Unity without Uniformity – Vayakhel – על אחדות ולא אחידות, פרשת ויקהל / שבת שקלים

השבוע אנחנו קוראים על הנס הכי הכי גדול בתורה! כן, אני מתארת לעצמי שאם אתם קוראים את המשפט הזה, אתם אולי חוזרים בחזרה לכותרת לראות לאיזה פרשה הגעתם… חיבת להיות כאן טעות כלשהי… אחרי הכל, איזה נס כבר יכול להיות השבוע? כבר חוינו את עשרת המכות, יצאנו ממצרים מעבדות לחירות, הלכנו ביבשה כשהים נקרע לפנינו, עמדנו למרגלות ההר בסיני, ובשבוע שעבר אפילו ניצלנו מ”חטא העגל”. הקב”ה נתן לנו את המן, המים והגנה מפני המדבר. מה עוד יכול להיות?

This week we are reading about the greatest miracle in the Torah! Yes, I imagine that if you read this sentence, you might go back to the headline to see what Torah portion this is … there must be some mistake here … after all, what miracle could there be this week? We have already experienced the Ten Plagues, left Egypt to go from slavery to freedom, walked on dry land with the sea split in front of us, stood at the foot of Mountain Sinai, and last week we were even saved from the sin of the Golden Calf.” G-d gave us manna, water and protection from the desert. What else could there be?

נשוב ונמשיך לקרוא על בניית המשכן. נכון שעברו עלינו שתים וחצי פרשות בהוראות אבל השבוע אנחנו ממש מתחילים לבנות. אוקי… מה הביג-דיל? העם שלנו בנה מעין אוהל לעבודת ה’. יופי. אפשר להתקדם, לא? אבל… עוד לא. כי זה באמת “ה”נס הכי גדול בתורה כולה! כל הניסים האחרים נעשו ע”י אלוהים, ואלוהים, ע”פ הגדרתו, יכול לעשות הכל. זה לא משנה אם זה להזיז הר או לבקוע מים או להמציא צפרדעים משום מקום. אבל אנחנו, זה כבר סיפור אחר.

So, we’ll continue to read about the construction of the Mishkan. It is true that we went through two and a half Torah portions of instructions, but this week we are really starting to build. Okay … what’s the big deal? Our people have built a kind of tent for the worship of G-d. Great. We can move on, can’t we? But … well, not yet. Because this is truly The greatest miracle in the entire Torah! All the other miracles were done by G-d, and G-d, by definition, can do anything. It does not matter if it is moving a mountain or splitting the sea or inventing frogs out of nowhere. But we? We’re a different story.

תארו לעצמכם: מזמינים אותנו להביא מה שיש לנו, מה שבא לנו להביא, כי כך נאמר לנו לפני שלושה שבועות בפרשת “תרומה”: “תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ…. זָהָ֥ב וָכֶ֖סֶף וּנְחֹֽשֶׁת׃ וּתְכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֥שׁ וְעִזִּֽים׃ וְעֹרֹ֨ת אֵילִ֧ם מְאׇדָּמִ֛ים וְעֹרֹ֥ת תְּחָשִׁ֖ים וַעֲצֵ֥י שִׁטִּֽים׃ שֶׁ֖מֶן לַמָּאֹ֑ר בְּשָׂמִים֙ לְשֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֔ה וְלִקְטֹ֖רֶת הַסַּמִּֽים׃ אַבְנֵי־שֹׁ֕הַם וְאַבְנֵ֖י מִלֻּאִ֑ים לָאֵפֹ֖ד וְלַחֹֽשֶׁן” (שמות כה:ב-ז). אנחנו מסתכלים סביב, ואיכשהו יש לנו את כל הדברים האלה בינינו. כל אחד מביא מה שאנחנו יכולים. כל אחד מאיתנו הוא משתתף פעיל ונלהב. וכשאנחנו מארגנים את כל הדברים ביחד, יוצא המשכן הזה.

