Touring the Land – Shlach-lecha – החלטות על מסע בארץ

The central part of this week’s Torah portion, Shelach-Lecha (or Shelach) describes the story and sin of the “spies”, a story that happened about two years into the journey from Egypt. The story is told twice in the Torah, here and in Moses’ speech, in the Book of Deuteronomy, with slight but significant changes. The first of which tries to answer the question, who ordered the twelve representatives, one from each tribe, be sent, in order to tour the land in preparation of its entry? What for? If this is the land Gd Almighty Himself has set for us, what exactly are the “spies” trying to find out?חלקה המרכזי של פרשת השבוע, שלח-לך (או שלח) מתאר את סיפור וחטא המרגלים, סיפור שקרה בערך שנתיים לתוך המסע ממצרים. הסיפור מסופר פעמיים בתורה, כאן ובנאומו של משה, בספר דברים, בשינויים קלים אך משמעותיים. הראשון שבהם מנסה לענות על השאלה, בפקודת מי נשלחו שנים עשר הנציגים, אחד מכל שבט, על מנת שיתורו את הארץ לקראת הכניסה אליה? לשם מה? אם זו הארץ שקבע עבורנו קב”ה בכבודו ובעצמו, מה בדיוק ניסו ה”מרגלים” ללמוד?  
Interestingly, I remember trying to share this story during a Sunday morning group time at the Bellevue Hospital (NYC) psych ward. As the chaplain on call, I was asked to come up and do “something”. There was nothing “planned”; it was my first week in training (Sunday duty all alone!), and since this was that week’s Torah portion, it was clearly my fallback. Of the 15 patients that made the diverse group, most were “into the Bible” and one even “half Jewish”, but regardless, all agreed that if you (think you) hear the voice of Gd telling you to go somewhere unknown, you definitely check it first!!אני זוכרת את עצמי מנסה לשתף בסיפור הזה קבוצה במחלקה הפסיכיאטרית בבית חולים גדול בניו יורק, בזמן ההשתלמות בליווי רוחני שם. הייתי בתורנות והתבקשתי לעלות לקומה ולעשות “משהו” ליום ראשון בבקר. זה היה השבוע הראשון שלי בהשתלמות (תורנות סופש, לבד!), ומכיון שזו היתה פרשת השבוע, זה היה מה שהיה בדעתי.15 החולים יצרו קבוצה מגוונת. רובם היו “בענין התנ”כ, ואחד אפילו “חצי יהודי”, אבל כולם הסכימו שאם אתה (חושב שאתה) שומע את קולו של האלוהים אומר לך ללכת לאנשהו לא ידוע, אתה חייב לבדוק את זה קודם!!
Anyway, after forty days, the respected group returns and reports that indeed, the land is a Land “flowing with milk and honey” and even brings an example of its fruits (what will become the symbol of Israel’s Ministry of Tourism today), but its inhabitants are huge and strong, “and we looked like grasshoppers to ourselves, and so we must have looked to them” (Numbers 13:33). The panic was great: it sounds like the situation is impossible! What will be done? Maybe, we should “head back [set leadership that will take us) to Egypt” (14:4)בכל אופן, לאחר ארבעים יום, חזרה הקבוצה המכובדת ודווחה שאכן, הארץ הינה ארץ “זבת חלב ודבש” ואף הביאה דוגמא מפירותיה (מה שנהיה לסמל משרד התיירות בארץ כיום), אך יושביה ענקים וחזקים,“ וַנְּהִ֤י בְעֵינֵ֙ינוּ֙ כַּֽחֲגָבִ֔ים וְכֵ֥ן הָיִ֖ינוּ בְּעֵינֵיהֶֽם” (במדבר יג:לג). הבהלה היתה גדולה: נשמע שהמצב בלתי אפשרי! מה נעשה? אולי “נִתְּנָ֥ה רֹ֖אשׁ וְנָשׁ֥וּבָה מִצְרָֽיְמָה (שם יד:ד)?
