תורה וטיולים: “והוציא את הדשן”… שבת הגדול, פרשת צו ו”אשפתולוגיה”…
| לא צריך להיות צמחוני בשביל להבין ולהרגיש שפרשת ויקרא לא היתה קלה, עם כל הקורבנות. למה אם כן להמשיך לעוד פרשה השבוע? אך קריאה מדוקדקת יותר תראה לנו ששתי הפרשות בנויות על עולם רוחני שונה: פרשת ויקרא התחילה בקריאתו האוהבת של ה’ למשה, ובאמירה “אדם כי יקריב מכם קרבן לה'” (ויקרא א,ב), בהנחה שהאדם מגיע כאחד שלא חטא ולא רצה לחטוא ומחפש איך להתקרב, ולכן להביא “קרבן” לקבה, אך פרשת צו נקראת ופותחת בציווי – כך תעשה ולא אחרת! האדם מתואר כמי שנדרש קודם כל, לכפר על מעשיו. בפרשת ויקרא, קרבנות החטאת והאשם מופיעים רק בסוף הפרשה, כשקרבן השלמים, קרבן שממנו גם האדם אוכל, כאילו הוא מוזמן לשולחנו של הקב”ה, נמצא מיד לאחר קרבן העולה והמנחה אך בפרשת צו, קרבן שלמים מופיע רק אחרי קרבן החטאת והאשם. כלומר, כל עוד האדם לא כיפר על חטאיו ואשמיו, הוא לא יכול לשבת עם הקב”ה לארוחה. | One doesn’t have to be a vegetarian to understand and feel that the opening of the Book of Vayikra, Leviticus was not easy, to say the least, with all those sacrifices. Why then continue to another Torah portion this week? But a more careful read reveals that the two portions are built on a different spiritual world: Vayikra began with Gd’s loving call to Moses, and with the statement “a person, when one offers a sacrifice to Gd…” (Leviticus 1:2), on the assumption that the human being is one who didn’t sin and didn’t want to sin, but rather, is looking for a way to get closer, and therefore to bring a korban, sacrifice (from the root k.r.v meaning – to draw near). The Torah portion of Tzav this week, on the other hand, opens with a command – this is how you do it and no other way! The human is described here as one who is first required to atone for his actions. In Vayikra, the sin and guilt offerings appear only at the end of the section, when the Shlamim, peace offering, from which the person also eats, as if he is invited to Gd’s table, is found immediately after the Ola, burnt offering, and the Mincha, the meal offering, but in the Torah portion of Tzav, the Shlamim peace offering appears only after the sin and guilt offerings. As if to say, as long as the human has not atoned for his sins and guilts, one cannot sit with Gd for a meal. |
| זו הזדמנות לשאול, איך רואה אותנו התורה, כאדם שתמיד מתקבל בביתו, לא משנה מה עשה, או כחוטא שתמיד צריך כפרה? כבן אובד או כעבד נתון למרות בעליו? התשובה כמובן היא – כן! אפשר לקרוא לשתי הגישות האלה – “תורת משה” אל מול “תורת אהרון”: משה מייצג את הדמות הספונטנית, מי שתמיד זמין לקב”ה. אל אהרון נאמר, “ואל יבוא בכל עת אל הקודש”. משה מיוצג בפרשת תרומה, בה אהרון לא מוזכר, ובה בנית המשכן “מאת כל איש אשר ידבנו ליבו”. לעומת זאת, אהרון מיוצג בפרשת “תצווה” בבגדי הכהן הגדול המפוארים, המנשאים אותו מעל לשאר העם. | Which gives us an opportunity to wonder, how does the Torah see us: as one who is always welcomed in his home, no matter what s/he has done, or as a sinner who always needs atonement? As a lost son or as a slave owned by his master? The answer of course is – yes! These two approaches can be called – “Torah of Moses” versus “Torah of Aaron”: Moses represents spontaneity, the one who is always available to Gd. Aaron was told, “And do not come to the Holy of Holies at any time” (Lev 16). Moses is the lead of the Torah portion of Teruma where Aharon is not mentioned, which includes the building of the Tabernacle “from everyone whose hearts so desires” (Exodus 25:2). On the other hand, Aharon is represented in the portion of Tetzave, in the magnificent high priest’s clothes, elevating him above the People. |
