Torah & more... תורה ועוד

Sukkot: Having it All – סוכות: “יש לי כל”….

Posted on September 28, 2023 by Michal Kohane מיכל כהנא

How are you, she asks me when we meet for our morning coffee. Thank Gd, I answer with a big smile, everything is good. She looks at me, wondering, checking, Everything? Good? I think for a moment, looking around, at the people, hurrying on their way like bees among flowers, from store to store to store, the flowing traffic, the trees, the sun shining, the blue sky, the view beyond… I show with my hand in a wide movement, everything is good. Wait, she stops me, don’t you hear the news? Don’t you follow what’s happening? Have you heard about…? And also about…? So how is everything good? Look! I answer, pointing around again with my hand. This? She says in a voice that is a mixture of surprise and mockery, this?? This is “everything is good”? This – is not enough!!!	מה שלומך, היא שואלת אותי כשאנחנו נפגשות לקפה של בקר. ב”ה, אני עונה בחיוך גדול, הכל טוב. היא בוחנת אותי בפליאה, בודקת. הכל? טוב? אני חושבת רגע, מסתכלת החוצה, אל האנשים, ממהרים לדרכם כמו דבורים בין פרחים, מחנות לחנות לחנות, התנועה הזורמת, העצים, השמש הזורחת, השמים הכחולים, הנוף שמעבר… אני מראה בידי בתנועה רחבה, הכל טוב. רגע, היא עוצרת אותי, את לא שומעת חדשות? לא עוקבת אחרי מה שקורה? שמעת על…. ? וגם על….?? אז איך הכל טוב? תסתכלי! אני עונה, מראה בידי שוב. זה? היא אומרת לי בקול שחלקו הפתעה וחלקו לגלוג, זה?? זה – “הכל טוב”? זה – לא מספיק!!!
These days mark 50 years since the Yom Kippur War, and people (like me 😊) who have been telling the world for years that they are 29 years old, maximum 39, and a bit, reminisce about that Shabbat, that week, those events. Archives are opened, films are edited and screened, and things we didn’t know suddenly come up: oh, right, I didn’t remember that…. I didn’t even know that then… who believed that…	בימים אלו מציינים 50 שנה למלחמת יום הכיפורים, ואנשים (כמוני 😊) שכבר שנים מספרים לעולם שהם בני 29, מקסימום 39 וקצת, מעלים זכרונות מאותה שבת, מאותו שבוע, מאותם אירועים. ארכיונים נפתחים, סרטים נערכים ומוקרנים, ודברים שלא ידענו, פתאום עולים: אה, נכון, לא זכרתי ש…. אז בכלל לא ידעתי ש… מי האמין ש…
And I think about the past, which, contrary to its name, didn’t pass at all but rather is constantly changing, and I wonder if it’s possible for us to learn a little humility in our present days, not only for “them” but also for “us”, and how this time will look 50 years from now… And I also replay over and over my own memories of that Yom Kippur, the alarm, the afternoon at the synagogue – people with small transistors under their tallitot, waiting to hear their unit’s code, the ambulances screeching in the quiet streets, rattling the silent holiday, and the week after, the news, the messages, the names, the phone ringing…	ואני חושבת על העבר, שבניגוד למה שנדמה שהוא חלף ועבר, הוא כל הזמן הולך ומשתנה, ואני תוהה, אם אפשר שנלמד בהווה שלנו קצת ענווה, לא רק “להם” אלא גם “לנו”, ואיך כל זה יראה בעוד 50 שנה… ואני מגלגלת שוב ושוב גם את הזכרונות הפרטיים שלי של אותו יום כיפור, את האזעקה, את שעות אחהצ בבית הכנסת – אנשים עם טרנזיסטורים קטנים מתחת לטליתות, מחכים לשמוע את הקוד ליחידה שלהם, את האמבולנסים צורמים ברחובות השקטים, מחרידים את שלוות החג, ואת השבוע אחרי, החדשות, הידיעות, השמות, צלצול הטלפון…
And one intersection that by now already has traffic lights and new buildings have risen there and gardeners have replaced flowers and trees, and countless people have passed through it, day after day, and still, every time I pass through it, I’m still standing there with a few friends, a group of pre-teens to whom the future has been hastened all at once , and we are holding buckets with dark blue paint and rough brushes, stopping cars to quickly paint their headlights before everything is blacked-out, and it’s almost dark and we have to hurry before maybe another siren, and one man, in a knitted kippa, rushing, maybe to build his sukkah, calling, thank you very much, may you merit many mitzvot , Shana Tova and a happy holiday! And I don’t understand…	וצומת אחת שבנתיים כבר יש בה רמזורים ובנו בה בניינים חדשים וגננים החליפו פרחים ועצים, ואינספור אנשים עברו בה, יום יום יום, ועדיין, כל פעם שאני עוברת בה, אני עומדת שם עם כמה חברים, חבורת ילדים בני עשרה שהקדימו לנו את העתיד בבת אחת, ואנחנו מחזיקים דליים עם צבע כחול כהה ומברשות גסות, עוצרים מכוניות למהר ולצבוע את פנסיהן לפני ההאפלה, וכבר כמעט חושך וצריך למהר לפני שאולי עוד אזעקה, ואיש אחד, בכיפה סרוגה, ממהר, אולי לבנות סוכה, אומר לנו, תודה רבה, תזכו למצוות, שנה טובה וחג שמח! ואני לא מבינה….
It has become easier and easier to celebrate Sukkot, to build a Sukkah, to get s’chach, and the four species; and the new train to Jerusalem, makes the trip easier, even if it’s crowded, reminding us of the pilgrimage. And only one thing remains incomprehensible: the commandment to be happy. How did the Torah write, “And you will rejoice”, (Leviticus 23:40), and later “And you will rejoice at your feast”, and again – “And you were only joyful” (Deuteronomy 16:14-15)? How can we be commanded to be joyful? Is joy not an “emotion” that “depends”? We have another strange commandment in the Torah: “You shall love” the Lord your God (Deuteronomy 6:5), your fellow (Leviticus 19:19) and the stranger (Leviticus 19:4). How can we be commanded to love?	נהיה קל יותר ויותר לחגוג את סוכות, לבנות סוכה, להשיג סכך, וגם ארבעת המינים, והרכבת החדשה לירושלים, תקל על הנסיעה, גם אם תהיה עמוסה, ותדמה לנו עליה לרגל. ורק דבר נשאר בלתי מובן: מצוות השמחה. איך כתבה התורה, “ושמחתם”, (ויקרא כג:40), ואח”כ “ושמחת בחגך”, ושוב – “והיית אך שמח” (דברים טז:14-15)? איך אפשר לצוות עלינו להיות שמחים? האם השמחה היא לא “רגש” ש”תלוי”? יש לנו ציווי מוזר נוסף בתורה: “ואהבת”, כתוב, גם את ה’ אלוהיך (דברים ו,ה), גם את רעך (ויקרא יט, יט) גם את הגר (ויקרא יט, לד). איך אפשר לצוות אותנו לאהוב?
There is a possibility that we perceive things differently. Maybe the Torah didn’t speak of an emotion, as we think nowadays, but an action. Love of one’s neighbor is a consequence of the understanding that we are all created in Gd’s image, and it should be expressed in certain practical things – charity, visiting the sick, comforting the bereaved, hospitality – regardless of our feeling, or, in the hope that the action will affect the feeling, instead of waiting for the opposite to happen.	יש אפשרות שאנחנו תופסים את הדברים אחרת. אולי לא מדובר ברגש, כמו שנדמה לנו בימינו, אלא בעשייה. אהבת רעך היא תולדה של ההבנה שכולנו נבראנו בצלם אלוהים, והיא צריכה להתבטא בדברים מעשיים מסוימים – צדקה, ביקור חולים, ניחום אבלים, הכנסת אורחים – בלי קשר להרגשה, או, בתקווה שהעשיה תשפיע על ההרגשה, במקום לחכות שיקרה ההיפך.
And there is another possibility, which is – that we are commanded on our feeling, and that the Torah wants to teach us that joy is not a result, but a source. It’s not something that happens to us when all the conditions are right and perfect, and we have everything we want quite precisely, but something that we choose, as a song says, ‘to get up tomorrow morning with a new song in our heart’. True, it is not easy, and might not feel “natural”, but the Torah does not command us – neither the easy nor the “natural”, and not the impossible. Accordingly, happiness is not a place to reach, one day, when we chance upon the golden bucket over the rainbow, but it’s the ticket to go. Not for nothing is Sukkot called “The Holiday of Ingathering”, the holiday in which we must go out into the field and gather the fruit of our labor. What if I’m not a farmer? even then Yes, even then. We must go out and collect all the good things we have done and happened to us this year, look, enjoy and delight, celebrate and be happy. And when the voice comes up to tell us, “it’s not enough”, it’s our job to tell it, “It’s a lot”!	וישנה אפשרות נוספת, וזה – שכן יש אפשרות לצוות על הרגש, ושהתורה רוצה ללמד אותנו שהשמחה היא לא תוצאה, אלא מקור. היא לא משהו שקורה לנו כשכל התנאים נכונים ומושלמים, ויש לנו את כל מה שאנחנו רוצים בדי-בדיוק, אלא משהו שאנחנו בוחרים בו, “לקום מחר בבקר עם שיר חדש בלב”. נכון, זה לא קל, וזה לא מרגיש לי “טבעי”, אבל התורה לא מצווה אותנו – לא על הקל ולא על ה”טבעי”, וגם, לא על הבלתי אפשרי. לפי זה, השמחה היא לא מקום להגיע אליו, יום אחד, כשנפגוש בדלי הזהב מעבר לקשת בענן, אלא היא כרטיס היציאה לדרך. לא לחינם נקרא סוכות חג האסיף, החג בו עלינו לצאת לשדה ולאסוף את פרי עמלנו. ומה אם אני לא חקלאי? גם אז. כן, גם אז. עלינו לצאת ולאסוף את כל הטוב שעשינו ושקרה לנו השנה, להסתכל, להנות ולהתענג, לחגוג ולשמוח. וכשיעלה הקול שיגיד לנו, אבל “זה לא מספיק”, תפקידנו להגיד לו, “זה המון”!
In the famous meeting between Jacob and Esau, after they had not seen each other for 20 years, Jacob presents Esau with a handsome offering, and Esau tells him, “I have a lot”, meaning, ‘actually, no need, I have a lot of property and I don’t need gifts from you. Jacob insists and says, “please take my blessing… I have all” (Genesis 33:9-11). How can we understand the difference between “I have a lot” and “I have all”? Or more correctly, as the Sfat Emet asks: “How can a person say “all”, when there were so many things that we don’t have”?	בפגישה המפורסמת בין יעקב ועשו, אחרי שלא התראו 20 שנה, יעקב מגיש לעשו מנחה נאה, ועשו אומר לו, “יֶשׁ־לִ֣י רָ֑ב”, כלומר, בעצם, לא צריך, יש לי הרבה רכוש ואני לא צריך מתנות ממך. יעקב מתעקש ואומר, “קַח־נָ֤א אֶת־בִּרְכָתִי֙… יֶשׁ־לִי־כֹ֑ל” (בראשית לג, ט-יא). איך ניתן להבין את ההבדל בין “יש לי רב” ל”יש לי כל”? או יותר נכון, כפי ששואל השפת אמת: “איך יוכל אדם לומר כל והרי כמה דברים היו שלא היה לו”?
It seems that the “a lot” is a quantitative and relative plurality, and still shows a feeling of lack, while the “all” implies the connection to the Source of Abundance, and a feeling of “all”, whether there is or not “all”. Esau at this point is very satisfied with his power, but also depends on what and how much he has. Jacob clarifies that he is not concerned with quantity, and therefore does not depend on it. It is said of Jacob that he is given an “inheritance without limits” (tractate Shabbat 118:a): because of this ability to feel that he has “all”, he is connected to the Infinite, beyond the “straits”, beyond the limitations and narrow boundaries of what is and what is not. The Sfat Emet adds and says that “…he who clings to the Upper Root, what he has is like “all”, for “all” is something that has a vital point from Gd, and in this point all is included”…	נראה שה”רב” הוא ריבוי כמותי ויחסי, ועדיין מראה על תחושת חוסר, בעוד ה”כל” מרמז על הקשר למקור השפע, ותחושה של “כל”, בין אם יש ובין אם אין “הכל”. עשו בשלב זה, מאד מרוצה מכוחו, אך גם תלוי במה וכמה שיש לו. יעקב מבהיר שהוא לא עסוק בכמות, ולכן לא תלוי בכך. על יעקב נאמר שנותנים לו “נחלה בלי מיצרים” (שבת קיח:א): בגלל היכולת הזו להרגיש שיש לו “כל”, הוא קשור לאינסוף, מעבר ל”מיצרים”, מעבר למגבלות ולגבולות הצרים של מה שיש ומה שאין. השפת אמת מוסיף ואומר, ש”…מי שדבוק בשורש עליון מה שיש לו הוא בחינת כל, כי כל דבר יש בו נקודת חיות מהשי”ת ובנקודה זו כלול הכול”…
Each of our forefathers has a different holiday from the three pilgrimage festivals: Abraham is associated with Pesach; Isaac – with Shavuot, while Jacob’s holiday – is the holiday of Sukkot, the holiday of joy, the holiday of the feeling of “I have all”. May we win merit as well.	לכל אחד מהאבות, יש חג אחר משלושת הרגלים: אברהם קשור לפסח, יצחק – לשבועות, ואילו החג של יעקב – הוא חג סוכות, חג השמחה, חג תחושת ה”יש לי כל”. מי יתן ונזכה.

שבת שלום וחג שמח! SHABBAT SHALOM & HAPPY SUKKOT

Posted in Uncategorized | Leave a comment

“Like an eagle who rouses its nestlings” – Torah & travel with the Torah portion of Ha’azinu for Shabbat Shuva

