Torah & Travel with the Torah portion of D’varim: “Eleven days from Horev”…

Posted on July 20, 2023 by Michal Kohane מיכל כהנא

תורה וטיולים עם פרשת דברים: “אחד עשר יום מחורב”…

Once again Moshe is about to say his farewell words, and again he reminds me of the opening scene in the movie “Hair” when Claude Hopper-Bukowski and his father are walking – more  shuffling – towards the bus stop. It’s Vietnam War days, and Claude, is called to the recruiting office in New York City, which is almost farther from his home in Oklahoma than Vietnam itself. And so the father and the son, walk along.שוב עומד לו משה להגיד את דברי הפרידה שלו ושוב הוא מזכיר לי את הסצנה הפותחת בסרט “שיער” כשקלוד הופר-בוקובסקי ואביו פוסעים – מדשדשים משהו – לעבר תחנת האוטובוס. הימים ימי למלחמת ויטנאם וקלוד, נקרא ללשכת הגיוס שבניו-יורק, רחוקה מביתו באוקלהומה כמעט יותר מויטנאם עצמה. וכך האב והבן, בדרכם.  
– “You got all your stuff”? so the father
– “Oh yeh”.
– “When you get there, be sure to give us a call so we know where you are”, asks the father, knowing he’ll never be able to really know.
– “Fine”, echoes the sons, their footsteps on the gravel, the rustic scenery around, the son flags the approaching bus.
– “Let me give you some money”, the father searches through his pocket, pulling up his wallet.
– “Oh, I’m ok”
– “Just take it, the father counts a few bills, almost begging for his offering, perhaps the last one, to be accepted, hoping something tangible and physical will keep them connected, the residue of the fingers linger after they’re gone, “in case you run into any amount of trouble, you never know what can happen”, the father tries to insert some logic, in spite of the paradox in his words.
– “Thank you”, the son, his gaze in the distance.
– “Well boy”, a slap on shoulder, clearing his throat, chuckling, trying to comfort and barely can himself “It’s just the smart people who got to worry; the Lord will take care of them idiots”. He hugs his son awkwardly, disclosing the rarity of the gesture, “well, see you”.		“יש לך הכל”? שואל האב את בנו
“כן, כן”.
“כשתגיע, תרים לנו טלפון כדי שנדע איפה אתה”, מבקש האב, יודע שכבר לא יוכל אף פעם בדיוק לדעת.
“בסדר”, מהדהד הבן, קול צעדיהם על החצץ, הנוף הכפרי ברקע, הבן מסמן לאוטובוס המתקרב.
“בוא, אתן לך קצת כסף” מחטט האב בכיסו, מוציא ארנק.
“לא צריך, אני בסדר”.
“פשוט קח את זה”, האב מונה כמה שטרות, כמעט מתחנן שמנחתו, אולי האחרונה, תתקבל. שמשהו פיזי וממשי ימשיך ויחבר ביניהם, טביעות האצבעות ישארו אחרי לכתם, “למקרה שתתקל בכל מיני צרות, אף פעם אי אפשר לדעת”, מבקש האב להכניס הגיון בשיחה, למרות הפרדוקס בדבריו.
“טוב, תודה”, הבן, מבטו רחוק.
“טוב, ילד, אז”… האב טופח על שכמו, מכעכע, מגחך משהו, מנסה לנחם ובקושי מצליח את עצמו, “זה רק הפיקחים שצריכים לדאוג. אלוהים כבר יטפל בטמבלים”. הוא מחבק את בנו בגמלוניות, מסגיר את חוסר שגרת המחווה הזו. “טוב, אז… להתראות”.
According to tradition, the book we are starting this week is different from the four books beforehand, because what we have in our hands is actually Moses’ parting speech to the Children of Israel. But unlike Claude’s father, Moshe has a lot to say, so much that the book is called “D’varim”, things, or words, speeches, and also “Mishne Torah“, a secondary Torah.לפי המסורת, הספר שאנחנו מתחילים השבוע שונה מארבעת הספרים שלפניו, כי מה שיש בידינו אלו ממש מילות נאום הפרדה של משה לבני-ישראל. אלא שבניגוד לאביו של קלוד, למשה יש הרבה מה לומר, כל כך הרבה שהספר נקרא “דברים“, וגם -“משנה תורה“.  
But Moshe isn’t a movie star, and even in his 120th year, “his eyes were undimmed and his vigor unabated” (Deut 34,7), and he’s the only one about whom it says, “Never again did there arise in Israel a prophet like Moses—whom Hashem singled out, face to face” (34:10). Moses uses all his abilities to convey to the people what is important for them to know before entering the Land and living in it, an act that is, then as it’s today, full of challenges in all aspects. Because who, like Moses, knows that while we can have a good time and be successful and enjoy ourselves in many places in the world, only in the Land  of Israel can we be, and live who we are to the fullest.אבל משה הוא לא כוכב קולנוע, וגם בשנתו ה-120, “לֹא־כָהֲתָ֥ה עֵינ֖וֹ וְלֹא־נָ֥ס לֵחֹֽה” (דברים לד,ז) והוא היחיד ש”לֹא־קָ֨ם נָבִ֥יא ע֛וֹד בְּיִשְׂרָאֵ֖ל כְּמֹשֶׁ֑ה אֲשֶׁר֙ יְדָע֣וֹ יְהֹוָ֔ה פָּנִ֖ים אֶל־פָּנִֽים” (לד,10).   הוא משתמש בכל יכולתיו, להעביר לעם את מה שחשוב שידעו לפני הכניסה לארץ והחיים בה, מעשה שכאז כן היום, הוא מלא אתגרים מכל הבחינות. כי מי כמשה יודע, שבשעה שיכול להיות לנו טוב ואנחנו מצליחים ונהנים במקומות רבים בעולם, רק בארץ נוכל להיות ולחיות את מי שאנחנו בצורה הכי שלמה.  
The Torah portion of Dvarim = Deuteronomy is usually read around the month of Av. According to our tradition, the Israelites left Egypt in the middle of the month of Nisan, and about seven weeks later, they stood before the giving of the Torah, on the 6th of Sivan. After the grandiose ceremony, Moses stayed on Mount Sinai for 40 days and 40 night, and returned with the tablets on the 17th day of Tammuz. As is known, on this day, when Moses came down from the mountain and saw the Golden Calf, the first tablets were broken, but let’s assume for a moment that there was no calf and the tablets were not broken. Moses would come down from the mountain happy and kind-hearted, and on the 18th of Tammuz, the Children of Israel would continue towards the Land of Israel, without any delays, “eleven days from Horev” as described in the opening verses of our portion (Deuteronomy 1:2). Since they left on the 18th of Tammuz and walked 11 days, they’d arrive on the 29th of Tammuz at the point of entry into the Land, exactly where they are now standing and listening to Moses speak. The next day, on Rosh Hodesh Av, the Israelites were to enter the Land and conquer it. The month of Av would have become our month of greatest joy, due us realizing who we are as a People and a nation in the Land Israel. No wonder, then, that in the middle of this strong month, whose sign is Leo, the king of the animals, we have Tu Be’av, the holiday of Love.פרשת דברים נקראת בד”כ סביב חודש אב. לפי המסורת שלנו, בני ישראל יצאו ממצרים באמצע חודש ניסן, וכשבעה שבועות אחר כך, עמדו לפני מתן תורה, ביום ו’ בסיון. אחרי המעמד הגרנדיוזי, משה נשאר בהר סיני במשך 40 יום ו-40 לילה, וחזר עם הלוחות ביום י”ז בתמוז. כידוע, ביום זה, כשירד משה מן ההר וראה את עגל הזהב, נשתברו הלוחות הראשונים, אבל נניח לרגע, שלא היה עגל ולא נשתברו הלוחות. משה היה יורד מן ההר שמח וטוב לב וביום י”ח בתמוז, היו ממשיכים בני ישראל אל עבר ארץ ישראל, ללא שום עיכובים, מהלך “אַחַ֨ד עָשָׂ֥ר יוֹם֙ מֵֽחֹרֵ֔ב” כפי שמתואר בפסוקים הפותחים את הפרשה שלנו (דברים א:ב). מכיון שיצאו בי”ח בתמוז והלכו 11 יום, הרי שהגיעו ביום כ”ט בתמוז לנקודת הכניסה לארץ, במקום בו הם עומדים עכשיו ומקשיבים למשה נואם. למחרת, בראש חודש אב, היו צריכים להכנס בני ישראל לארץ וכובשים אותה. חודש אב היה נהפך לחודש השמחה הגדול ביותר שלנו, בשל התממשות הווייתנו בעם וכלאום בארץ ישראל. לא פלא אם כך, שבאמצע החודש החזק הזה, שמזלו מזל אריה, מלך החיות, נמצא ט”ו באב, חג האהבה.
Unfortunately, for the time being, things did not work out that way. Instead of a month of joy, we are entering a period of mourning and remembrance for the destruction: the Israelites asked to send the spies who returned with a bad advise, and delayed entering the Land. The Temple – the first and the second – were destroyed, and other terrible tragedies happened to us, but, we know that our history is different and surprising more than any story that has ever been invented and is beyond all imagination, so that despite everything, “our hope is not lost”.לצערנו, בנתיים לא כך הסתדרו הדברים. במקום חודש שמחה, אנחנו נכנסים לתקופת בכיה וזכרון לחורבן: בני ישראל בקשו לשלוח את המרגלים שחזרו עם עיצה מסכסכת, והתעכבו בכניסה לארץ. בית המקדש – הראשון והשני – חרבו, וטרגדיות נוראות אחרות קרו אותנו, אבל, אנחנו יודעים שההסטוריה שלנו שונה ומפתיעה מכל סיפור שאי פעם הומצא ומעבר לכל דמיון, כך שלמרות הכל, “לא אבדה תקוותנו”.
So – “eleven days from Horev”… where is Horev? The place is mentioned in several places in the Torah and this is how we get more details about it. For example, in the story of the burning bush, it is said, “And he came to Horev, the mountain of Gd” (Exodus 3:1). The Contras Chiba Yetera says that Moses came there to find pasture for the flock, meaning that there was pasture there and “a stream of water that came down from the mountain even in the summer, since the sin of the Golden Calf was in the month of Tammuz, and there (chapter 32) it’s written, “and he scattered it on the face of the waters” and so it is said (Deuteronomy 9:21) “to the stream coming down from the mountain.” But it was called Horev (dryness) because of the dry, parched region it was in, while the mountain itself was green, and since the blessing of Gd is visible on it, it’s called the mountain of Gd. Ibn Ezra thinks that “it’s called Horev because of the heat and that there was no rain there because it’s too far from Egypt (“three days journey”) and far from the Nile”, whereas Rebenu Bachye explained, “And why is its name Horev (also from the root – destroy)? From there distraction came to idolaters”, that is, the Giving of the Torah changed the way the entire world had been conducted until then. The Toldot Yitzchak on the Torah says that Moses deliberately sought “a holy place to bring Gd’s abundance to him… a dry, desolate place where there’s no one can disturb him”… Indeed, it is difficult for Mount Sinai, the place of receiving the Torah, has also a name like Horev, from root ch.r.b, from which we make – dryness, ruin, destruction (sword and carob tree too, whose fruit is shaped like a sword). In addition to the previous explanations, it’s possible that the name also indicates the need for a clean beginning – an empty place, without past, without “sediments” – before receiving the Torah.אז – “אַחַ֨ד עָשָׂ֥ר יוֹם֙ מֵֽחֹרֵ֔ב”… איפה זה חורב? המקום מוזכר בכמה מקומות בתורה וכך מתחברים לנו פרטים נוספים עליו. למשל, בסיפור הסנה הבוער נאמר, “ויבוא אל הר האלוקים חורבה” (שמות ג,א). אומר הקונטרס חיבה יתרה שמשה בא לשם למצוא מרעה לצאן, כלומר שהיה שם מרעה ואפילו “נחל מים שירד מההר גם בימות הקיץ, שהרי חטא העגל היה בחודש תמוז ושם (פרק לב) כתוב “ויזר על פני המים” וכן נאמר (דברים ט,כא) “אל הנחל הירד מן ההר”. אבל נקרא חרב על שם האזור החרב והיבש שהוא נמצא בו, ואילו ההר עצמו היה ירוק, וכיון שניכרת עליו ברכת האלקים נקרא הר האלקים. אבן עזרא חושב ש”טעם חרבה מרוב החום שלא ירד שם גשם כי הוא קרוב ממצרים דרך שלשת ימים כאשר דבר משה. ובעבור שהיאור רחוק על כן אין שם ליחה ותגבר בו היבשות”, ואילו רבנו בחיי, הסביר “ולמה נקרא שמו חורב? שמשם יצאה חורבה לעכו”ם”, כלומר, מתן תורה שינה את איך שהעולם כולו התנהל עד אז. התולדות יצחק על התורה, אומר שמשה בכוונה חיפש “מקום קדוש לשיבוא לו שפע אלהי… מקום חרב שאין שם בני אדם שיטרידו עיונו”… אכן, קשה שלהר סיני, מקום קבלת התורה, יש שם כזה – חורב, משורש ח.ר.ב, חורבה, חורבן (חרב ועץ החרוב שפריו בצורת חרב!). בנוסף להסברים הקודמים, יתכן שהשם מצביע גם על הצורך בהתחלה נקיה – מקום ריק, בלי עבר, בלי משקעים – לפני קבלת התורה.
According to tradition then, Horev is Sinai. The Bible isn’t clear about its location and so over the generations, several possibilities have been raised to identify it throughout the Sinai Peninsula, the Negev-Sinai border, Arabia and Transjordan. Although there were those who criticized the desire to know and locate the mountain, and even explained that Gd deliberately didn’t leave us precise instructions lest we turn the mountain into a sacred place, we have sources from various historians as early as the 13th century (which sound like the beginning of a joke: a Persian geographer, an Arab historian, a Christian traveler and Jewish rabbis) pointing towards “Mount Sinai”.לפי המסורת, חורב הוא סיני. המקרא לא ברור לגבי מיקומו וכך במשך הדורות הועלו כמה אפשרויות לזיהויו ברחבי חצי האי סיני, גבול נגב-סיני, ערביה ועבר הירדן. הגם שהיו כאלה שביקרו את הרצון לדעת ולאתר את ההר, ואף הסבירו שהקב”ה במכוון לא השאיר לנו הוראות מדויק שמא נהפוך את ההר למקום מקודש, יש בידינו מקורות מהסטוריונים שונים כבר מהמאה ה-13 (שנשמעים כמו התחלה של בדיחה: גאוגרף פרסי, הסטוריון ערבי, נוסע נוצרי ורבנים יהודיים) המצביעים לעבר “הר סיני”.
In Christian tradition, the mountain commonly known as “Mount Sinai” is Jabel Musa (Mount Moses), in the south of the Sinai Peninsula, and it says that Queen Helena, the mother of Emperor Constantine, recognized the place there, in 527 CE. Emperor Justinianus I built a Christian church called ‘Santa Katrina’. In 1978, the then president of Egypt, Anwar Sadat, said that he wanted to build houses of worship for the three religions on the mountain – a synagogue, a mosque and a church. As far as I know, this has not (yet) come to fruition.במסורת הנוצרית, ההר המכונה על פי רוב “הר סיני” הוא ג’בל מוסא (הר משה), בדרום חצי האי סיני, והיא מספרת שהמלכה הלנה, אמו של הקיסר קונסטנטינוס, זיהתה את המקום שם, בשנת 527 לספירה והקיסר יוסטיניאנוס הראשון בנה במקום כנסייה נוצרית בשם ‘סנטה קתרינה’. ב-1978 אמר נשיא מצרים דאז, אנוואר סאדאת, שברצונו להקים בהר בתי תפילה לשלוש הדתות – בית כנסת, מסגד וכנסיה. למיטב ידיעתי, הדבר (עוד) לא יצא לפועל.  
Perhaps because of the great sanctity of Mount Sinai – Mount Horev, I don’t know of places in Israel named after it, except for one square / roundabout in the districts of my childhood, Horev Square in the center of Ahuza neighborhood in Haifa. The square, in the area where I took my first steps and where many of my memories are bound, was once the “Last Stop”, and its hallmark – a red kiosk that stood in the center of it. Not far from there, in the place where the Horev Center was built in 1987, the first mall in Haifa and one of the first in Israel, there was a bus lot suitable for a final stop in the city of workers, which woke the neighborhood with the rattle of its engines early in the morning. Next to it, was a fragrant bakery. In the winter days, the greatest fun was to come back from a meeting, an event, a movie that ran late, and go in there, warm up a bit and choose bread straight from the oven that was both delicious and served as a glove for the frozen hands.אולי בגלל קדושתו הרבה של הר סיני – הר חורב, לא ידוע לי על מקומות בארץ על שמו, מלבד כיכר אחת במחוזות ילדותי, כיכר חורב שבמרכז שכונת אחוזה שבחיפה. הכיכר, באיזורה עשיתי את צעדי הראשונים ובה קשורים רבים מזכרונותי, היתה פעם “התחנה הסופית”, וסימן ההיכר שלה – קיוסק אדום שעמד במרכזה. לא רחוק משם, במקום בו נבנה ב-1987 “מרכז חורב”, הקניון הראשון בחיפה ואחד מהראשונים בארץ, היה מגרש אוטובוסים כיאה לתחנה סופית בעיר פועלים, שהעיר את השכונה עם טרטור מנועיו מוקדם בבקר. לידו היתה מאפיה ריחנית. בימי החורף, הכף הגדול היה לחזור ממפגש, אירוע, סרט כלשהו מאוחר ולהכנס לשם, להתחמם קצת ולבחור לחם הישר מהתנור שהיה גם טעים וגם שימש ככפפה לידיים הקפואות.
The neighborhood began as an agricultural settlement outside the city, which soon became a suburb named in honor of the first High Commissioner, Sir Herbert Samuel. The master plan for the neighborhood was prepared in the 1920s by the well-known architect, Richard Kaufman. The purchase of the land – more than 3000 dunams – was made in 1922, in 1924 its main streets, Moriah, Sinai and Horev streets, were paved, and the school I attended until 3rd grade , “Ahuza Zikhron Yosef”, was the first on the ridge (1926). The main development of the neighborhood was in the 1930s with the German immigrants of the 5th aliyah, and then my family members arrived as well. One of the first buildings in the neighborhood built at that time was the “Mish’an Carmel” nursing home on Ider Street , which was also designed by Richard Kaufman, and built by Dr. Wilhelm Yehuda Bodenheimer (1890-1955 – my aunt’s uncle) and was initially used as the “Carmel Sanatorium” and a boarding house. As mentioned here elsewhere, during World War II, the British thought of turning the Carmel, including this area, into a sort of “Masada”, and remnants of this are scattered in the area. In addition, at the same era, in 1948, the “Haganah” forces took over what was until then the “Legion camp”, a place that was later converted into the “military school for commanders next to the Hebrew Re’ali school in Haifa” (Beit Biram branch).תחילתה של השכונה כמושבה חקלאית מחוץ לעיר, שעד מהרה הפכה לפרוור שנקרא לכבודו של הנציב העליון הראשון, סר הרברט סמואל. תוכנית האב לשכונה הוכנה בשנות ה-1920 ע”י האדריכל הידוע, ריכדר קאופמן. רכישת הקרקעות – יותר מ-3000 דונם נעשתה בשנת 1922, ב-1924 נסללו רחובותיה הראשיים, הרחובות מוריה, סיני וחורב, ובית הספר בו למדתי עד כיתה ג’, “אחוזה זכרון יוסף”, היה הראשון על הרכס (1926). עיקר התפתחות השכונה היה בשנות ה-1930 עם עולי גרמניה של העליה החמישית ואז גם הגיעו בני משפחתי. אחד המבנים הראשונים בשכונה שנבנה אז היה בית האבות “משען כרמל” ברחוב אידר, שגם הוא תוכנן על ידי ריכרד קאופמן, נבנה על ידי ד”ר וילהלם יהודה בודנהיימר (1890–1955 – דוד של דודתי) ובראשיתו שימש כ”סנטוריום כרמל” וכפנסיון. כפי שכבר הזכרתי כאן, בתקופת מלחמת העולם השניה חשבו הבריטים להסב את הכרמל כולל איזור זה ל”מצדה על הכרמל”, ושרידים לכך מפוזרים באיזור. עוד באותה תקופה, ב- 1948 השתלטו כוחות “ההגנה” על מה שהיה עד אז “מחנה הלגיון”, מקום שהוסב מאוחר יותר ל”פנימיה הצבאית לפיקוד שליד בית הספר הראלי העברי בחיפה” (סניף בית בירם).  
If and when you come to the neighborhood, I will be happy to show you other places, such as my grandparents’ house (at Disraeli 4), the Copper House (Tel Mana 20), Gan Yedidia, the first Conservative synagogue in Israel and its Reform cousin, the Orthodox synagogues in their forms, the house of who was the chief rabbi in Haifa, Rabbi She’ar-Yishuv and Rabbanit Dr. Naomi Cohen, shops and cafes as well as wonderful wadis to walk in, especially in the spring when the Carmel is at its best bloom, in a city where nature and people live together on the ever-green mountain, while traveling on roads named after other mountains.אם וכאשר תגיעו לשכונה, אשמח להראות לכם מקומות נוספים, כמו בית סבי וסבתי (דיזראלי 4), בית הנחושת (תל מאנה 20), גן ידידיה, בית הכנסת הקונסרבטיבי הראשון בארץ ובן דודו הרפורמי, בתי הכנסת האורתודוקסים על תת-זרמיהם, ביתו של מי שהיה הרב הראשי בחיפה, הרב שאר-ישוב והרבנית ד”ר נעמי כהן, חנויות ובתי קפה כמו גם ואדיות נפלאים לטייל בהם, במיוחד באביב כשהכרמל בשיא פריחתו, בעיר שבה הטבע והאדם חיים ביחד על ההר הירוק תמיד, תוך שהם נוסעים בכבישים ששמותם – הרים אחרים.

