Naso: where should the journey begin?

פרשת נשא: איפה מתחיל המסע?  Parashat Nasha: Where should our journey begin

176 – is the number of verses in this week’s Torah portion, Naso, the longest portion in the Torah, which by coincidence – or not – has the same number of verses as the longest chapter in the Book of Psalms (Chapter 119) and as the longest tractate in the Babylonian Talmud (176 pages), hinting to us at the close connection between the various parts of our Torah(s).176 – זה מספר הפסוקים בפרשת השבוע שלנו, פרשת נשא, הפרשה הארוכה ביותר בתורה, שבמקרה – או לא – יש לה את אותו מספר הפסוקים כמו לפרק הארוך ביותר בספר תהילים (פרק קי”ט) וכמספר הדפים במסכת הארוכה ביותר בתלמוד הבבלי (מסכת בבא בתרא עם 176 דפים), מרמז המלמד על הקשר ההדוק בין החלקים השונים של תורתותינו.
But why is this particular portion so long? This reading is always close to the holiday of Shavu’ot and the giving of the Torah, appearing on both sides of the holiday (this year in Israel, it’s read on Shabbat just before, and abroad – on Shabbat immediately after). Some say that this portion can be likened to standing near a spring’s head, the place where fresh water flows, and erupts further on. What is said in these 176 verses? The portion offers a combination of different topics, some unclear and some quite unpopular. At first, we find the continuation of the census, continuing what we saw in “Bamidbar” last week. Then, some fascinating halakhic discourses teaching us about the establishment of the Israelites’ Camp, and the preparations for the journey from Mount Sinai to Eretz Yisrael, including the section about the Sota, Nazirite, the commandment on the blessing of the priests and more.אך למה דוקא הפרשה הזו כל כך ארוכה? קריאת התורה הזו תמיד קרובה לחג השבועות ומתן התורה, משני צידי החג (השנה בארץ בשבת ממש לפני החג, ובחוצלארץ -בשבת מיד אחרי).  יש אומרים, שאפשר לדמות את הפרשה הזו לעמידה ליד ראש המעין, המקום בו מים מתוקים נובעים, ומתפרצים הלאה.  מה נאמר ב -176 הפסוקים הללו? בפרשה יש שילוב של נושאים שונים, חלקם לא ברורים וחלקם לא פופולארים. בתחילה נמצא את המשך המפקדים של פרשת “במדבר” שלפניה. לאחר מכן, כמה פרשיות הלכתיות מרתקות שמלמדות אותנו על הקמת מחנה ישראל ועל ההכנות לנסיעה מהר סיני לארץ ישראל, ביניהן פרשת סוטה, נזיר, הציווי על ברכת הכהנים ועוד.  
We will deal here briefly with one of them, the one dealing with the matter of the “tzaru’a”, wrongly translated as leper. But we will first describe the structure of the Camp when the Children of Israel were in the desert. The camp was organized into three sub-camps, in that order from the inside out: Shechinah Camp – the innermost camp of the Divine Presence; The Levite Camp, around the Mishkan, where the Levites were, and finally, the Israelites Camp, the outermost. This section was divided to the four directions of heaven and in each of them, there were 3 of the tribes: Judah, Issachar and Zebulun in the east, Asher, Dan and Naphtali in the north, Benjamin, Ephraim and Menasheh in the west, and Reuben, Simeon and Gad in the south.נעסוק כאן בקיצור באחת מהן, זו הדנה בענין “הצרוע”. לצורך כך, נתאר קודם את מבנה מחנה בני ישראל כשהיו במדבר. המחנה אורגן בשלושה מחנות, בסדר זה מבפנים החוצה: מחנה שכינה – המחנה הכי פנימי של הנוכחות האלוהית; מחנה לוויה, סביב המשכן, שם היה אזור הלויים, ולבסוף, מחנה בני ישראל, החיצוני ביותר. חלק זה חולק לארבע כיווני השמים ובכל אחד מהם, היו 3 מהשבטים: יהודה, יששכר וזבולון במזרח, אשר, דן ונפתלי בצפון, בינימין, אפרים ומנשה במערב, וראובן, שמעון וגד בדרום.