Posted on September 21, 2023 by Michal Kohane מיכל כהנא

כנשר יעיר קינו… תורה וטיולים לשבת שובה עם פרשת האזינו

The Torah portion of Ha’azinu, read on this Shabbat – *Shabbat Shuva* between Rosh Hashanah and Yom Kippur, is among the shortest Torah portions, and also – the least understood. Most of it is taken up by the Ha’azinu poem, which describes the cycle of what will happen to the People of Israel in the future – settlement in the Land of Israel, sin, exile and then, redemption. It,s written in a special way – rows and rows in a pattern called “tile on top of tile” – two long columns along the page (compared to the Song of the Sea which is written in the form of “tile on top of brick”…)	פרשת האזינו הנקראת בשבת זו – שבת שובה בין ראש השנה ויום הכיפורים, היא בין הפרשות הקצרות בתורה, וגם – הכי פחות מובנות. את רובה תופסת שירת האזינו, המתארת את המעגל של מה שיקרה לעם ישראל בעתיד – התנחלות בארץ ישראל, חטא, גלות ולאחר מכן, גאולה. היא כתובה בצורה מיוחדת – שורות שורות בתבנית הקרויה “אריח על גבי אריח” – שתי עמודות ארוכות לאורך הדף (לעומת שירת הים שכתובה בצורת “אריח על גבי לבנה”…)
After the poem, there are two more short passages: in the first, Moses is depicted reading the song to the Israelites and warning them again to be careful to keep the Torah: “For this is not a trifling thing for you: it is your very life; through it you shall long endure on the land that you are to possess upon crossing the Jordan” (Deut. 32:47), and in the second, Gd commands Moses to climb up Mount Nevo, look out over the Land of Israel and die there.	אחרי השירה יש עוד שתי פרשיות קצרות: בראשונה משה מתואר קורא את השירה לבני ישראל ומזהיר אותם שוב להקפיד לקיים את התורה: ”כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם כִּי הוּא חַיֵּיכֶם וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ” (דברים לב, מז), ובשנייה – מצווה אלוהים את משה לעלות להר נבו, להשקיף על ארץ ישראל ולמות שם.
In the Ha’azinu poem itself, the metaphor of the parent and the child between Gd and the People of Israel stands out, and it turns out that we are not such great children – stubborn, ungrateful and not always wise in our decisions. On the other hand, Gd remains a nurturing, caring and dedicated parent even when his children are more than a little annoying… .	בשירת האזינו עצמה בולט משל ההורה והילד בין הקב”ה ועם ישראל, ומסתבר שאנחנו לא ילדים משהו – עקשנים, כפויי טובה ולא תמיד חכמים בהחלטותינו. מנגד, הקב”ה נשאר הורה מטפל, דואג ומסור גם כשהילדים שלו קצת (הרבה) מעצבנים…
And so it says (Deut 32:9-11): For Hashem’s portion is this people; Jacob, Gd’s own allotment. [Gd] found them in a desert region, In an empty howling waste. [Gd] engirded them, watched over them, Guarded them as the pupil of Gd’s eye. Like an eagle who rouses its nestlings, Gliding down to its young, So did [Gd] spread wings and take them, Bear them along on pinions…	וכך כתוב (דברים לב: ט-יא): כִּ֛י חֵ֥לֶק ה’ עַמּ֑וֹ יַעֲקֹ֖ב חֶ֥בֶל נַחֲלָתֽוֹ׃ יִמְצָאֵ֙הוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ מִדְבָּ֔ר וּבְתֹ֖הוּ יְלֵ֣ל יְשִׁמֹ֑ן יְסֹבְבֶ֙נְהוּ֙ יְב֣וֹנְנֵ֔הוּ יִצְּרֶ֖נְהוּ כְּאִישׁ֥וֹן עֵינֽוֹ׃ כְּנֶ֙שֶׁר֙ יָעִ֣יר קִנּ֔וֹ עַל־גּוֹזָלָ֖יו יְרַחֵ֑ף יִפְרֹ֤שׂ כְּנָפָיו֙ יִקָּחֵ֔הוּ יִשָּׂאֵ֖הוּ עַל־אֶבְרָתֽוֹ׃
The eagle is mentioned in the Bible at the top of the list of unclean birds, but also as a symbol of strength and ease of flight. In the Talmud, the eagle is crowned the king of birds. Hence the name of the operation “*On the Wings of Eagles*” given to bringing mainly Yemenite and some Eritrean Jews to Israel in 1949-1950’s. In our portion, the eagle is described as a kind and caring parent who takes care of his offspring. As it is said (Mekhilta Darbi Ishmael), “All birds put their young between their legs, because they fear another bird that flies above their backs, but this eagle is only afraid of humans, lest he throws an arrow at him, Then (the eagle) says: It is better that it enters me, rather than his son…	הנשר מוזכר במקרא בראש רשימת העופות הטמאים, אך גם כסמל לעוצמה וקלות מעוף. בגמרא מוכתר הנשר למלך העופות. מכאן שם המבצע “על כנפי נשרים” שניתן להעלאתם של יהודי תימן בעיקר וקצת מיהודי אריתריאה לארץ בשנים 1949-1950. בפרשה שלנו הוא מתואר כהורה דואג ומטפל בצאצאיו. כפי שנאמר (מכילתא דרבי ישמעאל יתרו מסכתא דבחדש פרשה ב), “שכל העופות כולן נותנין את בניהם בין רגליהם, מפני שהן מתייראין מעוף אחר שהוא פורח על גביהם (מעליהם), אבל הנשר הזה, אינו מתיירא אלא מאדם זה בלבד, שלא יזרוק בו חץ. אמר (הנשר): מוטב שיכנס בו ולא בבנו…
On one of my recent Shabbat days, I walked up to “Little Switzerland” on the Carmel, where I discovered the “Chai-Bar” – wildlife reserve gate open, and of course, I couldn’t help but continue just a little further down the trail… The Carmel Wildlife Reserve covers about 6000 dunams and its purpose is to protect and return to nature animals that used to live in Israel, among them, also eagles. There is actually an age-old confusion, which we won’t enter into here, between the carrion-eating “eagle” (vulture) and the predatory eagle. Apparently the origin of the eagle’s name in Hebrew, Nesher, from the root N.Sh.R. – is because that’s the root for shedding — of feathers and the down hair that covers its head and neck, which helps it when it sticks its head into the dead animal it eats. The Israeli eagle – vulture is called a “biblical vulture – nesher”, in English – Griffon Vulture and in Arabic – نَسْر).	באחת השבתות האחרונות הגעתי בהליכת הבקר שלי לשווצריה הקטנה שעל הכרמל, שם גיליתי את שער החי-בר פתוח, וכמובן, לא יכולתי שלא להמשיך רק עוד קצת ולהכנס… שמורת החי-בר כרמל משתרעת על כ-6000 דונם ומטרתה – להגן ולהחזיר לטבע בעלי חיים שחיו בעבר בארץ, ביניהם, גם נשרים. קיים בלבול עתיק יומין, שלא נכנס אליו כאן, בין הנשר האוכל נבלות והעיט – הטורף. כנראה שהמקור לשמו של הנשר – מהשורש נ.ש.ר – בגלל נשירת הנוצות ופלומת השיער שמכסה את ראשו וצווארו, דבר שעוזר לו כשהוא תוחב את ראשו אל קרביו של הנבלה אותה הוא אוכל. הנשר הישראלי מכונה “נשר מקראי” (באנגלית -Griffon Vulture ובערבית – נַסְר” نَسْر.
The eagle / vulture, which lives in colonies on high cliffs, has a wingspan of almost 3 m! His weight is 5.3-8 kg and he lives for about 40-50 years in a monogamous relationship that probably lasts a lifetime (perhaps it helps that both parents participate in the incubation of the egg and the feeding of the chick…). In Israel there are concentrations of nesting eagles in the Golan Heights, where there is a colony in the Gamla area (recommended, especially in spring and especially always…), in Nahal Tzin and the Negev, and in the Carmel. Unfortunately, the eagle population has decreased due to hunting, poisoning, electrocution, being caught in agricultural nets, depletion of food sources and disturbance of nesting sites. The wildlife reserve initiates awareness activities and the establishment of feeding areas. The eagles here are marked and the adults are released with a satellite tracking bracelet to study their adaptability and migration. One of the eagles reached as far as Saudi Arabia and was captured. The authorities, who were surprised to encounter an eagle with an Israeli surveillance bracelet, firmly claimed that it was a spy eagle of the Mossad…	לנשר, שחי במושבות במצוקים גבוהים, מוטת כנפיים עד כמעט 3 מ’! משקלו 5.3-8 ק”ג והוא חי כ-40-50 שנה בקשר מונוגמי שנמשך כנראה לכל החיים (אולי זה עוזר ששני ההורים משתתפים בדגירה על הביצה ובהאכלת הגוזל…). בארץ ריכוזים של נשרים מקננים ברמת הגולן, שם יש מושבה באיזור נחל גמלא (מומלץ, במיוחד באביב אבל גם במיוחד תמיד…), בנחל צין ובנגב, ובכרמל. לצערנו, אוכלוסיית הנשרים הצטמצמה עקב ציד, הרעלות, התחשמלות, הילכדות ברשתות חקלאיות, הידלדלות מקורות מזון והפרעה באתרי קינון. החי-בר יוזם פעילות הסברה וכן הקמת שטחי האכלה. הנשרים כאן מסומנים והבוגרים משוחררים עם צמיד מעקב לוויני לשם חקר יכולת ההסתגלות והנדידה שלהם. אחד מהנשרים הגיע עד ערב הסעודית ונתפס. הרשויות, שהופתעו להיתקל בנשר עם צמיד מעקב ישראלי, טענו בתוקף שמדובר בנשר-מרגל של המוסד…
And if we are talking about eagles- nesher / nesharim in the Carmel, you’re welcome to join me on a route I take almost daily, through Nesher – literally “eagle” – a city since 1995, which is located right on the border of Haifa, on the northeastern slopes of the Carmel Ridge (route 752) between the Check-Post junction and Kibbutz Yagur. I admit and confess to my surprise and somewhat sadness, as to how little I knew about this place until writing these lines. The beginning of the settlement involves the story of the establishment of the cement factory, “Nesher”, the construction of which was predicted by Benjamin Ze’ev Herzl in his book “Altneuland” (1902).	ואם בנשרים בכרמל עסקינן, אתם מוזמנים איתי לנסיעה שאני עושה כמעט כל יום דרך נשר, העיר מאז 1995, ששוכנת ממש בגבול חיפה, על השיפולים הצפון־מזרחיים של רכס הכרמל (כביש 752) בין צומת הצ’ק-פוסט וקיבוץ יגור. אני מודה ומתוודה בהפתעה וקצת עצב, כמה מעט ידעתי עליה עד לכתיבת שורות אלה. ראשית היישוב בה כרוך בסיפור הקמת בית החרושת למלט, “נשר”, שאת בנייתו חזה בנימין זאב הרצל בספרו “אלטנוילנד” (1902).
In 1903, Nachum Vilbush made aliya to Israel, a Zionist activist, economic entrepreneur and the pioneer of modern industry in Israel, among other things he founded the “Shemen” (oil) factory, invented irrigation systems for irrigating citrus orchards, initiated the cultivation of sugar cane, and more. If we don’t know him, we might know some of his family members: his sister, Mania Shohat, head of “Bar Giora”, “Hashomer” and Kibbutz Kfar Giladi on the northern border; and his brother-in-law (his wife’s brother) Avshalom Feinberg, thinker and founder of Nili, an underground organization that operated in Israel during World War I and focused on providing intelligence services to the British who fought against the Ottoman Empire.	בשנת 1903 עלה לארץ נחום וילבוש, פעיל ציוני ויזם כלכלי ומחלוצי התעשיה המודרנית בארץ, בין השאר מי שייסד את בית החרושת “שמן”, המציא מערכות השקיה להשקיית פרדסים, יזם גידול קני סוכר, ועוד. אם אנחנו לא מכירים אותו, קרוב לודאי שנכיר כמה מבני משפחתו: אחותו, מניה שוחט, מראשי “בר גיורא”, “השומר” וקיבוץ כפר גלעדי בגבול הצפון, וגיסו (אחי אשתו) אבשלום פיינברג, הוגה ומייסד ניל”י, ארגון מחתרתי שפעל בארץ בתקופת מלחמת העולם הראשונה והתמקד במתן שירותי מודיעין לבריטים שנלחמו מול האימפריה העות’מאנית.
But back to Nahum Vilbush who was looking for possibilities for economic development in the Land. It seemed to him that a cement plant would be needed with the renewed construction boom. Because of the limestone rocks in the Carmel, the proximity to the port of Haifa and the Hijaz railway (and perhaps also Herzl’s dream), he recommended the establishment of a cement plant in Carmel and began the process of purchasing land in the area.	נחזור לנחום וילבוש שחיפש אפשרויות לפיתוח כלכלי בארץ. נראה היה לו שיהיה צורך במפעל למלט עם תנופת הבנייה המתחדשת. בגלל סלעי הגיר בכרמל, הקרבה לנמל חיפה ומסילת הרכבת החיג’אזית (ואולי גם חלומו של הרצל), הוא המליץ על הקמת מפעל מלט בכרמל והחל בתהליך רכישת קרקע באיזור.
In 1921 – almost 20 years later, finally! Yehoshua Hankin bought the land here, and the workers, who preferred to stay close to the place and not wander the dangerous roads, were housed in a road shanty instead. At first they engaged in agriculture until in 1925 the first furnace was operated in the factory, and the factory started producing cement. The place grew, especially after the War of Independence and with the waves of new comers in the 1950s, when today about 25,000 residents live here.	ב-1921 – כמעט 20 שנה מאוחר יותר, סופסוף! קנה יהושע חנקין את האדמות באיזור, והפועלים, שהעדיפו להשאר קרוב למקום ולא לנדוד בדרכים המסוכנות, שוכנו בחאן דרכים במקום. בהתחלה עסקו בחקלאות וב-1925 הופעל הכבשן הראשון בבית החרושת, והמפעל התחיל בייצור מלט. המקום גדל, במיוחד לאחר מלחמת העצמאות ועם העליות של שנות ה-50, כשכיום חיים כאן כ-25 אלף תושבים.
The origin of the name “Nesher” is still uncertain. It’s possible that the founder of the factory, Michael Polak, had a connection with a cement factory in Germany whose name included “eagle”; it’s possible that the houses up on the slopes of the mountain gave a feeling of observation “from the flight of the eagle” (thanks to Rabba Iris Yaniv for that), and it’s possible that it was was named after the bird in our Torah portion, which today also Lives, as mentioned, in Carmel, above the city.	המקור לשם “נשר” אינו ודאי. יתכן שלמייסד המפעל, מיכאל פולק, היה קשר עם מפעל מלט בגרמניה שבשמו היה “נשר”, יתכן שבתיה הגבוהים נתנו תחושה של תצפית “ממעוף הנשר” (תודה על כך לרבה איריס יניב), וויתכן שנקרא כך על שם העוף בפרשה שלנו, שכיום גם חי, כאמור, בכרמל, מעל לישוב.

אז מוזמנים לבקר בהר הירוק תמיד ולגלות פינות חדשות!

So, you’re more than welcome to visit the “Ever-Green Mountain” and discover new sites!

ובנתיים, שבת שלום וכתיבה וחתימה טובה!
and meanwhile, Shabbat Shalom and may you be inscribed and sealed for goodness!

The “eagle” – *nesher* – sculpture made by Alex Palkovich, welcoming drivers at the north-eastern entrance to Nesher the city with the new cable-car above and the Haifa Bay in the background

פסל הנשר של הפסל אלכס פלקוביץ בכניסה הצפון-מזרחית לעיר נשר, ונוף מפרץ חיפה ברקע

Posted in Uncategorized | Leave a comment

Shofar so good – for Rosh Hashana 5784

Posted on September 13, 2023 by Michal Kohane מיכל כהנא

תקע בשופר גדול”… ראש השנה תשפ”ד”

Our “Rosh Hashana”, as such, is not mentioned in the Torah. If anything, another month is mentioned as “the first to you of the months of the year” (Exodus 12:2), and that is the spring month of Nisan. To increase the confusion, at the beginning of tractate Rosh Hashanah, four new-years are mentioned, some of them in dispute, and later on, a long (and wonderful) discussion between Rabbi Eliezer and Rabbi Yehoshua deals with the question of whether Rosh Hashanah falls on Tishrei or Nissan… the answers are less important at the moment. What is, is the fact that we have more new-years than we thought. We determine different beginnings “for years and months”, for trees, for school, for finances, for the Gregorian calendar and more…	“ראש השנה” שלנו, ככזה, לא מוזכר בתורה. אם כבר, מוזכר חודש אחר כ”ראשון הוא לכם לחודשי השנה” (שמות יב:ב), והוא חודש האביב, ניסן. כדי להגביר את הבלבול, בתחילת מסכת ראש השנה, מוזכרים ארבע ראשי שנים, חלקם במחלוקת, ובהמשך, דיון ארוך (ונפלא) בין רבי אליעזר ורבי יהושע העוסקים בשאלה האם ראש השנה חל בתשרי או ניסן… התשובות פחות חשובות כרגע. מה שכן, זו העובדה שיש לנו יותר ראשי שנים ממה שחשבנו. אנחנו קובעים התחלות שונות “לשנים ולחודשים”, לעצים, ללימודים, לכספים, ללוח השנה הלועזי ועוד…
The idea that we may take for granted, that it’s possible to draw a line, and start again from the beginning, is wonderful and unique. Not that no one thought of the practical need to correct the calendar, calculating the differences between the lunar and solar year, but the Jews also added the personal – national idea, that it’s possible to renew, and in different areas of life, all the time!	הרעיון שאנחנו אולי לוקחים כמובן מאליו, שאפשר למתוח קו, ולהתחיל שוב מהתחלה, מופלא ויחודי. לא שאיש לא חשב על הצורך המעשי לתקן את לוח השנה וההפרשים בין שנת הירח והשמש, אבל היהודים הוסיפו, גם את הרעיון האישי – לאומי, שאפשר להתחדש, ובתחומים שונים, כל הזמן!
Much of Rosh Hashana is unknown. And, symbolically (and practically), in stark contrast to all our holidays that are usually celebrated when the moon is full, shining, bright and perfect, Rosh Hashanah is the only holiday that begins when it’s dark and there’s almost no moon, just like all beginnings, and especially, “The” beginning of Creation, when it’s not clear what kind of world will come out of here… this is a holiday in which we do not celebrate a great success – the Exodus from Egypt, the Giving of the Torah, a victory, but – so strange – Soul-searching. Remembrance. Tuning in. A tiny seed for something in the future, for doing; for complete presence and awareness in the world, when the realization of the potential before us – is still completely hidden .	הרבה מראש השנה – נסתר. ובאמת, באופן סמלי (ומעשי), בניגוד חריף לכל החגים שלנו הנחגגים בד”כ כשהירח מלא, מאיר, בוהק ומושלם, ראש השנה הוא החג היחיד שמתחיל כשחשוך וכמעט אין ירח, ממש כמו כל ההתחלות, ובמיוחד, “ה”התחלה, “ה”בריאה, כשלא ברור איזה מן עולם יצא כאן…זהו חג בו אנחנו לא חוגגים הצלחה כבירה – יציאת מצרים, מתן תורה, נצחון כלשהו, אלא – כמה מוזר – חשבון נפש. זכירה. התכווננות. גרעין קטנטן למשהו עתידי, לעשיה, לנוכחות שלמה ומודעות בעולם, כשהתממשות פוטנציאל הדברים שלפנינו – עדיין נסתרת לגמרי.
In the Torah portion of “Emor” (Leviticus 23:24), the Torah refers to this day that we call “Rosh Hashanah” and says about it: “Speak to the Children of Israel thus: In the seventh month, on the first day of the month, you shall observe complete rest, a sacred occasion commemorated with loud blasts”, that is, a day that is indicated by blowing a shofar.	בפרשת “אמור” (ויקרא כג, כד) מתיחסת התורה ליום הזה שאנחנו קוראים “ראש השנה” ואומרת עליו: “דַּבֵּ֛ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר בַּחֹ֨דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֜י בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֗דֶשׁ יִהְיֶ֤ה לָכֶם֙ שַׁבָּת֔וֹן זִכְר֥וֹן תְּרוּעָ֖ה מִקְרָא־קֹֽדֶשׁ”. “זכרון-תרועה” – כלומר יום שמצוין בתקיעת שופר.
The shofar appeared for the first time at Mount Sinai: “The blare of the shofar grew louder and louder. As Moses spoke, God answered him in thunder” And the shofar is also connected with redemption, when it is written – “And on that day, a great shofar shall be sounded; and the strayed who are in the land of Assyria and the expelled who are in the land of Egypt shall come and worship GOD on the holy mount, in Jerusalem” (Isaiah 27:13). Also in the year of the jubilee, when slaves are freed, it’s written “Then you shall sound the shofar loud; in the seventh month, on the tenth day of the month—the Day of Atonement—you shall have the horn sounded throughout your land” (Leviticus 25,9) And some say, that already during the creation of the world, Gd’s voice, commanding Creation, was like a shofar.	השופר הופיע לראשונה במעמד הר-סיני: “וַיְהִי֙ ק֣וֹל הַשֹּׁפָ֔ר הוֹלֵ֖ךְ וְחָזֵ֣ק מְאֹ֑ד מֹשֶׁ֣ה יְדַבֵּ֔ר וְהָאֱלֹהִ֖ים יַעֲנֶ֥נּוּ בְקֽוֹל” (שמות יט,יט). והשופר קשור גם בגאולה, כשכתוב – “וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַיהוָה בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלָ͏ִם” (ישעיהו כז, יג). גם בשחרור העבדים בשנת היובל כתוב “וְהַֽעֲבַרְתָּ֞ שׁוֹפַ֤ר תְּרוּעָה֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הַשְּׁבִעִ֔י בֶּעָשׂ֖וֹר לַחֹ֑דֶשׁ בְּיוֹם֙ הַכִּפֻּרִ֔ים תַּעֲבִ֥ירוּ שׁוֹפָ֖ר בְּכׇל־אַרְצְכֶֽם׃ וְקִדַּשְׁתֶּ֗ם אֵ֣ת שְׁנַ֤ת הַחֲמִשִּׁים֙ שָׁנָ֔ה וּקְרָאתֶ֥ם דְּר֛וֹר בָּאָ֖רֶץ לְכׇל־יֹשְׁבֶ֑יהָ”… (ויקרא כה,ט). יש שאומרים שכבר בבריאת העולם, קולו של הקב”ה, מצווה על הבריאה, היה כשופר.
And every day we say in the Amida prayer, in the blessing that was established back in the days of the Second Temple, before the destruction: “Blow a big shofar for our freedom and raise the banner to gather our exiles and bring us together (quickly, the sefardis add) from the four corners of the earth to our Land. Blessed are you, O Lord, who gathers the outcasts of his people Israel”. Rav Kook asks about this, what does “big Shofar” mean?	ובכל יום אנחנו אומרים בתפילת עמידה, בברכה שנתקנה עוד בימי בית שני, לפני החורבן: תְּקַע בְשׁוֹפָר גָּדוֹל לְחֵרוּתֵנוּ וְשָׂא נֵס לְקָבֵץ גָּלֻיוֹתֵינוּוְקַבְּצֵנוּ יַחַד (מְהֵרָה, הוסיפו הספרדים) מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ לְאַרְצֵנוּ. בָּרוּךְ אַתָה ה’, מְקַבֵּץ נִדְחֵי עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל. הרב קוק שואל על כך, מה פירוש “שופר גדול”?
According to him, the fact that it mentions a “big shofar” means that there is also a medium shofar and a small shofar. Indeed, there are different types of shofars that can be blown on Rosh Hashanah: the best, that of a ram. Next, a shofar of a kosher animal or beast, even if not a ram. Last, a horn of any animal or beast, even a rhinoceros, can be blown, but a blessings cannot be said over such a shofar.	לטענתו, זה שכתוב שיש שופר גדול, אומר שיש גם שופר בינוני ושופר קטן. אכן, יש סוגים שונים של שופרות בהם אפשר לתקוע בראש השנה: הטוב ביותר, של איל. לאחריו, שופר של חיה או בהמה כשרה, גם אם לא איל. ולאחר מכן, כל חיה או בהמה שהיא, אפילו קרנף, אפשר לתקוע אבל על שופר שכזה, אסור לברך.
Since sounding the shofar stands for our freedom – the national one (along with he in-gathering of our exiles), it turns out that there are also different freedoms, and different reasons to come to Israel: the small shofar corresponding to the smaller freedom, is coming to the Land due to constraints elsewhere, a way we all know from history lessons and family stories. The second – is our arrival at the Land because we recognize the “natural right of the Jewish people to be a nation like any other, independent in its own sovereign state” (from the “Declaration of Independence”). This is a great step, and still, after it, there is the third shofar, which calls us to come due to spiritual awakening that will manifest itself in physical realization, from the feeling that we want to raise the Shekinah from dust, to renew the encounter with Gd, and to build our deep connection with Him and with each other, through the Land .	מכיון שהתקיעה מסמלת את חירותינו – הלאומית (יחד עם קיבוץ גלויות), מסתבר שיש גם חירויות שונות וסיבות שונות לבוא לארץ: השופר הקטן המקביל לחירות הקטנה יותר, הוא בואנו לארץ מאילוצים, דרך שכולנו מכירים משיעורי הסטוריה וסיפורים משפחתיים. השני – בואנו לארץ כי אנחנו מכירים ב”זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם, עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית” (מתוך “מגילת העצמאות”). זו מדרגה נהדרת ועדיין, יש אחריה את השופר השלישי, שקורא לנו לבוא מתוך ההתעוררות רוחנית שתתבטא בהתממשות פיזית, מתוך תחושה שאנחנו רוצים להרים את השכינה מעפרה, לחדש את המפגש עם הקב”ה, ולבנות את הקשר העמוק שלנו איתו ואחד עם השני, דרך הארץ.
And it is also important to pay attention to the first time when the root – Sh.P.R. – appeared in the Torah, which was in Shifra’s name, the midwife in Egypt, who would “improve (meshaperet) the child”, awaken him, giving him life. According to Rambam, the Shofar is like an alarm clock. The human, after all, is a little sleepy, since the days of the Garden of Eden, when Gd caused him to sleep, and until now we have not been told that Gd woke him up! The shofar is His proxy, the one who seeks to remind, shake, move us, at least a little, from our place. This message is also found in the order of blowing the shofar: a complete blowing – broken and rickety (sh’varim-teru’a) – and again whole, as a hint that even if Creation was perfect, then later, in life, things break and fall apart, and our desire is to make out of the rickety (ra’u’a) – friendship (re’ut), connection, and improvement (shipur).	וחשוב גם לשים לב לפעם הראשונה כשהשורש – ש.פ.ר. – הופיע בתורה, בשמה של שפרה, המיילדת במצרים, שהיתה “משפרת את הוולד”, מעירה ונותנת לו חיים. לפי הרמב”ם, השופר הוא כמו שעון מעורר. האדם, אחרי הכל, קצת ישן, עוד מימי גן עדן כשהקב”ה הפיל עליו תרדמה, ועד עכשיו לא נאמר לנו שהוא העיר אותו! השופר הוא בא כוחו, זה שמבקש להזכיר, לנענע, לרגש, להזיז אותנו, לפחות קצת, ממקומנו. המסר הזה נמצא גם בסדר תקיעות השופר: תקיעה שלמה – שבורה ורעועה (שברים-תרועה) – ושוב שלמה, כרמז לכך שגם אם הבריאה היתה מושלמת, הרי אחכ, בחיים, דברים נשברים ומתפרקים, ושאיפתנו, לעשות מהרעוע – רעות, חברות, חיבור, קשר, שיפור והשתפרות.
Continuing our travel in the Land, we will mention two places in Israel whose name is from the root – Sh.P.R. The first is Moshav Shefer in the Upper Galilee which was founded in 1950 and its name is taken from the blessing of Jacob to Naftali – Naphtali is a hind let loose, Which yields lovely fawns = imrey shefer (Genesis 49,21). Therefore, it’s located near Moshav Amirim (the words “imrey shefer” in the blessing). The Moshav went through many difficulties at the beginning, but today it’s a beautiful place with fantastic views. Within the moshav is the Shafer fortress, which was originally called “Perdia” and was one of the chain of fortresses of the Northern Wall built by the British in the late 1930s. In the area there are springs and streams, trails and Galilean vista points.	בהמשך לטיולנו, נזכיר בארץ שני מקומות שבשמם השורש – ש.פ.ר. הראשון הוא מושב שֶׁפֶר בגליל העליון שנוסד ב-1950 ושמו לקוח מברכת יעקב לנפתלי – “נַפְתָּלִ֖י אַיָּלָ֣ה שְׁלֻחָ֑ה הַנֹּתֵ֖ן אִמְרֵי־שָֽׁפֶר” (בראשית מט,כא), לכן הוא נמצא בסמוך למושב אמירים (“אמרי שפר”). המושב שעבר קשיים רבים בתחילתו כיום הוא מקום יפיפה עם נוף פנטסטי. בתחומי המושב נמצאת מצודת שפר, שבמקור נקראה ״פרדיה״ והיתה אחת משרשרת מצודות גדר הצפון שנבנו ע”י הבריטים בסוף שנות ה-30, ובאיזור מעיינות ונחלים, שבילים ונקודות נוף גליליות.
The second place is Shefar’am, today an Arab city in the northern district, most of whose inhabitants are Arab-Muslims, and about a third are Christian Arabs and Druze. Shefar’am lies at the meeting point between the Galilee mountains and the valleys, which made it throughout its history, a central and important city. It has existed for thousands of years, and its roots go back to many centuries BCE, having been established in the Canaanite period and archaeological remains were found there.	המקום השני הוא שפרעם, כיום עיר ערבית במחוז הצפון אשר רוב תושביה הם ערבים-מוסלמים, וכשליש ערבים נוצרים ודרוזים. שפרעם שוכנת בנקודת המפגש בין הרי הגליל לבין העמקים, מה שהפך אותה לאורך תולדותיה, לעיר מרכזית וחשובה. היא קיימת אלפי שנים, ושורשיה מעמיקים עד מאות שנים רבות לפני הספירה. כנראה שהיישוב הוקם בתקופה הכנענית ונמצאו בה שרידים ארכאולוגים.
Shefar’am is mentioned in the Talmud in several places, in connection with the Bar-Kochva revolt, and as one of the places to which the Sanhedrin migrated to, from nearby Usha (around 150 CE). During the Roman rule, Rabbi Yehuda ben Baba lived here, ordaining students to be rabbis, and the Romans executed him. His tomb is located in the city and serves as a pilgrimage site. Some are inclined to see in Shefar’am’s name a combination of the Hebrew words Shefar (shofar) of the Nation. The Jewish community continued to live there until the beginning of the 20th century (about a century ago).	שפרעם מוזכרת בתלמוד בכמה מקומות, בהקשר למרד בר-כוכבא, וכאחד המקומות אליהם נדד מושב הסנהדרין מאושא הסמוכה לה (בערך בשנת 150 לספירה). בתקופת השלטון הרומי, חי במקום רבי יהודה בן בבא שהסמיך תלמידים לרבנות, והרומאים הוציאו אותו להורג. קברו שוכן בעיר ומשמש אתר עלייה לרגל. יש הנוטים לראות בשמה צירוף של המילים העבריות שפר (שופר) עם. הקהילה היהודית המשיכה וחיה במקום עד תחילת המאה ה-20 (לפני כמאה שנה).
In the ancient part of the city there is still – the “Shekinah Camp” synagogue, which was renovated about 250 years ago, by Rabbi Chaim Abulafia (the second) during the reign of Dahar al-Omar, the ruler of the Galilee in the 18th century, who gave the Jews permission to build it. It’s believed that the old synagogue was built on the site of an ancient synagogue that had stood here since the time of the Second Temple. We can count on it that for hundreds of years, shofar was blown there too…	בחלק העתיק של העיר שוכן – עדיין – בית הכנסת “מחנה שכינה”, שחודש לפני כ-250 שנים, על ידי רב חיים אבולעפיה (השני) בתקופת שלטונו של דאהר אל-עומר שליט הגליל במאה ה-18, שהעניק ליהודים רשות להקימו. סוברים כי בית הכנסת העתיק נבנה במיקומו של בית כנסת קדום שעמד במקום עוד מתקופת בית שני. אפשר להניח שבמשך מאות שנה, גם שם תקעו בשופר…

