תורה וטיולים: ויקהל- פקודי – על “ה”נס וביקור בשילה
| This Shabbat we read about the greatest miracle in the Torah! A miracle? Well yes. After two and a half Torah portions of instructions, we finally actually start building the Mishkan! For me, this is The greatest miracle in the entire Torah! All other miracles were done by Gd, and Gd, by definition, can do anything, so it doesn’t really matter if the Holy One splits the sea, brings water out of a rock, have frogs jump out of nowhere, or make a bush and not consumed. For Gd all that is the same, but we, we are another story. | סיום בניית המשכן והקמתו נדמים כאירועים שקשה להתרגש מהם – בסה”כ אוהל תפילה נייד עם כמה בדים וכלים…. אך בעיני, אין ספק שזהו “ה”נס הכי גדול בתורה! כל הניסים האחרים נעשו ע”י אלוהים, ואלוהים, בהגדרה, יכול לעשות הכל, כך שזה לא ממש משנה אם הקב”ה בוקע ים, מוציא מים מסלע, ממציא צפרדעים משום מקום, או מבעיר סנה שאיננו אוכל. אבל אנחנו, אנחנו זה כבר סיפור אחר. | |
| I try to imagine the construction of the Mishkan: we are invited to bring whatever we have, whatever we “feel like” bringing, as we were told three weeks ago in the Torah portion of Teruma (‘donation, uplifting’): “gift; you shall take gifts for Me from every person whose heart is so moved….” (Exodus 25:2-7)…. We go back to our homes, our tents, look around, and somehow, between all of us, we have exactly all these things. Everyone brings what they can, what is possible, simply, out of the generosity of our hearts. Each of us is an active and enthusiastic participant. And when we organize all the things together, voila, what comes out is – the Mishkan, a place whose purpose is for Gd to have a home so that He can dwell, not in it, but within us; a place that connects heavens and earth, past, present and future, human beings and the Divine Presence, the Shechina. | אני מנסה לתאר לעצמי את בניית המשכן: מזמינים אותנו להביא מה שיש לנו, מה ש”בא לנו” להביא, כפי שנאמר לנו לפני שלושה שבועות בפרשת “תרומה”: “תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ….” (שמות כה:ב-ז). אנחנו הולכים הביתה, לאוהל, מסתכלים סביב, ואיכשהו, בין כולנו, יש לנו בדיוק את כל הדברים האלה. כל אחד מביא מה שהוא יכול, מה שאפשר, פשוט, מנדיבות ליבו. כל אחד מאיתנו הוא משתתף פעיל ונלהב. וכשאנחנו מארגנים את כל הדברים ביחד, יוצא – המשכן, מקום שמטרתו הוא שלקב”ה יהיה בית כדי שהוא יוכל לשכון, לא בו, אלא בתוכנו, מקום שמחבר שמים וארץ, עבר, הווה ועתיד, אדם ושכינה. | |
| An allusion to this miracle already appears in the extraordinary opening of our Torah portion: Where is the usual “And Gd spoke to Moses…” we are used to it? If it is not said, how did Moses know to “congregate”, as is implied from the portion’s name? and who told “the entire congregation of the Israelites” to come? It sounds like there was a strong feeling of togetherness, of a need for healing and completion, along with a commitment to one another and to the path that was imposed, that was chosen; the journey they now find themselves on, the joint future they share. | רמז לנס הזה מופיע כבר בפתיח יוצא הדופן של הפרשה שלנו: “וַיַּקְהֵ֣ל מֹשֶׁ֗ה אֶֽת־כׇּל־עֲדַ֛ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל”…. (שמות לה:א). איפה ה”ויאמר ה’ למשה” שאנחנו רגילים בו? ואם לא נאמר, איך ידע משה “להקהיל”, ומי אמר ל”כל עדת בני ישראל” לבוא? נשמע שהיתה תחושה חזקה של יחד, לאומי, מעבר להפרדות הרגילות של משפחה או שבט, גיל, מין וכו. | |