שבת שלום וחודש מנחם-אב טוב

SHABBAT SHALOM & CHODESH MENACHEM-AV TOV 

Jabel Musa / Mt. Sinai, Santa Katarina area (wikipedia) – ג’בל מוסא – הר סיני, איזור סנטה קתרינה
מרכז חורב – אחוזה בחיפה 1946 צריך לדמיין איך הכל ירוק מסביב. המבנה הגדול הוא גראז’ האוטובוסים במקום .בו היום עומד מרכז חורב (מתוך מאמר של אמירה קהתי)
Horev Center – Ahuza, Haifa 1946 – just imagine how it’s the houses are surrounded by greenery
Posted in Uncategorized | 1 Comment

Torah & Travel with Matot-Mas’ei: From Jericho to Petach-Tikva…

Posted on July 13, 2023 by Michal Kohane מיכל כהנא

תורה וטיולים עם מטות-מסעי – מיריחו לפתח תקוה…

We have arrived at the end of the Book of Numbers, which usually falls within the – sad and often terribly hot – “Three Weeks”, between the 17th of Tamuz and the 9th of Av; this year it ends with two Torah portions. Parashat Matot begins with the laws of vows, to which, along with the laws of oaths, two entire tractates in the Talmud are devoted. The vow teaches us about the sanctity of speech and its power, when a person has the ability, within the laws and mitzvot, to create his own framework through speech, to add prohibitions and mitzvot that the Torah did not enumerate. The matter is complex: on the one hand, it is a fact that it is allowed and there are instructions how. On the other hand, talking has limits. It is not possible to lie against the Torah and against previous agreements (for example, between a man and his wife). The Talmud asks, “You don’t know what the Torah forbids, but you forbid other things?” (Yerushalmi Nadar 55:5), that is, we have been given 613 commandments and it is already difficult enough to fulfill even a small part of them, so it is better not to take on any more. Orderly of the release of vows.הגענו לסוף ספר במדבר, שבד”כ נופל בתום שלושת השבועות – העצובים משהו וחמים מאד – בין י”ז בתמוז ותשעה באב, והוא מסתיים השנה, עם שתי פרשות: מטות-מסעי. פרשת מטות מתחילה בדיני נדרים, שלהם, יחד עם דיני שבועה, מוקדשים שתי מסכתות שלמות בתלמוד. הנדר מלמד אותנו על קדושת הדיבור וכוחו, כשלאדם יש יכולת, בתוך החוקים והמצוות, ליצור לעצמו דרך הדיבור מסגרת משלו, להוסיף איסורים ומצוות שהתורה לא מנתה. הענין מורכב: מצד אחד, עובדה שמותר ויש הוראות איך. מצד שני, לדבר יש גבולות. אי אפשר לידור נגד התורה ונגד הסכמים קודמים (למשל, בין איש לאשתו). התלמוד שואל, “לא דיך מה שאסרה תורה, אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים?” (ירושלמי נדרים פ”ט,ה), כלומר, ניתנו לנו 613 מצוות וכבר מספיק קשה לקיים אפילו חלק קטן מהן, כך שעדיף לא לקחת על עצמנו עוד. במקביל, מתוך הבנה עמוקה גם למצב בו אדם נודר פעמים מצרה ופעמים בטעות, נוצרה מערכת מסודרת של התרת נדרים.   
Then we hear about the war in Midian, and through that, we learn how to kasher the tools that were taken: tools that were used directly with fire, must be put in fire. Utensils that have been used with boiling liquids must be immersed in boiling liquids, and all utensils must be immersed to purify them from previous use. The division of the loot is also discussed here, and specific instructions are given: to divide it into two equal parts: One – to the soldiers, and the other – to the People remaining in the rear. From these parts, the recipients will have to give a certain amount to the priests and Levites. It is fascinating to see how an act that can be wild and domineering like looting during a battle, is also anchored in the laws of the Torah, when part of the loot is  brought as a thankfulness sacrifice, so that even in this situation, the One who is really responsible for the victory, will not be forgotten.  לאחר מכן אנחנו שומעים על המלחמה במדין, ומתוך כך, לומדים איך להכשיר את הכלים שנלקחו: כלים בהם נעשה שימוש ישיר באש, צריך להעביר באש. כלים בהם השתמשו בנוזלים רותחים יש להטביל ברותחים, ואת כל הכלים יש להטביל כדי לטהר אותם משימוש קודם. גם על חלוקת השלל מדובר כאן, והיא נעשית תוך הוראות ספציפיות: לחלק לשני חלקים שווים. חלק אחד יינתן לחיילים, והחלק השני לשאר העם שנותר בעורף. מחלקים אלו יהיה על המקבלים לתת סכום מסויים לכוהנים וללויים. מרתק לראות איך מעשה שיכול להיות פראי ושתלטני כמו ביזה בזמן קרב, גם הוא נעגן בחוקי התורה, כשחלק מהשלל גם מובא כקורבן לאות תודה, כדי שגם במצב זה, מי שבאמת אחראי לנצחון, לא ישכח.   
At the end of this Torah portion, Matot, we hear about the members of the tribe of Gad and Reuven who ask for, and finally receive, land in the eastern side of the Jordan. This is a complex request and Moshe is worried: “Will your brethren go to war while you dwell here”? He reminds them of the sin of spies, and the dire consequences of division in the nation, death and staying in exile. But in this case, the answer is different (Numbers 32:16-18):  בסוף פרשת מטות, אנחנו שומעים על בני שבט גד וראובן שמבקשים, ולבסוף מקבלים, נחלה בעבר הירדן המזרחי. זו בקשה מורכבת ומשה מודאג: “הַאַֽחֵיכֶ֗ם יָבֹ֙אוּ֙ לַמִּלְחָמָ֔ה וְאַתֶּ֖ם תֵּ֥שְׁבוּ פֹֽה”? הוא מזכיר להם את חטא המרגלים, ואת התוצאות הקשות של פיצול בעם, מוות והשארות בגלות. אך במקרה זה, התשובה שונה (במדבר לב:טז-יח): וַיִּגְּשׁ֤וּ אֵלָיו֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ גִּדְרֹ֥ת צֹ֛אן נִבְנֶ֥ה לְמִקְנֵ֖נוּ פֹּ֑ה וְעָרִ֖ים לְטַפֵּֽנוּ׃ וַאֲנַ֜חְנוּ נֵחָלֵ֣ץ חֻשִׁ֗ים לִפְנֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל עַ֛ד אֲשֶׁ֥ר אִם־הֲבִֽיאֹנֻ֖ם אֶל־מְקוֹמָ֑ם וְיָשַׁ֤ב טַפֵּ֙נוּ֙ בְּעָרֵ֣י הַמִּבְצָ֔ר מִפְּנֵ֖י יֹשְׁבֵ֥י הָאָֽרֶץ׃ לֹ֥א נָשׁ֖וּב אֶל־בָּתֵּ֑ינוּ עַ֗ד הִתְנַחֵל֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אִ֖ישׁ נַחֲלָתֽוֹ׃   
And to this, Moshe agrees, with a “small” correction in the order of things: “Build for yourselves cities for your children and fences for your flock, and that which you spoke, you shall do (32:24), that is, organize your priorities, first children, home and family, and then employment and livelihood and not the other way around, and if you do that, and if you do come to the aid of your brothers, you can stay here. Often, this is a story that is used in meetings between different groups, especially in Israel and abroad: even today, we too, ask, what and how do we see the relations with our family members who are across the river, across the sea, physically and/or politically? Will we be able to keep the mutual concern expressed by the Children of Gad and Reuven?ולכך, משה מסכים, עם תיקון קטן (בעצם, די גדול) בסדר הדברים: “בְּנֽוּ־לָכֶ֤ם עָרִים֙ לְטַפְּכֶ֔ם וּגְדֵרֹ֖ת לְצֹנַאֲכֶ֑ם וְהַיֹּצֵ֥א מִפִּיכֶ֖ם תַּעֲשֽׂוּ” (לב:כד), כלומר, תארגנו את סדרי העדיפויות שלכם, קודם ילדים, בית ומשפחה, ואחכ תעסוקה ופרנסה ולא הפוך, ואם כך, ואם אכן תבואו לעזרת אחיכם, תוכלו להשאר כאן.   לעיתים קרובות, זהו סיפור שחוזרים אליו במפגשים בין קבוצות שונות, במיוחד בארץ ובחו”ל: גם היום, גם אנחנו, שואלים, מה ואיך אנו רואים את היחסים עם בני משפחתנו הנמצאים מעבר לנהר , מעבר לים, הפיזי ו/או הפוליטי? האם נשמור את הדאגה ההדדית, שבטאו בני גד וראובן?   
The Torah portion of Mas’ei, “journeys” begins by mentioning forty-two journeys and stations that the Israelites went through since they left Egypt until the last station before entering the land, on the border of Jordan. It’s interesting that everywhere it is said – “and they traveled and they camped”, so it’s not just a laundry list of places, but at each point there was a stop, acceptance, processing of what has passed thus far, and only then – moving on. The portion continues detailing the borders of the Promised Land, with Elazar the priest and Joshua bin Nun presiding over the division of the land among the tribes, and the presidents of the various tribes handling the internal tribal division. All the tribes will receive land except the tribe of Levi who deals with spiritual matters, and will not receive grazing plots. For them, each tribe will allocate lots, and in addition to that, they will receive 48 cities – of which 6 are cities of refuge. The cities of refuge were meant to be a place of refuge for a person who killed another by mistake.פרשת “מסעי” מתחילה בציון ארבעים ושתיים מסעות ותחנות שבני ישראל עברו מאז שיצאו ממצרים ועד לתחנה האחרונה לפני הכניסה לארץ, על גבול ירדן. מעניין שבכל מקום נאמר – “ויסעו ויחנו”, כשאין זו רק רשימת מקומות, אלא בכל נקודה היתה עצירה, קבלה, עיבוד של מה שעבר עד כה, ורק אז – המשך הלאה. הפרשה ממשיכה בפירוט הגבולות של הארץ המובטחת, כשאלעזר הכהן ויהושע בן נון יעמדו בראש חלוקת הארץ, ונשיאי השבטים השונים יטפלו בחלוקה השבטית. כל השבטים יקבלו אדמות מלבד שבט לוי שעוסק בענינים רוחניים, ולא יקבל שטח למרעה. עבורו, כל שבט יקצה מגרשים, כשבנוסף לכך הם יקבלו 48 ערים – מתוכם 6 ערי מקלט. ערי המקלט נועדו להיות מקום מפלט לאדם שהרג אחר בשגגה.  
And since we are dealing with the distribution of estates, we return at the end of the Book of Numbers to the daughters of Zlof’chad and their demand to receive an estate in the Land. Here, a condition is added to the answer they received: they will indeed receive an estate, but so that estates do not pass from tribe to tribe, they must marry only members of their tribe. They fulfilled the requirement and married their cousins. The Book of Numbers ends “on the steppes of Moab, at the Jordan near Jericho” (36,13).ומכיון שאנחנו עוסקים בחלוקת נחלות, אנחנו חוזרים בסוף ספר במדבר אל בנות צלופחד ואל דרישתן לקבל נחלה בארץ. כאן מצטרף תנאי לתשובה שקבלו: הן אכן תקבלנה נחלה אך כדי שנחלות לא יעברו משבט לשבט, עליהן להינשא לבני שבטן בלבד. בנות צלפחד קיימו את הציווי ונישאו לבני דודיהן. ספר במדבר מסתיים “בְּעַֽרְבֹ֣ת מוֹאָ֔ב עַ֖ל יַרְדֵּ֥ן יְרֵחֽוֹ” (לו,יג).   
And therefore, we will go to Jericho this week. Well, for most of us, this is only a theoretical “go”. Since the Oslo Accords (1993), Jericho is in the territory of the Palestinian Authority, Area A to which Israelis (Jews) are prohibited from entering, although, experts say that it’s not impossible, and not necessarily unsafe. Tempting indeed! Jericho is a developing and growing tourist city and we’re about to get to know some of its attractions. Jericho (Aricha in Arabic) is located about 10 km north of the Dead Sea, an oasis sitting on two springs, in an area where almost no rain falls. Its height is about 250 m below sea level, making it the lowest inhabited city in the world. It is also considered one of the oldest settled in the world, when as early as 9500 BC, i.e. 11,500 years ago, hunter-gatherers lived there, establishing a walled settlement. Its name, Jericho, is probably named after the worship of the moon (Yare’ach) god that was practiced there. Rashi writes that its name is from the root of the word “smell” (rei’ach) because of the perfume trees that were planted in its area.  ולכן, נצא השבוע ליריחו. עבור רובנו, זו יציאה תאורטית בלבד. מאז הסכמי אוסלו (1993), נמצאת יריחו בשטח הרשות הפלשתינאית, שטח A אליו הכניסה לישראלים (יהודים) אסורה, אם כי, יודעי דבר אומרים שלא בלתי אפשרית, ולא בהכרח בלתי בטוחה. אכן מפתה! יריחו עיר תיירות מתפתחת וגדלה ותיכף נכיר כמה מהאטרקציות בה. יריחו (אריחא בערבית) נמצאת כ-10ק”מ מצפון לים המלח, נווה מדבר היושבת על שני מעיינות, באיזור שכמעט לא יורדים בו גשמים. גובהה כ-250מ מתחת לגובה פני הים, מה שהופך אותה לעיר המיושבת הנמוכה ביותר בעולם. היא גם נחשבת ממקומות הישוב העתיקים בעולם, כשכבר בשנת 9500 לפנה”ס, כלומר לפני 11,500 שנה, חיו בה ציידים-לקטים והקימו בה ישוב מוקף חומה. שמה, יריחו, כנראה על שם פולחן אל הירח שהיה נהוג בה. ורש”י כותב ששמה משורש המילה “ריח” בגלל עצי הבשמים שנטעו באזורה.   
The settlement in the place was not continuous, but it seems that even in the “early bronze” era, about 5000 years ago, Jericho had economic and military importance, since it was located on the crossings of the Jordan, and just as the Israelites arrived there more than a thousand years later, even then there were merchants passing through the place, crossing between the eastern Jordan and Israel. For us, Jericho is famous because of what is told in the book of Joshua as the first city that the Israelites conquered when they entered the Land of Israel. They surrounded the wall of the besieged city with seven priests together with the Ark of the Covenant, when on the seventh day they surrounded it with trumpets, the wall fell and the city was captured. Joshua placed a curse on the city and indeed in the days of David, Jericho is mentioned as a deserted place.ההתישבות במקום לא היתה רצופה אבל נראה שגם בתקופת “הברונזה הקדומה”, לפני כ-5000 שנה היתה ליריחו חשיבות כלכלית וצבאית, מכיון ששכנה על מעברות הירדן, וכמו שבני ישראל הגיעו לשם יותר מאלף שנים לאחר מכן, גם אז היו סוחרים עוברים במקום כדי להגיע מעבר הירדן המזרחי לארץ. עבורנו, יריחו מפורסמת בגלל המסופר בספר יהושע כעיר הראשונה שכבשו בני ישראל כשנכנסו לארץ ישראל. הם סבבו את חומת העיר הבצורה עם שבעה כהנים ביחד עם ארון הברית, כשביום השביעי הקיפו עם שופרות, החומה נפלה והעיר נכבשה. יהושע הטיל קללה על העיר ואכן בימי דוד, יריחו מוזכרת כמקום נידח.   
And yet, in spite of everything, Jericho has returned to being an attractive site, and this is evidenced by countless archaeological finds, which include, for example, the palace of Alexander Yanai of the Hasmonean period, and Herod’s palace from the end of the Second Temple era, as well as buildings such as an aqueduct, swimming pools, bathhouses, mikvahs, bathtubs, gardens, mosaic floors, columbarium for breeding pigeons and wine cellars. Another palace in the area, The Palace of Hisham, is located about 5 km north of Jericho and contains several buildings from the Umayyad period (7th-8th century). The buildings that stand out are a mosque and a palace whose construction was not completed, as well as a magnificent bathhouse. Their remains, including sculptures and fresco pieces in many colors, are stored in the Rockefeller Museum in Jerusalem.  ואף-על-פי-כן למרות הכל, יריחו חזרה להיות מקום מושך, ועל כך מעידים אינספור ממצאים ארכאולוגים, הכוללים, למשל, את ארמונו של אלכסנדר ינאי התקופה החשמונאית, וארמון הורדוס מסוף בית שני, וכן מבנים כמו אמת מים, ברכות שחיה, בתי מרחץ, מקוואות, אמבטיות, גנים, רצפות פסיפס, קולומבריום לגידול יונים וגיתות ליין. ארמון נוסף באיזור, אמון הישאם, נמצא כ-5 קמ צפונית ליריחו ומכיל מספר מבנים מהתקופה האומיית (מאה 7-8). הבולטים במבנים הם מסגד וארמון שבנייתם לא הושלמה, וכן בית מרחץ מפואר. שרידיהם, כולל תבליטים, פסלים וקטעי פרסקו בשלל צבעים, אצורים במוזיאון רוקפלר בירושלים.   
Another impressive discovery from Jericho is the “Peace on Israel” Synagogue, a synagogue from the 7th century CE, facing west towards Jerusalem. It was discovered in excavations from 1936 and was named so because of the mosaic floor found in the place measuring 13 by 10 meters on which is written – “Shalom al Yisrael”, peace unpon Israel. And there are many others, including a modern attraction – a cable car to the Carantal Monastery which clings to the rocky mountain, about 600m above the city!  עוד תגלית מרשימה מיריחו היא בית הכנסת “שלום על ישראל”, בית כנסת מהמאה השביעית לספירה, הפונה מערבה לכוון ירושלים. הוא התגלה בחפירות משנת 1936 ונקרא כך בזכות רצפת הפסיפס שנמצאה במקום בגודל 13 על 10 מטרים עליה כתוב – “שלום על ישראל”. ויש עוד רבות אחרות, כולל אטרקציה מודרנית – רכבל למנזר הקרנטל הדבוק להר, כ-600מ’ מעל לעיר!   
I’ll mention one more interesting and maybe lesser known story about Jericho: In 1872, the Turkish government put two-thirds of the land of Jericho up for auction. A group of Jews from Jerusalem organized themselves and decided that they would purchase the area and after negotiations, the Jerusalem authorities did approve the deal and the area was about to be registered in their name. A name had already been chosen for the location – “Petach Tikva“, the Opening for Hope. The source of the name was taken from the Book of Hosea (2:17): “And I gave her, her vineyards from there, and the murky valley to the opening of hope”… that is, a place that was once cursed (remember Joshua?) will turn into something good.    נזכיר עוד סיפור מעניין ואולי פחות ידוע בקשר ליריחו: בשנת 1872 הממשלה הטורקית העמידה למכירה פומבית, שני שלישים מאדמת יריחו. קבוצת יהודים מירושלים התארגנה והחליטה שתרכוש את השטח ואחרי מו”מ, אכן אישרו השלטונות בירושלים את העסקה והשטח עמד להרשם על שמם. גם שם כבר נבחר למקום – “פתח תקווה”. מקור השם היה לקוח מספר הושע (ב:יז): “וְנָתַתִּי לָהּ אֶת-כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם, וְאֶת-עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה”… כלומר, מקום שהיה פעם מקולל (זוכרים את יהושע?) יהפוך למשהו טוב.   
In the end, the deal did not materialize, and the same group purchased land north-west of Tel-Aviv, on which they built Petach Tikva, the name given to the settlement that was planned in Jericho! Nevertheless, there were Jews who lived in Jericho until 1938 and engaged in tourism, agriculture, commerce and medicine, until they were forced to leave due to the events of 1936-1939. As mentioned, nowadays it is difficult for us to visit the place, but still, it is possible to make observations of the area, visit the Rockefeller Museum in Jerusalem, and get to know the Good Samaritan Museum, on Route 1, between Jerusalem and Jericho, where the mosaics of a synagogue and others, along with their fascinating stories, can be found. בסופו של דבר, העסקה לא יצאה לפועל, ואותה הקבוצה רכשה אדמות בשפלה עליהם בנתה את המושבה פתח תקוה, השם שניתן למושבה שהייתה מתוכננת ביריחו!   בכל זאת, היו יהודים שישבו ביריחו עד 1938 ועסקו בתיירות, חקלאות, מסחר ורפואה, עד שנאלצו לעזוב על רקע מאורעות 1936-1939.   כאמור, כיום קשה לנו לבקר במקום, אך עדיין, אפשר לערוך תצפיות על האיזור, לבקר במוזיאון רוקפלר בירושלים, ולהכיר את מוזיאון השומרוני הטוב, על כביש 1, בין ירושלים ויריחו, שם נמצאים הפסיפס של בית כנסת ואחרים על סיפוריהם המרתקים.  