And so it says in the opening of chapter 5 (2-4): Instruct the Israelites to remove from the camp anyone with an eruption or a discharge (tzaru’a & zav) and anyone defiled by a corpse. Remove male and female alike; put them outside the camp so that they do not defile the camp of those in whose midst I dwell. The Israelites did so, putting them outside the camp; as Hashem had spoken to Moses, so the Israelites did.וכך נאמר בפתיח של פרק ה’ (פסוקים ב’-ד’): צַ֚ו אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וִֽישַׁלְּחוּ֙ מִן־הַֽמַּחֲנֶ֔ה כׇּל־צָר֖וּעַ וְכׇל־זָ֑ב וְכֹ֖ל טָמֵ֥א לָנָֽפֶשׁ׃ מִזָּכָ֤ר עַד־נְקֵבָה֙ תְּשַׁלֵּ֔חוּ אֶל־מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶ֖ה תְּשַׁלְּח֑וּם וְלֹ֤א יְטַמְּאוּ֙ אֶת־מַ֣חֲנֵיהֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י שֹׁכֵ֥ן בְּתוֹכָֽם׃ וַיַּֽעֲשׂוּ־כֵן֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיְשַׁלְּח֣וּ אוֹתָ֔ם אֶל־מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶ֑ה כַּאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר יְהֹוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה כֵּ֥ן עָשׂ֖וּ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃  
What is “tzaru’a“? The tzaru’a (“leper”) was a person who contracted a kind of skin disease, which according to Sages, was unique to the Torah era (not the leprosy of today, or of movies we may have seen). This “tzara’at” would appear when a person spoke badly about another (for more on this, see Leviticus 13-14 inc commentaries there). The tzaru’a would have been sent the furthest possible, out of all three camps.מה זה “צרוע”? הצרוע היה אדם שחלה במעין מחלת עור, שעל פי חז”ל, היתה יחודית לתקופת התורה (זו אינה הצרעת של ימינו, ושל סרטים שאולי ראינו). הצרעת הזו הופיעה כשאדם היה “מוציא שם רע” (ויותר על כך בספר ויקרא, פרקים י”ג-י”ד והפירושים שם), כלומר מדבר דברים רעים על אדם אחר. הצרוע היה נשלח הכי רחוק, מחוץ לכל שלושת המחנות.
There were also the sick and other unclean, for example, the zav mentioned here, who was sent only outside the Levite Camp, and whoever was defiled by impurity of death (i.e., came in contact with a deceased body), was sent only just outside the Shechinah camp. Why this order (unclean due to a dead – outside the Shechinah camp, zav – outside the Levites’ camp, and tzaru’a, “leper” – outside the entire Israel camp)? The sending of the person out of a particular camp was not done for the purpose of punishment but for the purpose of “repair”, repentance. We may think that impurity due to contact with a dead body is the worst because it is the condition that causes the greatest distance between us and the state of “purity”, the state of absolute closeness to God, but here, the severity of the situation is based on a person’s responsibility for what happens to him. The person who comes in contact with her body has the least responsibility: death came into the world with Adam and Eve and all of us, even the priests, come in contact with it and have to deal with it. Zav has a complex responsibility: when we’re sick, it is not our “fault”, but we likely have some responsibility. But the “tzaru’a”, the one whose skin was damaged because he misused the ability to speak, which is the unique gift given to us as human beings, he has the greatest responsibility for what happened to him, and therefore, he receives the greatest “time-out” to rethink his actions, and examine how he should do good with the human potential given to him, vis-a-vie the people around him.