| In complete contrast to the golden calf, which also we “somehow” came out, this time, the outcome is an amazing structure. To complete it, even the goats cooperate, as is implied in the verse: “And all the women whose heart lifted them in wisdom, spun the goats” (Exodus 35:26). It sounds like a word is missing and it should have said, ‘the women spun… the goats’ hair’! How is it possible to spin – or weave – the goats? But not only did the goats stand calmly, letting the women weave the wool directly off their backs, which added a special quality to the fabrics, but also – especially – the women who engaged in the craft showed their unique expertise. | בניגוד גמור לעגל הזהב, שגם הוא “איכשהו, יצא לנו”, הפעם יוצא לנו מבנה מדהים. כדי להשלים אותו, אפילו העיזים משתפות פעולה, כפי שמשתמע מהפסוק: וְכָל־הַ֨נָּשִׁ֔ים אֲשֶׁ֨ר נָשָׂ֥א לִבָּ֛ן אֹתָ֖נָה בְּחָכְמָ֑ה טָו֖וּ אֶת־הָעִזִּֽים (שמות לה:כו)… על פניו נראה שחסרה מילה: היה צריך להכתב, וכל הנשים… טוו את שיער העיזים! איך אפשר לטוות עיזים? מסתבר שלא רק שהעיזים עמדו רגועות ונתנו לנשים לטוות את הצמר ישר מעל גבן, דבר שהוסיף איכות מיוחדת לבדים, אלא גם – בעיקר – הנשים שעסקו במלאכה הראו את מומחיותן היחודית. | |
| Thus, the book that opens with the women’s struggle to save the people, ends with a celebration of art and faith, and the story that begins with servitude, in a situation of “no one” (around to help), loneliness, enslavement, threat and struggle, ends in a togetherness with “Vayakhel”, a call that echoes Esther’s voice and her instruction to “get together” which overcomes Haman’s “there’s a nation, divided and dispersed”… | כך, הספר שנפתח במאבקן של הנשים להצלת העם, מסתיים בחגיגה של אומנות ואמונה, והסיפור שמתחיל בעבדות קשה, במצב של “אין איש”, בדידות, שעבוד, איום ומאבק, מסתיים ביחד ו”ויקהל”, קריאה שמהדהדת לנו את ה”ויקהל” של אסתר והוראתה “לך כנוס” המתגברת על “ישנו עם אחד מפוזר ומפורד” של המן… | |
| In the Mishkan, nothing is missing, and there are no unnecessary things: “And the work was sufficient for all the work to be done and it was too much” (Exodus 36:7). The common expression in modern Hebrew “dy vehoter”, literally meaning “enough and too much” is taken from this Torah portion: there is just enough, and there is also too much. How is that possible? On one hand, it’s critical that we recognize our own self-worth; it’s important that we know and understand that it’s impossible for the Mishkan to last even one moment if any one of us is missing. And at the same time, each one of us must have a little humility, for after all, there is “too much”! maybe it’s my part that’s not needed? What do I need to do in order to keep being an inseparable part from this unique endeavor? Maybe, especially during these times, the Mishkan is asking each one of us to hold these two opposites, and not give up either one, so that we too, can continue being part of The miracle. By the way, the dedication of the Mishkan took place on the 1st of the the month of Nissan, which is considered the New Year for counting kings’ years and from it, we begin to count holidays in the Torah. To this day, Jews from communities in Lybia and Tunis celebrate the event and the day with the traditional Bsisa. | במשכן, שום דבר לא חסר, ואין דברים מיותרים: “וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ וְהוֹתֵר” (שמות לו:ז). הביטוי השגור בפינו עד היום “די והותר” לקוח מהפרשה הזו: יש בדיוק מספיק, וגם יש יותר מידי. איך זה יתכן? אני רוצה להציע שיש כאן מסר עמוק: מצד אחד, חשוב שנכיר בערך עצמנו, חשוב שנדע ונבין שאי אפשר למשכן שיתקיים אפילו רגע אחד אם אחד מאיתנו יחסר. כן, יש בינינו חילוקי דיעות, ואף על פי כן, כולנו חייבים להשתתף ביחד. ויחד עם זאת, כל אחד חייב שתהיה לו קצת ענווה, כי אחרי הכל, יש “הותר”, יש יותר מידי! אולי דוקא את החלק שלי לא צריך? מה עלי לעשות כדי להמשיך ולהיות חלק בלתי נפרד מהמפעל המיוחד והנפלא הזה? אולי דוקא בימים אלו, המשכן מבקש מכל אחד מאיתנו להחזיק את שני ההפכים האלו, ולא לוותר על אף אחד מהם. כדי שגם אנחנו נוכל להמשיך ולהיות חלק מהנס. חנוכת המשכן, אגב, נערכה בראש חודש ניסן, שנחשב גם לראש השנה לעניין מניין השנים למלכים, וממנו מתחיל סדר החגים שבתורה. עד היום, חוגגים יהודי קהילות לוב ותוניס את האירוע ואת היום .הזה עם ה”בסיסה” המסורתית | |