| אך למטבע הזה יש גם צד שני: ביחסם אל מול הקב”ה, משה הרבה יותר זמין ופחות רשמי מאהרון, אך ביחסם אל העם, אהרון הוא זה שנמצא איתם, אפילו בחטאתם, כפי שהיה במקרה של עגל הזהב, כשמשה “עלה את האלוהים”. אל משה באים להשפט. אהרון הוא המקשיב ומשכין שלום בין איש לרעהו. כשאהרון נפטר, העם בוכה על לכתו וכשמשה נפטר הוכרז אבל לאומי רשמי. | But this coin also has its other side: in their relationship with Gd, Moses is much more accessible and less formal than Aaron, but in their relationship with the people, Aaron is the one who is with them, even in their sin, as was the case with the Golden Calf, when Moses “went up to Gd”. The people come to Moses to be judged; Aaron is the one who listens and makes peace between one another. When Aaron dies, the people cry; when Moses dies, official national mourning is declared. |
| ויחד עם זאת נאמר לנו: “וְהָאֵ֨שׁ עַל־הַמִּזְבֵּ֤חַ תּֽוּקַד־בּוֹ֙ לֹ֣א תִכְבֶּ֔ה”. על פניו, פשוט: האש שעל המזבח לא תכבה. אך אפשר לקרוא את הפסוק גם קצת אחרת. לפי קריאה זו, מכיון שהכהן היה נושא בפסוק הקודם, האש שעל המזבח תוקד בכהן המשרת! | And at the same time, we are told: “And the fire on the altar, will light within him, it won’t be extinguished.” On the surface, it’s simple: the fire on the altar will not be put out. But the verse can also be read a little differently. According to this reading, since the priest was the subject in the previous verse, the fire on the altar will be lit within the serving priest! |
| ובמה עסוק אותו הכהן המתואר כאן, שהאש בוערת בו כל כך? העבודה המרגשת שפותחת את עבודת היום החדש במקדש היא ניקוי המזבח מה”דשן”, האפר שהצטבר מקורבנות יום האתמול. לצורך כך, חייב הכהן ללבוש בגדי קודש, אותם יחליף לבגדי קודש אחרים, כשיבוא להרחיק ולהוציא את הדשן: “ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו, והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה על המזבח ושמו אצל המזבח. ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים, והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה אל מקום טהור” (ויקרא ו’, ג’-ד’). | And what is the priest described here, whose fire is burning so brightly, busy with? The exciting work that starts up the new day’s worship in the Temple is cleaning the altar from the “deshen“, the ashes accumulated from the sacrifices of the previous day (translated as “manure”). For this purpose, the priest must wear holy clothes, which he will later change for other holy clothes, when he comes to remove and take out the ashes: “The priest shall dress in linen raiment, with linen breeches next to his body; and he shall take up the ashes to which the fire has reduced the burnt offering on the altar and place them beside the altar. He shall then take off his vestments and put on other vestments, and carry the ashes outside the camp to a pure place”… (Leviticus 6:3-4). |
| כמה סמלי, ואולי דוקא בעונה זו, כשאנחנו עוסקים בנקיונות, לזכור את הכהנים בבית המקדש, שלא היו להם עובדי נקיון, ושחויבו במצווה לעשות את העבודה החשובה והמכובדת הזו בבגדים מיוחדים! עבודה שיש לה משמעות פיזית, רגשית ורוחנית: לזהות מהו האפר של יום אתמול ממנו אפשר וצריך להפטר, ובו בזמן, הוא יכול גם להזין את כוחותינו. המשנה מתיחסת למערכת המתקדמת של טיפול בשיירי עבודת המזבח: “… וּשְׁיָרֵי הַדָּם הָיָה שׁוֹפֵךְ עַל יְסוֹד מַעֲרָבִי שֶׁל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן, וְשֶׁל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן הָיָה שׁוֹפֵךְ עַל יְסוֹד דְּרוֹמִי. אֵלּוּ וָאֵלּוּ מִתְעָרְבִין בָּאַמָּה וְיוֹצְאִין לְנַחַל קִדְרוֹן, וְנִמְכָּרִין לַגַּנָּנִין לְזֶבֶל… (יומא, פרק ה, משנה ו)! הסופר חיים באר מתאר בספרו “חבלים” את סבתו שהיתה מספרת שוב שוב, איך השתילים שלה בחצר, יונקים משיירי הקדושה באדמת ירושלים (הקטע המלא למטה). | How symbolic, and perhaps precisely in this season, when we’re busy with cleaning, to remember the priests