פרשת דברים: תחילת הפרדה

שוב עומד משה להגיד את דברי הפרידה שלו, ואני נזכרת בסצנה הפותחת את הסרט “שיער” כשקלוד הופר-בוקובסקי ואביו פוסעים לעבר תחנת האוטובוס. הימים ימי למלחמת ויטנאם וקלוד, נקרא ללשכת הגיוס שבניו-יורק, רחוקה מביתו באוקלהומה כמעט יותר מויטנאם עצמה. 

“יש לך הכל”? שואל האב את בנו

“כן, כן”.

“כשתגיע, תרים לנו טלפון כדי שנדע איפה אתה”, מבקש האב את הבלתי-אפשרי. 

“בסדר”, מהדהד הבן, קול צעדיהם על החצץ, הנוף הכפרי ברקע. עגלה. סוס. ערפל.

“בוא, אתן לך קצת כסף” מחטט האב בכיסו, מוציא ארנק.

“לא, לא צריך, אני בסדר”.

“פשוט קח את זה”, האב מונה כמה שטרות, כמעט מתחנן שמנחתו, אולי האחרונה, תתקבל. שמשהו פיזי וממשי ימשיך ויחבר ביניהם, ישאר אחרי לכתם, “למקרה שתתקל בכל מיני צרות, אף פעם אי אפשר לדעת”, מבקש האב להכניס הגיון בשיחה, למרות הפרדוקס בדבריו.

“טוב, תודה”, הבן, מבטו רחוק, נמשך אל העתיד. 

“טוב, ילד, אז”… האב טופח על שכמו, מכעכע, מגחך משהו, מנסה לנחם ובקושי מצליח את עצמו, “זה רק הפיקחים שצריכים לדאוג. אלוהים כבר יטפל בטמבלים”. הוא מחבק את בנו בגמלוניות, מסגיר את חוסר שגרת המחווה הזו. “טוב, אז… להתראות”.

לפי המסורת, הספר שאנחנו מתחילים השבוע שונה מארבעת הספרים שלפניו, כי מה שיש בידינו אלו ממש מילות נאום הפרדה של משה לבני-ישראל. אלא שבניגוד לאביו של קלוד, למשה יש הרבה מה לומר, כל כך הרבה שהספר נקרא “דברים”. הוא גם נקרא “משנה תורה”, והרבה פעמים מתורגם ומוסבר כספר בו משה ״חוזר״ על מה שקרה קודם לכן, אלא שזה רק נכון חלקית, כי הרי משה לא חוזר על הרבה דברים (הוא בהחלט לא חוזר על ספר בראשית!). אלא, ש״משנה תורה״ אין פירושו רק החזרה של משה אלא גם הצורך שלנו לחזור על המצוות המוזכרות כאן כל הזמן. 

משה הוא לא כוכב קולנוע, אבל    גם בשנתו ה-120, “לֹא־כָהֲתָ֥ה עֵינ֖וֹ וְלֹא־נָ֥ס לֵחֹֽה” (דברים לד,ז) והוא היחיד שנאמר עליו ש”לֹא־קָ֨ם נָבִ֥יא ע֛וֹד בְּיִשְׂרָאֵ֖ל כְּמֹשֶׁ֑ה אֲשֶׁר֙ יְדָע֣וֹ יְהֹוָ֔ה פָּנִ֖ים אֶל־פָּנִֽים” (לד,10). הוא משתמש בכל יכולתיו, להעביר לעם את מה שחשוב שידעו לפני הכניסה לארץ והחיים בה. לאורך הספר, ובמיוחד בתחילתו, אנחנו נחשפים לכאבו של משה ולתובנותיו, ובמקביל, אנחנו גם לומדים על ייחודה של הארץ אליה אנחנו שבים, ועל עצמנו. 

פרשת דברים נקראת בד”כ סביב חודש אב. לפי המסורת שלנו, בני ישראל יצאו ממצרים באמצע חודש ניסן, וכשבעה שבועות אחר כך, עמדו לפני מתן תורה, ביום ו’ בסיון. אחרי המעמד הגרנדיוזי, משה נשאר בהר סיני במשך 40 יום ו-40 לילה, וחזר עם הלוחות ביום י”ז בתמוז. כידוע, ביום זה, כשירד משה מן ההר וראה את עגל הזהב, נשתברו הלוחות הראשונים והמסע החל להתעכב, אבל נניח לרגע, שלא היה עגל ולא נשתברו הלוחות. משה היה יורד מן ההר שמח וטוב לב וביום י”ח בתמוז, היו ממשיכים בני ישראל אל עבר ארץ ישראל, ללא שום עיכובים, מהלך “אַחַ֨ד עָשָׂ֥ר יוֹם֙ מֵֽחֹרֵ֔ב” (דברים א:ב). מכיון שיצאו בי”ח בתמוז והלכו 11 יום, הרי שהיו מגיעים ביום כ”ט בתמוז לנקודת הכניסה לארץ, במקום בו הם עומדים עכשיו ומקשיבים למשה נואם. למחרת, בראש חודש אב, היו צריכים להכנס בני ישראל לארץ וכובשים אותה. חודש אב היה נהפך לחודש השמחה הגדול ביותר שלנו, והיו חוגגים בו את התממשות הווייתנו בעם וכלאום בארץ ישראל. לא פלא אם כך, שבאמצע החודש החזק הזה, שמזלו מזל אריה, מלך האריות, נמצא ט”ו באב, חג האהבה. 

