The Golden Women… Torah portion of Ki Tissa

כי תישאי את ראש בני ישראל…

פרשת “כי תישא” עמוסה פרטים. היא פותחת בהמשך הקמת המשכן: תחילה תיאור תרומת מחצית השקל שעל כל אחד מבני ישראל להביא (או “להרים”), אחר כך בניית כיור הרחצה לכהנים, הכנת השמן למשיחת כלי המשכן, והוראה לשמור שבת. בהמשך, אחרי הסיפור המרכזי שתיכף נדון בו, משה עולה שוב אל ההר וכותב שם את הלוחות השניים, הלוחות שיהיו בשימוש מכאן והלאה. כשמשה יורד מהר סיני, קורן עור פניו, והוא שם מסווה, כמו מסכה, על פניו כדי להרגיע את בני ישראל (ועל משה ופורים, בפעם אחרת…). הפרשה מסתיימת בחוקים שונים הנוגעים לשלושת הרגלים, פסח, שבועות וסוכות, כולל ההנחיה להפריד בין בשר וחלב.

The Torah portion of “Ki Tisha” is full of stuff (and the Haftara as well!). It opens with the continuation of the construction of the Mishkan: first a description of the donation of half a shekel that each of the Children of Israel must bring (or “lift”), then the construction of a washing basin for the priests, the preparation of oil for the anointing of the Mishkan, and an instruction to keep Shabbat. Later, after the main story that will be discussed soon, Moshe goes up to the mountain again and writes the second set of tablets, the tablets that will be used from now on. When Moses descends from Mount Sinai, his face radiated, and he puts a mask on his face to calm the Children of Israel (and on Moses and Purim, another time…). The portion ends with various laws pertaining to the Three Festivals, Pesach, Shavuot and Sukkot, including the directive to separate meat and milk.

ובאמצע, סיפור מפורסם: בני ישראל מחכים למשה שעדיין נמצא בהר סיני, מקבל את התורה מה’. סבלנותם אט אט פוקעת כשנראה שהוא לא חוזר. הנה, כבר היום ה-40 הגיע, והוא עדין לא שב. הם באים לפני אהרון, אחיו והכהן הגדול, ומבקשים ממנו: “עֲשֵׂה־לָ֣נוּ אֱלֹהִ֗ים אֲשֶׁ֤ר יֵֽלְכוּ֙ לְפָנֵ֔ינוּ כִּי־זֶ֣ה מֹשֶׁ֣ה הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר הֶֽעֱלָ֙נוּ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לֹ֥א יָדַ֖עְנוּ מֶה־הָ֥יָה לֽוֹ” (שמות לב:א). הם ממהרים ואוספים את הזהב, ויוצא הדבר הזה.

And in the middle, a famous story: The Children of Israel are waiting for Moses who is still at Mount Sinai, receiving the Torah from God. Their patience slowly wears off when he does not seem to return. Behold, the 40th day has now arrived, and he has not yet returned. They come before Aharon, his big brother, and request of him: “Make us a G-d, for this man, Moses, we don’t know what has become of him”! (Exodus 32:1). They hurry and collect the gold, and this ‘thing’ comes out.

העם קם למחרת מוקדם בבקר, “וַיַּעֲל֣וּ עֹלֹ֔ת וַיַּגִּ֖שׁוּ שְׁלָמִ֑ים וַיֵּ֤שֶׁב הָעָם֙ לֶֽאֱכֹ֣ל וְשָׁת֔וֹ וַיָּקֻ֖מוּ לְצַחֵֽק” (שם, שם:ו). את הקב”ה ואת משה הדבר פחות מצחיק. ה’ מספר למשה מה קורה, ומאיים להשמיד את כל העם. משה מתחנן על העם, יורד מההר לבני ישראל, ושובר את הלוחות. אחר כך, הוא פונה ומשמיד את עגל הזהב ועובדיו. ה’ סולח לישראל, ו”מקבל” אותנו בחזרה לבקשת משה.