in the Temple, who did not have cleaning workers, and who were obligated in the mitzvah to do this important and honorable work in special clothes! work that has physical, emotional and spiritual meaning: to identify what are yesterday’s ashes we can and should get rid of, and at the same time, this (yesterday’s garbage) is also turned to compost, to strengthen us. The Mishna addresses an advanced system for handling the altar’s sacrificial left-overs: ”…And he would pour the remainder of the blood on the western base of the outer altar and that he would pour the remaining blood of an offering, after it was sprinkled, on the outer altar, on its southern base. These remainders of blood from the outer altar and those remainders of blood from the inner altar are mixed in the canal beneath the altar and flow out with the water used to rinse the area to the Kidron River. This water was sold to gardeners for use as fertilizer…” (Yoma, chapter 5, mishna 6)! Author Chayim Be’er describes in his book “Ropes” (Chavalim) his grandmother who used to tell over and over again, how her seedlings in the yard suck from the remainders of holiness in the soil of Jerusalem (the full section below in Hebrew). |
| הטיפול בזבל הוא אתגר גדול בימינו. אחד המקומות המפורסמים והמעניינים בנושא זה בארץ הוא פארק איילון ע”ש אריאל שרון. הפארק נמצא בשטח שבין נמל התעופה בן גוריון לנתיבי איילון, תחום מצפון על ידי אור יהודה, רמת גן ותל-אביב-יפו, ומדרום על ידי כביש מס’ 1, אזור ומקווה ישראל. מי שעובר שם כיום, רואה פארק ירוק עם שבילים, מרכז מבקרים ואגם אקולוגי, אך פעם, ולא כל כך מזמן, המקום נראה ונקרא אחרת. זאת ועוד: יתכן שיש מי מבינינו שמתקשה לזהות את המקום “פארק איילון ע”ש אריאל שרון”, אך אם נאמר לו, אתה יודע, חירייה, הוא יגיד, אההה!! | Garbage management is a big challenge these days. One of the most famous and interesting places in Israel in this regard is Ayalon Park named after Ariel Sharon. The park is located in the area between Ben Gurion Airport and Ayalon routes, bordered to the north by Or Yehuda, Ramat Gan and Tel Aviv-Jaffa, and to the south by Road No. 1, Azor and Mikva Yisrael. Those who pass by there today, see a green park with trails, a visitor center and an ecological lake, but once upon a time, and not so long ago, the place looked and was called differently. And what’s more: there may be those among us that have trouble recognizing the place “Ayalon Park named after Ariel Sharon”, but if you say, you know, Chiriya, they’ll say, ahaha!! |
| לפי המסופר באתר המקום, מקור השם חירייה בשמו של הכפר הערבי אלח’ירייה ששכן כ- 8 ק”מ ממזרח ליפו, בסמוך לאתר ארכיאולוגי שזוהה כישוב בני-ברק הקדומה, ונקרא כך בגלל האדמות הפוריות והחקלאות המשגשגת שאפיינו אותו (ח’ירייה מהמילה ח’יר = טוב). בזמן שלטון המנדט הבריטי הוגדר איזור זה כאיזור שאינו כפוף לשום רשות מקומית, והאסור לבנייה ולפיתוח כך שיוכל לתפקד כשטח המיועד “לפשט הצפה”, אזור ובו ביצות עונתיות בחודשי החורף, כאשר הנחל עולה על גדותיו. כך נמנעו הצפות חורף בתל-אביב שהלכה והתפתחה, והאזור אושר כשטח כזה גם לאחר הקמת מדינת ישראל. | According to their website, the origin of the name Chiriya is the Arab village of Al-Khiriyeh, located about 8 km east of Jaffa, near an archaeological site that has been identified as the ancient Bnei Barak, which was named so because of the fertile lands and prosperous agriculture that characterized it (Khiriyeh from the word h Ch’ir in Arabic which means good). At the time of the British Mandate, this area was defined as an area that is not subject to any local authority, and construction and development are prohibited so that it can function as an area designated to “relieve flooding”, an area with seasonal marshes in the winter months, when the stream overflows its banks. In this way, winter flooding was avoided in growing Tel Aviv, and the area was approved as such an area even after the establishment of the State of Israel. |