היו גם חולים וטמאים אחרים, למשל, הזב המוזכר כאן, שנשלח רק אל מחוץ למחנה של הלוי, ומי שנטמא בטומאת מת (כלומר, בא במגע עם גופה של נפטר) והוא נשלח רק ממש מחוץ למחנה השכינה. מדוע זהו הסדר (טמא מת – מחוץ למחנה שכינה, זב – מחוץ למחנה לוויה, ומצורע – מחוץ למחנה ישראל כולו)? שליחת האדם מחוץ למחנה מסוים לא נעשתה לצרכי ענישה כי אם לצורך “תיקון”. אנו עלולים לחשוב שהטומאה במגע עם גופה היא הגרועה ביותר כי זהו המצב שגורם מרחק רב ביותר בינינו לבין מצב ה”טהרה”, מצב הקרבה האבסולוטית עם הקב”ה, אך כאן, הערכת חומרת המצב מבוססת על רמת האחריות שיש לאדם לגבי מה שקורה לו. לאדם שבא במגע עם גופה יש את האחריות הכי קטנה: המוות הגיע לעולם עם אדם וחוה וכולנו, אפילו הכהנים, באים במגע איתו וצריכים להתמודד איתו. לזב יש אחריות מורכבת: כשאנחנו חולים, זו לא “אשמתנו”, אך לא מן הנמנע שיש לנו אחריות כלשהי. אבל ה”צרוע” או ה”מצורע”, זה שעורו נפגם בגלל שעשה שימוש לא נכון ביכולת הדיבור, שהיא היכולת היחודית שניתנה לנו כבני-אדם, לו יש את האחריות הגדולה ביותר למה שקרה לו, ולכן, הוא מקבל את “פסק הזמן” החמור ביותר לחשוב מחדש על מעשיו, ולבדוק איך עליו להטיב עם הפוטנציאל האנושי שניתן לו ועם האנשים סביבו.  
Last week we learned that the Book of Numbers deals with the time “in between” the organized periods. That is why it comes and offers how to solve various problems and challenges in our lives. These challenges appear in several areas: between us and Gd, between us and ourselves, between us and another, whether that other is the spouse or the society around us. And as we get further into the Book, we will also see how we deal with our connection to the Land of Israel and the nations of the world. If we try to draw the Book of Numbers, we will liken it to concentric circles formed with a stone thrown into the water. We are the stone-throw and so these circles begin close to us: between me and my Gd; Between me and myself; Between me and those around me. In this sense, the Torah teaches us something very important and relevant, even to our own day: when something does not work out in our lives, we want “them” to change; “they” should do things differently, and “they” should be better, but the Torah remind sus that the place to begin our correction, is with ourselves.בשבוע שעבר למדנו שספר במדבר עוסק בזמן “בין לבין” התקופות המסודרות. לכן הוא נכנס ומציע איך לפתור בעיות ואתגרים שונים בחיינו. האתגרים האלו מופיעים בכמה תחומים: בינינו לבין הקב”ה, בינינו לבין עצמנו, בינינו לאחר, בין אם הוא בן הזוג (הבעל) או החברה סביבנו, בהמשך נראה גם איך אנחנו מתמודדים עם הקשר שלנו לארץ ישראל ואומות העולם. אם ננסה לצייר את ספר במדבר, נדמה אותו כמעגלים מעגלים הנוצרים עם זריקת אבן למים. אנחנו היא זריקת האבן ולכן מעגלים אלו מתחילים קרוב לעצמנו: ביני לבין האלוהים שלי; ביני לבין עצמי; ביני לבין הסובבים אותי. במובן זה, התורה מלמדת אותנו משהו חשוב ורלוונטי מאד, גם לימינו אנו: כשמשהו לא מסתדר בחיינו, אנחנו רוצים ש”הם” ישתנו, ש”הם” יעשו דברים אחרת, ש”הם” יהיו טובים יותר, אבל התורה טרחה להזכיר לנו שהמקום להתחיל את התיקון שלנו, הוא עם עצמנו.

 שבת שלום וחג שבועות שמח! Shabbat Shalom & Chag Shavu’ot Sameach   

This entry was posted in Uncategorized. Bookmark the permalink.

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s