בברכת שבת שלום – Wishing you SHABBAT SHALOM

Posted in Uncategorized | Leave a comment

Torah & travel with the Torah portion of Pinchas & 5 sisters

Posted on July 6, 2023 by Michal Kohane מיכל כהנא

תורה וטיולים עם פרשת פנחס וחמש אחיות…

Five sisters, the “daughters of Zlofchad”, appear in our weekly Torah portion, Pinchas, and plead before Moses their claim to receive an estate in the Land of Israel. Who’s their father, who earned such a unique name, ” Z’lof-chad”? We know this precisely because the Torah tells us his full lineage: “And so approached the daughters of Zlofchad, son of Hepher son of Gilead son of Machir son of Manasseh son of Joseph”… (Numbers 27:1), that is, Zelophad is fifth generation to Joseph, son of Jacob.חמש אחיות, “בנות צלופחד”, מופיעות בפרשת השבוע שלנו, פרשת פנחס, ושוטחות לפני משה רבנו את טענתן לקבל נחלה בארץ ישראל. מי הוא האבא שלהן, שזכה בשם יחודי שכזה, “צלופחד”? את זה אנחנו דוקא יודעים כי התורה מספרת לנו את יחוסו המלא: “וַתִּקְרַ֜בְנָה בְּנ֣וֹת צְלׇפְחָ֗ד בֶּן־חֵ֤פֶר בֶּן־גִּלְעָד֙ בֶּן־מָכִ֣יר בֶּן־מְנַשֶּׁ֔ה לְמִשְׁפְּחֹ֖ת מְנַשֶּׁ֣ה בֶן־יוֹסֵ֑ף”...(במדבר כז:א). כלומר צלופחד הוא דור חמישי ליוסף, בנו של יעקב.  
Why does the Torah tell us Zlofchad’s five previous generations? Some say that the names of this dynasty describe to us the process of going into exile from Manasseh, whose name is related to forgetfulness, when Joseph had to move away from his father’s house. Then “Gil’ad” – when a thought arises that the exile may be eternal (ad=forever). “Hefer” – a kind of shame and the hiding of the outward Jewish identity, which brings about life in the shadow of fear, hence “Zlofchad” (literally, tzel = shadow; pachad = fear), and some say about him that he was the one who gathering wood on Shabbat (Numbers 15) and died there, in the site of exile.למה מספרת לנו התורה על צלופחד חמישה דורות אחורנית? יש אומרים ששמות השושלת הזו מתארים לנו את תהליך הכניסה לגלות ממנשה, ששמו קשור לנשיה, שכחה, כשיוסף נאלץ להתרחק מבית אביו. לאחר מכן, “גלעד” – כשעולה מחשבה שהגלות עלולה להיות נצחית (גל-עד). “חפר” – מעין בושה והחבאה של הזהות היהודית המוחצנת, מה שמביא לחיים בצל-הפחד, ומכאן “צלפחד”, שיש אומרים היה המקושש (במדבר טו) ומת שם, במקום הגלות.  
Is it coincidentally that we have here five generations and five sisters here? Maybe. But according to the Maharal from Prague, the letter Heh  ה –- the 5th in the Hebrew alphabet, symbolizes dispersion to the four corners of the universe (like the letter dalet – ד), and distance from the “leg” in the middle, the Land of Israel, which symbolizes inner unity and can be what brings the people together. That is – exile at its best, and a hint at the – potential – place of the Land in such a situation.האם במקרה יש לנו כאן חמישה דורות וחמש אחיות? אולי. אך לפי המהר”ל מפראג, האות הא, החמישית בא-ב העברי, מסמלת פיזור לארבע רוחות השמים (כמו האות ד’), וריחוק מהנקודה שבאמצע, ארץ ישראל, שמסמלת אחדות פנימית ויכולה להיות הדבר שמביא את העם ביחד, כלומר – גלות במיטבה, ורמז למקומה – הפוטנציאלי – של הארץ במצב שכזה.  
This is also the case in the story before us, precisely the daughters of the one who represents the complete exile and destruction, are the ones who wake up to create change. I remember someone in the US telling me, “they always tell you that if you aren’t observant, your children may intermarry, but they don’t tell you that your granddaughter might become orthodox”… In our own distant family, there is one branch where 4 generations of women married non-Jewish men. And then, the granddaughter in the 5th generation rose and approached her parents demanding to celebrate Bat Mitzvah, go to shul, keep Shabbat, etc. Of course, this is not an overall occurrence, but the phenomenon does exist, as in our portion.כך גם בסיפור שלפנינו, דוקא הבנות של מי שמייצג את הגלות השלמה והאבדון, הם אלו שמתעוררות ליצור שינוי. אני זוכרת שמישהו אמר לי בארה”ב: “תמיד אומרים לך, שאם לא תשמור מספיק על הדרך היהודית, הילדים שלך יתחתנו עם לא-יהודים, אבל לא אומרים לך שהנכדה שלך תחזור בתשובה”… ועוד: במשפחתנו הרחוקה, יש ענף אחד ובו 4 דורות של נשים שהתחתנו עם גברים לא יהודיים. והנה, קמה הנכדה בדור החמישי ובאה אל ההורים שלה בדרישה לחגוג בת מצוה, ללכת לבית-כנסת, לשמור שבת ועוד. כמובן שזהו לא כלל סוחף, אבל התופעה קימת, כמו בפרשה שלנו.  
The Torah verse continues: The names of the daughters were Machlah, No’a, Choglah, Milcah, and Tirzah (27,1). The Gemara describes them as “wise, knowledgeable, righteous” (Baba Batra 119:b). Not many women are described in the Torah and not all of them have a name (Noah’s wife, for example, who helped him take care of an ark full of animals, and in contrast, Lot’s wife or Korah’s wife), and here are five sisters whose names are known, and each of their names (and each time they are mentioned in a different order to show that there is no “big” and “small” between them) expresses movement and awakening towards entering the land:  מחְל֣ה – from the word “vayachel Moshe”, an expression of a strong will, what is needed for the beginning;  נע֔ה – from the root for movement; . חׇגל֥ה -from the root for motion in circle; – מִלְכָּ֖ה  as in asking for advice, and  ותרצָֽה – from the root for want, desire, to remind us that when it comes to love for the Land of Israel and inhabiting it, “there is nothing that can block one’s will”, a sentence that is a sort of acronym for the Hebrew word – love.מספרת לנו התורה בהמשך הפסוק: וְאֵ֙לֶּה֙ שְׁמ֣וֹת בְּנֹתָ֔יו מַחְלָ֣ה נֹעָ֔ה וְחׇגְלָ֥ה וּמִלְכָּ֖ה וְתִרְצָֽה (שם, שם). הגמרא מתארת את הבנות כ”חכמניות, דרשניות, צדקניות” (בבא בתרא קיט:ב). לא הרבה נשים מתוארות  בתורה ולא לכולן יש שם (“אשת” נח, למשל, שעזרה לו לטפל בתיבה מלאה בבעלי חיים, ולהבדיל, “אשת” לוט או “אשת” קורח), והנה כאן, חמש אחיות ששמותיהן ידועים, וכל אחת מהן (והן כל פעם מוזכרות בסדר שונה, להראות שאין ביניהן “גדולה” ו”קטנה”) מבטאת תנועה והתעוררות לקראת הכניסה לארץ: מַחְלָ֣ה – מלשון “ויחל משה”, ביטוי של רצון חזק, מה שצריך להתחלה. נֹעָ֔ה – מלשון תנועה. חׇגְלָ֥ה – מלשון לחוג, לנוע בסיבוב. מִלְכָּ֖ה – כמו להימלך, לבקש עצה, ותִרְצָֽה – מלשון רצון, כדי להזכיר לנו שכשמדובר באהבת ארץ ישראל ויישובה, “אין דבר העומד בפני הרצון”, משפט שהוא מעין ראשי תיבות של המילה – אהבה (אין דבר – העומד – בפני – הרצון).  
The story of the Zlofchad’s daughter often provokes discussions about the “feminism” of the Torah. From the very beginning of the Book of Genesis, the Torah describes a society where there’s a difference between men and women: the male was created from earth, the woman – from the rib. The sages said about women, that “their mind is light” and we were alarmed, even though it’s not clear we understood correctly what “da’at” (mind, knowledge) and what “light” mean (I, for example, think that I prefer a “light mind” to a heavy one… 😊). On the other side, the sages said that, “Gd has given a woman greater comprehension than to man” (Tractate Nidda 45) If so, it is possible that men have an advantage in the field of “mind” (permanent and utter knowledge) and women – in the field of understanding (intuition). In the Sayings of the Fathers it’s said, “If there is no understanding, there is no knowledge, if there is no knowledge, there is no understanding” (Avot 3:17). That is, we need both, and each needs their own-self and the other to complete what is missing in him/her. Another component, wisdom, is found in relatively equal measure between men and women (and this is how we get – wisdom, understanding, knowledge – chochman, bina, da’at).לעיתים קרובות סיפור בנות צלופחד מעורר שיח על ה”פמיניסטיות” של התורה. מתחילת ספר בראשית, התורה מתארת חברה בה יש שונות בין גברים ונשים: הגבר נוצר מן האדמה, האשה – מהצלע. על נשים אמרו חז”ל, ש”דעתן קלה” ואנחנו נזדעקנו, למרות שלא ברור שהבנו נכון מה פירוש “דעת” ומה פירוש “קלה” (אני למשל, חושבת שאני מעדיפה דעת קלה על דעת כבדה… 😊). לעומת זאת, אמרו חז”ל, “נתן הקב”ה בינה יתירה באישה יותר מבאיש” (נידה מ”ה). אם כך, יתכן שיש לגברים יתרון בתחום הדעת (ידע קבוע ומוחלט) ולנשים – בתחום הבינה (אינטואיציה). במסכת אבות נאמר, “אם אין בינה אין דעת, אם אין דעת אין בינה” (אבות ג’, י”ז). כלומר, אנחנו צריכים את שניהם, וגם הם עצמם, צריכים כל אחד את עצמו ואת השני כדי להשלים מה שחסר בו. מרכיב נוסף, החוכמה, נמצאת במפוזר במידה שווה יחסית בין גברים לנשים (וכך מתקבל – חוכמה, בינה, דעת).  
From this it seems that the question of “equality” as it arises nowadays, was not an issue then because the question at the basis of action was not who I am in relation to another, but – what am I required to do. This is also Zlofchad’s daughter’s question. They do not wave the flag of equality as we treat it – and them – today. They ask: “why would our father’s name be lost from his clan just because he had no son?! Give us land-inheritance among our father’s kinsmen!” (27:4). According to the Gemara, their claim is that if they are considered as sons, they should receive an inheritance as sons, and if not, then their mother should remarry through a levirate marriage, and have a son who will inherit their father. Further: the estate is not just a gift of financial benefit. Their concern is not for their private wealth, but in prep for entering the Land, the connection to the Land, something the daughters of the tribe of Menashe, the one who will sit in the heart of the Land, emotionally and physically – are not willing to give up.מכאן נראה ששאלת ה”שויון” כפי שהיא עולה בימינו, לא היתה “אישו” אז כי השאלה בבסיס העשיה לא היתה מי אני ביחס לאחר, אלא – מה מוטל עלי לעשות. זו גם שאלת בנות צלופחד. אין הן נושאות את דגל השויון כפי שאנחנו מתיחסים אליו – ואליהן – כיום. הן שואלות: לָ֣מָּה יִגָּרַ֤ע שֵׁם־אָבִ֙ינוּ֙ מִתּ֣וֹךְ מִשְׁפַּחְתּ֔וֹ כִּ֛י אֵ֥ין ל֖וֹ בֵּ֑ן? תְּנָה־לָּ֣נוּ אֲחֻזָּ֔ה בְּת֖וֹךְ אֲחֵ֥י אָבִֽינוּ (כז:ד). לפי הגמרא, טענתן היא, שאם הן נחשבות כבנים, הן צריכות לקבל נחלה כבנים, ואם לא, הרי שאמא שלהם צריכה להתייבם או לקבל חליצה כדי שתוכל להנשא שוב, ולהביא בן שירש את אביהן. זאת ועוד: הנחלה אינה רק מתנת ירושה כלכלית. דאגתן היא לא על עושרן הפרטי, אלא לקראת הכניסה לארץ, על החיבור לארץ, דבר עליו – בנות שבט מנשה, מי שיישב בלב הארץ, רגשית ופיזית – לא מסכימות לוותר.  
The tribe of Manasseh indeed received one of the largest areas, if not the largest estate in the Land. Its territory extends from the sea to the eastern Jordan. One half of the tribe of Manasseh dwelt from Mount Carmel, through the southern Jezre’el Valley, northern Samaria, the Gilboa, the valley of the springs (Sach’ne, etc.) to the Jordan River, while the other half of the tribe – remained at the command of Moses, to help unite the tribes of Gad and Reuben, who wanted to remain in the eastern side of the Jordan to the land and the children of Israel. It’s not for nothing that Moshe chooses this tribe, but rather, as we mentioned, because it’s known for its deep connection to the Land, since the days of its founder, Joseph, who made his offspring, Ephraim and Manasseh, to bring his bones for burial in the Land, when to this day we know Joseph’s tomb in the area of Shechem / Nablus, the region of the tribes of Manasseh and Ephraim, his children.שבט מנשה קבל את אחת הנחלות הגדולות, אם לא הנחלה הגדולה ביותר בארץ. שטחו משתרע מהים עד לעבר הירדן המזרחי. חציו האחד של שבט המנשה היה מהר הכרמל, דרום עמק יזרעאל, צפון השומרון, הגלבוע, עמק המעיינות (סחנה וכו) ועד נהר הירדן, ואילו חציו השני של השבט – נשאר בפקודת משה, כדי לעזור לחבר את השבטים גד וראובן שבקשו להשאר בעבר הירדן המזרחי לארץ ולבני ישראל. לא סתם בוחר משה דוקא בשבט הזה, אלא, כפי שהזכרנו, משום שהוא ידוע בקשר העמוק שלו לארץ, עוד מימי אבי מייסד השבט, יוסף, מי שהשביע את צאצאיו, אפרים ומנשה, להביא את עצמותיו לקבורה בארץ, כשעד היום אנחנו מכירים את קבר יוסף באיזור שכם, איזור שבטי מנשה ואפרים, ילדיו.  
In the heart of Menashe’s area, we find Ramot (heights of) Menashe, named after that same Menashe. Ramot Menashe is a mountainous region, with an average height of about 250m above sea level, and peaks – at about 400m. It’s one of the most beautiful areas in the country, so in 2006 the regional council started official procedures with UNESCO to recognize the proposed park in the area as a biosphere reserve, a step that was completed in 2011. A biosphere reserve is an area where people live as an integral part of the ecosystem – and nature scenery around them.בלב איזור שבט מנשה, נמצאות גם רמות מנשה, הקרויות על שמו של אותו מנשה. רמות מנשה הן חבל ארץ הררי, שגובהו הממוצע 250מ’ מעל פני הים, ופסגותיו מתנשאות לגובה של כ-400מ’. זהו אחד האיזורים היפים בארץ, ולכן בשנת 2006 פתחה המועצה האזורית בהליכים רשמיים מול אונסק”ו להכרה בפארק המוצע באיזור כשמורה ביוספרית, צעד שהושלם ב-2011. מרחב ביוספרי הוא אזור שבו חיים אנשים כחלק בלתי נפרד מהמערכת האקולוגית – נופית סביבם.  
The Ramot Menashe reserve covers 84,000 dunams (about 22,000 acres) and includes forests, nature reserves, agricultural areas, pastures, volcanic hills, archaeological sites, streams and springs, monuments and heritage sites of the early pioneers’ settlement, as well as six rural villages. In the area there are many trails forhikers and bicyclists, with regulated places for day and night camping.השמורה ברמות מנשה משתרעת על פני 84.000 דונם וכוללת יערות, שמורות טבע, שטחי חקלאות, שדות מרעה, גבעות געשיות, אתרים ארכאולוגיים, נחלים ומעיינות, אנדרטאות ואתרי מורשת וראשית ההתישבות החלוצית, וכן ששה ישובים כפריים. באיזור שבילים רבים להולכי רגל וגם לאופניים, עם מקומות מוסדרים לחניית יום ולילה.  
On the eastern side of the tribe of Menashe’s region, there’s another place related to Zlofchad’s daughters, and this is the Tirtzah stream, which flows east of Shechem / Nablus, which we mentioned regarding Joseph. The stream has water year-round, the largest of the streams that drain eastern Samaria into the Jordan Valley and the Jordan River and from there, to the Dead Sea. Along its length – it winds about 40 kilometers long and the area of its drainage basin is 300 square kilometers – with springs and cultivated areas. The ancient route of “Mevo Hashemesh”, the Coming of the Sun – the way from east to west – passed along the northern side of the stream. Some say that it was right here, where the wadi opens wide, that the Israelites entered the Land when they returned from the desert. Ancient sites have been preserved along the stream, some from the days of the Judges, and some from the 2nd Temple era.
Unfortunately, except for observations from Mount Kabir, today most of the Tirzah stream itself is inaccessible and/or considered unsafe for independent trips. However, Ramot Menashe, on the other hand, is a popular, beautiful and highly recommended area. Enjoy!		בצדו המזרחי של איזור שבט מנשה נמצא עוד מקום שקשור לבנות צלופחד, וזהו נחל תִרְצָֽה, שנובע מזרחית לשכם, אותה הזכרנו בענין יוסף. הנחל הוא נחל איתן, הגדול בנחלים המנקזים את מזרח השומרון לבקעת הירדן ולנהר הירדן ומשם לים המלח. לאורכו – הוא מתפתל אורך כ-40 קילומטרים ושטח אגן הניקוז שלו 300 קמ”ר – מעיינות ושטחי עיבוד. המסלול הקדום של דרך מבוא השמש – הדרך החוצה ממזרח למערב – עבר בצידו הצפוני של הנחל. יש אומרים שדוקא כאן, במקום בו פתח הואדי רחב דיו, נכנסו בני ישראל כשחזרו לארץ מהמסע במדבר. לאורך הנחל השתמרו אתרים קדומים, חלקם מתקופת ההתנחלות בימי השופטים, וחלקם מימי בית שני.
לצערנו הרב, מלבד תצפיות מאיזור הר כביר, כיום רובו של נחל תרצה עצמו אינו נגיש ו/או נחשב בטוח לטיולים עצמאיים. אולם רמות מנשה לעומת זאת, הן מקום פופולארי, יפיפה ומומלץ ביותר.  

שבת שלום – SHABBAT SHALOM

The “green” pics below are from Ramot Menashe (this week and earlier in the spring); the yellow from the view over the creek of Tirtza (early summer)