לצערנו, בנתיים לא בדיוק כך הסתדרו הדברים. במקום חודש שמחה, אנחנו נכנסים לתקופת בכיה וזכרון לחורבן: במקום עליה שמחה לארץ כעם שלם ומאוחד, בני ישראל בקשו לשלוח את המרגלים שחזרו עם עיצה מסכסכת, ונשארו במדבר 40 שנה. לפי חז״ל, זה קרה ביום תשעה באב, אותו יום בו בהמשך גם חרבו בית המקדש – הראשון והשני, וטרגדיות נוראות אחרות קרו אותנו, ועדיין. אנחנו כאן. ודווקא מתוך כך, אנחנו לומדים שההיסטוריה שלנו שונה ומפתיעה מכל סיפור שאי פעם הומצא ומעבר לכל דמיון.

חודש טוב ושבת שלום. 

Parashat Devarim

Once again, Moses stands before the People to deliver his farewell address, and I find myself reflecting on the opening scene of the movie Hair, when Claude Hooper Bukowski and his father walk toward the bus station. It’s the Vietnam War time, and Claude has been summoned to draft to the army in New York, which in some ways seems further from his Oklahoma home than Vietnam itself.

“Do you have everything?” the father asks his son.

“Yes, yes.”

“When you get there, be sure to give us a call so we’ll know where you are,” the father asks for the impossible.

“Okay,” the son echoes, as the sound of their footsteps crunches over the gravel, the rural landscape stretching behind them. A wagon. A horse. Mist.

“Here, let me give you some money,” the father says, reaching for his pocket, pulling out his wallet.

“No, it’s ok, I’m fine.”

“Just take it.” The father counts out a few bills, almost pleading for his gift, perhaps his last, to be accepted; asking for something tangible and real to continue connecting them, something that will remain after they part. “In case you run into some trouble, you never know,” the father tries to inject some logic into the conversation, despite the paradox in his words.

“Okay. Thanks.” The son’s gaze is already fixed on the distance, drawn toward the future.

“Well, son, then…” The father pats him on the shoulder, clears his throat, chuckles awkwardly, trying to offer comfort but barely managing to comfort himself. “It’s only the smart ones who need to worry; Gd will take care of them fools.” He embraces his son clumsily, conveying how unfamiliar this gesture is, reluctantly letting him go. “Well then… goodbye.”

According to tradition, the book we begin this week differs from the other four that precede it, because what we have before us are Moses’ own farewell words to the People of Israel. But unlike Claude’s father, Moses has much to say, so much that the book is called Devarim (“Words”). It’s also known as Mishneh Torah which is often translated and explained as “the Repetition of the Torah”, as if Moses “reviews” what happened before. This is only partially true since he does not repeat many thing (def not anything from Genesis!) Rather, Mishneh Torah is not just about Moses’ review but, moreover, about our need to review the mitzvot mentioned here all the time. 

Moses is not a movie star. Even at the age of 120, “his eye had not dimmed, nor had his vigor diminished” (Deuteronomy 34:7). He is the only person of whom it is said: “Never again has there arisen in Israel a prophet like Moses, whom the Lord knew face to face” (34:10). He uses every one of his abilities to convey to the people what they must know before entering the Land and beginning life within it. Throughout the book—and especially at its opening—we are exposed to Moses’ pain and his insights. At the same time, we learn about the uniqueness of the land to which we are returning, and about ourselves.

The Torah portion of Devarim usually shows up with the month of Av. According to our tradition, the Israelites left Egypt in the middle of the month of Nisan, and seven weeks later stood at Mount Sinai to receive the Torah, on the 6th of Sivan. After that monumental revelation, Moses remained on Mount Sinai for 40 days and 40 nights, returning with the Tablets on the 17^th of Tammuz.

As is well known, on that day, when Moses descended from the mountain and saw the Golden Calf, the first set of Tablets were shattered, and the journey was delayed. But let us imagine, for a moment, that there had been no Golden Calf and the Tablets had not been broken. Moses would have come down from the mountain joyful and happy, and on the eighteenth of Tammuz the Israelites would have continued directly toward the Land of Israel without any delay—a journey of “eleven days from Horeb” (Deuteronomy 1:2).

Since they would have departed on the eighteenth of Tammuz and traveled for eleven days, they would have reached the entrance to the Land on the twenty-ninth of Tammuz – the very place where they now stand listening to Moses speak. The next day, on the first of Av, they should have entered the Land and conquered it. The month of Av would have become our greatest month of celebration, marking the fulfillment of our existence as a people and a nation in the Land of Israel. It is no wonder, then, that in the middle of this powerful month, whose zodiac sign is Leo – the king of beasts – we find Tu B’Av, the Festival of Love.

Sadly, things did not unfold that way. Instead of a month of joy, we are in a season of mourning and remembrance of destruction. Instead of ascending joyfully into the Land as one united People, the Israelites asked to send spies, who returned with a divisive recommendation, and the nation remained in the wilderness for forty years.

According to the Sages, this (the spies’ return) happened on the Ninth of Av – the very day on which, in later generations, both the First and Second Temples were destroyed, along with many other terrible tragedies that have befallen us, even to this day. And yet. Here we are. It is precisely through this that we learn that our history is unlike any other, astonishing beyond any story ever invented, and beyond all imagination. 

Chodesh Tov & Shabbat Shalom.