מי יתן ונשמע גם אנחנו, ושתהיה לנו שבת שלום ושנה טובה ומתוקה!
May we hear as well, and let it be a Shabbat Shalom & SHANA TOVA U’METUKA!

photo credit: YONATAN SINDEL/FLASH90 in the Jerusalem Post, Sep 2020

Posted in Uncategorized | 1 Comment

Moses and Barbie: choices and journeys… the Torah portions of Nitzavim-Vayelech

Posted on September 7, 2023 by Michal Kohane מיכל כהנא

תורה וטיולים: משה וברבי, בחירות והליכות… פרשות ניצבים-וילך –

Thanks to a wonderful guest who came for a short visit (always too short…), I was invited to see the movie “Barbie”. The film, much more sophisticated than its name suggests, is based on the character of Barbie, who is forced to leave her perfect home in the utopian (and terribly pink) “Barbie-Land” for a journey of self-discovery in the “real” world, i.e. “ours” (meaning Venice Beach in Los Angeles…).	בזכות אורחת נפלאה שהגיעה לביקור קצר (תמיד קצר מידי…), הוזמנתי לראות את הסרט “ברבי”. הסרט, המתוחכם הרבה יותר ממה ששמו מציע, מבוסס על דמותה של ברבי שנאלצת לצאת מביתה המושלם ב”ברבי-לנד” האוטופית (והורודה להחריד) למסע גילוי עצמי בעולם “האמיתי”, כלומר “שלנו” (ובכך אנחנו מתכוונים לחוף וניס בלוס אנג’לס…).
This may come as a surprise (to those who know me, actually maybe not…) but one section in particular connected me to this week’s Torah double Torah portion, “Nitzavim-Veyelech”. Without spoilers for those who intend to go watch it, I’ll only say very briefly that before Barbie sets out, she is going to ask the advice from Weird Barbie. The latter puts the choice before her, symbolized by two shoes: Barbie, says Weird Barbie to Stereotypical Barbie, what will you choose? A high heel shoe or Birkenstock sandal?? Barbie does not hesitate and says (guess?), a high heel shoe! Weird Barbie says to her, “No, no, no, that’s not what you want! Think again.” Barbie doesn’t understand; of course she wants the high heel shoe and everything related to it! That’s the life she knows thus far! Weird Barbie gives up the shoe parable, and tells her that she really has no choice, and she must go on her own journey.	זו אולי תהיה הפתעה (למי שמכיר אותי, בעצם אולי לא…) אבל קטע אחד במיוחד חיבר אותי לפרשת השבוע שלנו, הפרשה הכפולה, “ניצבים-וילך”. בלי “ספוילרים” למי שמתכוון ללכת לצפות בסרט, אספר רק בקיצור רב שלפני שברבי יוצאת לדרך, היא הולכת לשאול בעצתה של “ברבי המוזרה”. זו מעמידה את הבחירה שעומדת בפניה מסומלת בשתי נעליים: ברבי, היא אומרת לה, מה תבחרי? נעל עקב או סנדל בירקנשטוק?? ברבי לא מהססת ואומרת (מנחשים?), נעל עקב! “ברבי המוזרה” אומרת לה, “לא, לא, לא, זה לא מה שאת רוצה! תחשבי שוב”. ברבי לא מבינה, הרי כמובן שהיא רוצה את נעל העקב וכל מה שקשור אליה! אלה הם חייה עד כה! “ברבי המוזרה” מוותרת על משל הנעליים, ואומרת לה שאין לה באמת בחירה, אלא היא חייבת לצאת למסע שלה.
And this is how the (fantastic) Torah portion of Nitzavim ends: I call heaven and earth to witness against you this day: I have put before you life and death, blessing and curse. Choose life—if you and your offspring would live— by loving your God H’, heeding Gd’s commands, and holding fast to [Gd]. For thereby you shall have life and shall long endure upon the soil that H’ swore to your fathers Abraham, Isaac, and Jacob, to give to them (Deuteronomy 30:19-20)	וכך מסתיימת פרשת “ניצבים” (הנפלאה): הַעִדֹ֨תִי בָכֶ֣ם הַיּוֹם֮ אֶת־הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת־הָאָ֒רֶץ֒ הַחַיִּ֤ים וְהַמָּ֙וֶת֙ נָתַ֣תִּי לְפָנֶ֔יךָ הַבְּרָכָ֖ה וְהַקְּלָלָ֑ה וּבָֽחַרְתָּ֙ בַּחַיִּ֔ים לְמַ֥עַן תִּֽחְיֶ֖ה אַתָּ֥ה וְזַרְעֶֽךָ׃ לְאַֽהֲבָה֙ אֶת־ה’ אֱלֹהֶ֔יךָ לִשְׁמֹ֥עַ בְּקֹל֖וֹ וּלְדׇבְקָה־ב֑וֹ כִּ֣י ה֤וּא חַיֶּ֙יךָ֙ וְאֹ֣רֶךְ יָמֶ֔יךָ לָשֶׁ֣בֶת עַל־הָאֲדָמָ֗ה אֲשֶׁר֩ נִשְׁבַּ֨ע ה’ לַאֲבֹתֶ֛יךָ לְאַבְרָהָ֛ם לְיִצְחָ֥ק וּֽלְיַעֲקֹ֖ב לָתֵ֥ת לָהֶֽם (דברים ל:יט-כ).
That is, choices have been placed in front of us too – life and death, blessing and cursing, the high-heel shoe and the Birkenstock sandal, but is this really a “choice”? “Choose life”!! The Torah says who in affect has already decided for us, because on the other side, there is really no choice. It is as if we were told that dying is always possible. But the decision to live, to live a blessed and good life, which in the end will also help us to dwell safely on this earth, that is a whole different question…	כלומר, גם בפנינו הושמו בחירות – החיים והמוות, הברכה והקללה, נעל העקב וסנדל הבירקנשטוק, אבל האם זו באמת “בחירה”? “ובחרת בחיים”!! אמרה התורה שכבר בעצם החליטה בשבילנו, כי הרי בצד השני, אין באמת בחירה. כאילו נאמר לנו שלמות, אפשר תמיד. אבל להחליט לחיות, חיים מבורכים וטובים, שבסופו של דבר גם יעזרו לנו לשבת על האדמה הזו, זו כבר שאלה אחרת…
The Torah portion of Nitzavim, whose name means – to stand upright, out of intentionality and preparation for a Call or appointment and fulfillment of our mission in the world (this is according to “Or Hayim”, born in Morocco and died in Jerusalem, 1695-1743), is usually read together with the Torah portion of Vayelech, which indicates – motion and movement.	פרשת ניצבים שפירוש שמה – לעמוד זקוף, מתוך כוונה והכנה לקריאה או למינוי ומילוי המשימה שלנו בעולם (כך לפי “אור החיים” שנולד במרוקו ונפטר בירושלים, 1695-1743), בד”כ נקראת יחד עם פרשת “וילך”, שמשמעה – תנועה.
How to balance the need to stand and listen to our call, along with the need to move forward? Yes. And what’s more: while Nitzavim” deals with our national teshuvah process, “Vayelech” begins with Moshe, in the singular, and here too, it is necessary to balance who we are as individuals, what we, each and every one of us, wants and needs and is capable of doing, along with who and what that we and we must do as a society and as a nation.	איך לאזן את הצורך לעמוד ולהקשיב לקריאה שלנו, יחד עם הצורך להתקדם הלאה? כן. זאת ועוד: בשעה שפרשת “ניצבים” עוסקת במהלכי התשובה הלאומיים שלנו, הרי פרשת “וילך” מתחילה במשה, ביחיד, וגם כאן יש צורך לאזן את מי שאנחנו כיחידים, את מה שאנחנו, כל אחד ואחת, רוצה וצריך ויכול, יחד עם מי ומה שאנחנו ועלינו לעשות כחברה וכעם.
I like the walking Moshe at the beginning of Vayelech: Moshe here is 120 years old! Where does he go to? Why doesn’t everyone come to him, to catch another moment of learning from him yet another saying, another halacha, one more letter, to hear again, what it was like on Mount Sinai… But Moshe does not wait. He gets up and goes “to speak all these things to all of Israel” (Deuteronomy 31:1) – “all” these things, to “all” of Israel, even to those who didn’t listen that much, even to those who were just busy with something else , even to those who may not have voted for him, Moshe does not give up until the last moment, on a single word and on a single person from “all of Israel”.	אני אוהבת את משה ההולך בתחילת פרשת “וילך”: משה כאן בן 120 שנה! לאן הוא הולך? למה לא כולם באים אליו, להספיק ללמוד ממנו עוד אימרה, עוד הלכה, עוד אות אחת, לשמוע שוב, איך היה בהר סיני… אבל משה לא מחכה. הוא קם והולך “וַיְדַבֵּ֛ר אֶת־הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה אֶל־כׇּל־יִשְׂרָאֵֽל” (דברים לא,א) – את “כל” הדברים, אל “כל” ישראל, גם אל אלה שלא כל כך הקשיבו, גם אל אלה שבדיוק היו עסוקים במשהו אחר, גם אל אלה שאולי לא הצביעו בשבילו, משה לא מוותר עד הרגע האחרון, על אף מילה ועל אף אדם מ”כל ישראל”.
In honor of Moses’ walking (and in contrast, Barbie’s journey), this week we will look at “Shvil Israel – “The Israel National Trail“, a trek that stretches along the entire State of Israel, from Mt. Hermon in the north to the Gulf of Eilat in the south. The trail, which was inspired by the Appalachian Trail in the USA, was inaugurated in 1995 after 16 years of preparatory work (!). Its planners sought to ensure the representation of all the landscapes and regions of the country, as well as a glimpse of the important sites for all religions. Its current length is about 1080 km, and it’s marked with three parallel and slightly diagonal stripes: white, blue and orange. With time, it was accepted that the colors symbolize Hermon / North (white), the sea (blue) and the desert (orange). It’s important for hikers to know that when the white stripe is higher, it means that the walking direction is north, while when the orange stripe is higher, the hiker is facing south. One can do the trail as one long trek or in short segments suitable for a day trip.	לכבוד ההליכה של משה (ולהבדיל אלף אלפי ההבדלות, המסע של ברבי), נזכיר בשבוע זה את “שביל ישראל”, טרק שנמשך לאורך כל מדינת ישראל, מהחרמון בצפון ועד מפרץ אילת בדרום. השביל, שנהגה בהשראת שביל האפלצ’ים בארה”ב, נחנך ב-1995 אחרי 16 שנות עבודת הכנה (!). מתכנניו שאפו לדאוג לייצוג כל נופי ואזורי הארץ, וכן הצצה לאתרים החשובים לכל הדתות. אורכו כיום כ-1080קמ, והוא מסומן בשלושה פסים מקבילים במדורג: לבן, כחול וכתום. עם הזמן, התקבל שהצבעים מסמלים את החרמון / צפון (לבן), הים (כחול) והמדבר (כתום). חשוב להולכים לדעת שכשהפס הלבן גבוה יותר, פירוש הדבר שכיוון ההליכה הוא צפונה ואילו כשהפס הכתום גבוה יותר – המטייל פונה דרומה. אפשר לעשות את השביל כטרק אחד ארוך או במקטעים קצרים המתאימים לטיול יום.
Two unique phenomena along the path are the “Trail Angels”, a nickname for people who usually live not far from the trail, and offer help to hikers (for free or a nominal fee) such as burying water in the desert, hospitality for coffee, permission to use a yard for a tent, provision of accommodation with beds and a shower and the like; and the trail’s library, a project of book boxes stored in boxes painted in the trail’s colors and scattered at 16 points along it’s the way where travelers can borrow and return books. Thus “the People of the Book” can also be “the People of the Walk”, continuing in Moses’ path.	שתי תופעות יחודיות לאורך השביל הן “מלאכי השביל”, כינוי לאנשים שבד”כ חיים לא רחוק מהשביל, ומציעים להולכים עזרה (בחינם או תשלום סמלי) כמו הטמנות מים במדבר, אירוח לקפה, רשות להשתמש בחצר להקמת אוהל, אספקת מקום לינה עם מיטות ומקלחת וכדומה, וספריית השביל, מיזם של ארגזי ספרים המאוחסנים בארגזים הצבועים בצבעי סימון השביל ומפוזרים ב-16 נקודות לאורכו כשהמטיילים יכולים להשאיל ולהחזיר ספרים מהארגזים השונים לאורך הדרך. כך “עם הספר” יכול גם להיות עם ההליכה, ולהמשיך בדרכו של משה רבנו.
Shvil Israel was chosen as one of the 20 best hiking trails by National Geographic, and was described by the panel of judges as combining nature, history, heritage and culture with “biblical and contemporary landscapes from the daily lives of modern Israelis.” Hiking the entire trail at once can take 1-2 months, depending on the pace, and the hikers usually do it in the months of February, March and April from south to north, and in October, November and December from north to south, but in any season, one can choose a section, and get out to enjoy nature.	שביל ישראל נבחר כאחד מ-20 מסלולי ההליכה הטובים ביותר על ידי נשיונל ג’יאוגרפיק, ותואר על ידי צוות השופטים כמשלב טבע, היסטוריה, מורשת ותרבות עם “נופים תנ”כיים ועכשויים מחיי היום-יום של הישראלים המודרניים”. צעידה לאורך כל השביל ברציפות יכולה לקחת בין חודש לחודשיים, תלוי בקצב, והצועדים עושים זאת בדרך כלל בחודשים פברואר מרץ ואפריל מדרום לצפון, ובאוקטובר נובמבר ודצמבר מצפון לדרום, אבל בכל עונה, אפשר לבחור מקטע וצאת לנוף.

שבת שלום *** SHABBAT SHALOM

Posted in Uncategorized | Leave a comment

Torah & Travel with Ki Tavo, when you come to the Land…

Posted on August 31, 2023 by Michal Kohane מיכל כהנא

תורה וטיולים עם פרשת “והיה כי תבוא אל הארץ”….