Posted in Uncategorized | Leave a comment

“כי מראש צורים אראנו”… Torah & Travel with the Torah portion of Balak

Posted on June 29, 2023 by Michal Kohane מיכל כהנא

כי מראש צורים אראנו... תורה וטיולים עם פרשת בלק

It is a good Shabbat, when the Torah readings in communities outside of Israel and inside the Land join again, so that we can continue together before the period of mourning for the destruction of the Temple is upon us. The Torah portion of Balak (outside of Israel, the double portion of Chukat-Balak) mainly deals with the prophecies of Bil’am ben Be’or who was commissioned by Balak ben Zippor (literally, son of a bird), king of Moab, to curse the People of Israel. The king is worried about the impact the Israelites might have if / when they pass through his country and therefore, sends messengers to invite Bil’am. At first, Bil’am refuses. When Balak sends more messengers, Bil’am answers them with the famous verse: “though Balak may give me a whole house full of silver and gold, I could not be able to transgress the word of Hashem, to do anything, small or great…” and we wonder, who anyway offered you silver and gold? Oh, you mean, for the right amount of silver and gold, maybe something can be done after all?…זו שבת טובה, כשקריאות התורה של חוצלארץ וארץ ישראל חוזרות ומתחברות שוב, כדי שנוכל להמשיך ביחד לפני שמתרגשת עלינו תקופה האבל על חורבן בית המקדש. פרשת בלק (בחוצלארץ – פרשת כפולה, חוקת-בלק) עוסקת בעיקר בנבואותיו של בלעם בן בעור שהוזמן על ידי בלק בן ציפור, מלך מואב, כדי לקלל את עם ישראל. המלך מודאג ממה שעלול לקרות מכך שבני ישראל יעברו בארצו ולכן, שולח שליחים להזמין את בלעם. בתחילה, בלעם מסרב. כשבלק שולח שליחים נוספים, בלעם עונה להם בפסוק המפורסם:”אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי ה’ אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה.” במדבר כח,יח)… ואנו תוהים, מי בכלל הציע לך כסף וזהב? אה, כלומר, בשביל הכמות הנכונה של כסף וזהב אפשר אולי בכל זאת לעשות משהו?…  
And so, finally, Bil’am leaves for the land of Moab after accepting the condition that Gd set for him that night, according to which he will only say what Gd puts in his mouth. On the way, an angel appears, with a sword drawn. Bil’am, the great magician, who is about to curse all the Israelites, does not see even one angel, and continues to ride. But his famous she-donkey, on which he rides, does indeed see the angel and therefore deviates from the road. Bil’am, who does not understand her behavior, beats her to get her back on the road. On the third time, a miraculous spectacle takes place when Gd opens the mouth of the donkey, and it is she, who explains to Bil’am what is happening around him. The angel evenyually sends Bil’am on his way,  reminding him to speak only Gd’s words.וכך, לבסוף יוצא בלעם לארץ מואב לאחר שקיבל את התנאי שהציב לו אלוהים באותו לילה, לפיו יאמר רק את אשר ישים אלוהים בפיו. בדרך, מופיע מלאך, כשחרב בידו. בלעם, הקוסם הגדול, שעומד לקלל את כל בני ישראל, לא רואה אפילו מלאך אחד, וממשיך לרכב. אך אתונו המפורסמת, עליה הוא רוכב, דוקא כן רואה את המלאך ולכן סוטה מהדרך. בלעם, שאינו מבין את התנהגותה, מכה אותה כדי להשיבה אל הדרך. בפעם השלישית מתרחש מחזה ניסי כאשר אלוהים פותח את פי האתון, ודוקא היא, מסבירה לבלעם מה קורה סביבו. המלאך שולח את בלעם לדרכו ומזכיר לו לומר רק את דברי אלוהים.  
Bil’am meets with Balak and instructs him to build seven altars and sacrifice seven bulls and seven rams on them, so that the spirit of prophecy would preside over him. To Balak’s dismay and contrary to his original plans, Bil’am showers the People of Israel with prophecies of blessing and praise instead of cursing them, again and again. After Balak declares his disappointment for the third time, Bil’am adds yet prophecy, which includes mainly predictions for the future of the region’s nations.בלעם נפגש עם בלק ומורה לו לבנות שבעה מזבחות ולהקריב עליהם שבעה פרים ושבעה אילים, כדי שרוח הנבואה תשרה עליו. למורת רוחו של בלק ובניגוד לתוכניותיו, בלעם מרעיף על עם ישראל נבואות ברכה ושבח במקום לקללם, שוב ושוב. לאחר שבלק מצהיר על אכזבתו בפעם השלישית, מוסיף בלעם עוד נבואה שעיקרה תחזיות על עתיד העמים באזור.  
Among the famous ones in his sentences is ma tovu… “how goodly are your tents, oh Jacob, your dwelling places, Israel” (Numbers 24,5), a verse, which surprisingly, entered our daily prayer; and also “he (Israel) crouch, lies down like a lion,
and like a lioness; who dares rouse them?
Blessed are they who bless you; and cursed are they who curse you”! (24,9). By proclaiming such, he mirrors what we read in the Book of Genesis (27:29), when Isaac blesses Jacob saying, “those who bless you will be blessed, and those who curse you – will be cursed”. We understand the People of Israel as those who recognize the power of words and speech; the same speech that created the world as it is said in the book of Psalms: “in the word of Hashem, the heavens came to be, and through the spirit of his mouth, all their forces” (33,6), and the fact that there is speech within the human, is so, according to the Maharat from Prague, because Gd dwells within the human, endowing him (and her, of course), with a special mission in the world, through this power.		בין המפורסמים שבמשפטיו “מַה־טֹּ֥בוּ אֹהָלֶ֖יךָ יַעֲקֹ֑ב מִשְׁכְּנֹתֶ֖יךָ יִשְׂרָאֵֽל” (במדבר כד,ה), פסוק שבאופן מפתיע, נכנס לתפילה היומיומית שלנו, וגם “כָּרַ֨ע שָׁכַ֧ב כַּאֲרִ֛י וּכְלָבִ֖יא מִ֣י יְקִימֶ֑נּוּ מְבָרְכֶ֣יךָ בָר֔וּךְ וְאֹרְרֶ֖יךָ אָרֽוּר” (כד,ט). בכך הוא משקף את מה שנאמר כבר בספר בראשית, בברכתו של יצחק ליעקב: “אֹרְרֶ֣יךָ אָר֔וּר וּֽמְבָרְכֶ֖יךָ בָּרֽוּךְ” (כז:כט).   אנחנו מבינים את עם ישראל כמי שמכיר בכוחן של המילים, ושל הדיבור. אותו דיבור שברא את העולם כפי שנאמר בספר תהילים “בִּדְבַ֣ר יְ֭הֹוָה שָׁמַ֣יִם נַעֲשׂ֑וּ וּבְר֥וּחַ פִּ֝֗יו כׇּל־צְבָאָֽם” (לג,ו), והעובדה שיש דיבור גם באדם, לפי המהר”ל מפראג, זה מפני שכך האלוהים נמצא באדם, ולכן לאדם שליחות מיוחדת בעולם דרך כוח זה.  
Bil’am, in any case, was unable to subdue the People of Israel with the power of his speech, and therefore, offers Balak another way: Please Balak, send the daughters of Moab to tempt the Israelites to sexual promiscuity and idolatry in “Ba’al Pe’or”. This happens and an epidemic breaks out in the nation, which is only stopped when Pinchas, the grandson of Aharon the first high priest, stabs an Israeli tribal leader with a spear while he is “hanging out” with a Midyanite woman in front of the whole nation, but about that, next week…בלעם בכל אופן, לא הצליח להכניע את עם ישראל בכוח הדיבור שלו, ולכן, מציע לבלק דרך אחרת: ישלח נא בלק את בנות מואב לפתות את בני ישראל לפריצות ועבודה זרה ב”בעל פעור”. הדבר קורה ופורצת מגפה בעם, שנעצרת רק כשפנחס, נכדו של אהרון הכהן, דוקר ברומח מנהיג שבט ישראלי כשהוא “מבלה” עם מדיינית לעיני כל העם, אבל על כך, בשבוע הבא…  
In the idolatrous worship here (and it’s the most repulsive, if I may say so), the Israelites are described, not only as those who celebrate, visit, enjoy themselves, but as those who nitzmad – “cling, cleave” to Baal Pe’or. The Talmud (tractate Sanhedrin 64) compares the verb “cleave” here to the statement in the book of Deuteronomy (4:4): “And you who cling (devekim) to Hashem your Gd are living all this day”… which is stronger? To be nitzmad (cling) or to get “glued” (from devek)? One opinion says, of course, to cling. A second opinion says that cling from nitzmad is related to tzamid, bracelet, and a bracelet is usually a little loose on the hand and therefore less “glued”. But the question, perhaps a kind of warning, remains: sometimes we find ourselves, imbued with fervor and drive, precisely at the head of movements and various “isms”, which the Torah might see as idolatry. How do we know how to make the right choice? How do we know how to invest all our strength in the place where the good values are? How do we know how to be careful?בעבודה הזרה (הדוחה ביותר, אם אפשר לומר), בני ישראל מתוארים, לא רק ככאלו שחוגגים, מבקרים, נהנים, אלא ככאלו ש”נצמדים” לבעל פעור. התלמוד (מסכת סנהדרין סד) משווה בין הפועל “נצמד” כאן, לאמירה בספר דברים (ד,ד): “וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיהוָה אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם”… מה יותר חזק? להצמד או להדבק? דעה אחת אומרת, ברור, להצמד. דעה שניה אומרת שלהצמד זה כמו צמיד, וצמיד בד”כ נמצא בקצת רפיון על היד ולכן פחות חזק מ”דבק”. אבל השאלה, אולי מעין אזהרה, נשארת: לפעמים אנחנו מוצאים את עצמנו, חדורי אמונה ושליחות, דוקא בראשי תנועות ו”איזמים”שאולי התורה היתה קוראת להן עבודה זרה. איך נדע לבחור נכון? איך נדע להשקיע את כל כוחנו במקום בו הערכים הטובים? איך נדע להזהר? *******
South of Jerusalem, there is a kibbutz “Rosh Tzurim” = top of the rocky hills, whose name is taken from a verse in Bil’am’s prophecies in our parasha: “For from Rosh Tzurim I will see him (Israel), gaze on him from the hills of Assyria; for this is a People who swells apart, not reckoned among the nations”… (Numbers 23,9). The kibbutz founded in 1969 in the renewing Gush Etzion of post the Six Day War, sits on the ruins of Kibbutz Ein Zurim which fell, with the settlements of the Gush, in the War of Independence (1948).  דרומית לירושלים, נמצא קיבוץ “ראש צורים”, ששמו נלקח מתוך פסוק בנבואות בלעם בפרשה שלנו: “כִּי-מֵרֹאש צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְבָעוֹת אֲשוּרֶנוּ, הֶן-עָם לְבָדָד יִשְכֹּן וּבַגוֹיִם לֹא יִתְחַשָּב” (במדבר כ”ג ט). הקיבוץ שנוסד ב-1969 בגוש עציון המתחדש אחרי מלחמת ששת הימים, יושב על חורבות קיבוץ עין צורים שנפל, עם ישובי הגוש, במלחמת העצמאות (1948).  
Gush Etzion is a mountainous area between Jerusalem and Hebron whose peaks reach a height of 950-997m above sea level, but its configuration is “calm” (unlike the steeper Shomron / Samaria) with several flowing springs. Its eastern part sit on the edge of the Judean Desert, where stands, on an artificial hill, visible from the distance, Herodion Fortress – or “Mount Herod”, today a national park under the management of the Nature and Parks Authority (RTG) which is available – and highly recommended – for a visit.גוש עציון הוא איזור הררי בין ירושלים וחברון שפסגותיו מגיעות לגובה 950-997מ’ מעל פני הים, אך תצורתו “רגועה” (לא תלולה כמו השומרון) ובו נובעים גם מספר מעיינות. חלקו המזרחי נמצא בספר (ס’ בשווא, במובן גבול) מדבר יהודה, שם עומד, על גבעה מלאכותית, נראית למרחוק, מבצר ההרודיון – או “הר הורדוס”, כיום גן לאומי בניהול רשות הטבע והגנים (רט”ג) שניתן – ומומלץ מאד – לבקר בו.  
In Herodion we can find the remains of the magnificent and fortified summer palace built by King Herod including its towers, the most impressive water system and his tomb, from the Roman rule era in the Land of Israel. Herod, who lived and worked in the first century BCE, was the king of Judah, also known as “the builder king” because of his important projects such as the establishment of a large port city in Caesarea, the rebuilding of the city of Samaria (today’s Sebastia), the construction of a palace of refuge in Masada, winter palaces in Jericho, and his massive renovation of the Temple in Jerusalem, which he turned into a most magnificent structure.בהרודיון נוכל למצוא את שרידי ארמון הקיץ המפואר והמבוצר שבנה המלך הורדוס על מגדליו, מערכת המים המרשימה ביותר וקברו, בתקופת השלטון הרומאי בארץ ישראל. הורדוס, שחי ופעל במאה הראשונה לפני הספירה, היה מלך יהודה ונודע גם בשמו “המלך הבנאי” בגלל מפעליו החשובים כמו הקמת עיר נמל גדולה בקיסריה, בנייה מחדש של העיר שומרון (סבסטיה של ימינו), בניית ארמון מקלט במצדה, ארמונות חורף ביריחו, ושיפוץ מסיבי של בית המקדש בירושלים, אותו הפך למבנה מפואר ביותר.  
However, he only named “Herodion” after himself. The historian Yosef ben Mattheyahu (Josephus Flavius) tells us (in his writings from 2000 years ago!): “And when Herod made a lasting memorial to his relatives and his beloveds, he did not underestimate his own memory either: therefore he built a fort on a mountain facing the land of Arabia and called it the Herodion after himself, and even the plateau made by the hands of humans, at a distance of sixty ris from Jerusalem… Herod also called after himself, and summed up its beauty with respect and a generous spirit, because the top of the plateau was surrounded by round towers, and the entire surrounding square was filled with magnificent palaces, and not only the appearance of the houses inside was lust for the eyes, for even outside there was great wealth poured out on the walls and corners and the roofs. The king spent much money to draw a lot of water from a distance to the top of the plateau, and on the slope of the hill he carved two hundred stairs of white marble, because the hill was quite high, even though it was all made by human hands. And at the bottom of the hill Herod built other royal buildings, storehouse for the king’s vessels and dwelling places for his slaves, until this citadel resembled in all its laws to a whole city within the domain of the kings’ palace“…. (from “The History of the War of the Jews with the Romans). By the way, part of those stairs were kept to this very day (it’s only been 2000 years!!) and it’s possible to climb on them to the top of the hill.אולם רק את “הרודיון” קרא על שמו. ההסטוריון יוסף בן מתתיהו כתב (לפני 2000 שנה!): “וכאשר עשה הורדוס זכר עולם לקרוביו ולאוהביו, לא זלזל גם בזכר עצמו: על־כן בנה מבצר בהר הפונה אל ארץ ערב וקרא לו הרודיון על שמו, ואף הרמה העשויה בידי אדם, במרחק ששים ריס מירושלים… גם לה קרא הורדוס בשם הזה וכלל את יופיה בכבוד וברוח נדיבה, כי את ראש הרמה הקיף מגדלים עגולים, ואת כל הכיכר המוקפת מילא ארמונות נהדרים, ולא רק מראה הבתים בפנים היה תאווה לעיניים, כי ־אם גם מחוץ היה עושר רב שפוך על הקירות והקרנות והגגות. המלך פיזר כסף רב למשוך ממרחק מים רבים עד ראש הרמה, ובשיפוע הגבעה חצב מאתיים מעלות שיש לבן צח, כי הייתה הגבעה גבוהה למדי, אף כי כולה נעשתה בידי אדם. וגם בתחתית הגבעה הקים הורדוס בנייני מלכים אחרים, בתי מסכנות (מחסנים) לכלי בית המלך ובתי משכן לעבדיו, עד כי דמתה המצודה הזאת לכל חוקיה לעיר שלמה בתחום ארמון ־מלכים“…. (מתוך “תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים). אגב, חלק מהמדרגות המתוארות כאן, נשמרו עד היום (רק עברו 2000 שנה!!) ואפשר לטפס בן אל ראש הגבעה.  
As mentioned, it is possible to visit Herodion, combining the visit with a tour of Gush Etzion itself to learn about the history of the place in the years before the establishment of the state of Israel. Attempts at Jewish settlement here began as early as 1927 with the establishment of a settlement that was forced to abandon its location due to the 1929 riots. The second attempt was in 1935 by the “El Hahar” (to the mountain) company, one of whose leaders was Shmuel Zvi Holtzman (holtz in German and Yiddish means “tree”, in Hebrew etz, hence the name “Etzion”). This attempt also failed due to the 1936-1939 riots. In the 1940’s, the religious Kibbutz movement brought three kibbutzim to the region: Kfar Etzion, Masu’ot Yitzchak and Ein Tzurim, and in 1947 members of Hashomer Hatza’ir came up here and founded Kibbutz Revadim.ניתן כאמור, לבקר בהרודיון, ולשלב את הביקור בסיור בגוש עציון עצמו וללמוד על ההסטוריה של המקום בשנים שלפני קום מדינת ישראל. ניסיונות ההתיישבות היהודית כאן החלו כבר ב-1927 בהקמת ישוב שנאלץ לנטוש את מקומו בגלל מאורעות תרפט. נסיון ההתישבות השני היה ב-1935 ע”י חברת “אל ההר” שאחד מראשיה היה שמואל צבי הולצמן (הולץ בגרמנית ובידיש פירושו “עץ”, ומכאן השם “עציון”). גם נסיון זה נכשל בגלל מאורעות תרצו-תרצט. בשנות ה-40, העלתה תנועת הקיבות הדתי למקום שלושה קיבוצים: כפר עציון, משואות יצחק ועין צורים, וב-1947 עלו למקום חברי השומר הצעיר והקימו את קיבוץ רבדים.  
With the outbreak of the War of Independence, the Arabs laid siege to the bloc and cut off the supply routes. Various convoys were sent to them, including the “35 Convoy”, the “Nabi Daniel convoy” and the “10 Convoy”, each ending with its own tragic story. The day before the declaration of statehood, the village of Kfar Etzion fell. 242 members of the kibbutz and its fighters were killed during the battle. Several dozen fighters and civilians who surrendered were also massacred by the soldiers of the Arab Legion and the Arabs of the region. About 240 people were taken captive and sent to prisoners of war camps in Jordan, where they were held for about 10 months until an exchange took place. The territory was occupied by Jordan and the settlements were almost completely destroyed. Camps of the Jordanian army and a Palestinian refugee camp were set up in their territory. The Jewish settlements that were evacuated were re-established in Carmel (Nir Etzion), and in the south (Ein Zurim and Masu’ot Yitzchak in the area of Ashkelon and not far from them, Revadim).עם פרוץ מלחמת העצמאות, הערבים הטילו מצור על הגוש וניתקו את דרכי האספקה. שיירות שונות נשלחו אליהם, כולל שיירת הל”ה, שיירת נבי דניאל ושיירת העשרה, ולכל אחת סיפור טרגי משלה. יום לפני הכרזת המדינה, נפל כפר עציון. 242 חברי הקיבוץ ולוחמיו, נהרגו תוך כדי קרב. גם כמה עשרות לוחמים ואזרחים שנכנעו, נטבחו ע”י חיילי הלגיון הערב וערביי האזור. כ-240 איש נלקחו בשבי ונשלחו למחנות שבויים בירדן, שם הוחזקו כ-10 חודשים עד להחלפת שבויים. השטח נכבש ע”י ירדן והישובים נחרבו כמעט לחלוטין. בשטחם הוקמו מחנות של צבא ירדן ומחנה פליטים. הישובים היהודים שפונו, הוקמו מחדש בכרמל (ניר עציון), ובדרום (עין צורים ומשואות יצחק באיזור אשקלון ולא רחוק מהם, רבדים).  
As mentioned, after the Six Day War, the area was resettled. Today it has close to 20 places including the local council of Efrat and the city of Beitar Illit. Nearly 30,000 Israeli citizens live in the region, and it attracts many visitors for various reasons (tourism, studies, geo-politics and more). The symbol of Gush Etzion is the lone oak, a kind of “teary oak” (although almost certainly not the same oak from Genesis that is identified elsewhere) that stands to this day in the center of the Gush, and could be viewed from Israel before 1967 to mark the location of the abandoned settlements (Alon Shvut, “the oak of return”, one of the area’s villages is named after it). Despite what is heard in the news from time to time, it is possible and worthwhile to visit the area (all at traveler’s responsibility 😊). Next to that oak, there is a rest area with coffee, clean bathrooms, a promenade and further opportunities to learn more about the place and its people.כאמור, אחרי מלחמת ששת הימים, יושב האיזור מחדש. כיום יש בו קרוב ל-20 ישובים כולל המועצה המקומית אפרת והעיר ביתר עילית. חיים בו קרוב ל-30 אלף אזרחים ישראלים, והוא מושך מבקרים רבים מסיבות שונות (תיירות, לימודים, גאו-פוליטיקה ועוד). סמל גוש עציון הוא האלון הבודד, מעין “אלון בכות” (אם כי קרוב לודאי לא אותו אלון מספר בראשית המזוהה במקומות אחרים) שעומד עד היום במרכז הגוש, ואליו היו משקיפים מתחום ישראל לפני 1967 כדי לציין את מקומם של היישובים הנטושים (על שמו של האלון נקרא היישוב אלון שבות). למרות הנשמע בחדשות מידי פעם, אפשר וכדאי לבקר באיזור (באחריות המטייל 😊). ליד אותו אלון, יש פינת ישיבה עם קפה, שירותים נקיים, טילת והזדמנויות ללמוד עוד על המקום ואנשיו.  

ובנתיים, שבת שלום – and meanwhile, Shabbat Shalom


Herodion, Vine terraces of the renewing Gush Etzion, and The Oak at the heart of the region
הרודיון, טרסות הגפנים ועצי פרי של גוש עציון המתחדש, האלון של הגוש

