רק פרק אחד מוקדש לבריאת העולם, לעומת ארבע (4!) פרשות שונות העוסקות בהיבטים שונים של בניין המשכן, מעין אוהל-בית-כנסת נייד שניתן להקים, לפרק, לקפל, להעמיס על עגלות על פי הצורך, ולקחת למקום הבא. ולמה כך? אולי מפני שבריאת העולם היא לא משהו שאנחנו עוסקים בו ישירות, אולי מפני שהבריאה היתה לפני הגעתו את האדם לעולם ולא ממש היינו שם, ואולי מפני שאנחנו יכולים לראות, לגעת, להרגיש ולחקור את העולם שסביבנו ולקבל מספיק מידע כדי להבין אותו (או לפחות, להבין מספיק בשביל ההישרדות שלנו), אבל לגבי פיתוח ושימור מערכת היחסים לשנו עם הקב”ה, והבאת נוכחות אלוהית אל תוך חיי היומיום שלנו, שם קצת “פחות”. אנחנו מניחים, שאם התורה, הקמצנית כל כך במילים, נותנת לנו כל כך הרבה מידע על המשכן, כנראה זה מה שחסר לנו.

Only one chapter is devoted to the creation of the whole world, compared with four (4!) different Torah portions dealing with different aspects of the construction of the Tabernacle, a kind of portable synagogue-tent that can be erected, dismantled, folded, loaded on carts as needed, and taken to the next place. And why so? Maybe because creation is not something we deal with directly; maybe because creation took place before humans came into the world, and maybe because we can generally get enough information about the world through our senses to understand it (or at least, understand enough for our survival), but regarding the development and preservation of our relationship with G-d, and bringing the Divine presence into our daily lives, much “less” so. We therefore assume, that if the Torah, so stingy in words, gives us so much information about the Tabernacle, it’s because what it is about, we are missing.

הפרשות הבאות מלאות בפרטים מה לבנות, במה להשתמש, איזה גודל, ואיך לחבר את הכל ביחד. נשאלת השאלה, למה לא פשוט להגיד לאנשים, שחשוב לעשות מקום מיוחד לקב”ה? למה להשקיע כל כך הרבה זמן במידות המדויקות ורשימות החומרים? ובעצם, למה בכלל צריך בית לקב”ה? האין הוא “אינסופי”? מה, הקב”ה מתכוון “לגור” שם?

The upcoming Torah portions are full of details on what to build, what material to use, what size, and how to put it all together. The question arises, why not just tell the people, that it’s important to make a special place for G-d? Why spend so much time on the exact dimensions and lists of materials? In fact, why do we even need a “house” for G-d? Is He not “infinite”? What, God intends to “live” there?

נתחיל בראשון-ראשון:

על פי המסורת היהודית, נוכל לענות על השאלה בשאלה, ולשאול בחזרה, מה יקרה אם לא נקבל הנחיות מדויקות, אלא רק הנחיה כללית לבנות “בית לה'”?

Let’s start with first thing first:

According to Jewish tradition, we can answer our question with a question, and ask, what will happen if we don’t receive precise instructions, but only a general directive to build a “house for God”?

כל מי שהיה מעורב בפרויקט בניה כלשהו, בין אם זה בית כנסת או בית או אפילו שיפוץ, מכיר את התהליך. הלוך ושוב עם האדריכל, רעיונות וויכוחים כשכל אחד דוחף לרעיונות ה”יצירתיים” וה”נכונים” שלו: האם מבנה כזה צריך להיות מפואר? אולי דוקא פשוט? ממה יהיה עשוי? מה התקציב? אולי בכל זאת כדאי צבעים אחרים??

Anyone who has been involved in any construction project, whether it’s a synagogue or a home or even a minor renovation, knows how it goes. Back and forth with the architect, opinions and arguments as everyone pushes for their “creative” and “right” ideas: Should such a structure be magnificent? Maybe better if it’s simple? What will it be made of? What is the budget? Maybe, after all, we should try other colors ?

יתכן שהתורה לא כל כך סומכת עלינו שלבד זה “יסתדר” ויצא “נכון”, ויתכן גם שהיא מלמדת אותנו שיש כאן גם מקום לצניעות. לא לבנות לקב”ה משהו שיאדיר אותנו, אלא ישאיר מקום לשכינה.

Maybe the Torah doesn’t trust us that it will just “work out” and turn out “right”, and it’s likewise possible that it teaches us that there is room for modesty here. Not to build for G-d something that will glorify us, but rather, something that will leave room for the Divine. We also get an answer to the second question.