Two leaders, Caleb the son of Yefuneh and Joshua the son of Nun, say, “Let us by all means go up, and we shall gain possession of it, for we shall surely overcome it” (13:30), but the other ten oppose, and the crowd gathered around the returnees, is convinced that they will not be able to ascend to the Land. The ten leaders die in the “plague” immediately, and the rest of the people are punished for bad mouthing the Land and doubting Gd in extending their time in the wilderness: “You shall bear your punishment for forty years, corresponding to the number of days—forty days—that you scouted the land: a year for each day” (14:34), enough time for that generation to pass on and for a new generation that can enter the land, to rise. A small group (the Ma’apilim) tries to progress independently but is defeated in the war with the Amalekites. Later on in the Torah portion, we read about the “wood gatherer” and a few mitzvot are given, such as separating challah and the mitzvah of tzitzit.שני מנהיגים, כלב בן יפונה ויהושע בן נון, אומרים “עָלֹ֤ה נַעֲלֶה֙ וְיָרַ֣שְׁנוּ אֹתָ֔הּ כִּֽי־יָכ֥וֹל נוּכַ֖ל לָֽהּ!” (יג:ל) אך העשרה האחרים מתנגדים, והקהל הנאסף סביב החוזרים, משתכנע שלא יוכל לעלות לארץ.  עשרת המנהיגים מתים “במגפה” במקום, ושאר העם נענש על הוצאת דיבת הארץ והטלת ספק בה’ בהארכת זמן שהותם במדבר: “בְּמִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר תַּרְתֶּם אֶת הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה תִּשְׂאוּ אֶת עֲו‍ֹנֹתֵיכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה” (שם י”ד:לד), זמן מספיק כדי שיכלה הדור ההוא ויקום דור חדש שיוכל להכנס לארץ. למחרת, קבוצה קטנה (המעפילים) מבני ישראל מנסה להתקדם ולהיכנס לארץ ישראל באופן עצמאי, אולם ניגפת במלחמה מול העמלקים. בהמשך הפרשה מופיע סיפור “המקושש” וניתנות לעם ישראל מספר מצוות כגון הפרשת חלה ומצוות ציצית.
The spy affair is examined from a different angle each time, with the spotlight usually on Caleb and Joshua. Those who say, “let us go up” are far more charismatic to us than those who say “we can’t.” It is easier to connect with those whom history judged as the ones doing “the right thing”. Who are the others anyway?? Aside from Caleb and Joshua, they are largely unknown: “From the tribe of Reuben, Shammua son of Zaccur. From the tribe of Simeon, Shaphat son of Hori. From the tribe of Issachar, Igal son of Joseph… From the tribe of Benjamin, Palti son of Rafu. From the tribe of Zebulun, Gaddiel son of Sodi. From the tribe of Joseph, namely, the tribe of Manasseh, Gaddi son of Susi. From the tribe of Dan, Ammiel son of Gemalli. From the tribe of Asher, Sethur son of Michael. From the tribe of Naphtali, Nahbi son of Vophsi. From the tribe of Gad, Geuel son of Machi” (13:4-15).פרשת המרגלים נבחנת בכל פעם מזוית אחרת, כשהזרקור בד”כ על כלב ויהושע. אלה שאומרים, “עלה נעלה” הרבה יותר כריזמטיים לנו מאלה שאומרים “לא נוכל”. קל להתחבר לדמותם של אלה שעומדים ועושים את מה שהסטוריה שפטה כ”נכון”. מי היו השאר בכלל? חוץ מכלב ויהושע, שמותיהם ברובם אינם מוכרים לנו: “לְמַטֵּ֣ה רְאוּבֵ֔ן שַׁמּ֖וּעַ בֶּן־זַכּֽוּר׃ לְמַטֵּ֣ה שִׁמְע֔וֹן שָׁפָ֖ט בֶּן־חוֹרִֽי… לְמַטֵּ֣ה יִשָּׂשכָ֔ר יִגְאָ֖ל בֶּן־יוֹסֵֽף… לְמַטֵּ֣ה בִנְיָמִ֔ן פַּלְטִ֖י בֶּן־רָפֽוּא: לְמַטֵּ֣ה זְבוּלֻ֔ן גַּדִּיאֵ֖ל בֶּן־סוֹדִֽי׃ לְמַטֵּ֥ה יוֹסֵ֖ף לְמַטֵּ֣ה מְנַשֶּׁ֑ה גַּדִּ֖י בֶּן־סוּסִֽי׃ לְמַטֵּ֣ה דָ֔ן עַמִּיאֵ֖ל בֶּן־גְּמַלִּֽי׃ לְמַטֵּ֣ה אָשֵׁ֔ר סְת֖וּר בֶּן־מִיכָאֵֽל׃ לְמַטֵּ֣ה נַפְתָּלִ֔י נַחְבִּ֖י בֶּן־וׇפְסִֽי׃ לְמַטֵּ֣ה גָ֔ד גְּאוּאֵ֖ל בֶּן־מָכִֽי” (יג:ד-טו)…  
But three times the Torah calls them “anashim”, menches, and Rashi explains that “all the anashim in the Bible are considered important (people), and at that hour they were all fit” meaning that they were considered good people. Some say they were the desert’s “young leadership”, and that Moses wanted them more “engaged”, sending them, not unlike nowadays, on a “Birthright” discovery trip to Israel.אבל התורה קוראת להם שלוש פעמים “אנשים”, ורש”י מסביר ש”כָּל אֲנָשִׁים שֶׁבַּמִּקְרָא לְשׁוֹן חֲשִׁיבוּת, וְאוֹתָהּ שָׁעָה כְּשֵׁרִים הָיו”, כלומר, שנחשבו אנשים טובים. יש אומרים שהם היו המנהיגות הצעירה שהתפתחה במדבר. שה רצה שהם יהיו יותר “מעורבים”, ושלח אותם, בדומה לחיינו, לטיול “תגלית” לארץ.  