Posted in Uncategorized | Leave a comment

Torah & Travel: Chukat – the changing leadership and a visit to Hor Ha-har

Posted on June 22, 2023 by Michal Kohane מיכל כהנא

פרשת חוקת – מנהיגות משתנה וביקור בהור-ההר

This week’s Torah portion, Chukat, opens with the complicated topic of The Red Heifer that fills chapter 19 and functions as a sort of “place holder” for the thirty-eight years in the middle of the journey, while chapter 20 according to tradition, begins in the 40th year of the journey and onward, to the entrance into the Land. The story it opens with, is Mei Meriva”, the water of quarrel, when Miriam, Moses and Aaron’s sister and a prophetess in her own right, dies, and the people complain about a lack of water. Gd commands Moses to speak to the rock so that it will bring out water for the People, and Moses strikes the rock. This is the point at which Gd declares that Moses and Aaron will not enter the Promised Land ” Because you did not trust Me enough to affirm My sanctity in the sight of the Israelite people, therefore you shall not lead this congregation into the Land that I have given them.” (Numbers 20:14).פרשת השבוע שלנו, פרשת חוקת מתחילה  בסוגיה ההלכתית המסובכת של הפרה האדומה הממלאת את פרק י”ט והמתפקדת כמעין “מחזיק מקום” לכך שלושים ושמונה השנים באמצע המסע, כשפרק כ’ לפי המסורת, מתחיל בשנה הארבעים של המסע ולקראת הכניסה לארץ. הסיפור הפותח בו הוא ענין מי מריבה כשמרים, אחות משה ואהרון ונביאה בפני עצמה, מתה, והעם מתלונן על מחסור במים. הקב”ה מצווה את משה לדבר אל הסלע כדי שיוציא מים עבור העם, ומשה מכה על הסלע. זו הנקודה בה ה’ מכריז שמשה ואהרון לא יכנסו ארץ המובטחת “יַ֚עַן לֹא־הֶאֱמַנְתֶּ֣ם בִּ֔י לְהַ֨קְדִּישֵׁ֔נִי לְעֵינֵ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לָכֵ֗ן לֹ֤א תָבִ֙יאוּ֙ אֶת־הַקָּהָ֣ל הַזֶּ֔ה אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר־נָתַ֥תִּי לָהֶֽם” (במדבר כ, יב).  
What exactly happened in the incident of hitting the rock? Is it because Moses hit the rock instead of talking to it? After all, water did come out! And what is Aaron’s business? And actually… was it even possible for Moshe and Aaron to enter Israel? Or is it time for new leadership? Chukat is actually the “watershed” that transforms us to a new stage in the journey of the People of Israel in the desert. This book begins with the organization of the camp, and because of that, first deals with the life of the individual – the metzora, the nazir, the sota. Then it moves on and deals with the conduct of the tribes and the people when dealing with themselves, internally: the desire to eat meat, the story of the spies, Korah and his mutiny against Moses. After we have clarified our internal affairs, we expand the circle and also encounter the nations of the world.מה בדיוק קרה באירוע של ההכאה בסלע? האומנם בגלל שהיכה משה את הסלע במקום לדבר אליו? הרי יצאו מים! ומה עניינו של אהרון? ובעצם… האם בכלל אפשר היה למשה ואהרון שיכנסו לארץ? או שהגיע הזמן למנהיגות חדשה? פרשת חוקת היא בעצם “קו פרשת המים” המעביר אותנו למהלך חדש במסע של עם ישראל במדבר. ספר במדבר מתחיל בארגון המחנה, ומתוך כך, קודם עוסק במסגרת חיי הפרט – המצורע, הנזיר, הסוטה. אחכ הוא עובר ועוסק בהתנהלות השבטים והעם כשהם מופנים כלפי פנים: הרצון לאכול בשר, סיפור המרגלים, עמידתו של קורח וכל עדתו מול משה. אחרי שבררנו את עניננו הפנימיים, אנחנו מרחיבים את המעגל ופוגשים גם את אומות העולם.  
In our portion, Chukat, the confrontation will first be on the political-military level, and in the portion after it, Balak, also in the spiritual dimension. Is there a message left here for today? Perhaps in order to build the nation, everyone must build himself, not in the egotistical sense, but as a complete person who knows their place in relation to their Gd, self and immediate relatives. After that, we must build ourselves as a people that functions together in harmony where everyone also knows their place and role in relation to the whole. And only then, can we successfully face the nations of the world. Perhaps some of the challenges we experience can be explained by the fact that we do things in a somewhat messy way, trying to arrange everything at once, personal, family, community, national, and no wonder we come across some challenges.בפרשה שלנו, חוקת, ההתמודדות תהיה קודם כל במישור הפוליטי-מדיני-צבאי, ובפרשה לאחריה, בלק, גם במימד הרוחני. האם נשאר כאן מסר לימינו? אולי כדי לבנות את האומה, על כל אחד לבנות את עצמו, לא במובן האגואיסטי, אלא כאדם שלם היודע את מקומו ביחס לאלוהיו, עצמו והקרובים המיידיים שלו. לאחר מכן, עלינו לבנות את עצמנו כעם שמתפקד ביחד בהרמוניה בו כל אחד גם יודע את מקומו ותפקידו ביחס לכלל. ורק אחר-כך, נוכל לעמוד מול אומות העולם בהצלחה? אולי אפשר להסביר את חלק מהאתגרים שאנו חווים בכך שאנחנו עושים דברים בצורה מבולגנת משהו, מנסים לסדר הכל בבת אחת, את האישי, משפחתי, קהילתי, לאומי, ולא פלא שנתקלים בקשיים.    
During the exodus of the people of Israel from Egypt to the Land, they had to pass through several nations. The first is Edom, a descendant of Esau. This is what the Torah says: “From Kadesh, Moses sent messengers to the king of Edom: “Thus says your brother Israel: You know all the hardships that have befallen us” (20:14). When Moshe asks for permission to pass through Edom, apart from calling him “brother”, It seems that the Torah uses the expression “And Moses sent.” Later, after several wars, when approaching the Land of Israel, it is said in the Torah: “Israel now sent messengers to Sichon king of the Amorites, saying”… (21:21). Who’s this “Israel” who sends messengers to Sichon?במהלך יציאת עם ישראל ממצרים לארץ הוא צריך לעבור דרך כמה עמים. הראשון הוא אדום, מצאצאיו של עשו. על כך אומרת התורה: וַיִּשְׁלַ֨ח מֹשֶׁ֧ה מַלְאָכִ֛ים מִקָּדֵ֖שׁ אֶל־מֶ֣לֶךְ אֱד֑וֹם כֹּ֤ה אָמַר֙ אָחִ֣יךָ יִשְׂרָאֵ֔ל אַתָּ֣ה יָדַ֔עְתָּ אֵ֥ת כׇּל־הַתְּלָאָ֖ה אֲשֶׁ֥ר מְצָאָֽתְנוּ”… (כ, יד). כשמשה מבקש רשות לעבור דרך אדום, מלבד הכינוי כלפיו, “אח”, נראה שהתורה משתמשת בביטוי “וישלח משה”. יותר מאוחר, אחרי מספר מלחמות, כשמתקרבים לארץ ישראל נאמר בתורה: ” וַיִּשְׁלַ֤ח יִשְׂרָאֵל֙ מַלְאָכִ֔ים אֶל־סִיחֹ֥ן מֶֽלֶךְ־הָאֱמֹרִ֖י לֵאמֹֽר”… (כא כא). מי זה “ישראל” ששלח מלאכים אל סיחון?  
In the Haftarah (Judges 11) it is told about Jephthah who receives the task of negotiating with the king of Ammon regarding the situation on the border between the tribes of Israel and Ammon. From this, they talk about those days when the Israelites left Egypt and crossed the eastern Jordan. The king of Ammon accuses Israel of taking his land, while Jephthah answers him and tells him that it was not so: “He said to him, “Thus said Jephthah: Israel did not seize the land of Moab or the land of the Ammonites. When they left Egypt, Israel traveled through the wilderness to the Sea of Reeds and went on to Kadesh. Israel then sent messengers to the king of Edom, saying, ‘Allow us to cross your country.’ But the king of Edom would not consent. They also sent a mission to the king of Moab, and he refused. So Israel, after staying at Kadesh” (Judges 11:15-17).  בהפטרה (שופטים יא) מסופר על יפתח שמקבל את המשימה להתדיין עם מלך עמון בענין המצב בגבול בין שבטי ישראל ועמון. מתוך כך, הם מדברים על אותם הימים בהם בני ישראל יצאו ממצרים ועברו בעבר הירדן המזרחי. מלך עמון מאשים את ישראל שלקחו את ארצו ואילו יפתח עונה לו ומספר לו שלא כך היה: וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ כֹּ֖ה אָמַ֣ר יִפְתָּ֑ח לֹֽא־לָקַ֤ח יִשְׂרָאֵל֙ אֶת־אֶ֣רֶץ מוֹאָ֔ב וְאֶת־אֶ֖רֶץ בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן׃ כִּ֖י בַּעֲלוֹתָ֣ם מִמִּצְרָ֑יִם וַיֵּ֨לֶךְ יִשְׂרָאֵ֤ל בַּמִּדְבָּר֙ עַד־יַם־ס֔וּף וַיָּבֹ֖א קָדֵֽשָׁה׃ וַיִּשְׁלַ֣ח יִשְׂרָאֵ֣ל מַלְאָכִ֣ים אֶל־מֶ֩לֶךְ֩ אֱד֨וֹם לֵאמֹ֜ר אֶעְבְּרָה־נָּ֣א בְאַרְצֶ֗ךָ וְלֹ֤א שָׁמַע֙ מֶ֣לֶךְ אֱד֔וֹם וְגַ֨ם אֶל־מֶ֧לֶךְ מוֹאָ֛ב שָׁלַ֖ח וְלֹ֣א אָבָ֑ה וַיֵּ֥שֶׁב יִשְׂרָאֵ֖ל בְּקָדֵֽשׁ (יא:טו-טז)  
Let us note that Jephthah, contrary to what is written in our Torah portion, does not say that it was Moses who sent the messengers, but Israel! And on this Rashi says (from Midrash Tanhuma): “These scriptures need each other; this one closes and this one open, as Moses is Israel and Israel is Moses, to tell you that the leader of the generation is like the whole generation because the leader is everything.”נשים לב שיפתח, בניגוד למה שכתוב בפרשה שלנו, לא אומר שמשה הוא ששלח את השליחים אלא ישראל! ועל כך אומר רש”י (שם מתוך מדרש תנחומא): “הכתובים הללו צריכים זה לזה זה נועל וזה פותח שמשה הוא ישראל וישראל הם משה, לומר לך שנשיא הדור הוא ככל הדור כי הנשיא הוא הכל”.  
Wow. The leader is the entire generation! And the transition from “Moses sent” to “Israel sent” reflects drawing near to the Land of Israel, when the leadership passes into the hands of the people as a whole. At the same time, we also learn in this Torah portion, that our great leaders die. Miriam at the beginning of Chukat; Aaron in the middle of it (20, 24-29), and Moshe, even if we hear about his death only at the end of the book of Deuteronomy, he’s told about it already in this portion. And why exactly here, and what does it have to do with the question of who sent the messengers?וואו. הנשיא הוא כל הדור כולו! והמעבר מ”וישלח משה” ל”וישלח ישראל” משקף את ההתקרבות לארץ ישראל, כשהמנהיגות עוברת לידי העם ככלל. במקביל, אנחנו גם לומדים בפרשה זו, שהמנהיגים הגדולים שלנו – מתים. מרים בתחילת הפרשה, אהרון באמצעה (כ, כד-כט), ומשה, גם אם נשמע על מותו רק בסוף ספר דברים, הרי הוא מתבשר על כך כבר בפרשה זו. ולמה דוקא כאן, ומה הקשר לשאלה מי שלח את השליחים?  
We’ll answer the question with what we asked at the beginning, what is so terrible about Moses striking the rock and not speaking to it? After all, we have a similar story in the book of Exodus (17:6-7), when, by the way, Moses was told to strike the rock, and in both cases, the people received their water, which they rightfully asked for! So what’s the matter here? It’s possible that the Torah wants to tell us that there are different ways to lead the nation, sometimes by force and sometimes by speech. The force was more appropriate towards the slaves who had just left Egypt, but the people approaching the land, the new generation that grew up in the desert, can no longer accept this kind of treatment. So when Moses struck the rock, it wasn’t that he performed any less of a miracle, but he showed that possibly, someone else was needed as a leader. Gd forbid that we value Moshe less, but even he, the humble and great man, who was privileged to speak with Gd directly, is reaching the end of his journey as the leader of the People.נענה בשאלה ששאלנו בתחילה, מה כל כך נורא בזה שמשה היכה את הסלע ולא דבר אליו? הלוא יש לנו סיפור דומה בספר שמות (יז, ו-ז), ששם אגב, נאמר למשה להכות את הסלע, ובשני המקרים, העם מקבל את המים שלו, שהוא בקש בצדק רב! אז מה הענין כאן? יתכן שהתורה רוצה להגיד לנו שיש אופנים שונים איך להנהיג את האומה, לפעמים בכוח ולפעמים בדיבור. הכוח התאים יותר כלפי העבדים שרק יצאו ממצרים, אך העם המתקרב לארץ, הדור החדש שגדל במדבר, כבר לא יכול לקבל מרות בצורה כזו. לכן כשמשה היכה את הסלע, זה לא שהוא עשה נס פחות יותר, אבל הוא הראה שיש צורך בדמות אחרת כמנהיג. לא חלילה שאנחנו מעריכים את משה פחות, אבל אפילו הוא, האיש הענו והגדול, שזכה לדבר עם הקב”ה ישירות, מגיע לסוף דרכו כמנהיג העם.  
In the Talmud (Bava Batra 75:a), it is said: “Moses’ face is like the sun, while Joshua’s face is like the moon.” On the surface, we may tend to prefer sunlight, but sunlight is also strong and bright and does not allow other lights to be seen. When entering the Land, we need a strong leader, but also one who leaves room for other “stars”, such as Joshua bin-Nun who was described as “moon face”.בתלמוד (בבא בתרא עה:א) נאמר: “פני משה כפני חמה, ופני יהושע כפני לבנה”. על פניו, יתכן שאנחנו נוטים להעדיף את אור השמש, אך אור השמש הוא גם חזק ובוהק ולא מאפשר לאורות אחרים להראות. בכניסה לארץ, יש לנו צורך במנהיג חזק, אך גם כזה שמשאיר מקום ל”כוכבים” אחרים, בדמות יהושע בן-נון שתואר “כפני לבנה”.  
Last summer, I had the privilege of taking a short trip to the eastern side of the Jordan, and for me everything was beautiful and moving. The very easy and comfortable (and smiling) crossing of the border that stood in stark contrast to my childhood experiences of a dangerous border, when we dug ditches at my grandparents’ house in a moshav under fear of an attack, was already a wow, and things only got better from there. Heading north from Aqaba towards the Dead Sea on the eastern side, passed through the area where the Israelites went in our portion, and indeed, I thought about them quite a bit (how would we look after three days in the desert without water…?). Besides the well-known tourist sites, Petra and Wadi Ram (the red rocks of the Edom), one of the most moving moments was when our guide waved his hand over a rocky peak, saying, “And there is Jabel Harun.” “Harun, you mean, Aaron”…? “Yes”.בקיץ שעבר, זכיתי לצאת לטיול קצר בעבר הירדן המזרחי, ועבורי הכל היה יפה ומרגש. עצם מעבר הגבול הקל והנוח (והחייכני) שעמד בניגוד חריף לחוויות ילדותי מגבול מסוכן, כשחפרנו שוחות אצל סבא וסבתא שלי במושב תחת חשש ממתקפה, כבר היה שיא, ומשם הדברים רק השתפרו. המסע צפונה מעקבה אל עבר ים המלח בצד המזרחי, עבר באיזור בו הלכו בני ישראל בפרשה שלנו, ואכן, חשבתי עליהם לא מעט (איך אנחנו היינו נראים אחרי שלושה ימים במדבר בלי מים… ?). מלבד אתרי התיירות המוכרים, פטרה וואדי רם (הסלעים האדומים של ממלכת אדום), אחד הרגעים המרגשים ביותר היה כשהמדריך הניף את ידו את פסגה סלעית, ואמר, “ושם נמצא ג’בל הארון”. “הארון? אתה מתכוון, אהרון”….? “כן”.  
And so stands Jabel Haroun – Mount Aaron the Prophet, steep and rocky, rising to a height of 1350m above sea level. From its summit there is a view of its entire surroundings, with its unique shape matches the nickname given to it in the Torah, “Hor Ha-har” (a mountain on / within a mountain). The place was identified as the burial place of Aaron the priest already in antiquity, and was first mentioned in the Book of Antiquities of the Jews (4, 4) and then in Eusebius’s Onomasticon (a list of biblical places from the 4th century CE). A building with a dome was built there that can be seen also, of course, from the west side (with help in the exact identification). Travelers, worshipers and visitors have been drawn to the place ever since, and since December 2019, Jewish access to the tomb has been renewed, an access that must be done with donkeys and on foot.וכך עומד לו ג’בל הארון – הר אהרון הנביא, התלול והסלעי, מתנשא לגובה 1350מ’ מעל פני הים. מפסגתו יש תצפית על כל סביבתו, כשצורתו היחודית תואמת את הכינוי שניתן לו בתורה, “הור ההר”. המקום זוהה כמקום קבורתו של אהרן הכהן כבר בעת העתיקה, ונזכר לראשונה בספר קדמוניות היהודים (ד, ד) ולאחר מכן באונומסטיקון של אוסביוס (רשימת מקומות תנכיים מהמאה הרביעית לספירה). במקום נבנה מבנה עם כיפה שאפשר לראות (עם עזרה בזיהוי המדויק) גם, כמובן, מצד מערב. מטיילים, מתפללים ומבקרים נמשכים למקום מאז ועד היום, ומדצמבר 2019, חודשה הגישה ליהודים לקבר, גישה שצריך לעשות עם חמורים וברגל.  
And of course, not far from there, there is also the slightly lower Mount Nebo or Har Ha’Avarim (817m above sea level), which also has a long history. The mountain also overlooks the Land of Israel, the Dead Sea, Jericho and on clear days – over eastern Samaria on its peaks, Jerusalem, Bethlehem and more, where according to tradition – perhaps – Moses was buried. Summer is not the most suitable season for a tour east of the Jordan river, and even so, a tour of Jordan – for those who haven’t done it, is recommended, doable and possible, and for those who have done it, surely want to come back and see more.וכמובן, לא רחוק משם, נמצא גם הר נבו או הר העברים הנמוך יותר (817מ’ מעל פני הים), שגם לו הסטוריה ארוכה. ההר משקיף גם הוא על ארץ ישראל, ים המלח, יריחו ובימים בהירים גם על מזרח השומרון על פסגותיו, ירושלים, בית לחם ועוד, שם לפי המסורת – אולי – נקבר משה. הקיץ היא לא העונה הכי מתאימה לסיור בעבר הירדן המזרחי, ואף על פי כן, סיור בירדן – למי שלא עשה, מומלץ כדאי ואפשרי, ומי שעשה, בודאי רוצה לחזור ולראות עוד.