I’m celebrating these days 4 years since my return to Israel. I’ve debated between “marking” or maybe “counting” but decided on “celebrating”. Hardly a week goes by that someone doesn’t ask me or downright tell me, and often with an added look of “understanding” and mercy, ‘oy, you found some time for this return… you must be regretting it’… so thank you, but there’s no need. Despite the (great!) complexity of returning to Israel after many (many!) years abroad, accompanied by (quite a few!) “challenges”, I am not. The idea somehow assumes that there used to be a “better time”, that there is even a “better time”… that “they say it was fun here before I was born”, as an Israeli song says. But… really? When you go into the details of history, it seems that there was no time when it was “simple” and “easy” and “just fun” here (or anywhere). There have always been challenges here, so the question is not how to escape challenging but… everything else: who we are, and why, what is the meaning behind it all, what is the vision…	בימים אלו אני חוגגת 4 שנים לחזרה שלי לארץ. ההתלבטתי בין “מציינת” או אולי “מונה” אבל החלטתי על “חוגגת”. אין כמעט שבוע שמישהו לא שואל אותי או אומר לי ולא פעם גם בתוספת מבט מבין ומשתתף ומלא רחמים, אוי, מצאת לך זמן לחזור… את בטח מתחרטת… אז תודה אבל אין צורך. למרות המורכבות (הגדולה!) של החזרה לארץ אחרי שנים רבות (מאד!) בחו”ל, המלווה ב”אתגרים” (לא מעטים!), אני לא. האמירה הזו איכשהו מניחה שפעם היה “זמן יותר טוב”, שיש בכלל “זמן יותר טוב”… ש”אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי”, כמאמר השיר. אך האומנם? כשנכנסים לפרטי ההסטוריה, נראה שאין זמן שהיה כאן “פשוט” ו”קל” ו”תמיד כף” כאן (אן בכל מקום). תמיד היו כאן אתגרים, ולכן השאלה היא לא איך לחמוק מאתגרים אלא… כל השאר: מי אנחנו ולמה, מה המשמעות, מה החזון…
This week’s Torah portion, Ki Tavo (when you come…), is always read two Shabbats before Rosh Hashanah, since it contains the ction of “the blessings and the curses” and we don’t want to end the year on a bad note. The portion is also known as the “great rebuke” because of that long and difficult list of “curses” that appear in Deuteronomy (as opposed to the “small rebuke” episode in the Torah portion of Chukat.	פרשת השבוע, פרשת כי תבוא, נקראת תמיד שתי שבתות לפני ראש השנה, כיון שמופיעה בה פרשת הברכות והקללות ואנחנו לא רוצים לסיים את השנה בדבר רע. הפרשה נקראת גם “פרשת התוכחה הגדולה” על שם ה”קללות” הארוכות והקשות המופיעות בדברים פרק כ”ח (בניגוד לפרשת בחוקותי עם “התוכחה הקטנה”).
The reading opens with the words “and when [or perhaps, because] you will come to the Land”… (Deuteronomy 26:1), that is, when you will come, in the future… but it says haya, which is the word for “was”? In Biblical Hebrew we have a trick: the letter vav is not always, as we think of it in modern Hebrew, a connector, but sometimes it is an “invertor” vav, i.e. it takes the verb that follows, and moves from the past tense to the future or from the future to the past.	הפרשה נפתחת במילים “והיה כי תבוא אל הארץ”… (דברים כ”ו, א), כלומר, כשתבוא בעתיד… אבל כתוב “היה”? בעברית התנ”כית יש לנו טריק: האות וו איננה תמיד כפי שאנחנו רגילים בעברית המודרנית, וו החיבור, המחברת, אלא לפעמים היא “וו ההיפוך”, ה”הופכת”, כלומר – הפועל שבא לאחריה עובר מזמן עבר לעתיד או מעתיד לעבר.
When the verb is yehi, “will be” in the future, together with the invertor vav, it turns into a verb in the past tense and is considered a hint for trouble (vayehi = “and it happened in the days of Ahasuerus”…). On the other hand, haya = “was” by itself is a past verb which, with the invertor vav, becomes in the future. Aside from the technical -grammatical matter, there is also a symbolic meaning here: is it possible to turn the past into the future and the future into the past? What does it mean? When a person is able to turn the past into the future, that is, to take history, whether personal or national, and leverage a vision from it, it’s a joy. This means that the past is roots and a foundation, instead of a weight that drags one down, and from there – one grows. And, of course, possibly the opposite.	כשהפועל הוא “יהי” בעתיד, יחד עם וו ההיפוך, ויהי, הוא הופך לפועל בזמן עבר ונחשב רמז לצרות (“ויהי בימי אחשוורוש”…). לעומת זאת, “היה” לכשעצמו הוא פועל בעבר אשר עם וו ההיפוך, הופך לעתיד. מלבד הענין הטכני – דקדוקי, יש כאן גם ענין סמלי, משמעותי: האם אפשר להפוך עבר לעתיד ועתיד לעבר? מה פירוש? כשאדם מסוגל להפוך את העבר לעתיד, כלומר, לקחת את ההסטוריה, האישית או הלאומית, ולמנף ממנה חזון, זו שמחה. זה אומר, שהעבר הוא שורשים ובסיס, במקום משקולת הגוררת אותו מטה, ומשם הוא הולך וצומח. לעומת, כמובן, ההיפך.
This grammatical matter appears in many places (ve-ahavta = you shall love, in the future, though “ahavta” in the past; ve-shamru = “and the Israelites will keep Shabbat, though “shamru” is in the past and more). But here, it’s especially important, upon entering the land, “and it was” becomes “it will be”, because this is “The” question: In the future, when we come to the Land, will we be able to turn the past into the future? Will it be possible for us not to get sucked into the past, to dream only of what used to be, but to learn who we are, and build a future connected to that which sees ahead?	הענין הדקדוקי הזה מופיע במקומות רבים (ו-אהבת את ה’ אלוהיך = תאהב בעתיד. ו-שמרו בני ישראל את השבת = ישמרו בעתיד, ועוד), אך כאן הוא חשוב במיוחד, עם הכניסה לארץ, “והיה”, זו “ה”שאלה: האם בעתיד, כשנבוא אל הארץ, האם נצליח להפוך את העבר לעתיד? האם יעלה בידינו, לא להשאב אל העבר, לחלום רק על מה שהיה פעם, אלא ללמוד את מי שאנחנו ולבנות עתיד מחובר לכך שרואה קדימה?
There are also dangers in entering the Land, and surprisingly, these are not necessarily the enemies outside, but our attitude towards each other and the place itself. There is a danger that we will take the Land for granted, we will settle down and “drawn down”. To this end, the Torah gave us, for example, the sh’mitah, the “sabbatical year”: a year in which we cannot work the Land and must be at some distance from it, a reminder that the Land belongs to G-d. Therefore, it’s obvious we’ll bring Him our bikurim, the first grain and fruits.	ויש גם סכנות בכניסה לארץ, ובאופן מפתיע, אלו לא בהכרח האויבים מחוץ, אלא היחס שלנו אחד לשני ולמקום עצמו. יש סכנה שניקח את הארץ כמובן מאליו, נשתקע ו”נשקע”. לשם כך נתנה לנו התורה, למשל, את שנת השמיטה: שנה שבה אנחנו לא יכולים לעבוד את האדמה וחייבים להיות בריחוק כלשהו ממנה, תזכורת שהארץ שייכת לקב”ה. גם מצוות הביכורים בתחילת הפרשה שלנו, נועדה לכך שנכיר שהאדמה שייכת לבורא ולכן, ברור שניתן לו את ראשית התבואה והביכורים.
This is not a simple matter: to wait 3-4-5 years, to see the first fig, finally!! growing on the tree we planted. We want to give the juicy and delicious fruit a big bite! And why not? After all, it’s ours, ours!! Then comes the Torah comes and says, ‘yes, it is also “ours” but not only. We have a Partner’. Then, we take the fig to the Temple, and give it to another. How is that possible? The Torah tells us, yes, it is not easy, but it’s the requirement of life in this country. It was already said in the prophets, if we came here to live “like everyone else”, it will not work out. We should have some kind of idealistic gene. One must be able to see beyond oneself – the other: first of all, the other in the sense of Gd, and at the same time, the other in the sense of the person next to me. What does s/he need? Who am I and what can I give? And it’s true, this is being challenged all the time. But… after all, if it wasn’t challenging, it wouldn’t be in the Torah…!	זה לא דבר פשוט: לחכות 3-4-5 שנים, לראות את התאנה הראשונה, סופסוף!! גדלה על העץ ששתלנו. אנחנו רוצים לתת בפרי העסיסי והטעים ביס גדול! ולמה לא? הרי זה שלנו, שלנו!! ואז באה התורה ואומרת, נכון, זה גם “שלנו” אבל לא רק. יש לנו שותף. ואז, אנחנו לוקחים את התאנה לבית המקדש, ונותנים אותה לאחר. איך אפשר? אומרת לנו התורה, נכון, זה לא קל, אבל זו הדרישה של החיים בארץ הזו. כבר נאמר בנביאים, אם באנו לכאן כדי לחיות “כמו כולם”, זה לא ילך. צריך שיהיה לנו איזה גן אידיאליסטי. צריך להיות מסוגל לראות מעבר לעצמי – את האחר: קודם כל, האחר במובן של הקב”ה, ובמקביל, האחד במובן האדם לידי. מה הוא צריך? מי אני ומה אני יכול לתת? ונכון, הצורך הזה מאותגר כל הזמן. אבל… הרי אילו זה לא היה מאתגר, זה לא היה בתורה…!
And so it says in this reading, in a section that might be mostly familiar from the Pesach Haggadah: When you enter the Land that your Gd H’ is giving you as a heritage, and you possess it and settle in it, you shall take some of every first fruit of the soil, which you harvest from the land that your Gd H’ is giving you, put it in a basket and go to the place where your Gd H’ will choose to establish the divine name. You shall go to the priest in charge at that time and say to him, “I acknowledge this day before your Gd H’ that I have entered the Land that H’ swore to our fathers to assign us.” The priest shall take the basket from your hand and set it down in front of the altar of your Gd H’. You shall then recite as follows before your Gd H’: “My father was a fugitive Aramean. He went down to Egypt with meager numbers and sojourned there; but there he became a great and very populous nation. The Egyptians dealt harshly with us and oppressed us; they imposed heavy labor upon us. We cried to H’, the Gd of our ancestors, and H’ heard our plea and saw our plight, our misery, and our oppression. H’ freed us from Egypt by a mighty hand, by an outstretched arm and awesome power, and by signs and portents, bringing us to this place and giving us this land, a land flowing with milk and honey. Wherefore I now bring the first fruits of the soil which You, H’, have given me.” You shall leave it before your Gd H’ and bow low before your God H’. And you shall enjoy, together with the [family of the] Levite and the stranger in your midst, all the bounty that your Gd H’ has bestowed upon you and your household (Deut. 26:1-11)	וכך נאמר בפרשה בקטע שלפחות חלקו גם מוכר לנו כשהושאל לתוך ההגדה של פסח: וְהָיָה֙ כִּֽי־תָב֣וֹא אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר֙ ה’ אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַחֲלָ֑ה וִֽירִשְׁתָּ֖הּ וְיָשַׁ֥בְתָּ בָּֽהּ׃ וְלָקַחְתָּ֞ מֵרֵאשִׁ֣ית כׇּל־פְּרִ֣י הָאֲדָמָ֗ה אֲשֶׁ֨ר תָּבִ֧יא מֵֽאַרְצְךָ֛ אֲשֶׁ֨ר ה’ אֱלֹהֶ֛יךָ נֹתֵ֥ן לָ֖ךְ וְשַׂמְתָּ֣ בַטֶּ֑נֶא וְהָֽלַכְתָּ֙ אֶל־הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֤ר יִבְחַר֙ ה’ אֱלֹהֶ֔יךָ לְשַׁכֵּ֥ן שְׁמ֖וֹ שָֽׁם׃ וּבָאתָ֙ אֶל־הַכֹּהֵ֔ן אֲשֶׁ֥ר יִהְיֶ֖ה בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֑ם וְאָמַרְתָּ֣ אֵלָ֗יו: הִגַּ֤דְתִּי הַיּוֹם֙ לַה’ אֱלֹהֶ֔יךָ כִּי־בָ֙אתִי֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֧ע ה’ לַאֲבֹתֵ֖ינוּ לָ֥תֶת לָֽנוּ׃ וְלָקַ֧ח הַכֹּהֵ֛ן הַטֶּ֖נֶא מִיָּדֶ֑ךָ וְהִ֨נִּיח֔וֹ לִפְנֵ֕י מִזְבַּ֖ח ה’ אֱלֹהֶֽיךָ׃ וְעָנִ֨יתָ וְאָמַרְתָּ֜ לִפְנֵ֣י ה’ אֱלֹהֶ֗יךָ אֲרַמִּי֙ אֹבֵ֣ד אָבִ֔י וַיֵּ֣רֶד מִצְרַ֔יְמָה וַיָּ֥גׇר שָׁ֖ם בִּמְתֵ֣י מְעָ֑ט וַֽיְהִי־שָׁ֕ם לְג֥וֹי גָּד֖וֹל עָצ֥וּם וָרָֽב׃ וַיָּרֵ֧עוּ אֹתָ֛נוּ הַמִּצְרִ֖ים וַיְעַנּ֑וּנוּ וַיִּתְּנ֥וּ עָלֵ֖ינוּ עֲבֹדָ֥ה קָשָֽׁה׃ וַנִּצְעַ֕ק אֶל־יְהֹוָ֖ה אֱלֹהֵ֣י אֲבֹתֵ֑ינוּ וַיִּשְׁמַ֤ע ה’ אֶת־קֹלֵ֔נוּ וַיַּ֧רְא אֶת־עׇנְיֵ֛נוּ וְאֶת־עֲמָלֵ֖נוּ וְאֶֽת־לַחֲצֵֽנוּ׃ וַיּוֹצִאֵ֤נוּ ה’ מִמִּצְרַ֔יִם בְּיָ֤ד חֲזָקָה֙ וּבִזְרֹ֣עַ נְטוּיָ֔ה וּבְמֹרָ֖א גָּדֹ֑ל וּבְאֹת֖וֹת וּבְמֹפְתִֽים׃ וַיְבִאֵ֖נוּ אֶל־הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֑ה וַיִּתֶּן־לָ֙נוּ֙ אֶת־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ׃ וְעַתָּ֗ה הִנֵּ֤ה הֵבֵ֙אתִי֙ אֶת־רֵאשִׁית֙ פְּרִ֣י הָאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־נָתַ֥תָּה לִּ֖י ה’ וְהִנַּחְתּ֗וֹ לִפְנֵי֙ ה’ אֱלֹהֶ֔יךָ וְהִֽשְׁתַּחֲוִ֔יתָ לִפְנֵ֖י ה’ אֱלֹהֶֽיךָ׃ וְשָׂמַחְתָּ֣ בְכׇל־הַטּ֗וֹב אֲשֶׁ֧ר נָֽתַן־לְךָ֛ ה’ אֱלֹהֶ֖יךָ וּלְבֵיתֶ֑ךָ אַתָּה֙ וְהַלֵּוִ֔י וְהַגֵּ֖ר אֲשֶׁ֥ר בְּקִרְבֶּֽךָ (דברים כו, א-יא)
There is much to be said about this beautiful passage, but today, we will ask only one question: What is “I acknowledge this day before your Gd H’ that I have entered the Land”… What if it’s not me who came, but my grandparents and/or even earlier generations? And I was “just” born here, “accidentally”? Still, the Torah tells us, everyone should feel towards the Land as if we’ve just arrived today, look at it and be moved, open a window and say – wow, what an amazing place!! What wonderful people!! Instead of getting up in the morning with a long list of ‘what’s missing’ and what’s ‘not good’ and what ‘I need’, ask, what do they need? And instead of deciding for them, how should they be in order for me to be comfortable, and what should they give me, ask, what can I give them? Maybe if we practice this sentence and a half that takes a minute and a half, three times a day, the whole “situation” will look different…	יש הרבה מה לומר על הקטע היפיפה הזה, אבל היום, נשאל רק שאלה אחת: מה זה “הגדתי היום לה’ א-לוהיך כי באתי אל הארץ”?? מה אם לא אני זה שבאתי, אלא סבא וסבתא שלי ו/או דורות קודמים עוד יותר? ואני “סתם”, נולדתי כאן, “בטעות”? עדיין, אומרת לנו התורה, כל אחד צריך להרגיש כלפי הארץ כאילו רק היום בא, להסתכל עליה ולהתרגש, לפתוח חלון ולהגיד – וואו, איזה מקום מדהים!! איזה אנשים נפלאים!! במקום לקום בבקר עם רשימה ארוכה של ‘מה חסר’ ומה ‘לא טוב’ ומה ‘אני צריך’, לשאול, מה הם צריכים? ובמקום להחליט בשבילם, איך הם צריכים להיות כדי שלי יהיה נוח, ומה הם צריכים לתת לי, לשאול, מה אני יכולה לתת להם? אולי אם נתרגל את המשפט וחצי הזה שלוקח דקה וחצי, שלוש פעמים ביום, כל ה”מצב” יראה אחרת…
And from the first fruits of back then, to modern celebrations of bikurim (first fruits) created in the kibbutzim. The renewal of life in Israel in the last 150 years allowed for renewal in other areas, and the holidays, which could not be celebrated in full when we were in exile, took on a new tone of their own. For example, Purim in exile included the reading of the Megilla, costumes, delivery of mishlo’ach manot and a Purim meal (which some call the Mordechai meal), in Israel it was recognized as an Ad-Lo-Yada (Purim parade). In Tel Aviv already in the 20s of the last century, the event attracted a crowd of tens of thousands, as a kind of demonstration of the freedom to celebrate Jewish holidays in the Land.	ומהביכורים של אז, לחגיגות הביכורים המודרניות שנוצרו בקיבוצים. התחדשות הישוב בארץ ב-150 השנה האחרונות איפשרה התחדשות בתחום אחרים, והחגים, שאי אפשר היה לחגוג במלואם כשהיינו בגלות, קבלו גוון חדש משלהם. למשל, פורים שבגולה כלל קריאת מגילה, תחפושות, משלוח מנות וסעודת פורים (שיש הקוראים סעודת מרדכי), בארץ זכה לעד-לא-ידע. בתל-אביב כבר בשנות ה-20 של המאה הקודמת, האירוע משך קהל של עשרות אלפים, כמעין הפגנה של החופש לחגוג חגים יהודיים בארץ.
Shavuot in the kibbutz’s, especially early on, also became one of the main holidays in the kibbutz, and was celebrated with a magnificent ceremony, including parades of the branches of the economy and the display of the agricultural power of each branch, which prepared a trailer (“platform”) on which the relevant fruit of labor was displayed – citruses, eggs, livestock from chickens to calves, wheat and barley, the produce of the local factory and more. Usually the young children, the “first-borns” were also introduced. After the procession there was a program of dance, song and more, not without a reminder of the celebrations in the Temple.	חג שבועות בקיבוצים, במיוחד בתחילת דרכם, נהיה גם הוא לאחד החגים המרכזיים בקיבוץ, ונחגג בטקס מפואר, כולל תהלוכות של ענפי המשק ותצוגת העוצמה החקלאית של כל ענף, שהכין עגלה נגררת (“פלטפורמה”) ועליה תצוגת פרי העמל הרלוונטי – הדרים, ביצים, בעלי-חיים מתרנגולות ועד עגלים, חיטה ושעורה, תוצרת המפעל המקומי ועוד. בד”כ הוצגו גם הילדים הצעירים, ה”ביכורים”. לאחר התהלוכה היתה תכנית של ריקודים, שירה ועוד, לא בלי זכר לחגיגות במקדש.
For a trip around this topic, this time we will go to the place of the first Kevutza (“group”, prior to the Kibbutz), Degania (later Degania Alef), about 10 km south of Tiberias, and the first kibbutz, Ein Harod in the eastern side of the Jezreel Valley. Degania, which is flourishing today, was founded in 1910 on a part of an area of about 3000 dunams from the lands of the village of Umm Juni that were purchased by the Jewish National Fund east of the Jordan River in 1904, when in 1912 they moved from there to the permanent point near the source of the Jordan from the Kinneret. The story of settling in this area, in the harsh heat and in the conditions they lived in, is definitely heroic. It’s also known how – even if there are different versions of the story – they managed to stop the Syrian army especially in 1948 (and also in 1967 and 1973). In 1981, Degania Alef won the Israel Prize for its special contribution to society and the country by being “a model for social-human pioneering”.	לטיול בהקשר זה נפנה הפעם למקומם של הקבוצה הראשונה, דגניה (לימים דגניה א’), כ-10 ק”מ דרומית לטבריה, והקיבוץ הראשון, עין חרוד במזרח עמק יזרעאל. דגניה הפורחת כיום, נוסדה ב-1910 על חלק משטח של כ-3000 דונם מאדמות הכפר אום ג’וני שנרכשו ע”י הקרן הקימת לישראל ממזרח לנהר הירדן ב-1904, כשב-1912 עברו משם לנקודת הקבע ליד מוצא הירדן מהכנרת. סיפור ההתישבות באיזור הזה, בחום הקשה ובתנאים בהם חיו, בהחלט הירואי. עוד ידוע איך – גם אם יש לסיפור גרסאות שונות – הצליחו לבלום את הצבא הסורי במיוחד ב-1948 (וגם ב-1967 וב- 1973). ב-1981, זכתה קבוצת דגניה א’ בפרס ישראל על תרומתה המיוחדת לחברה ולמדינה בהיותה “מופת לחלוציות חברתית-אנושית”.
Southwest of there, in the eastern side of the Jezreel Valley near the spring of Ein Harod, Ein Harod, which is considered the first kibbutz, was established on a swamp that was dried up, in 1921. The only source of fresh water in the area, the spring was already famous in the Bible when Gideon the Judge used it to select his soldiers: So he took the troops down to the water. Then GOD said to Gideon, “Set apart all those who lap up the water with their tongues like dogs from all those who get down on their knees to drink.” Now those who “lapped” the water into their mouths by hand numbered three hundred; all the rest of the troops got down on their knees to drink. Then GOD said to Gideon, “I will deliver you and I will put Midian into your hands through the three hundred ‘lappers’; let the rest of the troops go home.” And so, the 300 warriors who won the battle against the Midyanites under Gideon, were chosen.	דרומית מערבית משם, במזרח עמק יזרעאל ליד מעין חרוד, הוקם, על ביצה שיובשה, ב-1921 עין חרוד, שנחשב לקיבוץ הראשון. מעין המים המתוקים היחיד באיזור, מעין חרוד התפרסם כבר בתנ”כ כשבעזרתו בחר גדעון השופט את חייליו: “וַיּוֹרֶד אֶת-הָעָם אֶל-הַמָּיִם וַיֹּאמֶר ה’ אֶל-גִּדְעוֹן כֹּל אֲשֶׁר-יָלֹק בִּלְשׁוֹנוֹ מִן-הַמַּיִם כַּאֲשֶׁר יָלֹק הַכֶּלֶב תַּצִּיג אוֹתוֹ לְבָד וְכֹל אֲשֶׁר-יִכְרַע עַל-בִּרְכָּיו לִשְׁתּוֹת: וַיְהִי מִסְפַּר הַמְלַקְקִים בְּיָדָם אֶל-פִּיהֶם שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אִישׁ וְכֹל יֶתֶר הָעָם כָּרְעוּ עַל-בִּרְכֵיהֶם לִשְׁתּוֹת מָיִם: וַיֹּאמֶר ה’ אֶל-גִּדְעוֹן בִּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת הָאִישׁ הַמְלַקְקִים אוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם וְנָתַתִּי אֶת-מִדְיָן בְּיָדֶךָ וְכָל-הָעָם יֵלְכוּ אִישׁ לִמְקֹמוֹ” (שופטים ז’, ה’-ז’). וכך נבחרו 300 הלוחמים אשר ניצחו את המדיינים תחת פיקודו של גדעון.
Above the spring with its lawns and the pleasant pool in it, is the home of Yehoshua and Olga Hankin: he is the well-known Land redeemer, and she is a midwife who, despite being barren herself, helped the women of the area, Jewish and Arab, give birth to their children, when often it was her business that helped his business… The house above the spring, which they did not get a chance to inhabit, is now a small museum of the history of the settlement in the valley, next to which is also a monument to the area’s sons and daughters who fell combat. The place can be reached by a trail that winds up from the spring to the slopes of the Gilboa.	מעל למעין על המדשאות והברכה הנעימה שבו, נמצא ביתם של יהושע ואולגה חנקין: הוא גואל הקרקעות הידוע, והיא – מיילדת שלמרות היותה עקרה בעצמה, עזרה לנשות האיזור, יהודיות וערביות, ללדת את ילדיהן, כשלא פעם דוקא עסקיה הם אלו שעזרו לעסקיו… הבית מעל למעין, שלא הספיקו לגור בו, כיום הוא מוזיאון קטן לתולדות ההתיישבות בעמק, שלידו גם אנדרטה לבני העמק שנפלו במערכות ישראל. אפשר להגיע אליו בשביל העולה מן המעיין אל מדרונות הגלבוע.
And if we’re discussing kibbutzim and renewal, we’ll also mention here Ma’ale Gilboa, which is not “veteran” (established 1962), nor is it “secular” (part of the religious kibbutzim), and just this week it made headlines regarding renewal, this time of green electrical energy. If and when we get here (recommended in the spring during the flowering period of the area’s special Iris!), we can enjoy the place and the amazing view around, a reminder of all the beauty that can be celebrated in the Land.	ואם בקיבוצים והתחדשות עסקינן, נזכיר כאן גם את מעלה גלבוע, שאינו “ותיק” (נוסד 1962), וגם אינו “חילוני” (אלא חלק מהקיבוץ הדתי), ורק השבוע עלה לכותרות בענין התחדשות, הפעם של אנרגית חשמל ירוקה. אם וכאשר נגיע לכאן (מומלץ באביב בתקופת פריחת אירוס הגלבעו!), נוכל להנות מהמקום והנוף המדהים סביב, תזכורת לכל היופי שאפשר לחגוג גם בארץ.