The people get up early the next morning, “and they went up and offered  sacrifices of olot & shlamim, and the people sat down to eat and drink and rose up to laugh” (ibid., V. 6). It’s less funny for G-d and Moses. God tells Moses and Moses what’s going on and threatens to destroy the whole People. Moses begs for them, descends from the mountain to them, and breaks the tablets. Then, he turns and destroys the golden calf and its worshippers. G-d forgives Israel, and “accepts” us back at Moses’ request.

מה קרה כאן?? איך נבין את חומרת החטא? יתכן שהשורש למילה עגל, יכול לעזור לנו: עגל מלשון עיגול, מעגל. מעין “במקום דרוך”, הסתובבות סביב עצמנו, רצון להשאר במדבר, בלי גדילה וצמיחה, כמשל לעם המבקש לוותר על המסע הלאה, על כל המעמד המופלא של מתן תורה שעכשיו חוו שציווה אותם למאמץ ועשייה וערכים, רוחניים וארציים, ‘עזוב’, הם כביכול אומרים לקב”ה ולמשה, ‘אין לנו כוח לזה. בוא פשוט נשאר כאן עם העבר המוכר’ (העגל מחובר למצרים)… אני מעריכה שאנו יכולים להתבונן בנקודות מפנה בחיינו ולפגוש את התחושה הזו גם בחיינו אנו.

What happened here?? How can we understand the severity of this transgression? It is possible that the root for the word “calf”, egel, can actually help us: egel comes from the word circle: igul, ma’agal, a sort of staying “in place”, revolving around ourselves, communicating a desire to stay in the desert, without development and growth, as a parable for a people seeking to give up the journey ahead; give up on the miraculous Giving of the Torah they just recently experienced that commanded them effort and action and values, in the earthly and spiritual realm. ‘Forget it’, they say to Gd and Moses, ‘We have no energy for this. Let’s just stay here with the familiar past’ (the calf is connected to Egypt) … I am guessing that we can look at turning points in our lives and chance upon this same feeling in our own lives as well.

המדרש מסביר שכשבני ישראל מבקשים מאהרון שיעשה להם אלוהים, הוא יודע שהם לא יקבלו “לא” וכמובן, גם אין באפשרותו להגיד להם “כן” לעשיית עבודה זרה. אבל אולי הוא יכול לנסות לעכב אותם? לכן הוא אומר להם: פָּֽרְקוּ֙ נִזְמֵ֣י הַזָּהָ֔ב אֲשֶׁר֙ בְּאׇזְנֵ֣י נְשֵׁיכֶ֔ם בְּנֵיכֶ֖ם וּבְנֹתֵיכֶ֑ם וְהָבִ֖יאוּ אֵלָֽי (שם, שם, ב).

The Midrash explains that when the Children of Israel ask Aaron to make a G-d for them, he knows that they will not accept a “no” from him, and of course, he also cannot say “yes” to creating idolatry. But maybe he can try to slow them down? Therefore he says to them, “bring the golden earrings which are in the ears of your wives, your sons and your daughters, and bring them unto me (Ibid., Ibid., B).

המדרש מדגיש שאהרון בכוונה אמר “באזני נשיכם” כי “אותו הדור היו הנשים גודרות מה שהאנשים פורצין, שכך אתה מוצא שאמר להם אהרן, “פרקו נזמי הזהב”… (שמות לב:ב), ולא רצו הנשים ומיחו בבעליהן, שנאמר ויתפרקו כל עם את נזמי הזהב אשר באזניהם (שם שם ג) והנשים לא נשתתפו במעשה העגל” (תנחומא בובר, פנחס ז:א).

The Midrash emphasizes that Aaron deliberately said “in your wives’ ears” because “in that generation the women were fencing what the men exposed, so you find that Aaron said to them, “bring the golden earrings”… (Exodus 32:2) and the women’ didn’t want to do so, and objected their husbands, as it says, “and they took off the golden earrings which are in their own ears (ibid. Ibid. 3) and the women did not participate in the act of the calf ”(Tanhuma Buber, Pinchas 7: 1).