ובנתיים, שבת שלום וקיץ נעים – and meanwhile, a peasant summer & Shabbat Shalom

Posted in Uncategorized | Leave a comment

“A bud came forth, and it sprouted almonds” – Torah & travel with Korach

Posted on June 15, 2023 by Michal Kohane מיכל כהנא

וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים – פרשת קורח

The Torah portion of Korah begins, as expected, with the story of Korah, a distant cousin of Moses, also from the tribe of Levi, who recruits Datan and Aviram from the tribe of Reuben, and 250 other leaders from the Israelites to rebel against Moses and Aaron’s leadership. After all, the rebels say: “Enough with you, for the whole congregation is holy, and Hashem is in their midst, and why do you raise yourselves above hashem’s people?” (Numbers 16:3). The midrash tries to answer what motivated Korah, is it because he thinks that perhaps Moshe invented some of the commandments? Or didn’t give Korach the role he deserved? Or maybe, it was Korah’s wife who pushed him to “advance his career”? While the midrash is celebrating, the Torah doesn’t refer to the matter, perhaps because it doesn’t matter: in the end, even though Moses was chosen by Gd, performed many miracles, led the people from slavery to freedom, and has already been with them for many months on a very complex journey, some of the people didn’t accept his leadership…. What a lesson for all future leaders who will come and want the People of Israel to cherish and respect them…!פרשת קורח מתחילה, כצפוי, בסיפורו של קורח, בן דוד רחוק של משה, גם הוא משבט לוי, המגייס את דתן ואבירם משבט ראובן, ועוד 250 מנהיגים מבני ישראל כדי להתמרד נגד מנהיגותם של משה ואהרון.  אחרי הכל, אומרים המורדים: “רַב לָכֶם, כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה’ וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'” (במדבר טז:ג). המדרש מנסה לענות מה הניע את קורח, האם זה מפני שלדעתו, אולי משה המציא חלק מהמצוות? או לא נתן לקורח את “ה”תפקיד שהגיע לו? או אולי, בכלל היתה זו אשתו של קורח שדחפה אותו “להתקדם”? בשעה שהמדרש חוגג, התורה לא מתייחסת לענין, אולי מפני שזה לא משנה: בסופו של דבר, למרות שמשה נבחר ע”י הקב”ה, עשה ניסים רבים, הנהיג והוביל את העם מעבדות לחירות, וכבר נמצא איתם חודשים רבים במסע מורכב מאד, חלק מהאנשים לא קבלו את מנהיגותו…. איזה שיעור לכל המנהיגים העתידיים שיבואו וירצו שעם ישראל יוקיר ויכבד אותם…!
Korach’s rebellion became a symbol of a dispute that is not for the sake of heaven, as it appears in Chapters of the Fathers (5:17): “Every dispute that is for the sake of heaven, is bound to stand. And that is not for the sake of heaven, will not stand. What is a dispute that is for heaven’s sake, this is a dispute between Hillel and Shammai. And a dispute that’s not for heaven’s sake, this is a dispute between Korah and his entire congregation.” It’s interesting to note, that instead of ending with the words “this is a dispute between Korah and his entire congregation,” the mishna should have ended with the words “this is a dispute between Korah and Moshe”! It turns out that the main dispute was internal, between Korah and his entire congregation.המחלוקת של קרח הפכה לסמל של מחלוקת שלא לשם שמים, כמו שמופיע בפרקי אבות (ה, יז): “כָּל מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. אֵיזוֹ הִיא מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ”. מעניין שבמקום להסתיים במילים “זו מחלוקת קורח וכל עדתו”, הרי המשנה היתה צריכה להסתיים במילים “זו מחלוקת קורח ומשה”! מסתבר שהמחלוקת העיקרית היתה של קורח וכל עדתו.
As we know, the earth opens its mouth and swallows Korah and his family and Dathan and Abiram, and the rest of the censers are burned by the fire that came from Gd, and still, the Moshe and Aaron’s leadership is challenged. Even after Gd’s decision is clearly displayed, the people continue to complain to Moses and Aaron with harsh words such as “You have killed God’s people”. In response to this, a plague breaks out, which Aaron stops by burning the incense.כידוע, האדמה פותחת את פיה ובולעת את קורח ומשפחתו ואת דתן ואבירם, ושאר מקטירי הקטורת נשרפים באש שיצא מאת ה’, ועדיין, מנהיגותם של משה ואהרון מאותגרת. גם אחרי שנראית החלטת הקב”ה בברור, העם ממשיך להתלונן למשה ולאהרן במילים קשות כמו “אתם המיתם את עם ה'”. בתגובה לכך פורצת מגפה, שאהרן עוצר על ידי הקטרת קטורת הסמים.
To further strengthen Aharon’s election, Gd commands to take twelve staffs, one for each of the tribal leaders, and put them in the Tent of Meeting. And behold, “And it came to pass on the morrow, and Moses came to the Tabernacle of the Testimony, and behold, a flower, that Aaron put down in the house of Levi, and a flower came forth, and a bud came forth, and it sprouted almonds” (Numbers 17:23). Gd commands to keep the staff near the Ark of the Covenant in the Tabernacle, and explains the role of the tribe of Levi, as the bearers of the temple (Levi) and the priesthood (sons of Aaron the priests). Later in the portion, we hear about halachic commandments related to this (such as gifts of the priesthood, teruma, firstborn and more).כדי לחזק עוד יותר את בחירתו של אהרן, מצווה ה’ לקחת שנים עשר מטות, מטה לכל נשיא מנשיאי השבטים ולשים אותם באוהל מועד.  והנה, “וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיָּבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל הָעֵדוּת וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים” (במדבר יז, כג). ה’ מצווה לשמור על המטה ליד ארון הברית במשכן, ומסביר את תפקיד שבט לוי, כנושאי המקדש (לוי) והכהונה (בני אהרון הכוהנים). כך גם בהמשך הפרשה אנחנו שומעים על ציווים הלכתיים הקשורים לכך (כמו מתנות הכהונה, תרומה, ביכורים ועוד).
The midrash enlightens us about its miracles and, lest we say, its peculiarities and also its lessons of the Temple (Vayikra Rabba 20,5): The Almighty said: Aaron’s sons were not likened to his staff! Aaron’s staff entered dry and came out moist, as it is said: “And a flower came forth and sprouted a bud” (Numbers 17:23). The wicked Titus entered the Holy of Holies and drew his sword in his hand, sharpened the veil and set it on fire. His sword was filled with blood, and he entered in peace and came out in peace. And Aaron’s sons went in to sacrifice, and came out burnt – “after the death of two of Aaron’s sons” (Leviticus 16:1).המדרש מאיר לנו על נסיו ושמא נאמר, מוזרויותיו וגם שיעוריו של המקדש (ויקרא רבה כ,ה): אמר הקב”ה: לא היו בניו של אהרן דומין למטהו! מטהו של אהרן נכנס יבש ויצא לח, שנאמר: “ויוצא פרח ויצץ ציץ” (במדבר יז, כג). טיטוס הרשע נכנס לבית קודש הקדשים וחרבו שלופה בידו, גידד את הפרוכת ויצתה חרבו מלאה דם, ונכנס בשלום ויצא בשלום. ובניו שלאהרן נכנסו להקריב, ויצאו שרופים – “אחרי מות שני בני אהרן” (ויקרא טז,א).
That is, it’s upside down: in our reading, the staff entered “dry” and exited “moist”, blooming and bearing fruit, whereas, at the dedication of the tabernacle, Nadav and Abihu, the sons of Aaron, entered the tabernacle “damp” (alive) and exited “dry” (burnt), compared to Titus , which according to the Sages, enters “dry”, spiritually, but walks around the Holy of Holies as if he were in his own home, does what he wants, hurts and destroys, and comes out “wet”, happy and at peace. This midrash also connects us a very private sadness, of Aaron and his sons, with a very national sadness, of the destruction of the Temple, as if there really isn’t a big difference between the two: losing two priests is also a national sadness, and seeing the Temple damaged, this is not something distant, but a private sadness in the hearts of each and every one. It is also implied that the order is not clear The world, but what is true is that despite everything, there is no “insurance”, and the sanctity of the place, time or even the order of worship do not necessarily protect against any trouble.כלומר, הפוך על הפוך: בפרשה שלנו, המטה נכנס “יבש” ויצא “לח”, פורח ובעל פירות, ואילו, בחנוכת המשכן,נדב ואביהוא בני אהרון נכנסו “לחים” (בחיים) למשכן ויצאו “יבשים” (שרופים), לעומת טיטוס, שמבחינת חז”ל, נכנס “יבש”, רוחנית, אבל מסתובב בקודש הקודשים כאילו הוא בביתו שלו, עושה מה שרוצה, פוגע ומחריב, ויוצא “לח”, שמח ובשלום. המדרש הזה גם מחבר לנו עצב פרטי מאד, של אהרון ובניו, עם עצב לאומי, של חורבן הבית, כאילו אין באמת הבדל גדול בין השניים: לאבד שנים מבני הכוהנים זה גם עצב לאומי, ולראות את המקדש פגוע, זהו לא משהו רחוק, אלא עצב פרטי בליבו של כל אחד ואחת. עוד משתמע, שלא ברורים סדרי העולם, אבל מה שכן, זה שלמרות הכל, אין “ביטוח”, וקדושת המקום, הזמן או אפילו סדר העבודה לא בהכרח מגינים מפני כל צרה שהיא.
Another Midrash (Tanhuma, Trumah, 11) mentions the cedars that Hiram, King of Tire, sent to Solomon for the construction of the temple: “Rabbi Levi said: When Solomon brought the ark into the Temple, all the trees and cedars there became moist, and bore fruit, as it is said: “those planted in the house of Gd, in the courts of our Gd they will flourish” (Psalms 92), and they would go on and make fruits and they were a great sustenance for the young priests, until Manasseh put the idol in the Holy of Holies and the Shekinah departed and the fruits dried up as it was said: “And the flower of Lebanon is withered” (Nahum 1,4).מדרש אחר (תנחומא, תרומה, יא) מזכיר את הארזים ששלח חירם מלך צור לשלמה למלאכת בית המקדש: “אמר ר’ לוי: כשהכניס שלמה את הארון לבית המקדש, הרטיבו כל העצים והארזים שהיו שם ועשו פירות, שנאמר: “שתולים בבית ה’ בחצרות אלהינו יפריחו” (תהילים צב), והיו הולכין ועושין פירות והם היו פרנסה גדולה לפרחי כהונה, עד שמנשה הכניס את הצלם בבית קדש הקדשים ונסתלקה השכינה ויבשו הפירות שנאמר: “ופרח לבנון אומלל” (נחום א).
A final midrash on this matter tells how these tribes’ staffs were created, that “Moses took one beam and cut it into twelve saws and said to them: You are all from one beam, lift your stick, and why did he do that? … Lest they say: His stick was moist and blossomed.” And the term “reward almonds” – reward for all those who worked hard for the tribe of Levi. And why almonds and not pomegranates and walnuts? Since Israel was likened to them. And the same staff was in the hand of every king until the Temple was destroyed, then it was put away. And the same staff will soon be in the hands of the Messiah King in our days.” … (in Numbers Rabbah, 18:23).מדרש אחרון בענין זה, מספר איך נוצרו המטות האלה של השבטים, ש”נטל משה קורה אחת וחתכה לשנים עשר נסרים ואומר להם: כולכם מקורה אחת, טלו מקלכם, ועל מה עשה כן? … שלא יאמרו: מקלו היה לח והפריח. “ויגמול שקדים” – גמל לכל מי שהיה שוקד על שבטו של לוי. ולמה שקדים ולא רימונים ולא אגוזים? לפי שנמשלו ישראל בהם. ואותו המטה היה ביד כל מלך ומלך עד שחרב בית המקדש ונגנז. ואותו המטה עתיד להיות ביד מלך המשיח במהרה בימינו”…. (במדבר רבה, יח,כג).
It is interesting that we have two opposite messages: one, to be a “one unified group”, as Jacob said when he parted from his sons on the eve of his death, out of a desire for connection, unity and full equality. And the other, to be each one a separate staff, even if it is sawn from one beam, gentle, thinner, flexible but also vulnerable, in itself, a kind of Moses’ method: unity that is also built on the agreement that there is a leadership, and there is a priesthood, and there are ‘chosen’ among the people and there is no situation that “the whole congregation is holy”, even though they also are…מעניין שיש לנו שני מסרים הפוכים: אחד, להיות ל”אגודה אחת”, כפי שאמר יעקב כשנפרד מבניו ערב מותו, מתוך רצון לחיבור, אחדות ושוויון מלא, והשני, להיות כל אחד מטה נפרד, גם אם הוא מנוסר מקורה אחת, עדין, דק יותר, גמיש אבל גם פגיע, בפני עצמו, מעין, שיטת משה: אחדות שבנויה גם על ההסכמה שיש הנהגה ויש כהונה ויש ‘נבחרים’ בעם ואין מצב ש”כל העדה כולם קדושים”, למרות שהם גם כן…
For our trip this week we will mention a few things. Let’s start with the place called “Shaked”, (Almond) which was established in 1981 in the northwestern Samaria, on a plateau in the mountainous area at an altitude of 436m above sea level, whose name was given because of the almond trees in the area. And together with it, Bitan Aharon, a moshav founded in 1933 between Hadera and Netanya, today right on Highway 2, the road between Haifa-Tel Aviv. Bitan Aharon is not named after Aharon the first high priest, but after Aharon (Archibald Jacob) Freiman, who was the head of the Zionist Organization in Canada, and a right hand to Yehoshua Hankin in the purchase of the land in the area. Among the few places in Israel named after a couple, we will find here, right next to him, a place called “Chavatzelet HaSharon”, named after his wife, Lily Freiman (Lily = chavatzelet), and after the common flower in the area. For the travelers among us, we will mention that every year around December, a fragrant and charming daffodil bloom takes place in the area.לטיול שלנו השבוע נזכיר כמה דברים. נתחיל בישוב “שקד”, שהוקם ב-1981 בצפון מערב השומרון, על רמה באיזור ההרי בגובה 436מ’ מעל פני הים, ושמו נקבע בגלל עצי השקד באיזור. ויחד איתו, ביתן אהרון, מושב שנוסד ב-1933 בין חדרה ונתניה, כיום ממש על כביש 2, חיפה-תל-אביב. ביתן אהרון לא נקרא ע”ש אהרון הכהן, אלא על שם אהרן (ארצ’יבלד ג’ייקוב) פריימן, שעמד בראש ההסתדרות הציונית בקנדה, ויד ימינו של יהושע חנקין ברכישת אדמות האיזור. בין המקומות הבודדים בארץ שנקראו ע”ש זוג, נגלה כאן, ממש לידו, את הישוב “חבצלת השרון”, ע”ש אשתו, לילי פריימן (לילי = חבצלת באנגלית), וע”ש הפרח הנפוץ באיזור. למטיילים בינינו נזכיר, שכל שנה בסביבות חודש דצמבר, מתקיימת באיזור פריחת נרקיסים ריחנית ומקסימה.
And if we’re talking about flowers, then we can’t help but mention the almond itself, which decorates and graces the Land around Tu Bishvat with its wonderful flowers. Almonds have deep roots and therefore can grow even in areas that don’t have a lot of rain. There are cultivated almond orchards in Israel with sweet almonds, and there are also wild almonds. It is important to note that the wild almonds are bitter, and contain a substance called amygdalin, which breaks down and forms cyanide which is a poison, therefore eating a large amount of bitter almonds is dangerous. The cultivated varieties contain large amounts of fat, protein, vitamins and minerals and have great nutritional value (a double message here too, when good and bad are hidden within the same fruit, which is often a fruit that represents the People of Israel?).ואם כבר בפריחה עסקינן, הרי שלא נוכל שלא לשוב ולהזכיר את השקד עצמו, שמקשט ומפאר את הארץ בסביבות טו בשבט בפרחים הנפלאים שלו. לשקד שורשים עמוקים ולכן יכול לגדול גם באיזורים שאין בהם הרבה גשמים. יש בארץ מטעי שקדים תרבותיים עם שקדים מתוקים, ויש גם שקדי בר. חשוב להזכיר שהזרעים של שקדי הבר הם מרים, ומכילים חומר שנקרא אמיגדאלין, המתפרק ויוצר ציאניד שהוא רעל, לכן אכילת כמות מרובה של שקדים מרים מסוכנת. הזנים התרבותיים מכילים כמויות גדולות של שומן, חלבון, ויטמנים ומינרלים ויש להם ערך תזונתי רב (גם כאן מסר כפול, כשטוב ורע מסתתרים בתוך אותו הפרי, שנזכר פעמים רבות כפרי שמייצג את עם ישראל?).
And just before saying goodbye for this week, we’ll also mention the Lufit Metzuya, or in its Latin name, Arisarum, known in Hebrew as  Ma-te Aharon = Aaron’s staff! Because of the bent staff coming out of the stem. The Lufit is common in the Mediterranean region and in Israel it is the only species of its kind. It is common in shrubland (Chapparral in CA), deserted fields, edges of gardens, in shade or full sun. The leaves of the plant appear already in autumn, and flowers last from October to April.  ורגע לפני שנפרד לשבוע זה, נזכיר גם את הלופית המצויה שנקראת גם בשם – מטה אהרון! בגלל המטה הכפוף מטה היוצא מן הגבעול. הלופית המצויה נפוצה באיזור הים התיכוני ובארץ היא המין היחיד מסוגה. היא נפוצה בבתות, מעזבות, שולי גינות, בצל או בשמש מלאה. עלי הצמח מופיעים כבר בסתו, והפריחה נמשכת מאוקטובר ועד אפריל.

שתהיה לנו שבת שלום – SHABBAT SHALOM

pictures below of the Lufit (from Wikipedia) and the almond tree (by me :-))

Posted in Uncategorized | Leave a comment

Torah & Travel: Caleb’s (and our) trip to Hebron

Posted on June 8, 2023 by Michal Kohane מיכל כהנא

תורה וטיולים, פרשת שלח לך: הטיול של כלב ושלנו לחברון

Actually, the Torah should have ended last week. At the end of the Book of Numbers, chapter 10, the journey from Egypt ended, and in just three days the Israelites will enter the Land, together with Moses and everyone. But then, in addition to the delays thus far, they really start to procrastinate, and event after event hinders them from continuing on their journey, expressing their hesitation and fear. The Israelites went from slow progress to stalling: initially they were supposed to leave Egypt and travel straight along the coastal road arriving in the Land within a few days, but when “[Gd] didn’t guide them through the land of the Philistines”, they had to detour through the desert, the Giving of the Torah, building the Tabernacle, and organizing the camp . Last week we heard that they ate the meat given to them, for a whole month, and waited with Miriam, who spoke badly about Moses. The story of the spies sent by Moses we encounter in this week’s Torah portion of Shelah-Lecha, is the crisis that postpones the entry of the People of Israel into the Land for forty years, determining that this will only happen when the entire generation that came out of Egypt, is replaced.בעצם, התורה היתה צריכה להסתיים בשבוע שעבר. בסוף ספר במדבר, פרק י’, תם המסע ממצרים ובעוד כשלושה ימים יכנסו בני ישראל לארץ, יחד עם משה וכולם. אלא אז, בנוסף לעיכובים עד כה, הם מתחילים ממש להתמהמה, ואירוע אחרי אירוע מעכב אותם מלהמשיך בדרך, מבטא את היסוסם ופחדם. בני ישראל עברו מהתקדמות איטית לעצירה: בתחילה היו אמורים לצאת ממצרים ולנסוע ישר בדרך החוף כשהם מגיעים תוך כמה ימים לארץ, אך כש”לא נחם [אלוהים] דרך ארץ פלישתים”, נאלצו לעשות עיקוף דרך המדבר, מתן תורה, בניית המשכן, וארגון המחנה. בשבוע שעבר שמענו שהם אוכלים במשך חודש את הבשר שניתן להם, ומחכים עם מרים שדברה סרה במשה. סיפור שליחת המרגלים ע”י משה רבינו, שאנחנו פוגשים בפרשת השבוע הזה, פרשת שלח-לך, הוא המשבר שדוחה את כניסת עם ישראל לארץ בארבעים שנה, וקובע שדבר זה יקרה רק שיתחלף כל הדור ההוא שיצא ממצרים.  
In the Torah, the sin of spies is mentioned twice, here and at the beginning of Deuteronomy, with each story completing what the other lacks. Who wanted to send the “spies”? Gd? Moses? The people? Who from amongst the people? One way or another, something similar to what happened in the sin of the Golden Calf happens here: out of their fear, everyone approaches Moshe in confusion, asking him to send representatives to check-out the Land. Moshe sends the future young leadership for a “Birthright” trip to the lLnd of their ancestors , to see ” what kind of country it is. Are the people who dwell in it strong or weak, few or many? Is the country in which they dwell good or bad? Are the towns they live in open or fortified? Is the soil rich or poor? Is it wooded or not? And take pains to bring back some of the fruit of the land.”—Now it happened to be the season of the first ripe grapes (Numbers 13:18-20).בתורה מוזכר חטא המרגלים פעמיים, כאן ובתחילת ספר דברים, כשכל סיפור משלים מה שמחסיר השני. מי רצה לשלוח את ה”מרגלים”? הקב”ה? משה? העם? מי בעם? כך או אחרת, קרה כאן דבר דומה למה שקרה בחטא העגל: מתוך פחדם, באו כולם בעירבוביה למשה בבקשה שישלח נציגים לתור את הארץ. משה שולח את המנהיגות הצעירה העתידית לטיול “תגלית” בארץ אבותם, לראות “אֶת־הָאָ֖רֶץ מַה־הִ֑וא וְאֶת־הָעָם֙ הַיֹּשֵׁ֣ב עָלֶ֔יהָ הֶחָזָ֥ק הוּא֙ הֲרָפֶ֔ה הַמְעַ֥ט ה֖וּא אִם־רָֽב׃ וּמָ֣ה הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁר־הוּא֙ יֹשֵׁ֣ב בָּ֔הּ הֲטוֹבָ֥ה הִ֖וא אִם־רָעָ֑ה וּמָ֣ה הֶֽעָרִ֗ים אֲשֶׁר־הוּא֙ יוֹשֵׁ֣ב בָּהֵ֔נָּה הַבְּמַֽחֲנִ֖ים אִ֥ם בְּמִבְצָרִֽים׃ וּמָ֣ה הָ֠אָ֠רֶץ הַשְּׁמֵנָ֨ה הִ֜וא אִם־רָזָ֗ה הֲיֵֽשׁ־בָּ֥הּ עֵץ֙ אִם־אַ֔יִן וְהִ֨תְחַזַּקְתֶּ֔ם וּלְקַחְתֶּ֖ם מִפְּרִ֣י הָאָ֑רֶץ וְהַ֨יָּמִ֔ים יְמֵ֖י בִּכּוּרֵ֥י עֲנָבִֽים” (במדבר יג:יח-כ).  
We don’t have their travel log. Whether the instructions weren’t clear enough or they really saw and experienced things that scared them, it seems that sometime, something, goes wrong. A hint of this is given below: “They went up and scouted the land… and (he) came to Hebron (ibid, 21-22): the beginning of the verse in the plural, when everyone went together, and if so, it should have been “and they came”! Who is going to Hebron alone? According to what is told in the Talmud (in Tractate Sota, 34, which we’ll read in a couple of weeks in the daily “daf-yomi”), this is Caleb, who was worried because of their bad advice, and withdrew from the group, wishing to go prostrate on his ancestors’ graves to ask for mercy for himself and the people.אין לנו את יומן המסע שלהם. בין אם ההוראות לא היו ברורות דיין או שהם באמת ראו וחוו דברים שהפחידו אותם, נראה שמתישהו, משהו, משתבש. רמז לכך מובא בהמשך: וַֽיַּעֲל֖וּ וַיָּתֻ֣רוּ אֶת־הָאָ֑רֶץ…. וַיָּבֹ֣א עַד־חֶבְרוֹן֒ (שם, כא-כב): תחילת הפסוק בגוף רבים, כשכולם הלכו ביחד, ואם כך, היה צריך להיות “ויבואו”! מי זה הולך לו לבדו לחברון? לפי המסופר בתלמוד (במסכת סוטה, דף לד, אותו נקרא בעוד כשבועיים בדף היומי), זהו כלב, שדאג בגלל עצתם הרעה, ופרש מהקבוצה כשהוא מבקש ללכת להשתטח על קברי אבות כדי לבקש רחמים על עצמו על העם.  
How does the Midrash in the Talmud know that it is actually Caleb? In the version in the book of Deuteronomy (1:36) it says: “none except Caleb son of Jephunneh; he shall see it, and to him and his descendants will I give the land on which he set foot, because he remained loyal to Hashem”…. And where is “the land that he walked through”? In the book of Judges offers (1:20): “They gave Hebron to Caleb, as Moses had promised; and he drove the three Anakites out of there”.איך יודע המדרש בתלמוד שזה דוקא כלב? בגרסא בספר דברים כתוב: זֽוּלָתִ֞י כָּלֵ֤ב בֶּן־יְפֻנֶּה֙ ה֣וּא יִרְאֶ֔נָּה וְלֽוֹ־אֶתֵּ֧ן אֶת־הָאָ֛רֶץ אֲשֶׁ֥ר דָּֽרַךְ־בָּ֖הּ וּלְבָנָ֑יו יַ֕עַן אֲשֶׁ֥ר מִלֵּ֖א אַחֲרֵ֥י ה’׃   ואיפה “הארץ אשר דרך בה”? בספר שופטים נאמר (א:כ): וַיִּתְּנ֤וּ לְכָלֵב֙ אֶת־חֶבְר֔וֹן כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֣ר מֹשֶׁ֑ה וַיּ֣וֹרֶשׁ מִשָּׁ֔ם אֶת־שְׁלֹשָׁ֖ה בְּנֵ֥י הָעֲנָֽק.  
According to the Torah (13:22): … in Hebron… lived Ahiman, Sheshai, and Talmai, the Anakites (perhaps giants).—Now Hebron was founded seven years before Zoan of Egypt.— Who are the “Anakites” and who cares that Hebron was founded before Zoan? The Talmud continues (Sota 34:b): The verse continues to state about Hebron: “And Ahiman, Sheshai, and Talmai, the children of Anak, were there” (Numbers 13:22). Ahiman was called by this name because he was the most skilled [meyumman] among his brothers. Sheshai was called by his name because he would turn the land that he treaded upon into ditches [sheḥatot] due to his large dimensions. Talmai was called this because he would turn the land that he treaded upon into furrows upon furrows [telamim] due to his weight. Alternatively, their names signify another matter: Ahiman is the one who built the city of Anat. Sheshai built the city of Alush. Talmai built the city of Talbush. The verse describes them as “the children of Anak” because they were so tall and large that it appeared as if they were wearing [ma’anikin] the sun as a necklace due to their height.לפי התורה, בחברון היו ילידי הענק: “וְשָׁ֤ם אֲחִימַן֙ שֵׁשַׁ֣י וְתַלְמַ֔י יְלִידֵ֖י הָעֲנָ֑ק וְחֶבְר֗וֹן שֶׁ֤בַע שָׁנִים֙ נִבְנְתָ֔ה לִפְנֵ֖י צֹ֥עַן מִצְרָֽיִם” (במדבר יג,כב). מי הם יליד הענק, ומה זה משנה שחברון נבנתה לפני צען מצרים? הגמרא ממשיכה (סוטה לד:ב): על חברון מסופר באותה פרשה “ושם אחימן ששי ותלמי ילידי הענק“ (במדבר יג, כב). ומבארים את פשר השמות: “אחימן” נקרא כך מפני שהוא מיומן (זריז ומוצלח) שבאחיו, “ששי” — שמשים את הארץ כשחתות (בורות) בהליכתו, מפני גודלו, “תלמי” — שמשים את הארץ תלמים תלמים בהליכתו, מפני כובדו.   דבר אחר: “אחימן” — הוא זה שבנה את העיר ענת, “ששי” — בנה את אלש, “תלמי” — בנה את תלבוש. “ילידי הענק” — שמעניקין חמה בקומתן, שהם גבוהים כל כך שנראים כאילו החמה היא ענק לצווארם.  
The continuation of the verse states: “Now Hebron was built seven years [shanim] before Zoan of Egypt [Mitzrayim]” (Numbers 13:22). The Gemara asks: What is the meaning of the phrase “was built”? If we say that it was actually built seven years before Zoan, would a person build a house for his younger son before he builds one for his older son? Canaan was the youngest son of Ham, as it is written: “And the sons of Ham: Cush, and Mizraim, and Put, and Canaan” (Genesis 10:6). How then could Hebron, a city in the land of Canaan, have been built before Zoan, a city in the land of Egypt, occupied by the descendants of Mizraim?על מה שנאמר עוד “וחברון שבע שנים נבנתה לפני צוען מצרים“ (במדבר יג, כב), שואלים: מאי [מה פירוש] “נבנתה”? אילימא [אם תאמר] כי נבנתה ממש, וכי אפשר אדם בונה בית לבנו קטן קודם שבונה לבנו גדול?! דכתיב [שנאמר]: “ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען “(בראשית י, ו) וכנען הלא היה הבן הקטן, וכיצד נבנתה עירו לפני עירו של מצרים?
Rather, the meaning of the verse is that Hebron was seven times more fruitful [mevunna] than Zoan. And there is no stonier land in Eretz Yisrael than Hebron. This is evident because they would bury the dead there, just as the forefathers were buried there. This was done only in land that was not suitable for agriculture. And of all the lands, there is none of a higher quality than the land of Egypt, as it is stated: “Like the garden of the Lord, like the land of Egypt” (Genesis 13:10). And there was no higher-quality land in all of the land of Egypt than Zoan, as it is written with regard to Pharaoh’s ministers, who would certainly have lived on the finest land in the country: “For his princes are in Zoan” (Isaiah 30:4). And even so, Hebron was seven times more fruitful than Zoanאלא הכוונה היא שהיתה מבונה (פוריה יותר) על אחד משבעה (פי שבע) בצוען. ואין לך מקום שיש בו טרשים בכל ארץ ישראל יתר מחברון, והראיה לדבר: משום דקברי [שקוברים] בה שיכבי [מתים] וזהו דבר הנעשה בקרקע שאינה ראויה לעיבוד, ולכן שם הוא מקום קבורת האבות. ואין לך מעולה בכל הארצות יתר מארץ מצרים, שנאמר: “כגן ה’ כארץ מצרים” (בראשית יג, י), ואין לך מעולה בכל ארץ מצרים יתר מצוען, וראיה לדבר, ממה דכתיב [שנאמר]: “כי היו בצען שריו” (של פרעה מלך מצרים) (ישעיה ל, ד) ובודאי במקום המובחר שבמדינה היו יושבים, ואפילו הכי [כך] חברון מבונה אחד משבעה בצוען.  
The Gemara asks: But is the land in Hebron in fact stony? But isn’t it written: “And it came to pass at the end of forty years, that Absalom said to the king: I pray, let me go and pay my vow, which I have vowed to the Lord, in Hebron” (II Samuel 15:7)? And Rav Avya says, and some say that it was Rabba bar bar Ḥanan: This means that Absalom went to bring sheep specifically from Hebron. And it is taught in a baraita (Tosefta, Menaḥot 9:3): One must bring the choicest animals to the Temple as offerings. Rams are brought from Moab, and sheep are brought from Hebron. This indicates that Hebron has rich land where fat and healthy sheep are raised. The Gemara answers: From this very source it can be proven that Hebron is not suitable for agriculture. Since the earth there is thin, it produces only grass for grazing and fattens the livestock (translation from Sefaria).ושואלים: וחברון מקום טרשים הוי [היא]? והא כתיב [והרי נאמר]: “ויהי מקץ ארבעים שנה ויאמר אבשלום אל המלך אלכה נא ואשלם את נדרי אשר נדרתי לה’ בחברון “(שמואל ב טו, ז), ואמר רב אויא ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רבה בר בר חנן: שהלך אבשלום להביא כבשים מחברון דווקא. ותניא [ושנויה ברייתא] שמביאים למקדש קרבנות מן המובחר ביותר, אילים מביאים ממואב, כבשים מביאים מחברון, משמע שהארץ בחברון היא טובה, שמגדלת כבשים שמנים! ומשיבים: מינה [ממנה], מתוך קושיה זו עצמה אנו מוצאים ראיה לדבר, שכן איידי דקלישא ארעא עבדה רעיא ושמן קניינא [מתוך שקלושה היא האדמה ואינה עמוקה, הריהי מוציאה רק עשב למרעה ומשמין המקנה] (התרגום מאתר ספריא)  
Hebron, located in the Judean Mountains, about 35 km south of Jerusalem and at an altitude of 927 m above sea level, is one of the oldest cities in the world that have been inhabited almost continuously. According to our tradition, Hebron is also called the “City of the Forefathers”, where the Cave of the Patriarchs is located, which Abraham bought, and where the fathers and mothers of the nation were buried (Adam and Eve, Abraham and Sarah, Isaac and Rebekah, Jacob and Leah). According to the midrash, the place was considered bad for agriculture and was probably assigned to burials even before, which is consistent with the finding of about 3000 (!) burial caves in the area. After Abraham, Isaac and Jacob also lived in Hebron, and during the settlement period, it was declared one of the cities of refuge.חברון, השוכנת בהרי יהודה, כ-35קמ דרומית לירושלים ובגובה 927מ’ מעל פני הים, היא אחת הערים העתיקות בעולם המאוכלסות כמעט באופן רצוף. לפי המסורת שלנו, חברון נקראת גם “עיר האבות”, שם נמצאת מערת המכפלה, אותה קנה אברהם אבינו, ובה נקברו אבות ואימהות האומה (אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה). לפי המסופר במדרש, המקום נחשב גרוע לחקלאות וכנראה הוקצה לקבורה עוד קודם, דבר שתואם את מציאתן של כ-3000 (!) מערות קבורה באיזור. לאחר אברהם, גם יצחק ויעקב ישבו בחברון, ובתקופת ההתנחלות, היא הוכרזה כאחת מערי המקלט.  
Its original name in the Bible was Kiryat Arba after the name of the owner of the place, “Arba” who was the greatest man among the Anakites or perhaps – giants” (Joshua 14-15). The origin of the name “Hebron” is from the root H.B.R. – to unite, come together, connect, perhaps also forge a covenant. In Arabic The city is called “Al-Khalil” after Abraham, who in Arabic is known as Khalil Allah, Khalil being friend – or the one who’s connected with – Gd.שמה המקורי במקרא היה קרית ארבע על שמו של בעל המקום, “ארבע” שהיה האדם הגדול בענקים” (ספר יהושע יד-טו). מקור השם “חברון” בשורש ח.ב.ר – לחבור, להתאגד, אולי גם ליצור ברית. בערבית נקראת העיר “אל-ח’ליל” על שמו של אברהם שנקרא בערבית ח’ליל אללה, ידיד – או חבר – האל.  
Hebron was one of the largest cities during the Iron Age in the Land of Israel, and King David’s 1st capital for about seven years. Despite the ups and downs, Hebron remained for hundreds (and thousands) of years one of the four holy cities, along with Jerusalem, Safed and Tiberias. In the 16th century, a community of Jewish immigrants from Spain developed there, and at the end of the 19th century, many Jews arrived in the city, establishing it further. In the events of 1929, 67 of the city’s Jews were murdered here and the rest abandoned it. The settlement was later rebuilt by the remnants of the survivors, but the latter were forced to leave the city with the establishment of the State of Israel.חברון היתה אחת הערים הגדולות בתקופת הברזל בארץ ישראל, והיא שמשה כבירתו הראשונה של דוד המלך במשך כשבע שנים. למרות העליות והירידות, חברון נשארה במשך מאות (ואלפי) שנים אחת מארבע ערי הקודש, יחד עם ירושלים, צפת וטבריה. במקום התפתחה במאה ה-16 קהילה של יוצאי יהדות ספרד ובסוף המאה ה-19, הגיעו לעיר יהודים רבים שביססו את הישוב בה. במאורעות תרפ”ט (1929) נרצחו כאן 67 מיהודי העיר והשאר נטשו אותה. היישוב שוקם אחר כך על ידי שרידי הניצולים, אך אחרוניהם נאלצו לעזוב את העיר עם הקמת מדינת ישראל.