שבת שלום – SHABBAT SHALOM

מעין חרוד – Harod Spring:

Posted in Uncategorized | Leave a comment

Torah & Travel with Ki Tetze: dancing on the roof as we celebrate the 100th anniversary to Daf Yomi!

Posted on August 24, 2023 by Michal Kohane מיכל כהנא

תורה וטיולים עם פרשת כי תצא – חגיגה “על הגג” לכבוד שנת ה-100 ליסוד מפעל הדף היומי

This coming Shabbat, Parshat “Ki-Tatsa” (9th of Elul, 2017) marks the 100th anniversary of the historic announcement by Rabbi Meir Shapira of Lublin, at the central rabbinic conference of the Agudath Israel movement, establishing the study of Daf Yomi, a daily page of Talmud. The initiative’s idea is based on the number of pages in all tractates of the Babylonian Talmud – 2711, when one page is studied per day in cycles of about 7 and a half years. The “siyum” or finale is usually a very festive event: the end of the 13th cycle was on the 7th of Tevet, 5780 (January 4, 2020) and was celebrated throughout The world. The largest event was held at the “MetLife Stadium” in New Jersey with approximately 88,000 participants. In Binyaney Ha’uma in Jerusalem, there was a siyum for women (the first of its kind) with the participation of approximately 3,000 ladies (and some brave men as well!) Over the years, the initiative became widespread among tens of thousands (perhaps more) who are studying daily, while at the same time websites and classes have been established, aimed at making the study of Gemara accessible to the public. In 5 cities in Israel there is even a street named Daf Yomi street or stairs: Jerusalem, Tel-Aviv-Jaffa, Beitar Illit, Bnei Barak and Haifa (I found the street between Kiryat Haim and Bialik. If you find another one in the city itself, please let me know).	בשבת הקרובה, פרשת “כי-תצא” (ט’ באלול תשפ”ג) ימלאו 100 שנה להכרזתו ההיסטורית של הרב מאיר שפירא מלובלין, בכנס הרבנים המרכזי של תנועת אגודת ישראל, לייסוד לימוד הדף היומי. רעיון היוזמה מבוסס על מספר הדפים שבכל מסכתות התלמוד הבבלי – 2711, כשנלמד דף אחד ביום במחזוריות של כ-7 וחצי שנים. ה”סיום” הוא בד”כ אירוע חגיגי ביותר: סיום המחזור ה-13 היה ביום ז’ בטבת, תש”פ (4 בינואר, 2020) ונחגג ברחבי העולם. האירוע הגדול ביותר נערך באיצטדיון “מטלייף סטאדיום” בניו ג’רזי עם כ-88 אלף משתתפים. בבניני האומה בירושלים נערך – לראשונה – סיום הדף היומי לנשים בהשתתפות כ-3000 משתתפות (וגם כמה משתתפים אמיצים!). עם השנים, היוזמה הפכה נפוצה בקרב עשרות אלפי (אולי כבר יותר) לומדים, כשבמקביל הוקמו אתרים ושיעורים במטרה להנגיש את לימוד הגמרא לקהל הרחב. ב-5 ערים בארץ אפילו קיים רחוב בשם רחוב (או- מעלות) הדף היומי: ירושלים, תל-אביב-יפו, ביתר עילית, בני ברק וחיפה (מצאתי את הרחוב בין קרית חיים וקרית ביאליק. אם אתם מוצאים רחוב נוסף בעיר עצמה, תנו סימן).
Coincidentally (or not -), the Torah portion of Ki Tetze, is the one containing the most commandments of any Torah portion: 74 in total! It has 27 “positive” (do’s) and 47 “negative” (don’ts). The midrash (Devarim Rabba 6:5) describes how each mitzvah is related to another and how they are all surrounding us all the time: This is what the text said (Proverbs 1:9): “for they are a gracious accompaniment to your head”… and what is “a gracious accompaniment”? said Rabbi Pinchas bar Chama: everywhere you go, the mitzvot go with you. For if you build a new house, “build a railing to your roof” (Deut 22:8); if you make a door… “write them on the doorposts of your house” (Deut 6:9). If you wear new garments… “do not wear sha’atnez” (a mixture of wool and linen – Deut. 22:11). If you shave, “do not round the corners of your head” (Lev. 19:27). If you have a field to plow… “do not plow jointly with an ox and a donkey” (Deut. 22:10). If you sow, “do not sow a forbidden mixture” (Deut. 22:9) and if you reap, “… leave some sheaves in the field” (Deut. 24:19). Said the Holy One, “ven if you didn’t do anything, and were just walking along the path, the mitzvot walk with you, as it is said, ‘for if you chance on a bird’s nest along the way’ (Deut. 22:6).”	במקרה (או שלא -) פרשת “כי תצא” היא זו שבה יש הכי הרבה מצוות מכל פרשות התורה: 74 בסך הכל! 27 מצוות עשה ו-47 מצוות לא תעשה. המדרש (דברים רבה ו, ה) מתאר כיצד כל מצווה קשורה לאחרת וכיצד כולן מקיפות אותנו כל הזמן: זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (משלי א,ט):” כִּי לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶׁךָ”… מַהוּ כִּי לִוְיַת חֵן? אָמַר רַבִּי פִּינְחָס בַּר חָמָא לְכָל מָקוֹם שֶׁתֵּלֵךְ הַמִּצְווֹת מְלַוּוֹת אוֹתְךָ (דברים כב,ח): כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ. אִם עָשִׂיתָ לְךָ דֶּלֶת הַמִּצְווֹת מְלַוּוֹת אוֹתְךָ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו, ט): וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ. אִם לָבַשְׁתָּ כֵּלִים חֲדָשִׁים, הַמִּצְווֹת מְלַוּוֹת אוֹתְךָ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב, יא): לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז. אִם הָלַכְתָּ לְגַלֵּחַ, הַמִּצְווֹת מְלַוּוֹת אוֹתְךָ, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט, כז): לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם, וְאִם הָיָה לְךָ שָׂדֶה וְהָלַכְתָּ לַחֲרשׁ בְּתוֹכָהּ, הַמִּצְווֹת מְלַוּוֹת אוֹתְךָ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב, י): לֹא תַחֲרשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו. וְאִם זָרַעְתָּ אוֹתָהּ, הַמִּצְווֹת מְלַוּוֹת אוֹתְךָ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב, ט): לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם. וְאִם קָצַרְתָּ אוֹתָהּ, הַמִּצְווֹת מְלַוּוֹת אוֹתְךָ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד, יט): כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָֹּׂדֶה, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲפִלּוּ לֹא הָיִיתָ עוֹסֵק בְּדָבָר אֶלָּא מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ, הַמִּצְווֹת מְלַוּוֹת אוֹתְךָ, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ… (דברים כב, ו).
On the surface, all of these commandments are dealing with our immediate physical environment and existence, starting with, “if you go out to war” and onward. But already Rashi comments on that opening verse (Deuteronomy 21:10) that the real war, the toughest war of all that this section is talking about, is the internal war one wages against one’s own self and one’s own evil inclination. This continues throughout the rest of the reading. The commandments can be understood on a pshat, simple level, as directives for a safer, more wholesome living, and at the same time, each offers a deeper spiritual message. Here’s but one example.	על פני השטח, כל המצוות האלו עוסקות בסביבה הפיזית הקרובה ובקיומנו החומרי, החל ב”כי תצא למלחמה” ואילך. אבל כבר רש”י (1040-1105) מסביר לנו על אותו פסוק פותח (דברים כ”א, י) שהמלחמה האמיתית, המלחמה הקשה מכל שהיא זו שהפרשה שלנו עוסקת בה, היא המלחמה הפנימית שכל אחד מאיתנו מנהל נגד עצמו ונגד יצר הרע שלו. וכך זה ממשיך לאורך הפרשה. ניתן להבין את המצוות ברמה “פשטית”, כסדרת הנחיות לחיים בטוחים ובריאים יותר, ויחד עם זאת, כל אחת מהן מציעה מסר רוחני עמוק יותר. נביא רק דוגמה אחת.
*When you build a new house, you shall make a railing for your roof, so that you do not bring bloodguilt on your house if anyone should fall from it. (Deuteronomy 22:8).* The roof of the ancient world, and still today for some, was a usable, happening place, where one could dry fruits and seeds, hang laundry, sleep in the summer, or sunbathe in winter, play, sit, bathe, sing, chat with friends and more. The roof can tell us much about those who live beneath it—the people, their environment, their familiar-tribal-social and even economic well being. The Torah looks at roofs too, and the mitzvah here to build a railing makes sense. The roof that is described here is part of everyday, active, viable living space, and therefore, like any other room in the house, should have safety measures so no one is harmed.	כִּ֤י תִבְנֶה֙ בַּ֣יִת חָדָ֔שׁ וְעָשִׂ֥יתָ מַעֲקֶ֖ה לְגַגֶּ֑ךָ וְלֹֽא־תָשִׂ֤ים דָּמִים֙ בְּבֵיתֶ֔ךָ כִּֽי־יִפֹּ֥ל הַנֹּפֵ֖ל מִמֶּֽנּוּ (דברים כב, ח). הגג של העולם העתיק, ועדיין בחלקים מסוימים בעולם כיום, היה מקום שימושי ומלא חיים, שבו אפשר לייבש פירות וזרעים, לתלות כביסה, לישון בקיץ, להתחמם בחורף, לשחק, לשבת, להתרחץ, לשיר, לשוחח עם חברים ועוד. הגג יכול לספר לנו הרבה על האנשים, סביבתם, רווחתם המשפחתית-שבטית-חברתית ואפילו כלכלית. התורה מסתכלת גם על גגות, והמצווה כאן לבנות מעקה הגיונית לגמרי. גג כזה, כפי שתואר לעיל, שהוא מרחב מחיה בר-קיימא, צריך להיות בטיחותי כדי שאף אחד לא יפגע.
The Sifrei Devarim (229) points out that there is a double mitzvah here: “And you shall make a railing for your roof” – a positive commandment. “And do not bring bloodguilt on your house” – a negative commandment. “And you shall make a railing for your roof,” the Torah only mentions a roof, how do I know I should fence pits, bushes, caves etc? Therefore the text says, “do not bring bloodguilt on your house.” Thus, the commandment to place a railing around the roof is extended beyond the roof itself, to guarding against any obstacle that can cause any damage to another, once it is within one’s domain of responsibility. In this vein, the Talmud (Ketubot 41:b) instructs us not to raise a bad dog in one’s house, or place a rickety ladder nearby, all because of the negative commandment—“do not bring bloodguilt on your house.”	הספרי דברים (229) מצביע על כך שבעצם יש כאן מצווה כפולה: “ועשית מעקה לגגך” – מצוות עשה. “ולא תשים דמים בביתך” – מצוות לא תעשה. “ועשית מעקה לגגך”, אין לי אלא גג, מנין (שצריך לגדר גם) לרבות בורות שיחים ומערות חריצים ונעיצים? תלמוד לומר “ולא תשים דמים בביתך”. כלומר, האיסור מורחב לכל מכשול שיכול לגרום נזק כלשהו לאחר, ברגע שאותו מכשול הוא באחריותו של מישהו מסוים. למשל, התלמוד מורה (כתובות ל”א:ב) שלא לגדל כלב רע בביתו, או להניח סולם רעוע, הכל בגלל הציווי השלילי – “לא תשים דמים בביתך“.
Interestingly, although most halakhic poskim disagree with him on this, for Rambam, placing a railing was such an important mitzvah that one should say a blessing over it: *Blessed are You, Hashem…. Who sanctified us in His commandments and commanded us to make a railing.* And yet, we may wonder: the idea of putting a railing and not place dangerous obstacles before people, is so obvious! Does the Torah really need to spell this out for us?	מעניין שאף על פי שרוב הפוסקים חולקים עליו על כך, אצל הרמב”ם הצבת מעקה הייתה מצווה כל כך חשובה שיש לברך עליה ולומר: “ברוך אתה ה’… אשר קידשנו במצוותיו וצווה עלינו לעשות מעקה” אבל, שוב, אנחנו עשויים לתהות: זה שצריך לשים מעקה ולא לשים מכשולים מסוכנים לפני אנשים, זה דבר כל כך ברור! האם התורה באמת צריכה לומר לנו את זה?
The exceptionally prolific CHIDA (Rav CHaim Yosef David Azulai, 1724-1806) adds a less obvious layer, which appears in his commentaries Chomat Ana”ch and Nachal Kedumim. He points to the fact that, in gematria (the substitution of numbers for letters of the Hebrew alphabet, a method of exegesis to gain insights of the text), the word used here, “gag-cha” – meaning, your roof– is numerically equal to God’s four-letter name (26). Accordingly, what is meant here, beyond our stone and mortar homes, is that we have “soul-homes,” or homes for our soul; and in those, we should have a “railing”–what today we might call “boundaries”–around our spiritual selves as well, to encourage us in our process in the teshuva, and keep up protected from potential pitfalls. Our emotional/ spiritual “gag” (roof) is the highest point in our being, our mind, our thoughts, and much of our connection with the Divine. Getting emotionally involved, being spirituality engaged, are wonderful gifts and yet, at the same time, they can also be challenging and at times, even dangerous. Thus, that “home” within us, also needs to be safely guarded and protected.	החיד”א (הרב חיים יוסף דוד אזולאי 1724-1806), המיוחד בכתיבתו העשירה, מוסיף רובד פחות ברור (מופיע בספריו “חוכמת אנ”ך ונחל קדומים). הוא מצביע על העובדה שבגימטריה, המילה “גגך” שווה לשם ה’ בעל ארבע האותיות (26). הוא אומר לנו שהכוונה כאן, מעבר לבתי האבן והבטון שלנו, היא שצריך שיהיה לנו “מעקה” – מה שהיום אולי היינו מכנים “גבולות” – גם סביב האני הרוחני שלנו, כדי להגן מפני “נפילה פוטנציאלית”. הגג הרגשי – הרוחני – הוא הנקודה הגבוהה ביותר בהוויה שלנו, בראש שלנו, במחשבות שלנו ובחלק גדול מהקשר שלנו עם האלוהי. להיות מעורב רגשית “עד מעל לראש” ולהיות עסוק ברוחניות כל הזמן – אלה יכולות להיות מתנות נפלאות, ויחד עם זאת, גם מאתגרות ואפילו מסוכנות. לפיכך, גם אותו “בית” בתוכנו, צריך להיות שמור ומוגן בבטחה!
Ki Tetze is usually read during the beginning of the month of Elul, the month of Selichot, when we turn our focus to much spiritual work. We tend to think of all other people we have harmed and how to make things better with them. But maybe, this parsha is also an invitation to take a moment with ourselves and our own private “roof” and “railing,” to tend to our own boundaries and fences, to realize that taking time for our wellbeing is not “being spoiled” and excessively luxurious, but a fulfillment of a life-saving mitzvah.	פרשת “כי תצא” נקראת בדרך כלל בתחילת חודש אלול, חודש הסליחות והמחילה, כאשר אנו מפנים את מבטנו לעבודה הרוחנית הרבה שלפנינו. אנו נוטים לחשוב על כל שאר האנשים שפגענו בהם, מה ואיך לעשות אחרת כדי לשפר את מערכות היחסים שלנו איתם. אבל אולי, זה גם רמז לקחת רגע עם עצמנו ועם ה”גג” וה”מעקה” הפרטי שלנו, להבין שלקיחת זמן כזה איננה “פינוק מיותר”, אלא קיום מצווה מצילת חיים.
And if we’re in the business of roofs, where shall we go this week? We can go, for example, on a rooftop tour in the Old City of Jerusalem, which allows a unique overview of the city, its districts, famous places from a different angles and the surrounding landscapes. Or, we can visit the many outlooks scattered throughout the country, starting from Mt. Hermon, which because of its strategic location was nicknamed “the eyes of the country”, to the south of the Negev, near Eilat. We’ll mention one place in particular, that can be reached by heading east on road # 5, when 10 km before Ariel, we’ll take road 446 south towards Pedu’el in Samaria. Here is a place that earned the title “The Balcony of the State“, an outlook that overlooks Gush Dan (TLV area), the Sharon, Ben-Gurion Airport, the coastal plain and the lowlands. On a “good” day you can even see from here the power plants of Ashkelon and Ashdod in the south as far as… the Haifa University on Mount Carmel! The distance between the “balcony” at 350 m above sea level, and the Mediterranean Sea is only about 25 km, making it easy to understand the geographical and topographical complexity (and vulnerability) of the State of Israel. In the outlook, which was inaugurated in 2014, there are long-term binoculars, and since 2015, the festival of “The Country’s Balcony” has been held there twice a year, on the intermediary days of Sukkot and Pesach, with thousands of participants and visitors.	ואם בענין גגות, לאן “נצא” השבוע? נוכל לצאת למשל, לסיור גגות בעיר העתיקה בירושלים, דבר המאפשר תצפית יחודית על העיר, על רובעיה, מקומות מפורסמים בזוית אחרת והנופים סביב. ונוכל לבקר במצפורים הרבים הפזורים לאורך כל הארץ, החל מהחרמון שזכה בגלל מיקומו האסטרטגי לכינוי “העיניים של המדינה”, ועד דרום הנגב, בואך אילת. נזכיר מקום אחד במיוחד, שכדי להגיע אליו הננה מזרחה על כביש 5, וכ-10קמ לפני אריאל, ניקח את כביש 446 דרומה לכוון הישוב פדואל שבשומרון. כאן נמצא מקום שזכה לכינוי “המרפסת של המדינה”, מצפור ממנו ניתן להשקיף על גוש דן, השרון, נמל התעופה בן-גוריון, מישור החוף והשפלה. ביום “טוב” אפשר לראות מכאן אפילו את תחנות הכוח של אשקלון ואשדוד בדרום ועד… לאוניברסיטת חיפה שעל הר הכרמל! המרחק בין המרפסת בגובה של כ-350מ’ מעל פני הים, לים התיכון הוא כ-25קמ בלבד, וקל להבין ממנו את מורכבותה הגאוגרפית והטופוגרפית של מדינת ישראל. במצפור שנחנך ב-2014 משקפות נוף ארוכות טווח, ומ-2015 מתקיים במקום פסטיבל “המרפסת של המדינה” פעמיים בשנה, בחול המועד סוכות ובחול המועד פסח בהשתתפות אלפי מבקרים.

אז העיקר שיהיה בזהירות, המשך חודש אלול טוב ושבת שלום!

So let’s proceed with care, have a continuous good month of Elul & SHABBAT SHALOM!

