאת מצרים. ביניהם זה (שמות יב, 22-23):

וּלְקַחְתֶּ֞ם אֲגֻדַּ֣ת אֵז֗וֹב וּטְבַלְתֶּם֮ בַּדָּ֣ם אֲשֶׁר־בַּסַּף֒ וְהִגַּעְתֶּ֤ם אֶל־הַמַּשְׁקוֹף֙ וְאֶל־שְׁתֵּ֣י הַמְּזוּזֹ֔ת מִן־הַדָּ֖ם אֲשֶׁ֣ר בַּסָּ֑ף וְאַתֶּ֗ם לֹ֥א תֵצְא֛וּ אִ֥ישׁ מִפֶּֽתַח־בֵּית֖וֹ עַד־בֹּֽקֶר׃ וְעָבַ֣ר ה’ לִנְגֹּ֣ף אֶת־מִצְרַיִם֒ וְרָאָ֤ה אֶת־הַדָּם֙ עַל־הַמַּשְׁק֔וֹף וְעַ֖ל שְׁתֵּ֣י הַמְּזוּזֹ֑ת וּפָסַ֤ח ה’ עַל־הַפֶּ֔תַח וְלֹ֤א יִתֵּן֙ הַמַּשְׁחִ֔ית לָבֹ֥א אֶל־בָּתֵּיכֶ֖ם לִנְגֹּֽף׃

So first, ichs. Second, seriously?? G-d needs to see a marking to know to pass over my door? Do I really need to hang a sign for G-d almighty who just smote the Egyptians, the greatest nation around back then, to know I live here??

אז קודם כל, איכס, ושנית, ברצינות?? אלוקים צריך לראות סימון כדי לדעת לפסוח מעבר לדלת שלי? אני באמת צריכה לתלות שלט כדי ש”ה”אלוהים, זה שהרגע הביס את מצרים, האומה החזקה ביותר דאז, ידע שאני גרה כאן??

Yes. And no…. Of all events, the Exodus from Egypt is one time when we had to do as little as possible – stay out of the way and don’t go outside (sounds familiar…). During all other redemptions, we had to get out, fight and struggle. And yet, doing little, when appropriate, is ok; doing nothing at all? turns out, it’s not an option.

כן. ולא. מכל האירועים, יציאת מצרים היא הפעם האחת והיחידה שהיינו צריכים לעשות כמה שפחות – להסתגר ולא לצאת החוצה (נשמע מוכר…). בכל שאר הגאולות, היינו צריכים לצאת להילחם ולהיאבק. ובכל זאת, נראה שלעשות מעט – יתכן, כשזה הדבר הנכון והמתאים. לעומת זאת, לא לעשות כלום בכלל? מסתבר שזו לא אפשרות.

The Exodus of the people from Egypt was already “in place”. Everything was set. It was happening. The thing we longed for, for so long, is happening now!! — as a national occurrence. As individuals? still, each and every one of us has to make a choice: to go or not to go? To be or not to be?

יציאת בני ישראל ממצרים כבר הייתה “במקומה”. הכל נקבע. זה כבר ממש קורה. הדבר אליו ייחלנו, כל כך הרבה זמן, הוא כאן ועכשיו!!— כן, כהתרחשות לאומית. אבל כיחידים? כיחידים, אנחנו עדיין צריכים לבחור: ללכת או לא ללכת? להיות או לא להיות?

That’s that marking on the door; my little effort; my getting up and taking responsibility. It’s been months of Ten Plagues. One day, the river turned red-blood; the next, there were frogs…. I’ev seen it all. I have all the proofs. And still, I’m scared. I’m waiting by the window: maybe someone will decide for me, just come and get me? but it’s impossible to be forced out of Egypt. Even here. Maybe especially here. I do have a choice. I have a voice. It’s softer and quitter and hesitant. And still, that’s my only strength. I don’t know what will be. No promises me that everything will be alright. And I get up, and take the bunch of hyssop, because, in Egypt, I am not staying.

זהו הסימון על הדלת; המאמץ הקטן שלי, לקום ולקחת אחריות. כבר עברו עשר מכות. יום אחד, היאור הפך לדם, יום אחד היו צפרדעים… ראיתי כבר הכל. יש לי את כל “ההוכחות”, ועדין. אני חוששת. אני מחכה ליד החלון: אולי שמישהו יחליט בשבילי, פשוט יבוא ויקח אותי? אבל אי אפשר להגרר ממצרים בעל-כורחי. אפילו כאן. אולי דוקא כאן, יש לי ברירה. יש לי קול. הוא נחלש ומפוחד ומהסס. ועדין, זה הכוח היחידי שיש לי. אני לא יודעת מה יהיה. אף אחד לא מבטיח לי שהכל יהיה בסדר. ואני קמה ולוקחת את אגודת האזוב, כי אני, במצרים, לא אשאר.

Shabbat Shalom – שבת שלום!