| הכפר אלח’ירייה נכבש במלחמת השחרור. ב-1951 הוקמה במקום מעברת חירייה ובסמוך לכפר הוקמה באותה שנה חוות ניסיונות חקלאיים. בשנת 1952 אישרה רשות הפיתוח דאז, להקצות בסמוך למעברה ולחווה, שטח להקמת מזבלה. לקראת סוף שנות ה- 50 פורקה המעברה, ואילו “מגרש האשפה” הלך וגדל. ערימות הפסולת שהצטברו החלו לשנות את הנוף ויצרו את הר חירייה שהלך וגבה במשך 46 שנים (1952-1998) לגובה 60 מטר (80 מ’ מעל פני הים). להערכות מומחים, ההר נבנה מכ- 16 מיליון קוב אשפה! מזבלת חירייה היתה מפורסמת בגלל ריחה האיום שהתפשט למרחקים, התפרצות שריפות, ציפורים שנמשכו לאיזור וסכנו את המראות המטוסים מנתב”ג, ועוד. בשנות ה-90 התחילה להתגבש תכנית לסגירת האתר והקמת פארק במקום,שב-2007 סופסוף, נחנך בטקס ממלכתי שנערך על תל האשפה. | The village of Al-Khiriya was conquered in the 1948 War of Independence. In 1951, a Hiraiya ma’abara (transient village) and an agricultural experiment farm were established there. In 1952, the then Development Authority approved the allocation of an area for the construction of a landfill nearby. Towards the end of the 1950s, the ma’abara was dismantled, while the “garbage yard” kept growing. The piles of waste that accumulated began to change the landscape and created “Mount Chiriya” which grew for 46 years (1952-1998) to a height of 60 meters (80m / 263ft above sea level). According to expert estimates, the mountain was built from about 16 million cubic meters of garbage! The Hiraiya landfill was infamous for the terrible smell that spread far and wide, the outbreak of fires, birds that were attracted to the area and endangered airplanes take-off from Israel, and more. In the 1990s, a plan began to take shape to close the site and establish a park there, which was finally inaugurated in 2007 in a stately ceremony held on heap of trash. |
| כיום פארק אריאל שרון, הפארק המטרופוליני של ישראל, הוא פארק רחב ידיים המשתרע על פני אלפי דונמים ומציע חוויה של פנאי ונופש באיזור עירוני צפוף, במרכז הארץ. הפארק כולל שטחי טבע, נוף, ארכיאולוגיה ואף שטחים חקלאיים. בנוסף תוכלו למצוא בפארק מסלולי טיול, הליכה ורכיבה על אופניים, וכן מתחמים לשהייה בחיק הטבע. | Today, Ariel Sharon Park, the metropolitan park of Israel, is a spacious park that extends over thousands of dunams and offers an experience of leisure and recreation in a dense urban area, in the center of the country. The park includes nature, landscape, archeology and even agricultural areas. In addition, you can find hiking, walking and cycling routes in the park, as well areas for hanging around in nature. |
שבת הגדול שלום! Shabbat Hagadol Shalom!
האומנית דליה מטמון יוצרת מחומרים שנזרקו לאשפה ומחזור:
****
מתוך “חבלים” מאת חיים באר עמ’ 63: “את פרחי הבבונג הקטנים, הצהובים-הלבנים, ואת ענפי הרוזמרין לקטה סבתא בבוקרי האביב עם עלות השחר, כשהטל עדיין כיסה את האדמה, בין גבעות שפך הדשן שבין בתי אונגרין לתחנת הגבול של מעבר מנדלבוים. לדבריה, לא היו גבעות אלה אלא שרידי אפר הקרבנות אשר אספו הלוויים מיסוד המזבח שבבית המקדש והשליכו אל שדות הבור שמחוץ לעיר. אמא, ששמעה את האגדה הזאת שוב ושוב מאז ילדותה, לא התאפקה ואמרה שאם ייקחו משם דגימת עפר וימסרו אותה לבדיקה במעבדות האוניברסיטה יתגלה כי אין בה אלא פסולת מבתי המלאכה לסבון שבעיר העתיקה. אבל סבתא לא ויתרה ואמרה כי בימות הגשמים יונקים צמחי הבר הגדלים שם משיורי הקדושה שנכלאו באפר הקרבנות ומטמיעים אותם בעליהם ובפרחיהם, וכשיוצקים על הפרחים המיובשים מים הם קמים לתחייה, וריחו הגנוז של העבר הרחוק משתחרר ומתפשט בכל עוזו ומתיקות שאין לה שיעור אופפת הכל” (מתוך אתר
Torah & more... תורה ועוד 