ובמקום אחר: “שמעו הנשים ולא רצו, ולא קבלו עליהן ליתן נזמיהן לבעליהן, אלא אמרו להם: לעשות עגל ותועבה שאין בו כוח להציל? לא נשמע לכם. ונתן להם הקדוש ברוך הוא שכרן בעולם הזה שהן משמרות ראשי חדשים יותר מן האנשים. ונתן להם שכר לעולם הבא שהן עתידות להתחדש כמו ראשי חדשים…

And elsewhere: “The women heard and did not want, and did not accept upon themselves to give their earrings to their husbands, but told them: you want to make a calf and an abomination in which there is no power to save? We won’t hear you. And the Holy One rewarded them in this world that they keep the New Month (Rosh Hodesh) mroet han the men, and rewarded them for the World to Come, that they will be renewed like the months”….

ועוד העיזו חז”ל ואמרו,  “דרש רבי עקיבא בזכות נשים צדקניות יצאו ישראל ממצרים” (ילקוט שמעוני, תהלים פרק ס”ח, סימן תשצ”ה). וגם “דרש רב עוירא בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים” (תלמוד בבלי, מסכת סוטה יא:ב). כלומר, היו אלו הנשים שהצילו את העם!

And the sages dared saying, “Rabbi Akiva explained, that due to the merit of righteous women, Israel left Egypt” (Yalkot Shimoni, Psalms, Chapter 8, 5795). And also, “Rabbi Avira explained, that due to the merit of righteous women who were in that generation, the People were redeemed from Egypt”. (Babylonian Talmud, Sota 11:b). Namely, it was the women who saved the People!

השבוע הלכה לעולמה הרבנית ד”ר נעמי כהן, אשתו של הרב שאר ישוב הכהן זצ”ל, רבה הראשי האשכנזי של חיפה במשך כמעט ארבעה עשורים (1975-2011). תקצר היריעה מלתאר את כל מעשיהם וריבוי פעליהם. עבורי, הם היו חלק בלתי נפרד משכונת ילדותי בעיר. זכיתי לבקר בביתם לעיתים מזומנות ללמוד ממנה ואיתה. אני חושבת על הרבנית נעמי במיוחד השבוע יחד עם המדרש על הנשים החזקות והצדיקות של ספר שמות, ספר הגאולה שלנו. עבורי היא היתה גיבורה, למרות שלא חשבה את עצמה לכזו. בסרטון שנעשה לכבוד יום הולדת ה-90 שלה ונקרא “סיפור חיים של חוכמה, לימוד וחדשנות”, אמרה, “אין לי פרינציפים… יש לי אידיאלים”. לאורם הלכה והאירה גם לנו, בתקווה, אמונה ועשייה שהעולם יהיה מקום קצת יותר טוב כי היתה כאן. אנו שזכינו יכולים להעיד שאכן כך. מי יתן ונדע להמשיך בדרך. יהי זכרה ברוך.

This week, Rabbanit Dr. Naomi Cohen, wife of the late Rabbi Sh’ar Yeshuv HaCohen, the Chief Ashkenazi Rabbi of Haifa for almost four decades (1975-2011) passed away. It’s impossible to describe all their doings in the short space here. For me, they were an integral part of my childhood neighborhood. I was privileged to visit their home frequently, and to learn from her and with her. I am thinking of Rabbanit Naomi especially this week along with the commentaries about the powerful and righteous women of the Book of Exodus, our Book of Redemption. For me she was a heroine, even though she did not consider herself one. In a video made in honor of her 90th birthday called “A Life Story of Wisdom, Learning and Innovation,” she said, “I have no principles … I have ideals”, to their light she walked and lit the way for us, in hope, faith and deeds that the world would be a little better place because she was here. We who merited, can testify that she succeeded. May we know how to continue on the path. May her memory be for a blessing.

Shabbat Shalom * שבת שלום

This entry was posted in Uncategorized. Bookmark the permalink.

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s