**THE VIEW FROM THE BALCONY** (all pics from Wikimedia) – **הנוף מה”מרפסת”** (תמונות מויקימדיה)

Posted in Uncategorized | Leave a comment

Torah & Travel w the Torah portion of Shoftim: “Judges and officers you shall appoint in all your gates”…

Posted on August 17, 2023 by Michal Kohane מיכל כהנא

תורה וטיולים עם פרשת שופטים: “שֹׁפְטִ֣ים וְשֹֽׁטְרִ֗ים תִּֽתֶּן־לְךָ֙ בְּכׇל־שְׁעָרֶ֔יךָ”…

The Torah portion “Shoftim”, the 5^th one in the Book of Deuteronomy in which Moses continues his speech before his death, presents us with countless topics, each pulling us to go deeper and deeper. First, we find here the commandment to appoint judges and officers in every city, the obligation to judge justly (including the call “justice, justice you shall pursue”, as definitely understood the great challenge in this -), and the prohibition of taking bribes. Further in this parsha – the prohibition against idolatry; the commandment to listen to the sages of every generation; the appointment of a king and the details of his duties, the gifts and rights of the priests and levites; the prohibition against various kinds of sorcery and false prophets; the laws of an accidental murderer and cities of refuge; the laws of false witness and scheming witnesses, the laws of war, siege and taking booty (including the famous verse, “for the [hu]man is like a tree in the field”) and the case of egla arufa (“broken-neck-heifer”, a ritual performed when a dead person is found outside the city, and it’s unknown who killed him).	גם פרשת שופטים, החמישית בספר דברים בה משה ממשיך בנאום לפני מותו, מציבה בפנינו אינספורי נושאים, שכל אחד מהם מפתה אותנו להכנס לעומק רב. נמצא כאן קודם כל, את הציווי למנות שופטים ושוטרים בכל עיר ועיר, את החיוב לשפוט משפט צדק (כולל הקריאה ל“צֶ֥דֶק צֶ֖דֶק תִּרְדֹּ֑ף”, כשמשה בהחלט הבין את האתגר הגדול שבכך-) והאיסור על לקיחת שוחד. עוד בפרשה – איסור עבודה זרה, המצווה לשמוע לדברי החכמים שבכל דור ודור, מינוי מלך ופירוט חובותיו, המתנות והזכויות של הכוהנים והלוויים, איסור על קיום מכשפים מסוגים שונים ואיסור על נביאי שקר, דיני רוצח בשגגה וערי מקלט, דיני עד שקר ועדים זוממים, דיני מלחמה, מצור ולקיחת שלל (כולל הפסוק המפורסם, “כי האדם עץ השדה”) ופרשת עגלה ערופה (טקס שנעשה כשנמצא הרוג מחוץ לעיר ולא נודע מי הרג אותו).
And if that’s not enough, let’s also mention the haftarah, which originally (and still is the case among Italian communities), is the reading from the book of Samuel 1 (8:1-22) which tells about Israelites’ request from Samuel the prophet to appoint them a king, as is written in our Torah portion. But about a thousand years ago, a custom was established to read on the Shabbatot after Tish’a Be’av from the comforting prophecies, and therefore the moving words are read from the book of Isaiah, chapters 51-52 “I, I am the One who comforts you!…. Awake, awake, O Zion! Clothe yourself in splendor; Put on your robes of majesty, Jerusalem, holy city!… How welcome on the mountain Are the footsteps of the herald, Announcing happiness, Heralding good fortune, Announcing victory, Telling Zion, “Your Gd reigns! Hark! Your lookouts raise their voices, As one they shout for joy; For every eye shall behold GD’s return to Zion…”	ואם זה לא מספיק, נזכיר גם את ההפטרה, שבמקור (ועדיין כך אצל יוצאי איטליה), היא הקריאה מספר שמואל א (ח,א-כב) המספרת על בקשת בני ישראל משמואל הנביא למנות להם מלך, במקביל לכתוב בפרשה שלנו. אך לפני כאלף שנה, התקבע מנהג לקרוא בשבתות אחרי תשעה באב מנבואות הנחמה, ולכן קוראים מספר ישעיהו, פרק נ”א-נ”ב את המילים המרגשות: “אָנֹכִ֧י אָנֹכִ֛י ה֖וּא מְנַחֶמְכֶ֑ם…. עוּרִ֥י עוּרִ֛י לִבְשִׁ֥י עֻזֵּ֖ךְ צִיּ֑וֹן לִבְשִׁ֣י בִּגְדֵ֣י תִפְאַרְתֵּ֗ךְ יְרֽוּשָׁלַ֙͏ִם֙ עִ֣יר הַקֹּ֔דֶשׁ… מַה־נָּאו֨וּ עַל־הֶהָרִ֜ים רַגְלֵ֣י מְבַשֵּׂ֗ר מַשְׁמִ֧יעַ שָׁל֛וֹם מְבַשֵּׂ֥ר ט֖וֹב מַשְׁמִ֣יעַ יְשׁוּעָ֑ה אֹמֵ֥ר לְצִיּ֖וֹן מָלַ֥ךְ אֱלֹהָֽיִךְ׃ ק֥וֹל צֹפַ֛יִךְ נָ֥שְׂאוּ ק֖וֹל יַחְדָּ֣ו יְרַנֵּ֑נוּ כִּ֣י עַ֤יִן בְּעַ֙יִן֙ יִרְא֔וּ בְּשׁ֥וּב ה’ צִיּֽוֹן….”

One of the fascinating ideas that emerges from “Shoftim”, Judges, is a very modern idea that we encounter every day, especially at this time, and that’s is the topic of “separation of powers” or – “checks and balances”. Already in the Torah we are told that there are four institutions in society: the king, the judge, the priest and the prophet: The king or in our current sense, the kingdom or the form of government, deals with the affairs at hand. At the time, the king was chosen by the prophet, by war or inheritance, and it’s also possible that s/he is chosen, as nowadays, in elections. The judge is not entrusted with the affairs of the state but with the ruling of Halacha and Torah law. At the time, the Sanhedrin sat in this position, not elected but appointed by itself. When one of its members was absent, the Sanhedrin chose someone new and added him to its ranks. The priest – the priests as a rule headed by the high priest, dealt with the Temple rituals and worship. Whereas the prophet came to complete what cannot always be included in any legislation, when his authority is to offer a voice that undermines the absoluteness of the other institutions.	אחד הרעיונות המרתקים שעולים מפרשת “שופטים”, הוא רעיון מאד מודרני שאנחנו פוגשים יום-יום, במיוחד בתקופה זו, וזהו ענין – הפרדת הרשויות. כבר בתורה נאמר לנו שישנם ארבעה מוסדות בחברה: המלך, השופט, הכהן והנביא: המלך או במובנו העכשוי, המלכות או צורת השלטון, עוסק בעניני החול. בזמנו, המלך נבחר ע”י הנביא, או ע”י מלחמה וירושה, ואפשר גם שיבחר, כמו בימינו, בבחירות. השופט איננו מופקד על ענייני המדינה אלא על פסיקת ההלכה וחוק התורה. בזמנו ישבה בתפקיד זה הסנהדרין, שלא נבחרה אלא מונתה ע”י עצמה. כאשר נחסר מישהו מחבריה, בחרה הסנהדרין מישהו חדש וצרפה אותו לשורותיה. הכהן – הכוהנים ככלל בראשם הכהן הגדול, עסקו במקדש ובפולחן. ואילו הנביא, בא להשלים את מה שאי אפשר תמיד לכלול בכל חקיקה, כשסמכותו היא להציע קול שמערער את המוחלטות של המוסדות האחרים.
Coincidentally (or not), the initials of these four institutions – king – melech, judge – shofet, priest – kohen, prophet – navi — create the word – *mishkan,* tabernacle. A sort of reminder that the only Source of our government is the Sovereign of the world, and it’s impossible for any institution of human society to concentrate all the powers in its hands, but that each of those mentioned here contributes to a part of the organization, and at the same time also needs and is obligated to the others.	במקרה (או שלא), ראשי התיבות של ארבעת המוסדות האלה – מלך, שופט, כהן, נביא – יוצר את המילה – משכן. מעין תזכורת, שהמקור היחיד לשלטון שלנו הוא ריבונו של עולם, ואי אפשר שמוסד כלשהו של החברה האנושית ירכז בידיו את כל הסמכויות, אלא שכל אחד מהמוזכרים כאן, תורם חלק מהארגון, ובו זמנית גם נזקק ומחויב לשאר.
In honor of the torah portion of Shoftim, we will look for a suitable place for a trip. We could of course meet in front of the courthouse, but, unfortunately, at this time this matter is causing controversy, so we will turn to other sites. In the book “Judges” a number of judges are mentioned and for each, there’s a special place we can visit. For example, Samson, who is said to have grown up “between Zor’ah and Eshta’ol” (Judges 13:24-25), in the lowlands of Judea, in the area of Beit Shemesh. Gideon, who took his men to Ma’ayan Harod, the only fresh water spring at the foot of Mt. Gilboa, where he tested and selected his 300 warriors. And it’s also possible that we can go to Mount Tavor, try to recreate the battle of Barak ben Avino’am who was sent by Deborah the prophetess to draw Sisera, Yavin’s army minister to the Kishon River, which can be seen from various places in the area, winding its way to the Haifa Bay.	לכבוד פרשת שופטים נצא לחפש מקום מתאים לטיול. יכולנו כמובן להפגש מול בית המשפט, אך, לצערנו, בתקופה זו ענין זה מעורר מחלוקת, אז נפנה למקומות אחרים. בספר “שופטים” מוזכרים מספר רב של שופטים ולכל אחד מקום מיוחד בו ניתן לבקר. למשל, שמשון שמסופר עליו שגדל “בין צרעה ובין אשתאול” (שופטים יג, כד-כה), בשפלת יהודה, באיזור בית שמש. גדעון, שלקח את אנשיו למעין חרוד, מעיין המים המתוקים היחיד למרגלות הגלבוע, שם בחן ובחר את 300 לוחמיו. ואפשר גם שנוכל לצאת להר תבור, לנסות לשחזר את הקרב של ברק בן אבינועם שנשלח ע”י דבורה הנביאה למשוך את סיסרא, שר צבא יבין אל נחל קישון, אותו נוכל לראות ממקומות שונים באיזור, מתפתל אל מפרץ חיפה.
We can also encounter the kibbutzim Ramat Hashofet and Ein Hashofet in Ramot (the hills of) Menashe, named after Jewish-American judges, Julian Mack who served as president of the Zionists of America (ZOA) after World War I, and Louis Brandeis who was the first Jew to serve as a justice on the US Supreme Court, an ardent Zionist and one of the leaders of the Zionist Organization of America (ZOA), the first of the organizations of the Zionist movement in the USA.	נוכל גם להכיר את הקיבוצים רמת השופט ועין השופט ברמות מנשה שנקראו על שם שופטים יהודים-אמריקאים, יוליאן מק שכיהן כנשיא ציוני אמריקה לאחר מלחמת העולם הראשונה, ולואיס ברנדייס שהיה היהודי הראשון שכיהן כשופט בבית המשפט העליון של ארה”ב, ציוני נלהב וגם הוא, ממנהיגי ארגון ציוני אמריקה, ראשון ארגוני התנועה הציונית בארה”ב (ZOA).
There’s no doubt that the subject of Law is close to our hearts and the large number of Jewish lawyers, advocates, judges and those involved in the subject, as well as the many TV series in the field, to attest to this. But this week I chose to go to the one place in Israel that has actually been called “Judgement” or “Judge” since ancient times, and this is (any guesses?) the Tel Dan Reserve, and in Arabic Tel al-Qadi (which means – The Judge’s Hill).	אין ספק שנושא המשפט קרוב לליבנו ויעידו על כך המספר הרב של יהודים עורכי-דין, פרקליטים, שופטים ועוסקים בנושא, כמו גם סדרות הטלויזיה בתחום. אך בחרתי לצאת השבוע למקום אחד בארץ שנקרא בשם “משפט” או “שופט” מימים ימימה, וזוהי (מנחשים?) שמורת תל דן, ובערבית תל אל-קאדי (שפירושו – תל השופט).
The name ‘Dan’ is mentioned for the first time in the Book of Genesis after Abraham parted ways with Lot, his nephew, who was captured by the four kings and Abraham sets out to bring him back: “And Abram heard that his brother had been taken captive; and he released his apprentices, the natives of his house, eighteen and three hundred, and he pursued, until Dan.” (14:14). After that we hear about Dan, Leshem and Leish which are identified as the same site in other books of the Bible. The Tel Dan Reserve is a nature reserve in the north of the Hula Valley, and contains the sources of the Dan River (one of the main sources of the Jordan, which supplies about half of the Jordan River’s water) and Tel Dan. This is one of the most wonderful places to visit, especially in the hot summer days. The source of all water in the reserve is only from springs that arise at a constant temperature of 14.5C (58F) and have a low amount of chlorine per liter.	השם ‘דן’ נזכר לראשונה בספר בראשית לאחר שאברהם נפרד מלוט, אחיינו שנפל בשבי ארבעת המלכים ואברהם יוצא להחזיר אותו: “וַיִּשְׁמַע אַבְרָם, כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו; וַיָּרֶק אֶת-חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ, שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת, וַיִּרְדֹּף, עַד-דָּן.” (יד, יד). לאחר מכן אנחנו שומעים על דן, לשם וליש המזוהים כאותו אתר בספרים נוספים במקרא. שמורת תל דן היא שמורת טבע בצפון עמק החולה, ובה מקורות נחל הדן (אחד מהמקורות העיקריים של הירדן, המספק כמחצית מי נהר הירדן) ותל דן. זהו אחד המקומות הנפלאים לביקור, במיוחד בימי הקיץ החמים. מקור כל המים בשמורה הוא ממעיינות בלבד הנובעים בטמפרטורה קבועה של 14.5 מעלות צלזיוס ובם כמות כלור נמוכה לליטר.
In the early years of the State of Israel, the place was closed for security reasons due to its proximity to the border crossing with Syria and Lebanon, but after the Six Day War, a new road was paved and the public was encouraged to come visit. In addition, after a battle against a plan to divert the Dan’s water for agricultural needs, it was agreed that the water would be used for agriculture only after leaving the reserve. In the reserve there are many plants, birds and animals, which you can enjoy on the short walking routes, although entering the water is prohibited in the entire area of the reserve except for a wading pool. Part of the route is handicap accessible, and the longer route combines a visit to the reserve with a visit to the archaeological site.	בשנותיה הראשונות של המדינה היה המקום סגור מסיבות בטחוניות בגלל קרבתה למפגש הגבולות עם סוריה ולבנון, אך לאחר מלחמת ששת הימים, נסלל כביש חדש והקהל עודד להגיע למקום. בנוסף, אחרי מאבק נגד תוכנית להטיית מי הדן לצרכים חקלאיים, הוסכם שהמים יתפסו לחקלאות רק לאחר צאתם מהשמורה. בשמורה צמחים, עופות ובעלי חיים רבים, מהם אפשר להנות במסלולי ההליכה הקצרים, למרות שהכניסה למים אסורה בכל שטח השמורה למעט ברכת שכשוך. חלק מהמסלול מונגש לנכים, כשהמסלול הארוך יותר משלב בין הביקור בשמורה לביקור באתר הארכאולוגי.
In the archaeological site ancient finds were found from the middle of the 5th millennium BCE (!!), that is, from the New Stone Age, when there was a settlement here for several hundred years. In the middle of the 3rd millennium BCE (Bronze Age), a Canaanite city was built on the mound called Leish, which is also mentioned in the Book of Judges. It seems that the city enjoyed a fruitful trade with the surrounding area, including the area of Mesopotamia and Sidon. At the same time, it is also mentioned in the Execration texts (texts from ancient Egypt, around 1750-2000 BC), and in documents from the city of Mari (an ancient city-state in Syria).	באתר הארכאולוגי נמצאו ממצאים קדומים מאמצע האלף ה-5 לפנה”ס (!!), כלומר, מתקופת האבן החדשה, כשהיה כאן ישוב למשך כמה מאות שנים. באמצע האלף ה-3 לפנה”ס (תקופת הברונזה), קמה על התל עיר כנענעית בשם ליש שנזכרת בשם זה גם בספר שופטים. נראה שהעיר נהנתה מסחר פורה עם הסביבה, כולל איזור מסופוומיה וצידון. במקביל, היא נזכרת גם בכתבי המארות (טקסטים מגיים ממצרים העתיקה, סביבות 1750-2000 לפנה”ס), ובתעודות מהעיר מארי (עיר-מדינה עתיקה בסוריה).
Items of the Mycenaean culture that originated in Greece were also found on the mound, and in the middle of the 15th century BCE, the city was conquered by Thutmose III (1425-1490 BC), one of Egypt’s prominent ancient kings. The mound was excavated and revealed 16 layers from the Iron Age and earlier, a layer from the Persian-Hellenistic period, a Roman layer and a late Muslim layer. Some of the most important findings here include –	עוד נמצאו על התל פריטים של התרבות המיקנית שמוצאה ביוון, ובאמצע המאה ה-15 לפנה”ס, נכבשה העיר בידי תחותמס השלישי (1425-1490 לפנה”ס) אחד ממלכיה הבולטים של מצרים העתיקה. התל נחפר והוגדו בו 16 שכבות מתקופת הברזל וקודם לה, שכבה מהתקופה הפרסית-הלניסטית, שכבה רומית ושכבה מוסלמית מאוחרת. כמה הממצאים החשובים ביותר כאן כוללים את –
The Canaanite city gate and the rampart around the mound (1550-1750 BCE). The gate includes an opening in the shape of a brick arch that has been preserved in its entirety, two towers on both sides – one facing the city and the other facing the outer side – and two cells on each of its two sides (gate 4 spaces ). The passage through the gate is 10 meters long and consists of stairs that go up to it on both sides and on the inside, it connects to a street from that era. The Dan city gate (known as the “Three Arches Gate”) is the oldest complete city gate discovered in the world, and it seems to have survived because for an unknown reason, it got covered with dirt and actually served as a base for the battery that was built on it. This discovery is of enormous importance, because until the discovery of the gate in 1979, researchers believed that there were still no arches in the Canaanite period.	שער העיר הכנעני ואת הסוללה סביב התל (1550-1750 לפנה”ס). השער כולל פתח בצורת קשת לבנים שהשתמרה בשלמותה, שני מגדלים משני צדדיו – האחד פונה אל העיר והאחר פונה אל צידה החיצוני – ושני תאים בכל אחד משני צדדיו (שער 4 מרחבים). המעבר דרך השער הוא באורך של 10 מטרים והוא מורכב ממדרגות העולות אליו משני הצדדים ובצד הפנימי חובר אל רחוב מהתקופה. שער העיר דן (המכונה ” שער שלוש הקשתות”) הוא שער העיר השלם הקדום ביותר שהתגלה בעולם, ונראה ששרד מכיון שמסיבה בלתי ידועה, כוסה בעפר ושימש למעשה גרעין לסוללה שנבנתה עליו. לגילוי זה חשיבות עצומה, עד גילויו של השער בשנת 1979 סברו החוקרים שבתקופה הכנענית עדיין לא היו קשתות.
On the northern side of the mound, is the sacred complex from the Iron Age, which is the largest ritual center from this period excavated in the Land of Israel. Industries related to worship were discovered here, such as a ”beit-bad” (manufacturing oil for anointment, lighting candles, etc.), and also, a complex of metal recycling facilities with a size of close to a dunam, the largest of its kind in all of Israel. The temple is identified with the temple described in the Bible built by Jeroboam ben Nebat in the 10th century BCE. Its plan is similar to the Temple in Jerusalem and kosher animal bones were found there. The city was used by the Assyrians who exiled the Israelites and rebuilt it “bigger and better”, and the site was a central place of worship throughout the Hellenistic and Roman periods in Israel.	בצד הצפוני של התל, נמצא המתחם המקודש מתקופת הברזל, שהוא המרכז הפולחני הגדול ביותר מתקופה זו שנחפר בארץ ישראל. נתגלו כאן תעשיות הקשורות לפולחן כמו בית בד (לצורך משיחת שמן, הדלקת נרות וכו), וכמו כן,מכלול מתקנים למיחזור מתכת בגודל של קרוב לדונם, הגדול מסוגו בכל ארץ ישראל. המקדש מזוהה עם המקדש המתואר במקרא שנבנה על ידי ירבעם בן נבט במאה ה-10 לפנה”ס. תוכניתו דומה למקדש בירושלים ונמצאו במקום עצמות חיות כשרות. העיר שימשה את האשורים שהגלו את בני ישראל ושקמו את העיר, והאתר הווה אתר פולחן מרכזי גם לאורך התקופה ההלניסטית והרומית בארץ.
One of the most impressive finds found here is the Tel Dan Inscription, which says, among other things (reconstructed according to the excavators’ suggestion): “I killed Ahaziah son of Jehoram, king of the House of David and I killed Jehoram, king of Israel.” The inscription is of great importance because it’s the earliest mention of the House of David in its name. The inscription, found in 1993, is displayed in the Israel Museum (in Jerusalem). It’s exciting and refreshing in all aspects to stand in such a place, enjoy nature, landscape, water, and think about all the history (this and more) experienced in one place!	אחד הממצאים המרשימים ביותר שנמצאו כאן היא כתובת תל דן, בה נאמר בין היתר (שחזור ע”פ הצעת החופרים): “אני הרגתי את אחזיהו בן יהורם מלך בית דוד והרגתי את יהורם מלך ישראל”. לכתובת נודעה חשיבות רבה במחקר, מאחר שהיא הממצא הקדום ביותר שמזכיר בשמו את בית דוד. הכתובת, שנמצאה ב-1993, מוצגת במוזיאון ישראל. מרגש ומרענן מכל הבחינות לעמוד במקום כזה, להנות מהטבע, הנוף, המים, ולחשוב על כל ההסטוריה (זאת ועוד) שנחוותה במקום אחד!

ראש חודש א-ל-ו-ל- טוב ושבת שלום! A GOOD OSH HODESH ELUL & SHABBAT SHALOM!