Imagine: we’re invited to bring whatever we have, whatever we feel like bringing, because we were told three weeks ago in the Torah portion of Teruma (offering, gift): “gift; you shall accept gifts for Me from every person whose heart is so moved…. gold, silver, and copper; blue, purple, and crimson yarns, fine linen, goats’ hair; tanned ram skins (rams’ skins dyed red), skins of tachash (unknown), and acacia wood; oil for lighting, spices for the anointing oil and for the aromatic incense; lapis lazuliand other stones for setting, for the ephod and for the breast-piece” (Exodus 25:2-7). We look around, and somehow we have all these things between us. Everyone brings whatever we can. Each of us is an active and enthusiastic participant. And when we are done putting all this together, this Tabernacle comes out.

בניגוד גמור לעגל הזהב, שגם הוא “יצא לנו”, הפעם יוצא לנו מבנה מדהים שמחבר בין שמים וארץ, בדיוק לפי ההוראות שניתנו לנו קודם לכן. שום דבר לא חסר, ואין דברים מיותרים: “וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ וְהוֹתֵר” (שמות לו:ז). הביטוי די והותר מקורו בפרשה זו: יש בדיוק מספיק וגם יותר מידי, כדי שכולנו נכיר בערך עצמנו, שדע שאי אפשר היה למשכן שיתקיים לו חסר אחד מאיתנו. ויחד עם זאת, נזכור מידת צניעות ולא נחשוב שבלעדנו אי אפשר. איך יתכן? אכן, זהו בדיוק. נס.

In stark contrast to the Golden Calf, which also “comes out”, this time we come out with an amazing structure that connects heavens and earth, exactly according to the instructions given to us earlier. Nothing is missing, and there are no superfluous stuff: “And the craft was sufficient for all the craft to do it, and it was plenty” (Exodus 7:7). The Hebrew phrase “enough and too much” originates here: there is just enough and also too much, so we recognize our own worth and value; to know that it is impossible for the Tabernacle to exist with any one of us missing. And at the same time, we will remember the quality of modesty, know that there’s “too much” and not think that without us nothing can be done. How is that possible? Indeed, that’s it exactly. A miracle.

ורמז לנס הזה מופיע כבר בפתיח של הפרשה. לא פתיחה “רגילה” של “ויאמר ה’ אל משה”… אלא: וַיַּקְהֵ֣ל מֹשֶׁ֗ה אֶֽת־כׇּל־עֲדַ֛ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל”…. (שמות לה:א). מה פירוש “ויקהל”? מי אמר לו לעשות את זה? מי אמר להם לבוא? אולי כמו שאנחנו מכירים משעות חירום בארץ, היתה תחושה חזקה של יחד, של צורך בהחלמה והשלמה ומחויבות אחד לשני ולדרך שנכפתה, שנבחרה, שעכשיו הם מוצאים את עצמם בה. כך הספר שמתחיל בעבדות קשה, במצב של “אין איש”, בדידות ומאבק, מסתיים ב”ויקהל”.

And a hint of this miracle appears right in the Torah portion’s opening. Not a “normal” opening of “And the Lord said unto Moses” … but: “And Moses gathered all the congregation of the children of Israel”…. (Exodus 35:1). What do we mean “gathered”? Who told him to do that? Who told them to come? Maybe, as we know from emergencies in the country, there was a strong sense of togetherness, of the need for healing and peace-making and commitment to each other and the path that was both forced and chosen, which they now find themselves in. That’s how the book which started with slavery, with Moses looking around and seeing that there is “no one”, loneliness and struggle, ends with this gathering and working together.