It was obvious that it would be amazing, how could it not? Moses did not bother to join perhaps because of his duties to the people in the wilderness, and perhaps because he did not care what the land looked like (at this point he did not know he would not enter it, but knew that it was “the” Land Gd had promised His people and that was enough for him); and maybe because he couldn’t imagine anything going wrong. After all, he is sending his young leaders, the generation of tomorrow, who receive a gift of reinforcement and encouragement, perhaps in preparation for their future service. They are not really “spies” infiltrating secretly at night. They are a noticeable and respectful group, granted an unprecedented opportunity: to peak into the Promised Land! “The” Land of milk and honey. In addition, they received clear instructions so they would pay attention to the Land’s beauty and goodness. What can possibly go wrong??היה ברור שיהיה מדהים, איך לא? משה לא טרח להצטרף אולי בגלל חובותיו לעם במדבר, ואולי מכיון שלא היה אכפת לו איך נראית הארץ (בשלב זה לא ידע שלא יכנס אליה, אבל ידע שזו “ה”ארץ שהבטיח הקב”ה לעמו וזה הספיק לו), ואולי משום שלא עלה על דעתו שמשהו יקרה. אחרי הכל, הוא שולח את מנהיגיו הצעירים, דור המחר, שזוכים למתנת חיזוק ועידוד, אולי לקראת שירותם העתידי. אין הם באמת “מרגלים” המסתננים בלילה בסודי-סודות. הם קבוצה גדולה ומכובדת, והזדמנה להם הזדמנות מעין כמוה: הצצה לתוך הארץ המובטחת! “ה”ארץ זבת חלב ודבש! בנוסף, הם קבלו הוראות ברורות, למה לשים לב, דוקא כדי שיראו כמה יפה הארץ וכמה טובה. מה כבר יכול להשתבש?
I think of them, traveling from the Land back to the desert, after the exciting journey: 40 days passed, and they gathered all the good they could; they tasted juicy fruits, saw wonderful views, maybe even dipped in the sea after long months in the desert, and also, encountered quite a few challenges: giants, walled cities, war ? From the pampering desert (always covered in the cloud, and their food is guaranteed), they must have come out with high hopes and great expectations, and now … how did they feel? What did they talk about along the way? Did they express their worries, their anxiety? Did Caleb and Joshua hear their apprehension?אני חושבת עליהם בדרך מהארץ למדבר, אחרי המסע המרגש: 40 יום עברו, והם אספו מכל טוב, טעמו פירות עסיסיים, ראו נופים נפלאים, אולי טבלו בים אחרי חודשים ארוכים במדבר, וגם, נתקלו בלא מעט אתגרים: ענקים, ערים מוקפות חומה, מלחמה? מהמדבר המפנק (תמיד מכוסים בענן, ומזונם מובטח), יצאו בודאי בתקוות וציפיות גדולות, ועכשיו… איך הרגישו? על מה דברו בדרך? האם הביעו את דאגותיהם, חרדתם? האם כלב ויהושע שמעו את חששם?
Perhaps what worried them was something much deeper. In the Land they will have to be grounded; They will have to work on their relationship with Gd through settling the Land; through growing trees, vegetables, through presence or lack of rain, through dealing with other peoples, some hostile, around them. Maybe it was all beyond what they could have done at that point. We, who are reading about them now, may want to ease the criticism a bit. It is easy to judge them quickly and with a little smirk, but perhaps the reason that not only “they” were punished, but everyone, is because in their difficult time there was no one to reach out to them in their ”ascend” (Aliyah), help them see things differently and move on. And the challenge of meeting Gd in the most physical places of our lives is still, not simple, for us too.יתכן שמה שהדאיג אותם זה משהו הרבה יותר עמוק. בארץ הם יצטרכו להיות מקורקעים; הם יצטרכו לעבוד על מערכת היחסים שלהם עם אלוהים דרך התיישבות באדמה; דרך גידול עצים, ירקות, דרך הנוכחות או חוסר הגשם, דרך התמודדות עם עמים אחרים, חלקם עוינים, סביבם. יתכן שכל זה היה מעבר למה שהם יכלו לעשות באותה נקודה. אנחנו, שקוראים עליהם עכשיו, אולי נרצה להקל קצת בבקורת עליהם. קל לשפוט אותם במהירות וגיחוך מה, אבל אולי הסיבה שלא רק “הם” נענשו, אלא כולם, היא מפני שבשעתם הקשה לא היה איש שיושיט להם יד ב”עליה” ויעזור להם לראות את הדברים אחרת וללכת הלאה. והאתגר של לפגוש את אלוהים במקומות הכי פיזיים בחיינו, עדין, לא פשוט, גם לנו.

Shabbat Shalom *** שבת שלום

This entry was posted in Uncategorized. Bookmark the permalink.

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s