ואם כבר מדברים על “צדק” קשה שלא להזכיר כאן גם את שירו של יהודה עמיחי

And if we’re already talking about “justice” and being “right” (tzedek), here’s Yehuda Amichai’s poem:

מן הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים – יהודה עמיחי

מִן הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים
לֹא יִצְמְחוּ לְעוֹלָם
פְּרָחִים בָּאָבִיב
הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים
הוּא רָמוּס וְקָשֶׁה
כְּמוֹ חָצֵר
אֲבָל סְפֵקוֹת וְאַהֲבוֹת
עוֹשִׂים אֶת הָעוֹלָם לְתָחוּחַ
כְּמוֹ חֲפַרְפֶּרֶת, כְּמוֹ חָרִישׁ
וּלְחִישָׁה תִּשָּׁמַע בַּמָּקוֹם
שֶׁבּוֹ הָיָה הַבַּיִת
אֲשֶׁר נֶחְרַב

The Place Where We Are Right
by Yehuda Amichai
From the place where we are right
Flowers will never grow
In the spring.
The place where we are right
Is hard and trampled
Like a yard.
But doubts and loves
Dig up the world
Like a mole, a plow.
And a whisper will be heard in the place
Where the ruined
House once stood.

Posted in Uncategorized | Leave a comment

Torah & Travel: the portion of Re’e, tithing, richness & overcoming barriers….

Posted on August 10, 2023 by Michal Kohane מיכל כהנא

תורה וטיולים עם פרשת “ראה”: עַשֵּׂ֣ר תְּעַשֵּׂ֔ר…

In Gay Hendricks’ eye and heart opening book, “The Big Leap” (recommended), he poses a major question we all are likely to face as we meet life’s (what he calls) “barriers”: am I feeling (or operating from) a feeling of “burden” on those around me, or a source of celebration and joy? The first approach will be expressed in times when, of course usually subconsciously, one aims to reduce him/herself, make limiting and minimizing decisions and “help” the environment by stopping him/herself from being “too much”. The second approach, in contrast, is expressed in the person’s ability to celebrate who that s/he is, to grow, blossom and strengthen the light that one brings to the world.	בספרו המאיר עיניים ולב של גיי הנדריקס, “הדילוג הגדול” (במקור – The Big Leap – מישהו מכיר בעברית? מומלץ כך או כך), הוא מציג שאלה בסיסית שכולנו כנראה נתמודד איתה כשאנחנו נפגשים באתגרי – או “מחסומי”, כפי שהוא קורא להם – החיים הגדולים: האם אני מרגיש – או מתנהל מתוך תחושה של – “נטל” על אלו שסביבי, או כמקור לחגיגה ושמחה? הגישה הראשונה תתבטא בכך שהאדם, כמובן בד”כ באופן תת-מודע, מכוון להקטין את עצמו, לקבל החלטות מגבילות וממזערות ו”לעזור” לסביבה בכך שהוא עוצר את עצמו מלהיות “יותר מידי”. הגישה השניה לעומתה, מתבטאת ביכולתו של האדם לחגוג את מי שהוא, לגדול, לפרוח ולחזק את האור שהוא מביא לעולם.
When I heard him, I couldn’t help thinking about the creation of the human in Genesis: were we created in the image of Gd or from dust? Similarly, also in our Torah portion “Re’e”: “See, I set before you today blessing and curse” 9Deut. 11, 26) this is how the first verse opens, presenting us with two clear and unequivocal choices about which the Sforno (Italy, 1470-1550) tells us: “The blessing and the curse are two extremes, see that the “stuff” you deal with, is not between the two, that you do not act in a way of compromise, because there is only a blessing and a curse, and a middle way – there isn’t.” I imagine that most of us cringe at seeing things in such a “black and white” terms, but for Sforno, any choice that is not for the sake of blessing in our lives, is necessarily, a choice for – curse, negativity, taking things in a light and meaningless way.	כששמעתי אותו, לא יכולתי שלא לחשוב על בריאת האדם בספר בראשית: האם נוצרנו בצלם אלוהים או מעפר? ובמקביל, גם על פרשת השבוע שלנו, פרשת “ראה”: רְאֵ֗ה אָנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לִפְנֵיכֶ֖ם הַיּ֑וֹם בְּרָכָ֖ה וּקְלָלָֽה (דברים יא, כו), כך פותח הפסוק הראשון המציב לנו שתי בחירות ברורת וחד-משמעיות עליהן אומר לנו הספורנו (איטליה, 1470-1550): “הברכה והקללה הן שני קצוות, ראה שלא יהיה עניינך בין שתיהן, שלא תנהג בדרך של פשרה, כי יש רק ברכה וקללה, ודרך אמצעי – אין”. אני מתארת לעצמי שרובנו סולדים מלראות את הדברים באופן כל כך “שחור-לבן”, אבל עבורו, כל בחירה שאינה למען הברכה בחיינו, היא בהכרח, בחירה למען הקללה, השלילה, לקיחת דברים בצורה “קלה”, וחסרת משמעות.
Vayedaber Moshe (Moshe HaLevi Fallak, New York, 20th century) warns lest we mistakenly equate good and abundance with – blessing, because there is wealth that can back-fire for one’s detriment. That is why the scripture continues, “the blessing, when you listen to the H’ your Gd’s commandments with which I enjoin upon you this day”, that is, if you do good deeds, there will be a blessing in your wealth. But if the wealth brings about greed, envy and competition, hurrying to collect more wealth, then the blessing itself will be counted as a curse. Sadly, this may also be the case with regard to the Land of Israel, which, as we have seen in our history, can be a blessing, but can also become a danger, depending on our attitude towards it.	“וידבר משה” (משה הלוי פאללאק, ניו-יורק, המאה ה-20) מזהיר לבל נטעה, כי לא תמיד הטובה והשפע הם הברכה, כי יש עושר שמור לבעליו לרעתו. לכן ממשיך הכתוב, אֶֽת־הַבְּרָכָ֑ה אֲשֶׁ֣ר תִּשְׁמְע֗וּ אֶל־מִצְוֺת֙ ה’ אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּֽוֹם, כלומר, אם תעשו מעשים טובים, תהיה בממונכם ברכה. אבל אם העושר יביא לידי גיאות, קנאה ותחרות ותהיו בהולים לכנס לכם עוד ממון, אז הברכה גופא לקללה תחשב. לצערנו, כך עלולים להיות הדברים גם ביחס לארץ ישראל, שכפי שראינו בהסטוריה שלנו, יכולה להיות לברכה, אך עלולה להפוך גם לסכנה, תלוי בגישה שלנו כלפיה.
The Torah portion of Re’e is loaded, inviting us to delve deeper into various topics. Many mitzvot are detailed in it that will bind the People of Israel after entering the Land, such as the commandment to establish a covenant on Mount Gerizim and Mount Eival, agreeing to fulfill the mitzvot mentioned there as a condition for our remaining in the Land; the destruction of foreign idolatry from the Land of Israel; the concentration of Gd’s worship in one place to be chosen (many commentators have discussed why Jerusalem is not mentioned here by name!?); there are mentions regarding limitations in eating, including the list of permitted and prohibited animals and their markings; warnings against a false prophet, inciter and detractor; the mitzvah of letting go of debts during shmita year, Hebrew slave laws; the three pilgrimage festival, and among all these, also the laws of tithes that are mentioned in this portion more than once	פרשת ראה עמוסה ומזמינה להעמיק בנושאים שונים. מפורטות בה מצוות רבות שיחייבו את עם ישראל אחרי הכניסה לארץ, כמו הציווי לערוך את מעמד הר גריזים והר עיבל, בו יכרתו עם ישראל ברית עם ה’ על קיום המצוות המוזכרות שם כתנאי להשארותנו בארץ; השמדת העבודה הזרה מארץ ישראל; ריכוז עבודת ה’ במקום אחד שייבחר (רבו כאן המפרשים שדנו למה לא מוזכרת כאן ירושלים בשמה!?); איזכורים לגבי מגבלות באכילה, כולל פירוט החיות המותרות והאסורות וסימניהן; אזהרות מפני נביא שקר, מסית ומדיח; מצוות שמיטת כספים; דיני עבד עברי; שלוש רגלים ודיני עליה לרגל, ובין כל אלה, גם דיני מעשרות המוזכרים בפרשה זו יותר מפעם אחת.
The subject of the various tithes is a complex one on which several tractates and essays have been written. The main thing is that this is a group of mitzvot from the Torah that require setting aside parts of the harvest in the Land of Israel for the benefit of the Priests, Levites, poor and even for the purpose of eating oneself in holiness in Jerusalem. Already in the book of Genesis it is mentioned that Abraham gave a tenth of the spoils that fell into his hands in the war of the kings (Genesis 18:18) and Jacob vowed “and all that you give me, I will tithe back to you” (ibid., 28:22).	נושא התרומות ומעשרות הוא נושא מורכב עליו נכתבו מספר מסכתות וסוגיות. העיקר הוא שמדובר בקבוצת מצוות מהתורה המחייבות הפרשת חלקים מהיבול בארץ ישראל לטובת הכוהנים, לויים, עניים ואפילו לצורך אכילה עצמית בטהרה בירושלים. כבר בספר בראשית מוזכר שאברהם נתן מעשר מהשלל שנפל לידיו במלחמת המלכים (בראשית יד, יח) ויעקב נדר “וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ” (שם, כח, כב).
In our portion, the topic is mentioned at least twice: You may not partake in your sites of the tithes of your new grain or wine or oil, or of the firstlings of your herds and flocks, or of any of the votive offerings that you vow, or of your freewill offerings, or of your contributions. These you must consume before H’ your Gd in the place that H’ your Gd will choose—you and your sons and your daughters, your male and female slaves, and the [family of the] Levite in your places—and you will be happy before H’ your Gd in all your undertakings. Be sure not to neglect the [family of the] Levite as long as you live in your land… (ibid, 12, 17-21)	בפרשה שלנו הנושא מוזכר לפחות פעמיים: לֹא-תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ וְכָל-נְדָרֶיךָ אֲשֶׁר תִּדֹּר וְנִדְבֹתֶיךָ וּתְרוּמַת יָדֶךָ. כִּי אִם-לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֶיךָ תֹּאכְלֶנּוּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ אֱלֹהֶיךָ בּוֹ, אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ. הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן-תַּעֲזֹב אֶת-הַלֵּוִי כָּל-יָמֶיךָ עַל-אַדְמָתֶךָ… (דברים יב, יז-כא)….
The tithe in question here is a “second tithe” (ma’aser sheni): apart from the first tithe given to Levi, there is another tithe, and it is a second tithe, which is treated differently in a cycle of three years in the shemita cycle. In the first two years of each round (first, second, fourth and fifth year), the tithe is “second tithe”, which must be set aside, and eaten in purification in Jerusalem. If it is not possible to bring up the tithes to Jerusalem, it is also possible to exchange the fruits for money, take the money to Jerusalem, and there buy other fruits with it.	המעשר המדובר כאן הוא “מעשר שני”: מלבד המעשר הראשון הניתן ללוי, קיים מעשר נוסף, והוא עשירית שנייה, המטופלת באופן שונה בסבב של שלוש שנים במחזור השמיטה. בשתי השנים הראשונות בכל סבב (שנה ראשונה, שנייה, רביעית וחמישית), המעשר הוא “מעשר שני”, אותו יש להפריש, ולאכלו בטהרה בירושלים. אם לא ניתן להעלות את המעשרות לירושלים, ניתן גם להחליף את הפירות תמורת כסף, להעלות את הכסף לירושלים, ושם לקנות פירות אחרים תמורתם.
A few verses later, the text scripture states again: aser te’aser — You shall set aside every year a tenth part of all the yield of your sowing that is brought from the field (ibid, 14, 22). Here we are talking about a “poor tithe” (ma’aser ani) given every third and sixth year, according to its name, to the poor. There is no doubt that this commandment was not always accepted without opposition: what a strange thing it is, to oblige people to give a certain amount of their grain, their fruit, their money – things for which they worked hard, to a stranger, not a family member, just a person from the People? Rabbi Akiva added (Pirkei Avot 3:13) that “tithes, are a boundary to wealth“, that thanks to the giving of the tithe we will not live in unlimited wealth, but we will always remember the other. The Gemara, on the other hand, in tractate Shabbat (119) proposed the opposite: giving a tithe helps a person to become rich, since, as we saw at the beginning, wealth too, can be either a blessing or a curse. Giving tithes “confirms” that the person giving remembers where he got all his gifts from, and thus wealth – enriches and – in a play on the Hebrew spelling (with an alef or an ayin) – makes one happy (enriches spiritually and emotionally).	כמה פסוקים לאחר מכן, הכתוב מציין שוב: עַשֵּׂ֣ר תְּעַשֵּׂ֔ר אֵ֖ת כׇּל־תְּבוּאַ֣ת זַרְעֶ֑ךָ הַיֹּצֵ֥א הַשָּׂדֶ֖ה שָׁנָ֥ה שָׁנָֽה (דברים יד,כב). כאן מדובר על “מעשר עני” שניתן בכל שנה שלישית ושישית וניתן, ע”פ שמו, לעני. אין ספק שהמצוה הזו לא תמיד התקבלה בלי התנגדות: איזה דבר מוזר זה, לחייב אנשים לתת סכום מסוים מתבואתם, פרותיהם, כספם – דברים עבורם עבדו קשה, למישהו זר, לא בן משפחה, סתם, אדם מהעם דוקא? רבי עקיבא הוסיף בפרקי אבות את הרעיון ש”מַעַשְׂרוֹת, סְיָג לָעֹשֶׁר” (ג, יג), שבזכות נתינת המעשר לא נחיה בעושר בלתי מוגבל, אלא תמיד נזכור את האחר. הגמרא לעומת זאת, במסכת שבת (קיט) הציעה את ההיפך: נתינת מעשר עוזרת לאדם להתעשר, מכיון שכמו שראינו בהתחלה, גם עושר יכול להיות ברכה או קללה. נתינת מעשרות “מוודאת” שהאדם הנותן זוכר מאיפה הוא קבל את כל מתנותיו, וכך העושר – מעשיר ומאשיר.
One of the commentators explains: “aser tit’asher”, tithe so you get rich… The difference between eser, which means tenth, tithe, and between osher, which means wealth, is only in the upper point of the letter Shin, one over the right side and one over the left. Some said: Avraham said to Lot: If you go left, I will go to the right (Genesis 13), that is – If you set the dot over that Shin on the left side, namely, you will give tithes, then I will put the dot over the right side – I will shower you with wealth and well-being. You will be the master and I, as it were, the priest. But, if you got for the right – so you will only care about wealth, then I will go left, I will burden you with more and more taxes. And this is also the intention – the one who wants to get rich – will “go north”, that is, put the dot over the left side, give tithe and charity, because north is on the left side. How is it possible that the north is on the “left” side? For this we must imagine ourselves standing facing the east. Indeed, the ancient maps were not “encoded” to the north, but oriented to the east (hence the phrase – “orientation”, to the orient). Moreover: in Arabic, north is shamal, like the Hebrew, smol...	אחד המפרשים מסביר: עשר תתעשר… עשר בשביל שתתעשר. הבדל בין עשר, שפירושו מעשר, ובין עשר שפירושו עשירות, הוא רק בנקודה העליונה של השין, זה בשין ימנית וזה בשין שמאלית. דורשי רשימות (יש שמביא זה בשם מדרש פליאה) נתנו בזה סימן: אמר אברהם ללוט: אם השמאל, ואימינה (בראשית יג): אם אתה תקבע את הנקודה על עשר בצד שמאל, היינו שתתן מעשרות, אז אני אשים את הנקודה בצד ימין – אשפיע עליך עושר ורווחה. אתה תהיה בעל הבית ואני כביכול הכהן, ואם הימין – שתדאג רק לעושר , ואשמאילה – אעמיס עליך עולד של מיסים וארנונות. וזו גם הכוונה – הרוצה להעשיר – יצפין, ישם את הנקודה בצד שמאל, יתן מעשר וצדקה, כי צפון הוא בצד שמאל. איך יתכן שהצפון הוא בצד “שמאל”? לשם כך עלינו לדמיין את עצמנו עומדים כשפנינו למזרח. ואכן, המפות הקדומות לא היו “מוצפנות” לצפון, אלא מכוונות למזרח (מכאן הביטוי – “אוריינטציה”, לאוריינט). זאת ועוד: בערבית, צפון הוא שאמאל…
So where will we go this week? We have already mentioned here that in Israel there are several places whose name has a number: Gan HaShlosha (3), Kiryat Shmona (8) and more. One of them is Netiv Ha’asara, a moshav in the northwest Negev, the southernmost of the settlements of the Hoof Ashkelon Regional Council. This place, established in 1982, was named after Netiv Ha’asara that was evacuated from the Yamit region earlier that spring, and that was named after ten soldiers who were killed in a helicopter accident south of Rafah in 1971. The residents of the place (about 1000 in number) are engaged in agriculture (growing flowers, vegetables and spices), tourism (B&Bs, hospitality), independent professions, etc. Since the withdrawal of the IDF from the Gaza Strip in the summer/fall of 2005, Netiv Ha’asara has become the closest settlement to the new border, which is quite a challenge, especially when, at a distance of less than 100 meters, rises The concrete wall (and after it, the Hamas guard posts).	אז לאן ניסע השבוע? כבר הזכרנו כאן שבארץ יש כמה ישובים שבשמם מספר: גן השלושה, קרית שמונה ועוד. אחד מהם הוא נתיב העשרה, מושב בצפון-מערב הנגב, הדרומי מבין ישובי המועצה האזורית חוף אשקלון. המושב שהוקם ב-1982 נקרא כך ע”ש נתיב העשרה שפונה מחבל ימית באותו אביב, וזה נקרא על שם עשרה חיילים שנהרגו בתאונת מסוק מדרום לרפיח ב-1971. תושבי המקום (כ-1000 במספר), עוסקים בחקלאות (גידול פרחים, ירקות ותבלינים), תיירות (צימרים, אירוח), מקצועות עצמאיים ועוד. מאז נסיגת צה”ל מרצועת עזה בקיץ / סתו 2005, הפך נתיב העשרה לישוב הקרוב ביותר לגבול החדש, דבר שמהווה אתגר לא קטן, במיוחד כשבמרחק של פחות מ-100מ’, מתנשאת חומת הבטון (ולאחריה, עמדות השמירה של החמאס).
One of the local residents decided to turn the gray and menacing wall into an art project called – Netiv LeShalom, Path to Peace, a mosaic project by thousands of people, created “for the sake of hope, love and joy between human-beings”… The work can be seen on both sides of the wall. Visitors to the place are offered a short movie about life in the Gaza Strip that allows them a glimpse into life near the wall, the historical events here as well as the beautiful life in the moshav with optimism, tolerance and the creation of hope. The project invites “visitors to take an active part in creating a wall for peace. Each guest writes a personal wish on a colorful mosaic tile and sticks it on the security wall. The mosaic pieces are handmade in the Netiv LaShalom workshop. Among the colorful and optimistic pieces, we can find different designs such as flowers and butterflies, mosaic pieces with the word peace in different languages and more.”	אחת מתושבות המקום החליטה להפוך את החומה האפורה והמאיימת לפרויקט אומנות שנקרא – נתיב לשלום, יצירת פסיפס של אלפי אנשים, שנוצרה “למען התקווה, האהבה והשמחה בין בני האדם”… את היצירה אפשר לראות משני צידי החומה. למבקרים במקום מוצע סרט על החיים בעוטף עזה שמאפשר להכיר את החיים בצל החומה, האירועים ההסטוריים וגם החיים היפים במושב באופטימיות, סובלנות ויצירת תקווה. הפרויקט מזמין את “המבקרים לקחת חלק פעיל ביצירת קיר לשלום. כל אורח כותב משאלה אישית על גבי אריח פסיפס צבעוני ומדביקו על גבי חומת הבטחון. חלקי הפסיפס מיוצרים בעבודת יד בסדנת נתיב לשלום. בין החלקים הצבעוניים והאופטימים, נוכל למצוא עיצובים שונים כגון פרחים ופרפרים, חלקי פסיפס עם המילה שלום בשפות שונות ועוד”.
For many of us, “the southernmost settlement in the Hof Ashkelon Regional Council” sounds like past the end of the world, but our country is not that big and you can combine a trip to the area with other attractions such as a visit to Ashkelon (the city, the antiquities, the beach), Yad Mordechai, S’derot, forest Be’eri, the ancient synagogue in Ma’on, and more… and as mentioned the settlement itself (as well as other places in the area) offers B&Bs and hospitality for visitors. The recommended season to travel south is usually during the blooming of the famous anemones of “Dasrom-Adom” (around February), but in the summer too, for example, planning around the sun and heat, in combination with the beautiful beach of Ashkelon, for example, or Zikim) one can definitely enjoy in the area, and be exposed to a completely different chapter in the stories of the Land	עבור רובנו “הישוב הדרומי ביותר במועצה האזורית חוף אשקלון”, נשמע בסוף העולם שמאלה והלאה, אך הארץ שלנו לא כל כך גדולה ואפשר לשלב נסיעה לאיזור עם אטרקציות נוספות כמו ביקור באשקלון (העיר, העתיקות, חוף הים), יד מרדכי, שדרות, יער בארי, בית הכנסת העתיק במעון, ועוד… וכאמור הישוב עצמו (כמו גם מקומות אחרים באיזור) מציע צימרים ואירוח למבקרים. העונה המומלצת לנסוע דרומה היא בד”כ בזמן פריחת הכלניות המפורסמת של “דרום-אדום” (פברואר +-), אך גם בקיץ, למשל, בתכנון סביב שעות החום ובשילוב עם חוף הים היפיפה של אשקלון, למשל, או זיקים) אפשר בהחלט להנות באיזור, ולהחשף לפרק שונה לגמרי בסיפור הארץ.