Today Hebron is divided in accordance with the Oslo and Hebron Accords into area H1 (Palestinian Authority, with approximately 200,000 Palestinian residents and zero Jewish residents) and H2 (Israeli authority, with approximately 40,000 Palestinian residents and approximately 1,000 Jewish residents). In 2017, UNESCO decided to recognize the old city of Hebron as a “World Heritage Site”.
Despite what the news sounds like, it’s possible to visit the Cave of the Patriarchs in Hebron without special permits and preparations. You can reach the place by public transportation or by private car, from the north (from Jerusalem) or the south (Beer Sheva-Arad area). You can also take a guide for the day and gain a deeper understanding of the place and the area.		כיום חברון מחולקת בהתאם להסכמי אוסלו וחברון לאיזור H1 (רשות פלסטינית, עם כ-200,000 אלף תושבים פלסטינים ואפס תושבים יהודים) ו-H2 (ישראל, עם כ-40,000 תושבים פלסטינים וכ-1000 תושבים). ב-2017 החליט ארגון אונסק”ו להכיר בעיר העתיקה של חברון כ”אתר מורשת עולמית”.
למרות הנשמע החדשות, אפשר לבקר במערת המכפלה בחברון בלי אישורים והכנות מיוחדות. אפשר להגיע למקום בתחבורה ציבורית או ברכב פרטי, מצפון (מירושלים) או דרום (איזור באר שבע-ערד). אפשר גם לקחת מדריך ליום ולהרויח הבנה עמוקה יותר על המקום והאיזור.  

שבת שלום SHABBAT SHALOM!

Posted in Uncategorized | Leave a comment

Torah & Travel: Be’ha’alot’cha: going up, bringing light and seeing a beautiful view

Posted on June 1, 2023 by Michal Kohane מיכל כהנא

תורה וטיולים: פרשת בהעלותך: לעלות, להדליק אור ולראות נוף יפיפה!

Last week we received a painful reminder of a non-ideal situation: outside of Israel (“the sea countries”, as the Talmud calls them) there were two day of Shavu’ot, while in Israel – only one day. You might say, it’s a common thing, that abroad they celebrate two days of the holidays (every holiday except Yom Kippur), while in Israel we celebrate one day (every holiday, except Rosh Hashanah), but this time, the first day of Shavu’ot – was Friday, and the second day – Sabbath. The day after the holiday, the communities of Eretz Yisrael returned to read the regular Torah portion, and those abroad – where it was still a holiday, read more of the special Torah reading for Shavu’ot. That is, a gap was wedged between the Jewish communities, when from now on, for a month, we will not read the same Torah portion (abroad will one behind), until July 1st (Shabbat Balak / Chukat – BalaK) when 2 portions will be read abroad, to catch us up. Yes, our calendar is set for such situations, and yet, it’s a reminder of the tragedy and the division within our people: here, after two thousand years… we could return and live in the Land, “go up into it with joy”, as it is said in the prayer, and engage in the work for which we… but we do not come, And the redemption is not complete. Coincidentally – or not – this hesitation is somewhat parallel to our parsha of the week.בשבוע שעבר קבלנו תזכורת כואבת למצב לא-אידיאלי: בחוצלארץ (“במדינות הים”) היו שני ימי חג לשבועות, בעוד שבארץ – רק יום אחד. תגידו, הרי זה דבר שבשגרה, שבחוצלארץ חוגגים שני ימי חג (בכל חג חוץ מיום כיפור), בעוד שבארץ חוגגים יום אחד (בכל חג, חוץ מראש השנה), אלא שהפעם, היום הראשון של החג – היה יום ששי בשבוע, והיום השני – שבת. למחרת החג, חזרו קהילות ארץ ישראל לקרוא את פרשת השבוע הרגילה ובחוצלארץ, שם עדיין היה חג, קראו את קריאת התורה המיוחדת לחג. כלומר, פער נפער בין קהילות עם ישראל, כשמעכשיו, למשך חודש, לא נקרא את אותה פרשה (חוצלארץ תהיה פרשה מאחור), עד ה-1 ביולי (שבת בלק / חוקת-בלק) כשבחו”ל יקראו שתי פרשות. כן, לוח השנה שלנו ערוך גם למצבים כאלה, ועדיין, יש בכך תזכורת לטרגדיה ולפיצול בעם שלנו: הנה, אחרי אלפיים שנות… יכולנו לחזור ולחיות בארץ, “לעלות לתוכה בשמחה”, כפי שנאמר בתפילה, ולעסוק במלאכה שלשמה… אך אנחנו לא באים, והגאולה אינה שלמה. באופן מקרי -או לא – ההיסוס הזה קצת מקביל לפרשת השבוע שלנו. 
In Israel, we read this week “Beha’a lot’cha”, the 3rd in the book of Numbers. It begins with the completion of the preparations for the journey through the Sinai desert to the Land of Israel, the invitation to Aaron to light the menorah, and the entrance of the Levites into their work in the Tabernacle. After that, Pesach Sheni celebrations are set, and we are introduced to the Trumpets. We also witness a significant conversation between Moshe and his father-in-law, who until now we have known as Yitro and here is named Hovav ben Re’u’el, and the section of “and when they journied…” which is enclosed with two opposite Hebrew letters – Nun. These two nuns seem to create a buffer between the first part of the journey from Egypt, from the book of Exodus till here, and between what will come from here on, including complaints about the food, the meat, the “spoiled” bread, the water, Moshe’s relationship with his wife, his leadership style, and later, also the Land we are supposed to reach, something that leaves us in the desert for almost 40 more years.בארץ השבוע נקרא את פרשת “בהעלותך”, השלישית בספר במדבר. היא מתחילה בסיום ההכנות לקראת היציאה למסע במדבר סיני אל עבר ארץ ישראל, הזמנת אהרון להדליק את המנורה, וכניסת הלוויים לעבודתם במשכן. לאחר מכן, נקבעות חגיגות פסח שני, ומסופרת לנו פרשת החצוצרות. עוד אנחנו עדים לשיחה משמעותית בין משה לחותנו, שעד כה הכרנו כיתרו וכאן מכונה חובב בן רעואל, ונאמרת פרשת “ויהי בנסוע…” הסגורה בשני אותיות נון הפוכות. שתי הנונים האלה כמו יוצרים חיץ בין החלק הראשון של המסע ממצרים, מספר שמות ועד הנה, ובין מה שיבוא מכאן והלאה, כולל תלונות על האוכל, הבשר, הלחם “הקלוקל”, המים, יחסיו של משה עם אשתו, סגנון המנהיגות שלו, ובהמשך, גם הארץ אליה אנחנו אמורים להגיע, דבר שמשאיר אותנו במדבר עוד כמעט 40 שנה.   
Indeed, the Torah should have ended in the middle of this portion (Numbers 10,34), and if a fifth book had been needed, it could have included the two verses between the “nuns” (Numbers 10, 35-36), and that was it. We were three days away from the Land! A few more steps and we have arrived! The long journey is coming to an end! Moses can enter the promised land, and so much trouble can be spared!אכן, בעצם התורה היתה צריכה להסתיים באמצע הפרשה הזו (במדבר פרק י,לד), ולו היה צורך בספר חמישי, הוא יכל לכלול את שני הפסוקים בין הנונים (במדבר י, לה-לו), וזהו. היינו במרחק שלושת ימים מהארץ! עוד כמה צעדים והגענו! המסע הארוך מגיע לקיצו! משה יכול להכנס לארץ המובטחת, וכל כך הרבה צרות יכולות להחסך! 
But it turns out, as in Paul Simon’s poem, “You know the nearer your destination, The more you’re slip slidin’ away”…. as if, precisely at this critical moment, when we are really, really on the brink, the danger arises that something inside us, often unknown and unconscious, will stop us. Different voices arise within us: basically, we say to ourselves, right, it’s really nice, the whole idea of aliya to Israel, there are beautiful beaches, and I also really like falafel, and yet, we need to be more reasonable. And not proceed recklessly. And these flights are quite a nightmare. And the drivers in Israel, are terrible. And the weather, is hot and sticky. And the politics. And the economy. And the security. And this idea, that we should all be right here, in one place… why not Brooklyn? Or Los Angeles?? Yes, I have second thoughts…. maybe it was a bit rushed. To think it is possible. Needed Maybe we should wait on that…אך מסתבר, כמו בשירו של פאול סיימון, ככל המטרה מתקרבת, היא גם מתחמקת, כאילו, דוקא ברגע הקריטי הזה, כשאנחנו ממש ממש על סף, קימת הסכנה שמשהו בתוכנו, לעיתים קרובות בלתי ידוע ובלתי מודע, יעצור מבעדנו. קולות שונים עולים בתוכנו: בעצם, אנחנו אומרים לעצמנו, נכון, זה באמת נחמד, כל ענין העליה לארץ, יש חופים יפים, וגם אני מאד אוהב פלאפל, ובכל זאת, צריך להיות יותר שקול. ולא לנהוג בפזיזות. והטיסות האלה די סיוט. והנהגים בארץ, נורא ואיום. ומזג האויר, חם ודביק, והפוליטיקה. והכלכלה. והבטחון. וכל הרעיון הזה, שכולנו צריכים להיות דוקא כאן, במקום אחד… למה לא ברוקלין? או לוס אנג’לס?? כן, יש לי השגות…. אולי זה היה קצת נמהר. לחשוב שאפשר. שצריך. אולי כדאי שנחכה עם זה…   
Our Torah portion, Beha’a lot’cha, hides in its name – aliya, going up, a sort of, walking against the current, a challenge. Here it is said: “Speak to Aaron and say to him, “When you mount the lamps, let the seven lamps give light at the front of the Menora.” (Numbers 8:2). The sages say that when Aaron saw how the Mishkan was being filled with activities, where everyone has a role, he was almost insulted: ‘What will I do’? ‘Don’t worry’, explains Rashi based on the midrash, ‘you will bring light, you will be the one to light the menorah, the lighting that will call “aliya”’ .הפרשה שלנו, בהעלותך, מחביאה בשמה – עליה, מעין, הליכה נגד הזרם, אתגר. כאן נאמר: דַּבֵּר֙ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן וְאָמַרְתָּ֖ אֵלָ֑יו בְּהַעֲלֹֽתְךָ֙ אֶת־הַנֵּרֹ֔ת אֶל־מוּל֙ פְּנֵ֣י הַמְּנוֹרָ֔ה יָאִ֖ירוּ שִׁבְעַ֥ת הַנֵּרֽוֹת (במדבר ח:ב). חז”ל מספרים שכשראה אהרון איך המשכן מתמלא עשיה בה לכל אחד יש תפקיד, כמעט נעלב: מה אעשה? אל תדאג, מסביר רש”י בהתבסס על המדרש, אתה תביא אור, אתה תהיה זה שידליק את המנורה, הדלקה שתקרא “עליה”.   
The menorah was built in a way that would please the viewer – the buttons, the cups, the flowers. Is there room for beauty in the Tabernacle and the Temple, or is it all just a matter of spirituality? We know of sages who were handsome and those who were ugly. Even in prayer, in the blessing of reading the Shema, it is said: “Truth… and beauty”.המנורה נבנתה באופן שימצא חן בעיני רואיה – הכפתורים, הגביעים, הפרחים. האם יש מקום ליופי במשכן ובמקדש, או שהכל הוא רק ענין של רוח? ידוע לנו על חכמים שהיו יפה-תואר ועל כאלו שהיו מכוערים. גם בתפילה, בברכת קריאת שמע, נאמר: “אמת… ויפה“.   
In a world where what’s really important is the connection to G-d, what does beauty matter? “It is not beauty (yofi), but character (ofi)” we were told in our childhood (and written in our memory scrapbooks…), then why does the Torah mention the beauty of Rachel and Esther, the Midrash – the beauty of Sarah? The Bible speaks of the beauty of the king, the Talmud – mentions the beauty of Rabbi Yochanan, the ugliness of Rabbi Yehoshua ben Hananiah, who added that it is appropriate for sages to be ugly. And what about the beautiful sages, asks the Gemara with a smile? And replies in the name of Rabbi Yehoshua: If they were ugly, they would be even wiser.בעולם שבו מה שבאמת חשוב זה הקשר לקב”ה, מה משנה היופי? “לא היופי כי אם האופי”, אמרו לנו בילדותנו (וכתבו ב”ספר הזכרונות”…), אם כך, למה מזכירה את התורה את יופין של רחל ואסתר, המדרש – את יופיה של שרה? התנכ מדבר על יופיו של המלך, התלמוד – מזכיר את יופיו של רבי יוחנן, את כיעורו של רבי יהושע בן חנניה, שהוסיף ואמר, שראוי שחכמים יהיו מכוערים. ומה על החכמים היפים, שואלת שם הגמרא בחיוך? ועונה בשמו של רבי יהושע: לו היו מכוערים, היו עוד יותר חכמים. 
The Talmud (Brachot 5) tells that once when Rabbi Yochanan fell ill, Rabbi Elazar came to visit him, and sat with him and wept. Why are you crying? Rabbi Yochanan asks, is it because of the Torah that you didn’t study, or because you didn’t get more assets? Rabbi Elazar answers him: I weep for this beauty of Rabbi Yochanan, as it is said, ‘whoever wants to see his beauty, should bring a pure silver cup and fill it with red pomegranate seeds and decorate it with a wreath of a red rose on his mouth and place it between sun and shade, and the same glow is about the beauty of Rabbi Yohanan is’ (Bava Metzia 84:a), and all this, will decay in the dust. Rabbi Yochanan said to him: You are right, this is really worth crying over, and they both weptהתלמוד (ברכות ה’) מספר שפעם כשחלה רבי יוחנן, בא רבי אלעזר לבקר אותו, וישב אצלו ובכה. על מה אתה בוכה? שואל רבי יוחנן, האם על תורה שלא למדת, או מפני שלא זכית ליותר נכסים? עונה לו רבי אלעזר: אני בוכה על היופי הזה של רבי יוחנן, שנאמר, ‘שמי שרוצה לראות את יופיו, יביא כוס כסף צרוף וימלאנו גרעינים של רימון אדום ויעטר כליל של ורד אדום על פיו ויניחנו בין חמה לצל, ואותו זוהר מעין יופיו של רבי יוחנן הוא’ (בבא מציעא פד:א), וכל זה, עתיד לבלות בעפר. אמר לו רבי יוחנן: אתה צודק, על זה באמת ראוי לבכות, ובכו שניהם. 
This is a well-known and lovable legend, but also very puzzling: Why are two sages sitting there and crying over the beauty of one of them who is going to decay away in the dirt? The Maharsha explains that Rabbi Yochanan’s beauty expressed something of the remnant of Jerusalem’s glory from the time of the Temple, a time when there was a unity between holiness and beauty. His death, therefore, beyond sadness for the loss of a great person, also symbolizes the end of this period, and the transition to a difficult and terrible exile. From here on, for hundreds of years, beauty will be given to the nations of the world, while we remain with holiness and spirituality in isolation from the world of beauty. And behold, as much as we return to ourselves, as a Nation, beauty begins to return, even in the people, whose stature erects and their faces – light up (who dreamed in the Middle Ages that one day, there will be a World Beauty Queen from Israel?), and also in the Land itself, in its nature and places – more and more.זו אגדה מוכרת וחביבה, אך גם תמוהה מאד: מה פתאום יושבים להם שני חכמים ובוכים על יופיו של אחד מהם שעתיד להתבלות בעפר? המהרש”א מסביר שיופיו של רבי יוחנן ביטא משהו משארית התפארת של ירושלים מתקופת בית המקדש, תקופה שבה היתה אחדות בין קודש ויופי. מותו, אם כך, מעבר לעצב על אובדן אדם גדול, גם מסמל את סוף התקופה הזו, והמעבר לגלות קשה ואיומה. מכאן ואילך, במשך מאות שנים, היופי ינתן לאומות העולם, ואילו אנחנו נשאר עם קודש ורוחניות בניתוק מעולם היופי. והנה, כמה שאנחנו חוזרים לעצמנו, כעם, היופי מתחיל לחזור, גם אצל האנשים, שקומתם מזדקפת ופניהם מאירות (ומי חלם בימי הביניים שיהיו מלכות יופי עולמיות מישראל?), וגם בארץ, בטבע שלה ובמקומותיה – עוד ועוד. 
Quite a few places in Israel are called Ma’ale… from the word “Aliya”, allowing us both a physical ascent, and great enjoyment of the beauty of the Land, such as, for example, Ma’ale Adumim, east of Jerusalem, Ma’ale Akrabim in the eastern Negev, Ma’ale Tzbia in the Galilee and Ma’ale Gamla in the Golan. One of the places I was privileged to visit recently is Mount Hermon and with a height of 2,224m above sea level (at Snow Overlook, the upper cable car), there is no higher elevation (aliya) than that.לא מעט מקומות בארץ נקראים מעלה… מלשון “עליה”, ומאפשרים לנו גם עליה פיזית, וגם הנאה גדולה מיופיה של הארץ, כמו למשל מעלה אדומים, ממזרח לירושלים, מעלה העקרבים בנגב המזרחי, מעלה צביה בגליל ומעלה גמלא בגולן. אחד המקומות שזכיתי להגיע אליו לאחרונה הוא הר החרמון ועם גובה של 2,224מ’ מעל פני הים (במצפה שלגים, הרכבל העליון), אין עליה גדולה מזו. 
Hermon is mentioned in the Bible and in prayer quite a few times under its various names: Hermon, S’nir, Shiryon and Si’on. The Ramban (in his commentary on Deuteronomy 3:9) writes that the origin of the name “Hermon” is in the root H.R.M. which means – something that should not be used. It’s possible that due to its height and low temperature, the mountain was “cherem”, outside the boundary (“excommunicated”), meaning an uninhabited area, and therefore called Hermon. It’s also possible that from this, the meaning of the name is a holy place, and indeed there was a temple at the foot of the mountain that gave it the nickname “Ba’al Hermon” (Judges 3:3). As for the mountain’s other names, as given in the Bible – Shirin, Shanir and Shi’on, Rashi interprets that it comes from the Ashkenazi language / German Sh’nee. Perhaps also from the words S’ee (peak) and/or Sar (minister). In Arabic it is called Jabel-al-Sheikh (Mount the Sheikh) which means “the mountain of the old man”, because of the snowy peak reminiscent of an elder’s hair. Another nickname is Jabel-al-Talj (Snow Mountain) – “Mountain of the Snow”, and this name also appears in the Talmud in Aramaic – Tur Talga. Yet another nickname given to the mountain By Benny Massas, who was a private in the Golani Brigade in the Yom Kippur War (1973) is “The Eyes of the Country”, and about this chilling and exciting period, it’s recommended to read separately and slowly (and/or watch the series “Valley of Tears”).החרמון מוזכר בתנכ ובתפילה לא מעט בשמותיו השונים: חֶרְמוֹן, שְׂנִיר, שִׂרְיֹן ושִׂיאֹן. הרמבן (בפירושו על דברים ג:ט) כותב שמקור השם “חרמון” הוא בשורש ח.ר.מ. שמשמעותו – דבר שאין להשתמש בו. יתכן שמפני גובהו והטמפרטורה הנמוכה בו, היה ההר “חרם”, מחוץ לתחום, כלומר אזור לא מיושב, ולכן נקרא חרמון. יתכן גם שמתוך כך, משמעות השם – מקום קדוש, ואכן היה שם מקדש למרגלות ההר שנתן לו את הכינוי “בעל חרמון” (שופטים ג,ג). באשר לשמותיו האחרים של ההר, כפי שהובאו במקרא – שִׂרְיֹן, שְׂנִיר ושִׂיאֹן, רש”י  מפרש שזה בא מלשון אשכנז / גרמנית שנעע. אולי גם מהמילים שיא ו/או שר. בערבית הוא נקרא גַ’בְּל אַ-שֵיח’ (جبل الشيخ) שפירושו “ההר של הזקן”, בגלל הפסגה המושלגת המזכירה שיער שיבה. כינוי נוסף הוא ג’בל א-ת’לג’ (جبل الثلج) – “הר השלג”, ושם זה מופיע גם בתלמוד בארמית – טור תלגא. כינוי נוסף שניתן להר – ע”י בני מסס, שהיה טוראי בחטיבת גולני במלחמת יום הכיפורים (1973) הוא “העיניים של המדינה”, ועל תקופה מצמררת ומרגשת זו מומלץ לקרוא בנפרד ולאט (ו/או לצפות בסדרה שעת נעילה / עמק הבכא). 
When I was there after (many) years of not being there, I realized: some of us don’t go to Hermon in the winter, because “all of Israel is there” and “it’s already better / cheaper / … to go to Austria” etc., and in the summer – because there is no snow and nothing to see and do … but the highest peak in our country always offers something: paths, waterfalls, villages, settlements, restaurants, markets, battle heritage and important history… The Hermon area is full of tourist possibilities all year round. The cable car that reaches the top is active even when there’s no snow and allows a view of the Golan, Hula Valley, Upper Galilee and southern Lebanon, and on a good day – also the Tabor, Gilboa and Carmel, including the blessed work that was done here especially in recent generations. This is a wonderful place to experience how good and beautiful the Land is, and to remember that this too is part of the redemption. Recommended!כשהייתי שם אחרי שנים (רבות) שלא, הבנתי: יש בינינו שלא נוסעים לחרמון בחורף, כי “כל עם ישראל נמצא שם” ו”כבר עדיף / זול / … לנסוע לאוסטריה” וכו, ובקיץ – כי אין שלג ואין מה לראות ולעשות… אך הפסגה הגבוהה בארצנו, תמיד מציעה משהו: שבילים, מפלים, כפרים, ישובים, מסעדות, שווקים, מורשת קרב והסטוריה חשובה… איזור החרמון מלא באפשרויות תיירות כל השנה. הרכבל המגיעה עד לפסגה פעיל גם כשאין שלג ומאפשר תצפית על הגולן, חולה, הגליל העליון ודרום לבנון, וביום טוב – גם את התבור, גלבוע וכרמל, כולל העשיה הברוכה שנעשתה כאן במיוחד בדורות האחרונים. זהו מקום נפלא לחוות, כמה טובה ויפה הארץ, ולזכור שגם זה, חלק מהגאולה. מומלץ! 

