אחרי שדנו בדומם, צומח וחי, פרשת תזריע מדברת באם היולדת. אנו לומדים שאשה, אחרי הלידה, צריכה להביא קרבן עולה וחטאת במקדש. למה? האם להגיע לעולם, זהו חטא ו”ירידה” ולכן צריך להביא קרבן על כך? חז”ל נתנו לנו פירוש אחר. הם אמרו שיתכן שבזמן הלידה המאתגר, האישה נשבעת שלא תזדקק לבעלה יותר, כלומר, שלא תרצה עוד להתקרב אליו ולא להביא עוד ילדים לעולם, ומשום כך, הבאת הקרבן. אגב, המילה “תזריע” המיועדת כאן לאשה, מקבילה למילה “מזריע” שנאמרת בענין עצי השדה, כשנברא העולם בבראשית.

After discussing inanimate, vegetative and animal kingdoms, The Torah portion of Tazri’a speaks of the mother giving birth. We learn that a woman, after giving birth, must bring offerings – olah & chatat – in the Temple. Why? Is it because arriving in this world is a sin, and a “descent” and therefore a sacrifice must be brought for it? Sages gave us a different interpretation. They said that it is possible that during the challenging time of childbirth, the woman swears that she will not come near her husband anymore, that is, that she will no bear any children, and therefore, she brings the offering. And by the way, the term tazri’a which here, refers to the woman, parallels to the word mazria, which was said about the trees of the field, back in Genesis 1.

יתכן אכן, שחז”ל חשו בכאבה של האם היולדת, ומתוך הבנת רגשותיה, פרשו כפי שפרשו, אך יתכן גם שהם אמרו כאן משהו נוסף. סימון דה בובואר כתבה על כך שההריון מציג חוויה כפולה. מצד אחד “הוא שלה, אך גם היא שלו; הוא מייצג את העתיד כולו, וכשהיא נושאת אותו ברחמה היא חשה עצומה כיקום כולו, אך השפע הזה גם מאיין אותה, והיא מרגישה שהיא לא כלום”. כשאנחנו מביאים את הדור הבא לעולם, הדור הזה בעצם מחליף אותנו ותופס את מקומנו. אנחנו משתנים מעתיד לעבר, ויתכן שדבר זה מלווה בקנאה, כעס או חרטה. חווית הלידה מעלה אינספור רגשות חדשים שלא יכולנו לנחש קודם לכן. התורה בחוכמתה מפנה מקום, גם לרגשות הקשים יותר, ומזמינה את האשה, בלא אף בא כוח משמה, לבוא בעצמה אל המקדש, להתחדש  ולהתקדש, כשהיא חוברת שוב אל כוחות אהבת ושמחת החיים.

It is possible that the sages felt the mother’s pain, and out of compassion to her feelings, explained it as they did. But it is also possible that they said something else here. Simone de Beauvoir wrote that pregnancy presents a double experience; on one hand, “it’s hers while also, she is his. It represents the whole future, and when she carries it in her womb she feels grand like the whole universe, but this abundance also nullifies her, and she feels that she is nothing”. When we bring the next generation into the world, this generation actually comes instead of us, and replaces our place. We turn from future to past, and it is possible that the process is accompanied by jealousy, anger or regrets. The birth experience evokes innumerable new emotions we could not have imagined before. The Torah, in its wisdom, makes way, even to the more difficult emotions, inviting the woman, without anyone doing it “for her”, to be the one who comes to the Temple herself; to renew herself and sanctified herself, as she rejoins the forces of love and joy of life.

עוד נראה שבפרשה מוזכרים המונחים “טומאה” ו”טהרה”. אנחנו נוטים לשייכם לטוב ורע, נקי ומלוכלך, אבל אין הדבר כך. חשוב מאד להבין שטומאה וטהרה הם מושגים המשקפים מעברים בין עולם החומר והרוח, בין קרבה לאלוהות וניתוק ממנה. אי אפשר להשאר כל הזמן רק ב”טהרה”, ולכן אין אדם שלא יעבור ביניהם. גדולת התורה שאת הניתוק שלנו מהמצב של קרבה לקב”ה, אפשר לתקן.

We will also see in this portion the terms tum’a, “impurity” and tahara, “purity” mentioned. We tend to associate them with good and evil, clean and dirty, but this is not the case. It is very important to understand that these “impurity” and “purity” are concepts that reflect transitions between the world of matter and that of spirit; between closeness to the Divine and detachment from it. It is impossible to stay all the time only in the “purity” state, so there is no person who will not move between them. The greatness of the Torah is that our detachment from the state of closeness to G-d can be corrected.