בהקשר זה אנו מקבלים גם תשובה על השאלה השניה. בפסוק שכמעט פותח את הפרשה נאמר: “וְעָ֥שׂוּ לִ֖י מִקְדָּ֑שׁ וְשָׁכַנְתִּ֖י בְּתוֹכָֽם” (שמות כה:ח). אפשר לשים לב למילות היחס – “לי” לעומת “בתוכם”. תחבירית, היה צריך להיות ‘ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכו‘! אבל אנחנו לא בונים מקום לקב”ה כדי שישכון “שם”, אלא כדי שישכון בתוכנו. העשיה שלנו למען הבאת השכינה, תביא אותה, לא אל בין הקירות, אל תוך בתינו, חברתנו, לבבנו. היא תזכיר לנו שהלוהים של בני ישראל אינו רחוק ומנותק מחיי היומיום, אלא כאן ואיתנו. המקדש (המשכן) הוא המקום בו מתאפשר המפגש בין הבורא לנברא. עד כה, הקב”ה נתן לנו את התורה מן השמים במהלך חד צדדי, מהלך שיכול להשאיר אותנו מתוסכלים ומנותקים. כאן נוצרת הזדמנות לשותפות ההכרחית למעמד קבלת התורה. אכן, מעין בריאת העולם מחדש.

In the verse that almost opens this portion, it is said: “And they shall make Me a sanctuary that I may dwell among them” (Exodus 25:8). We notice the prepositions – “to me” versus “among them”. Syntactically, it should have said, “and they shall make me a sanctuary and I will dwell in IT’! But we do not build a place for G-d to dwell “there”; rather, to dwell within us. Our actions for bringing the Divine, will bring it, not into the walls. It brings it into our homes, our society, our hearts. It will remind us that the G-d of the Children of Israel is not far away and detached from our daily life, but is here and now, with us. The Temple (Mishkan) is the place where a encounter between the Creator and the created is possible. So far, G-d has given us the Torah from heaven in a one-sided act, a move that can leave us frustrated and disconnected. Here an opportunity arises for the necessary partnership that goes along the Giving of the Torah event. Indeed, a kind of re-creation of the world.

במבנה הייחודי הזה לכל דבר יש משמעות. אחד החביבים עלי הוא ההוראה לגבי ארון הקודש, וכך נאמר: “וְהֵֽבֵאתָ֤ אֶת־הַבַּדִּים֙ בַּטַּבָּעֹ֔ת עַ֖ל צַלְעֹ֣ת הָאָרֹ֑ן לָשֵׂ֥את אֶת־הָאָרֹ֖ן בָּהֶֽם. בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים: לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ” (שמות כ”ה, יד-טו).

In this unique structure everything has meaning. One of my favorites is the instructions regarding the ark, and it is said: “Then insert the poles into the rings on the side walls of the ark, for carrying the ark. The poles shall remain in the rings of the ark: they shall not be removed from it” (Exodus 25:14-15).

הארון נבנה כך ששני ה”בדים”, אלו הם המוטות לנשיאה (וגם – לנסיעה) היו חלק בלתי נפרד ממנו, וזאת כדי שנוכל לקחת אותו איתנו למקום הבא גם כשאין התראה מראש. זה היה עניין מעשי: בכל עת יכול הקב”ה לצוות על העם לנוע הלאה, אבל זהו גם עניין רוחני מאז ועד היום: הארון, ובו התורה, תמיד מוכן לתזוזה. יש כאן משהו סמלי: זה אומר שכל אחד מאיתנו, כשירצה, יוכל לחזור ולמצוא את התורה, עדיין במקום שבו השארנו אותה. המוטות האלו מזכירים לנו שהתורה אינה תקועה בשום מקום וזמן, שהיא תמיד מוכנה, שם בשבילנו, מחכה בסבלנות עד שנחזור לשאת אותה איתנו.

The ark was built so that the two poles for carrying (and travel) were an integral part of it, so that we can take it with us to wherever we go, even when there is no – or little – advance notice. It was a practical matter: at any time G-d could command the people to move on, but it is also a spiritual matter from then on until today: the ark, containing the Torah, is always ready to move. There is something symbolic here: it means that whenever anyone of us will want to go back and find the Torah, it will be there, where we left it, ready to travel with us. These rods remind us that the Torah is not stuck anywhere and anytime; that it is always ready, there for us, waiting patiently until we return to take it along with us.

Shabbat Shalom- שבת שלום