| What happened to the Tabernacle after the wanderings in the desert ended? According to what is told in the Book of Joshua, fourteen years after the tribes entered the Land, a time when the Ark of the Covenant continued to travel from one frontier to the next, from one place to another, the people gathered at Shiloh, in the territory of the tribe of Ephraim, to build the tabernacle there. In the Book of Judges (21:19) it’s written: “Here is the feast of H’ at Shiloh from one day to the next, which lies north of Bethel, east of the highway that runs from Bethel to Shechem, and south of Levonah”. According to the accepted opinion, this verse describes the location of Shiloh in southern Samaria, about 40 km north of Jerusalem, near Route 60. | מה קרה למשכן אחרי תום הנדודים במדבר? לפי המסופר בספר יהושע, ארבע עשרה שנים אחרי כניסת השבטים לארץ, שנים שבמהלכן המשיך ונדד ארון הברית מחזית לחזית וממקום למקום, התאסף העם בשילה, שבשטח שבט אפריים, להקים שם את המשכן. בספר שופטים (כא:יט) כתוב: “הנה חג ה’ בשילה מימים ימימה אשר מצפונה לבית אל, מזרחה השמש למסילה העולה מבית אל שכמה ומנגב ללבונה”. על פי הדעה המקובלת, פסוק זה מתאר את מיקומה של שילה בדרום השומרון, כ-40ק”מ צפונית לירושלים, ליד כביש 60. | |
| The structure, which was a combination of stone and fabric, included the temple holy vessels and the Ark of the Covenant, and according to tradition, stood there for 369 years, between 1258-889 BCE, until the construction of the 1st Temple by King Solomon in Jerusalem. Among other things, Shiloh appears on the map of Midaba and is also mentioned later in the writings of Ashtori HaParchi, the traveler from the 14th century in the book “Kaftor VePerach”. Archaeological excavations began at the site in the 19th century. | המבנה, שהיה שילוב של אבן ובד, כלל את כלי המקדש וארון הברית, ולפי המסורת, עמד שם במשך 369 שנה, בין השנים 1258-889 לפנה”ס, עד בניית בית המקדש הראשון ע”י שלמה המלך בירושלים. בין השאר, מופיעה שילה במפת מידבא ומוזכרת לאחר מכן גם בכתביו של אשתורי הפרחי, הנוסע מהמאה ה-14 בספר “כפתור ופרח. במאה ה-19 התחילו במקום חפירות ארכאולוגיות. | |
| Today at the top of Tel Shiloh, is the “Ancient Shiloh” visitor center. The center includes an observation tower, an audiovisual presentation and a museum where archaeological findings found here are displayed starting from the Middle Bronze Age, the Late Bronze Age, the Iron Age, the Roman period, the Byzantine period, and the early Arab period. A settlement with about 400 families was established in the 1970s, and includes a olive oil press, a boutique winery (Meshek Achiya), a tefillin manufacturing factory and a metal factory. One can reach Shiloh by driving on road 5, from the Herzliya area, eastward, then route 60 to the south. Recommended! | כיום בפסגת תל שילה, מרכז מבקרים “שילה הקדומה”. המרכז כולל מגדל תצפית, מיצג אורקולי ומוזיאון בו מוצגים ממצאים ארכאולוגים שנמצאו בתל החל מהתקופת הברונזה התיכונה, הברונזה המאוחרת תקופת הברזל, התקופה הרומית, התקופה הביזנטית, והתקופה הערבית הקדומה. במקום ישוב עם כ-400 משפחות שהוקם בשנות ה-70 כולל בית בד, יקב משק אחיה, מפעל לייצור תפילין ומפעל מתכת. ממרכז הארץ ניתן להגיע לשילה בנסיעה על כביש 5 (היוצא מאיזור הרצליה) מזרחה וכביש 60 דרומה. מומלץ! |
שבת שלום וחודש שמח וטוב לקראת ניסן
SHABBAT SHALOM & A GOOD & HAPPY MONTH OF NISSAN
Torah & more... תורה ועוד 