פרשת “תזריע” פותחת לנו חלון לרגעי הקסם של תחילת החיים. נביא כאן מאמר אחד של חז”ל בענין:  

The Torah portion of “Tazria” opens a window for us into the magical moments of the beginning of life. We will present here one section on the subject, by our Sages:

דרש ר’ שמלאי: למה הולד דומה בהיותו במעי אמו — לפנקס שמקופל. ומונח העובר כשידיו על שתי צדעיו (רקותיו), שתי אציליו (הזרוע העליונה, שמן המרפק עד השכם) על שתי ארכובותיו (ברכיו), ושני עקביו על שתי עגבותיו (עכוזיו, אחוריו), וראשו מונח לו בין ברכיו. ופיו סתום, וטבורו פתוח. ואוכל ממה שאמו אוכלת, ושותה ממה שאמו שותה, ואינו מוציא רעי (צואה) שמא יהרוג את אמו. וכיון שיצא לאויר העולם — נפתח הסתום (פיו), ונסתם הפתוח (טבורו), שאלמלא כן אינו יכול לחיות אפילו שעה אחת.

Rabbi Samlai taught: To what is a fetus in its mother’s womb comparable? To a folded notebook [lefinkas]. And it rests with its hands on its two sides of its head, at the temples, its two arms [atzilav] on its two knees, and its two heels on its two buttocks, and its head rests between its knees, and its mouth is closed, and its umbilicus is open. And it eats from what its mother eats, and it drinks from what its mother drinks, and it does not emit excrement lest it kill its mother. But once it emerges into the airspace of the world, the closed limb, i.e., its mouth, opens, and the open limb, its umbilicus, closes, as otherwise it cannot live for even one hour.

ונר דלוק לו על ראשו, וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו, שנאמר: “בהלו נרו עלי ראשי לאורו אלך חשך“ (איוב כט, ב). ואל תתמה כיצד ניתן לראות מסוף העולם ועד סופו, שהרי אדם ישן כאן במקום זה, ורואה חלום המתרחש במקום רחוק, כגון באספמיא…. ומלמדין אותו, את העובר במעי אמו, את כל התורה כולה…. וכיון שבא העובר לאויר העולם, בא מלאך וסטרו על פיו, ומשכחו כל התורה כולה…. (תלמוד בבלי, מסכת נידה, ל:ב).

And a candle is lit for it above its head, and it gazes from one end of the world to the other, as it is stated: “When His lamp shined above my head, and by His light I walked through darkness” (Job 29:3). And do not wonder how one can see from one end of the world to the other, as a person can sleep here, in this location, and see a dream that takes place in a place as distant as Spain [beAspamya].

מעבר לתיאור המדויק (בלי אולטרסאונד?), הגאון מוילנא (1720-1797) שואל: מכיון שהתינוק ממילא עתיד לשכוח את כל אשר למד,בשביל מה מלמדים אותו את כל התורה? האם יש תועלת בלימוד שכזה? והוא משיב ומיישב, שלימוד התורה בעולם הזה הוא ענין למעלה מן הטבע. גוף גשמי וחומרי לעולם לא יוכל להשיג את התורה שהיא רוחנית וכולה דבר ה’. לכן,  עוד בטרם צאתו לעולם הזה, מלמדים את התינוק את התורה. זהו לימוד שאינו לשם ידיעה, אלא לשם קביעת המהות. כך, גם אם האדם שוכח את אותה תורה, הלימוד בחייו כבר לא יהיה משול לאדם היוצא לחפש משהו חדש ובלתי ידוע, אלא לאדם המחזיר לעצמו את אבידתו שלו, למי שחוזר הביתה.

Beyond the exact description (without ultrasound?), The Ga’on from Vilna (1720-1797) asks: Since the baby will in any case forget everything s/he has learned, why is s/he taught the whole Torah? Is there any benefit in such a study? And he replies and settles the matter, that the study of the Torah in this world is a matter above nature. A physical, materialistic body will never be able to attain the Torah which is spiritual and all of it, G-d’s word. Therefore, even before leaving for this world, the baby is taught the Torah. It is a study that is not for the sake of knowing, but for the purpose of setting one’s essence. Thus, even if the person forgets that Torah, his learning later on will no longer be likened to a person who goes out in search of something new and unknown, but to a person who regains his own loss object; to one who’s coming home.

חג בסיסה שמח, חודש טוב ושבת שלום. Happy B’sisa holiday, A good new month, and Shabbat Shalom