פרשה זו נקראת לעיתים קרובות בסמוך לפורים. גם בסיפור המגילה אנו מוצאים את טענתו של המן הרשע: “יֶשְׁנ֣וֹ עַם־אֶחָ֗ד מְפֻזָּ֤ר וּמְפֹרָד֙ בֵּ֣ין הָֽעַמִּ֔ים בְּכֹ֖ל מְדִינ֣וֹת מַלְכוּתֶ֑ךָ”… (אסתר ג:ח) ומולה, את תרופתה של אסתר: “לֵךְ֩ כְּנ֨וֹס אֶת־כׇּל־הַיְּהוּדִ֜ים”… (אסתר ד:טז). רעות רבות באו עלינו במהלך ההסטוריה בשל מלחמות פנים, פיזור ופירוד, כלשון המן, וגם כיום אנו נתונים בסכנה זו.

This Torah portion is often read close to Purim. Also in the Scroll of Esther we find the claim of the wicked Haman: “There’s one People, scattered and dispersed among the nations in all the provinces of your kingdom”… (Esther 3:8), and facing that, Esther’s “medicine”: “Go gather all the Jews” (Esther 4:16). Many evils have come upon us throughout history due to internal fightings, dispersal and separation, as Haman put it. Even today we are in this danger.

וכדי להוסיף, השבת הזו, השבת לפני ראש חודש אדר (ב’, במקרה של שנה מעוברת) נקראת גם “שבת שקלים”. קוראים בה תוספת מיוחדת שנקראת “פרשת שקלים”, קטע בספר שמות )ל:י”א-ט”ז( שעוסק בחיוב המוטל על כל אחד מעם ישראל להביא את מחצית השקל עבור קרבנות הציבור שהקריבו בבית המקדש. השאלה היא, אם כל אחד ממילא מביא מטבע, למה לא להביא מטבע של שקל? יותר פשוט, לא? למה דוקא “מחצית” השקל? והתשובה שנתנת בד”כ, שכל אחד מאיתנו יזכור שלבד הוא לא לגמרי שלם, שאנחנו זקוקים איש לרעהו. עם ישראל הוא כמו גוף של אדם: כדי שהגוף יתפקד, לא צריך שכולו יהיה לב או ראש. צריך שכל חלק בו יתפקד על הצד הטוב ביותר עבורו, ושיתמוך כמיטב יכולתו בשאר החלקים. הראש לא יכול להגיד: רק אני חושב כאן, לכן לא אכפת לי אם הרגל הזאת שבורה. הרי אפילו כשקצה הציפורן נשבר הריכוז שלנו כבר מאותגר… יש הרבה מצוות שקשה או אי אפשר לקיים מכל מיני סיבות… הנה משהו אחד שאפשר להתחיל איתו מיידית. מי יתן ונמצא את הדרך ל”ויקהל” וכינוס, שיתוף ואחדות (גם אם בהחלט לא אחידות!).

And as if to add, this Shabbat, the Shabbat before Rosh Chodesh Adar (2nd Adar in the case of a leap year) is also called “Shabbat Shekalim”. We add a special reading called “Parshat Shekalim”, a passage in the Book of Exodus (30:11-16) that deals with the obligation imposed on each of the People of Israel to bring half a shekel for the public sacrifices brought in the Temple. The question is, if everyone brings a coin anyway, why not bring a one shekel coin? Simpler, no? Why “half” the shekel? And the answer usually given is that each of us should remember that we’re incomplete alone; that we need each other. The People of Israel are like a human body: for the body to function, it does not have to be whole heart or whole head. It needs to have each part in it function well, and support the rest of the parts in its best ability. The head cannot say: I am the only one thinking around here, so I do not care if this leg is broken. Even when the tip of our fingernail is chipped, we might find it hard to concentrate… There are many mitzvot that are difficult or even impossible to fulfill nowadays for all sorts of reasons. Here is one thing that we can start immediately. May we find the way to “Vayakhel” and gathering, partnering, sharing and unity (even if definitely not uniformity!)

שבת שלום —— Shabbat Shalom

This entry was posted in Uncategorized. Bookmark the permalink.

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s