שבת שלום SHABBAT SHALOM

Posted in Uncategorized | Leave a comment

Torah & Travel with the Torah portion of Naso: “Thus shall you bless the People of Israel”…

Posted on May 24, 2023 by Michal Kohane מיכל כהנא

Subscribe to continue reading

Subscribe to get access to the rest of this post and other subscriber-only content.

Posted in Uncategorized | Comments Off on Torah & Travel with the Torah portion of Naso: “Thus shall you bless the People of Israel”…

Torah & Travels in the (Book &Torah portion of the) wonderous desert….

Posted on May 18, 2023 by Michal Kohane מיכל כהנא

תורה וטיולים: ספר ופרשת – אתן “במדבר” תורה ועם וטבע מופלא…  

If we fold the map of Israel in half (north-south), we will find that about half the country is defined as midbar, desert. Almost exactly in the area of Be’er Sheva, near the fold, is the line between arid climate and another climate, the line of 200mm rain / year. A desert is a parched area where climate is dry, hot and lacks water, which creates conditions that allow life to but a small population of plants and animals and make agriculture impossible without added watering. Deserts nowadays cover about a ¼ of planet Earth, in almost all cases expanding. The Land of Israel is one of the only places, where the desert withdraws.אם נקפל את מפת מדינת ישראל לשניים (צפון-דרום), נמצא שכחצי מהארץ מוגדרת כ”מדבר”, ובדיוק באיזור באר שבע, בערך נקודת הקיפול, עובר הקו בין איזור הצחיחות לאיזור בעל אקלים אחר, קו ה-200 מ”מ גשם בשנה. לפי ויקיפדיה, המדבר הוא איזור צחיח שהאקלים בו יבש, חם וחסר מים, מה שמייצר תנאים שמאפשרים רק לאוכלוסיה קטנה של צמחים וחיות לחיות בו ואינם מאפשרים חקלאות בעל. המדבריות מכסים כרבע משטח היבשה בכדור הארץ, כשארץ ישראל הוא אחד המקומות היחידים אם לא היחיד, שבו המדבר דוקא נסוג.  
The meaning of the root for the word “midbar”, desert, d.b.r. is complicated. According to Rav Hirsch, d.b.r. words “combine separate items into one”. Thus we have dibur = speech, the combination of letters and words into an transmittable idea. The Ten Dibrot / “Spokens” (Commandments, rather than Sayings and about that, some other time) and davar, dvarim (things) also Deuteronomy (in Hebrew – Dvarim). In addition, we have a verse from Psalms (47:4) – “He sets People” (yadber); Dovrot (Kings I,5:23) – collection of woods creating a floating deck (raft); d’vora / d’vorim (bees) – perhaps due to their joint labor or coagulation of the honey? And the midbar, desert, which is the place the flock was taken for herding. Rav Hirsch further connects the root d.b.r. with t.p.r. – to sow, stitch, mend pieces, brings torn ends together.משמעות שורש המלה “מדבר” – ד.ב.ר. – מורכב. לפי הרב הירש, ד.ב.ר עוסק ב”שילוב דברים נפרדים לאחד”, מתוך כך, יש לנו “דיבור” – שילוב של אותיות ומילים לרעיון שניתן להעביר הלאה. עשרת ה”דברות” (ולא “מאמרות”! ועל כך, פעם אחרת), וגם דבר, דברים (וספר דברים). בנוסף, יש לנו למשל, את הפסוק מתהילים, “ידבר עמים תחתינו”, במובן של לאסוף עמים… דוברות (מלכים א, ה,כג) – אוסף עצים היוצרים משטח צף במים (רפסודה), דבורים – אולי בגלל שיתוף הפעולה המדהים ביניהן או התגבשות הדבש? וגם המדבר, שהוא גם המקום אליו ניתן לקחת את הצאן לרעיה, ביחד. הרב הירש עוד מחבר את השורש ד.ב.ר ל-ת.פ.ר, לרקום, לאחות תלאים, לחבר קצוות.  
Our “affair” with the desert is long. Along with times of trouble are times of harmony. As the midrash in Shir Hashirim Rabba (3,1) states, “Torah, Tabernacle, Sanhedrin, Priesthood, Levites, Kingship… and all good gifts that the Holy One gave Israel, are from the desert and examples of the greatness of the desert”. This midrash doesn’t ignore the difficulties the desert brought of us, but still, asks us to remember and elevate the good, which is also plentiful.הרומן שלנו עם המדבר ארוך. יחד עם כל תלאות המדבר, הרי, כפי שאומר לנו המדרש בשיר השירים רבה (ג,א), “תורה מן המדבר, משכן מן המדבר, סנהדרין מן המדבר, כהונה מן המדבר, לויה מן המדבר, [נבואה מן המדבר], מלכות מן המדבר … וכל מתנות טובות שנתן הקב”ה לישראל מן המדבר, הוי עילויה מן המדבר”. אותו מדרש לא מתעלם מהקשיים שהמית עלינו המדבר (סמלית ומעשית), אך עדיין הוא מבקש שנזכור ונעלה על נס את הטוב, כי רב.  
The Book of Bamidbar (literally – in the desert and known as Numbers), and its opening Torah portion, always appears before Shavuot, the holiday of Giving of the Torah. So, we ask, why give the Torah in the desert? In P’sikta D’Rav Kahana (12), we’re told: “why was the Torah given in the Sinai desert – to teach you… that just like the desert is endless, so too is Torah endless”. ספר במדבר ופרשתו הפותחת, “במדבר”, מגיע תמיד לפני חג שבועות – חג מתן תורה, ועל כך נשאל, למה לתת את התורה במדבר? בפסיקתא דרב כהנא פרשה יב: “מפני מה ניתנה במדבר סיני, ללמדך… מה המדבר הזה אין לו סוף, כך דברי תורה אין להם סוף”.  
According to the Midrash )Bamidbar Rabba a,7), “The Torah was given in three things: in fire, in water, and in the desert… As these are free for everyone in the world, so are the words of the Torah”, and later: “anyone who doesn’t make her/himself like a desert, can’t purchase wisdom, and the Torah therefore was given in the Sinai desert”. Also in the Michilta of Rabbi Ishmael (the Torah portion of Yitro), on the verse “and they camped in the desert”, it says: “…therefore the Torah was given in the desert, in an open to all place, so anyone who wants to receive it, can” –anyone including anyone. What an idea! The Torah could have been given in “our” Land of Israel, in the Holy of Holies which would be forbidden to anyone except the high priest and only once a year, and yet, in order to maximize the idea that the Torah can and should be accessible to everyone, it’s given as a place that’s open to all. At the same time, the midrash in another place (Bereishit Rabbah 39,7 on the Torah portion of Lech Lech), says: “It’s better to dwell in the deserts of the Land of Israel, rather than in palaces outside the Land.”לפי מדרש במדבר רבה (א,ז), “בשלושה דברים ניתנה התורה: באש ובמים ובמדבר… מה אלו חינם לכל באי העולם, כך דברי תורה חינם הם” ובהמשך: “כל מי שאינו עושה עצמו כמדבר הפקר, אינו יכול לקנות את החכמה, והתורה לכך נאמר במדבר סיני”.   גם במכילתא דרבי ישמעאל (מפרשת יתרו) על הפסוק “ויחנו במדבר”: “… לפיכך נתנה במדבר דימוס פרהסייא במקום הפקר, וכל הרוצה לקבל יבוא ויקבל”, כולם כולל כולם. איזה רעיון! יכלה התורה להנתן בארץ ישראל “שלנו”, בקודש הקדשים האסור לאיש פרט לכהן הגדול פעם בשנה, ולמרות זאת, כדי להעצים את הרעיון שהתורה יכולה וצריכה להיות נגישה לכולם, היא ניתנת כמדבר הפתוח לכל.   יחד עם זאת, המדרש במקום אחר (בראשית רבה לט,ח על פרשת לך לך), אמר: “מוטב ללון במדברות של ארץ ישראל ולא ללון בארמונות חוצה לארץ”.  
If we’re talking about the deserts of the Land of Israel, we have lots of options, and therefore also quite a few words to describe them, such as dryness, aridity, desolation, waste. Specifically, we call our desert region – Negev from the root “to wipe dry” (also – towel, magevet). But it’s not one piece. It has different sub-regions, treasures and potential for more.אז אם כבר מדבריות של ארץ ישראל, יש לנו ב”ה, לא מעט, ולכן גם לא מעט מילים לתאר אותם כמו צייה, ערבה, שממה, ישימון, ומדבר. אנחנו קוראים לגוש המדבר שלנו – נגב מלשון “מנוגב, יבש”. אך הוא אינו מקשה אחת. יש בו איזורים שונים זה מזה, אוצרות ופוטנציאל לעוד.  
One of the “secrets” hidden in the heart of the Negev is the Ramon Crater, a unique geological formation in the Land of Israel that is shaped like a heart. Ramon Crater is the largest erosion crater in the world, one of five craters in the Negev and one of 50 “International Starlight Reserves” with an incredibly unique view. The length of the crater is about 40 km, its maximum width – about 9 km and its maximum depth – 350 meters. The name of the stream that drains the crater, Nahal Ramon, comes from the Arabic “Wadi a-Ruman“, perhaps as a reminder of the Romans who passed through here traveling the Nabatiane “Perfume Route” between Petra and Egypt, the Land of Israel and the Great Sea.אחד ה”סודות” החבויים בלב הנגב הוא מכתש רמון, תצורה גאולוגית יחודית בארץ ישראל שצורתו ממש כמו לב. מכתש רמון הוא המכתש האירוזי הגדול בעולם, אחד מחמישה מכתשים בנגב ואחד מ-50 “שמורות אור כוכבים בינלאומיות” עם נוף יחודי ביותר. אורכו של המכתש כ-40 ק”מ, רוחבו המרבי כ-9 ק”מ ועומקו המרבי כ-350 מטר. שמו של הנחל המנקז את המכתש, נחל רמון, מגיע מערבית “ואדי א-רומאן”, ואולי תזכורת לרומאים שעברו כאן בדרך הבשמים הנבטית בין פטרה למצרים, ארץ ישראל והים הגדול.  
The idea today is that the center of the crater used to be an eroded mountain top, but that’s not enough to create such a wow. Many processes joined together to create this wonderful place including (but not limited to) the layering of the soft sandstone, the flooding of the Tethys Sea (which resulted in the hard rocks above the soft one), influences and displacements from the Syrian-African fault that created mounds with an asymmetric arch, and all this in a desert climate dry, with a stream with a low drift base, that sweeps away the contents of the crater.הסברה כיום היא שמרכז המכתש בעבר היה ראש הר שנשחק, אבל זה לא מספיק כדי ליצור וואו כזה. תהליכים רבים הצטרפו ביחד ליצור את המקום המופלא הזה כולל (אבל לא רק) הרבדת אבן החול הרכה, הצפת ים טטיס (מה שהביא לסלעים הקשים מעל), השפעות ותזוזות מהשבר הסורי-אפריקאי שיצרו קמטים וקערים עם קמר אסימטר, וכל זה בתוך מזג אויר מדברי יבש, עם נחל הסוחף את תוכנו של המכתש בעל בסיס סחיפה נמוך.
In the crater surprisingly, there is a wealth of flora and fauna: snakes, lizards, day raptors, goats, wild animals (which were brought in in the 1960s and since then multiplied and spread in the Negev), golden jackal, common wolf, striped hyena, common fox, Negev fox, desert leopard and Negev deer . During the Byzantine period, there was a thriving agriculture here near the craters, however, a lack of pastures inside the craters prevented overgrazing, which helped preserve the original vegetation.במכתש באופן מפתיע, יש עושר צומח וחי: נחשים, לטאות, דורסי יום, יעלים, פראים (שהובאו בשנות ה-1960 ומאז התרבו והתפשטו בנגב), תן זהוב, זאב מצוי, צבוע מפוספס, שועל מצוי, שועל הנגב, נמר המדבר וצבי הנגב. בתקופה הביזנטית היתה כאן חקלאות משגשגת ליד המכתשים, אולם מחסור בשטחי מרעה בתוך המכתשים מנע רעיית יתר, מה שעזר לשמר את הצמחייה המקורית.  
Once the Ramon Crater was at the “end of the world to the left”, but with the development of the railway and roads, it moved closer to the center and the north of the country. Hotels (like the luxurious and amazing “Beresheet” hotel) and guest places (less expensive and) fun, each in its own way, have been erected, whether as buildings or a tents.פעם מכתש רמון היה ב”סוף העולם שמאלה”, אך עם פיתוח הרכבת והכבישים, הוא התקרב למרכז ולצפון הארץ. באיזור נבנו מלונות (כמו מלון “בראשית” המפנק והמדהים) ומקומות הארחה (יקרים פחות ו) כפים כל אחד בדרכו, בין אם זהו מבנה או אוהל.  
Today, there are in the crater, nature reserves and national parks, accessible and walking trails, astronomy, day and night parking lots. There is a visitor center on the northern cliff with a breathtaking view and lots of information; “Hai-Ramon”, a small zoo in Mitzpe Ramon nearby, with about 40 species of mostly desert animals; an ammonite wall where fossils of ammonites (marine animals from long ago) are embedded , a spring (Ein Saharonim), Nabatian road khan, sculpture garden, views from different points and more. In 2020, a 130 km long trail around the Ramon Crater has been inaugurated. Recommended!כיום, יש במכתש שמורות טבע וגנים לאומיים, שבילים מונגשים ומטיבי לכת, אסטרונומיה, חניוני יום ולילה. יש מרכז מבקרים על המצוק הצפוני עם נוף עוצר נשימה ומידע, “חי רמון”, גן חיות קטן במצפה רמון ליד, ובו כ-40 מינים של בעלי חיים בעיקר מדבריים, קיר אמוניטים שבו טבועים מאובנים של אמוניטים (בעלי חיים ימיים מימים-ימימה), מעיין (עין סהרונים), חאן דרכים נבטי, גן פסלים, תצפיות מנקודות שונות ועוד. ב-2020 נחנך שביל סובב מכתש רמון באורך של כ-130 ק”מ. מומלץ!  

בתקוה ליום ירושלים שקט, טוב וחגיגי, שבת שלום, ולקראת חג שבועות שמח, דבש וחלב.

Here’s to a quiet, good and festive Jerusalem Day, Shabbat Shalom and looking forward to a joyful, milk & honey Shavuot

Posted in Uncategorized | 2 Comments