ובנתיים, שתהיה שבת שלום AND MEANWHILE, SHABBAT SHALOM

Posted in Uncategorized | Leave a comment

Torah & Travel in the Torah portion of Ekev: refreshing with a b’racha (blessing) and a brecha (pool)…

Posted on August 3, 2023 by Michal Kohane מיכל כהנא

תורה וטיולים בפרשת “עקב” – מברכה לברכה

In the 19th century, with the development of new means of transportation and the complex historical processes in the area, many travelers and visitors came to see the longed-for Holy Land, the Land of milk and honey. How amazed and disappointed they were when they discovered the wonderful biblical land situation. We have quite a number of writings from this period, one of the most famous of which is that of Samuel Langhorne Clemens, better known by his literary nickname, Mark Twain (1835-1910). From his famous journey in 1867, he left us his impressions In the fascinating travel book “The Innocents Abroad or The New Pilgrims’ Progress”, which received both praise and criticism. Here’s but one passage:	במאה ה-19, עם התפתחות אמצעי התחבורה ותהליכים הסטוריים מורכבים באיזור, רבו הטיילים והמבקרים שהגיעו לראות את ארץ הקודש הנכספת, ארץ זבת חלב ודבש. מה רבה תדהמתם ואכזבתם כשגילו את מצב הארץ התנ”כית המופלאה. כתבים רבים נותרו לנו מתקופה זו, אחד המפורסמים בהם זה של סמואל לנגהורן קלמנס הידוע יותר בכינויו הסיפרותי, מארק טוויין (1835-1910). ממסעו המפורסם ב-1867 השאיר לנו את רשמיו בספר המרתק “מסע התענוגות בארץ הקודש”, שזכה לשבחים וביקורות כאחד. נזכיר רק קטע אחד:
“We traversed some miles of desolate country whose soil is rich enough but is given wholly to weeds – a silent mournful expanse… even the olive tree and the cactus, those fast friends of a worthless soil, had almost deserted the country… Jerusalem is mournful, dreary and lifeless… (it) is hopeless, heartbroken… desolate and unlovely. And why should it be otherwise?…”	נסענו למשך כמה מיילים בארץ שממון, שאדמתה עשירה דיה אך גדלים בה רק עשבים – שממה רחבה ודוממת… אפילו עצי הזית והקקטוסים, חבריה המהירים של האדמה חסרת הערך הזו, כמעט עזבו את הארץ הזו… ירושלים אבלה, משעממת וחסרת חיים… חסרת תקוה, שבורת לב, עזובה ובלתי אהובה. ולמה שיהיו הדברים אחרת?
Yoel Moshe Salomon, known best from Aric Einstein’s song, who was a ShDaR (“Shali’ach D’rabanan, an emissary sent from to the diaspora to collect funds and support the Yishuv, the Jews in the Land), a journalist, editor and writer, one of the first to leave the Old City of Jerusalem to live in its new neighborhoods outside, and one of the founders of Petah Tikva, he also left us his impressions . In 1878 he wrote:	יואל משה סלומון, הידוע משירו של אריק איינשטיין, שהיה שד”ר (“שליח דרבנן, אנשים שנשלחו מהארץ לגולה לאיסוף כספים ותמיכה בישוב), עיתונאי, עורך וכותב, מהראשונים לצאת את חומות ירושלים וממייסדי פתח תקוה, גם הוא, השאיר לנו את רשמיו. ב-1878 כתב:
“… In all the days passed, from the time her sons left her, she had covered herself with sack cloth, shed tears and withdrew her light and hid in haze… she did not give her strength to strangers not her produce to aliens. Like her son’s destiny, who cannot find rest among the nations, so is hers…”	בכל הימים שעברו, מהזמן שבניה עזבו אותה, כסתה עצמה בבגדי אבלות, דמעה דמעתה, הסירה את אורה ונחבאה בדמדומים…. לא נתנה את כוחה לזרים, לא את תנובתה לאחרים. כמו גורל ילדיה, שלא מוצאים מנוחה בין העמים, כך גם היא….
The unusual connection between the People of Israel and the Land of Israel appears in all its glory in this week’s Torah portion, Ekev: “And if you do obey these rules and observe them carefully, your Gd H’ will maintain faithfully for you the covenant made on oath with your fathers: and He will love and bless you…. in the land sworn to your fathers to be assigned to you”…	הקשר המוזר בין עם ישראל וארץ ישראל מופיע בכל הדרו בפרשת השבוע שלנו, פרשת עקב: “וְהָיָ֣ה עֵ֣קֶב תִּשְׁמְע֗וּן אֵ֤ת הַמִּשְׁפָּטִים֙ הָאֵ֔לֶּה וּשְׁמַרְתֶּ֥ם וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם וְשָׁמַר֩ ה’ אֱלֹהֶ֜יךָ לְךָ֗ אֶֽת־הַבְּרִית֙ וְאֶת־הַחֶ֔סֶד אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖ע לַאֲבֹתֶֽיךָ׃ וַאֲהֵ֣בְךָ֔ וּבֵרַכְךָ֖…. עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֥ע לַאֲבֹתֶ֖יךָ לָ֥תֶת לָֽךְ”…
Description of the blessing – physical. We are not guaranteed divine revelation, angels and lights. On the contrary: the physical blessing is a sign of the inspiration of the Shekinah: For your Gd H’ is bringing you into a good land, a land with streams and springs and fountains issuing from plain and hill; a land of wheat and barley, of vines, figs, and pomegranates, a land of olive trees and honey; a land where you may eat food without stint, where you will lack nothing; a land whose rocks are iron and from whose hills you can mine copper. When you have eaten your fill, and bless your Gd H’ for the good land given to you.	תיאור הברכה – גשמי. לא מובטחת לנו התגלות אלוהית, מלאכים ואורות. להיפך: הברכה הגשמית היא סימן להשראת השכינה: כִּ֚י ה’ אֱלֹהֶ֔יךָ מְבִֽיאֲךָ֖ אֶל־אֶ֣רֶץ טוֹבָ֑ה אֶ֚רֶץ נַ֣חֲלֵי מָ֔יִם עֲיָנֹת֙ וּתְהֹמֹ֔ת יֹצְאִ֥ים בַּבִּקְעָ֖ה וּבָהָֽר׃ אֶ֤רֶץ חִטָּה֙ וּשְׂעֹרָ֔ה וְגֶ֥פֶן וּתְאֵנָ֖ה וְרִמּ֑וֹן אֶֽרֶץ־זֵ֥ית שֶׁ֖מֶן וּדְבָֽשׁ׃ אֶ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר לֹ֤א בְמִסְכֵּנֻת֙ תֹּֽאכַל־בָּ֣הּ לֶ֔חֶם לֹֽא־תֶחְסַ֥ר כֹּ֖ל בָּ֑הּ אֶ֚רֶץ אֲשֶׁ֣ר אֲבָנֶ֣יהָ בַרְזֶ֔ל וּמֵהֲרָרֶ֖יהָ תַּחְצֹ֥ב נְחֹֽשֶׁת׃ וְאָכַלְתָּ֖ וְשָׂבָ֑עְתָּ וּבֵֽרַכְתָּ֙ אֶת־ה’ אֱלֹהֶ֔יךָ עַל־הָאָ֥רֶץ הַטֹּבָ֖ה אֲשֶׁ֥ר נָֽתַן־לָֽךְ (דברים ח,7-10).
Moreover: it turns out that abundance and satiety are not a bad thing! The Torah did not command asceticism, but it may command something even more difficult: to enjoy the good and accompany it with blessing and thanksgiving to G-d. Again, not as a condition before eating, but as a conscious and joyful recognition not only of the gifts we have received but of their Source. Scripture continues:	זאת ועוד: מסתבר שהשפע והשובע אינם דבר רע! לא צוותה התורה סגפנות, אלא יתכן שצוותה דבר אפילו קשה יותר: להנות מהטוב וללוות אותו בברכה ובתודה לקב”ה. ושוב, לא כתנאי לפני האכילה, אלא כהכרה מודעת ושמחה לא רק במתנות שקבלנו אלא במקורן. ממשיך הכתוב:
“Take care lest you forget your Gd H’ and fail to keep the divine commandments, rules, and laws which I enjoin upon you today…. and you say to yourselves in your hearts, “My own power and the might of my own hand have won this wealth for me. Remember that it is your Gd H’ who gives you the power to do well, in order to fulfill the covenant made on oath with your fathers, as is still the case” (ibid, ibid, 11-17).	“הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֔ פֶּן־תִּשְׁכַּ֖ח אֶת־יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ לְבִלְתִּ֨י שְׁמֹ֤ר מִצְוֺתָיו֙ וּמִשְׁפָּטָ֣יו וְחֻקֹּתָ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּֽוֹם…. וְאָמַרְתָּ֖ בִּלְבָבֶ֑ךָ כֹּחִי֙ וְעֹ֣צֶם יָדִ֔י עָ֥שָׂה לִ֖י אֶת־הַחַ֥יִל הַזֶּֽה׃ וְזָֽכַרְתָּ֙ אֶת־ה’ אֱלֹהֶ֔יךָ כִּ֣י ה֗וּא הַנֹּתֵ֥ן לְךָ֛ כֹּ֖חַ לַעֲשׂ֣וֹת חָ֑יִל לְמַ֨עַן הָקִ֧ים אֶת־בְּרִית֛וֹ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֥ע לַאֲבֹתֶ֖יךָ כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה”… (שם, שם, יא-יח).
Usually, this phrase “My own power and the might of my own hand have won this wealth for me” is considered an ugly and unnecessary arrogance, but some interpreters saw it as a positive commandment! Here the Torah commands us to say that our strength and might have done us all this good, but this is precisely the challenge. The mitzvah does not end with the proud statement, but with what precedes it and follows, that we guard ourselves lest we forget, and if that is not enough, that we also remember. We did not achieve all the blessing on our own, but we received it, and for a purpose: “in order to fulfill the covenant made on oath with your fathers, as is still the case”…	בדרך כלל האמירה הזו “כֹּחִי֙ וְעֹ֣צֶם יָדִ֔י עָ֥שָׂה לִ֖י אֶת־הַחַ֥יִל הַזֶּֽה׃ “, נחשבת לשחצנות מכוערת ומיותרת, אך יש מפרשים שראו בכך מצוות עשה! הנה צוותה התורה שנגיד, שכוחנו ועוצם ידנו עשו לנו את כל הטוב הזה, אך זה בדיוק האתגר. המצווה לא מסתיימת באמירה הגאה, אלא במה שלפניה ובהמשכה, שנשמר פן נשכח, ואם זה לא מספיק, שגם נזכור. לא לבד עשינו את כל הברכה, אלא קבלנו, ולשם מטרה: “לְמַ֨עַן הָקִ֧ים אֶת־בְּרִית֛וֹ”…
In order to help us not to forget and encourage us to also remember (it’s interesting to think about the difference between not forgetting and remembering?), Judaism created a system of blessings, a whole system that encourages us to pause several times during the day and say, voila, thank you. Thanks for the apple. And thanks for the fact that the apple is different from the spaghetti. And thank you for the fresh bread and everyone who worked hard to bring it to my table. And thank you for the tomato, cheese, wine, honey and olive oil. Thank you for this wonderful beauty in nature, for the great sea and the rainbow. Thank you for someone wise who chanced into my life, whether Jewish or not, and thank you for allowing me to see my best friend after a long while I didn’t. There is a great miracle here, every day, hour by hour. Thank you also for inviting us to participate in Your act of creation, through the system of the mitzvot, and thank you for the double reminder: of our own strength, and of Your presence in our lives.	כדי לעזור לנו ב”פן נשכח” ולעודד אותנו שגם נזכור (מעניין לחשוב מה ההבדל בין לא לשכוח ובין לזכור?), יצרה היהדות מערכת של ברכות, מערכת שלמה שמעודדת אותנו לעצור כמה וכמה פעמים ביום ולהגיד, וואלה, תודה. תודה על התפוח. ותודה על זה שהתפוח שונה מהספגטי. ותודה על הלחם הטרי ועל כל מי שעסק במלאכה כדי להביא אותו לשולחן שלי. ותודה על עגבניה, הגבינה, היין, הדבש ושמן הזית. תודה על היופי הנאדר הזה שיש בטבע, על הים הגדול ועל הקשת בענן. תודה על מישהו חכם שנקרה בחיי, יהודי או לא יהודי, ותודה על שזכיתי לראות את ידידי הטוב אחרי תקופה שלא. נס גדול יש פה, כל יום שעה, שעה. תודה גם שהזמנת אותנו להשתתף במעשה הבריאה שלך, דרך מערכת המצוות, ותודה על התזכורת הכפולה: על כוחנו שלנו, ועל הנוכחות שלך בחיינו.
As the verse we started with describes, one of the wonderful blessings in Israel, especially in the summer, are the “streams and springs and fountains issuing from plain and hill”. Indeed, it’s certainly possible to connect the word bracha – meaning “blessing” with the word brecha, meaning pool, as both allow for “refreshment” from the heat of the day. In Israel, we are blessed with many bathing and wading sites where you can refresh yourself on hot days.	כפי שמתאר הפסוק שהתחלנו בו, אחת הברכות הנפלאות בארץ ובמיוחד בקיץ, אלו הם “נַ֣חֲלֵי מָ֔יִם עֲיָנֹת֙ וּתְהֹמֹ֔ת יֹצְאִ֥ים בַּבִּקְעָ֖ה וּבָהָֽר”. אכן, בהחלט אפשר לקשור את המילה ברכה במובן blessing עם המילה ברכה במובן pool, כששניהם מאפשרים “התרעננות” מחום היום. בארץ, התברכנו במקומות טבילה ושכשוך רבים בהם ניתן להתרענן בימי החום.
For Passover 2023, “Eretz Ha’ma’ayanot”, literally ‘the Land of the Springs’, a new park of springs in the northern Jordan Valley region, near the settlement of Shadmot Mahola, about 15 min drive (south) from Beit She’an has been opened. The park which is a natural park, stretches for 10 kilometers and has about 30 springs. Through the volunteer work of youths and the organization “Artzenu”, much has been done, including cleaning and pruning work was carried out in the park, fixing up the springs so they’d be suitable for use including wading pools, installation of shading devices, and the placement of picnic tables and wooden swings. In the park, hiking trails and a bike trail (in addition to a parking area) and 5 new springs have been prepared. As in the neighboring Gan Hashlosha, here too, the water is pleasant and lukewarm’ish for bathing. Entrance is free of charge, or you can order a tour for a nominal fee by calling 0546491262 at the Jordan Valley Tour and Learning Center. If you make it there, please post a picture and / or story here.	בפסח 2023 נפתח “ארץ המעיינות”, פארק מעיינות חדש בצפון בקעת הירדן סמוך ליישוב שדמות מחולה, וכרבע שעה נסיעה (דרומה) מבית שאן. הפארק הוא פארק טבעי המשתרע על 10 קילומטרים ונובעים בו כ- 30 מעיינות. בעבודת התנדבות של בני נוער וארגון “ארצנו”, בוצעו בפארק עבודות ניקיון וגיזום, הסדרת המעיינות שיהיו ראויים לשימוש כלל ברכות שכשוך, התקנת אמצעי הצללה, והצבת שולחנות פיקניק ונדנדות עץ. בפארק הוכשרו מסלולי הליכה רגליים ומסלול אופניים (בנוסף לאיזור חניה) ו-5 מעיינות חדשים. כמו בגן השלושה (סח’נה) השכן, גם כאן, המים נעימים וחמימים לרחצה. הכניסה ללא תשלום. אפשר גם להזמין סיור בעלות סמלית טלפון 0546491262 במרכז סיור ולימוד בקעת הירדן. אם תגיעו לשם, אשמח לתמונה ו/או סיפור כאן.

בברכת קיץ נעים ושבת שלום – wishing you a pleasant summer & SHABBAT SHALOM

pictures from ארץ המעיינות – פארק המעיינות של בקעת הירדן | בא לי לטייל (baliletayel.co.il)

Posted in Uncategorized | Leave a comment

Torah & Travel with Va’etchanan… with the sun and the moon…

Posted on July 27, 2023 by Michal Kohane מיכל כהנא

תורה וטיולים עם פרשת “ואתחנן” – שבת נחמו – אֶת־הַשֶּׁ֨מֶשׁ וְאֶת־הַיָּרֵ֜חַ

The Torah portion of “Va’etchanan” (and I pleaded…) is always read on the Sabbath after Tisha B’Av, a Sabbath that has been named “Shabbat Nachamu”, the Shabbat of comfort after the Haftara (Isaiah 40:1) which begins with “comfort, comfort my people”… and indeed, we do need comfort… It’s a busy portion, when we hear, among other things, the Ten Commandments again – with minor changes; the *Sh’ma, “Hear, oh Israel“, and immediately after it, “And you shall love H’, your Gd with all your heart(s), with all your soul, with all your might”… (Deuteronomy 6:5). The midrash asks, why does Scripture use this word, levavcha* – heart(s)? Why not the usual word, lib’cha, with just one letter b’? And answers: “With all your heart(s): with your good and bad inclinations” (Midrash Agada, Deuteronomy 6:5:2), that is, with all the forces within you, both the positive and the negative.	פרשת “ואתחנן” תמיד נקראת בשבת שאחרי תשעה באב, שבת שזכתה לשם “שבת נחמו” על שם ההפטרה (מספר ישעיהו מ:א) שמתחילה ב”נחמו, נחמו עמי”… ואכן, כמה אנחנו זקוקים לנחמה… זו פרשה עמוסה בה אנחנו שומעים בין השאר שוב – ובשינויים קלים – את עשרת הדברות, לראשונה, את פרשת “שמע ישראל”, ומיד לאחריה, “וְאָ֣הַבְתָּ֔ אֵ֖ת ה’ אֱלֹהֶ֑יךָ בְּכׇל־לְבָבְךָ֥ וּבְכׇל־נַפְשְׁךָ֖ וּבְכׇל־מְאֹדֶֽךָ”... (דברים ו,ה). שואל המדרש, למה משתמש הכתוב במילה “לבבך”? למה לא ליבך, עם ב’ אחת? ועונה: “בכל לבבך: בשני יצריך ביצר טוב וביצר רע” (מדרש אגדה, דברים ו׳:ה׳:ב׳), כלומר, בכל הכוחות שיש בך, גם החיובי וגם השלילי.
The Sifri (Deuteronomy 32:a) suggests that if Scripture emphasizes that one should act out of love, it means that more often than not, relationship can be based on fear, discomfort, should’s, whereas the Torah commands, requests, suggests that we do out of love, and further, our interpretation adds that it’s impossible to have love along with fear / awe / should in the same place, but rather, that this is something only the Holy One is capable of.	הספרי (דברים לב,א) מציע שאם מדגיש הכתוב שצריך לעשות מאהבה, זה אומר שבד”כ, “יש לך אדם, כשהוא מתיירא מחברו – כשהוא מטריחו, מניחו והולך לו”, כלומר, אדם יותר עושה כי “לא נעים לו”, כי הוא “מתירא” ואילו התורה צוותה, בקשה, הציעה שנעשה מאהבה, ועוד מוסיף הפירוש, שלנו אי אפשר שתהיה אהבה ויראה במקום אחד, “שאין לך אהבה במקום יראה ויראה במקום אהבה”, אלא לכך יכול רק הקב”ה.
Coincidentally – or not, This Torah portion of Va’etchanan and Shabbat Nachamu always also apply before Tu Be’Av, the 15^th of the month of Av, our kind of “Love Holiday”. Tu Be’Av is considered a good day for Israel, and we should wonder regarding the close proximity of these two dates – the 9^th of the Av, with its grave, heavy sadness, and the 15^th. With its joy, dancing (and forgiveness?), Coincidence or…??	במקרה – או שלא, פרשת ואתחנן ושבת נחמו תמיד חלות גם לקראת ט”ו באב, מעין “חג האהבה” שלנו. ט”ו באב נחשב יום טוב לישראל, ונכון לנו לתהות לגבי קרבת – אפילו צמידות – שני הימים האלה – ט’ באב על אבלו הכבד והנורא, וט”ו באב על שמחתו, ריקודיו ומחולו (ומחילתו?). מקריות או שמא…??
And in general, what is so special about Tu Be’Av? The sages offered several answers. Rabbi Eliezer the Great said: *“From the 15^th of Av, the sun’s strength begins to fade”*… In other words, it’s true that there will still be hot days, even very hot, but overall the days are starting to slowly get shorter, and we are turning towards the approaching fall.	ובכלל, מה כל כך מיוחד בט”ו באב? חז”ל הציעו מספר תשובות. רבי אליעזר הגדול אמר: “מֵחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וְאֵילָךְ תָּשַׁשׁ כּוֹחָהּ שֶׁל חַמָּה”… כלומר, נכון שעוד יהיו ימים חמים, ואפילו חמים מאד, אבל בסה”כ מורגש שהימים בכל זאת מתחילים להתקצר, ופנינו כבר אל הסתו המתקרב.
It’s interesting to read “the sun’s strength begins to fade” in the context of our Torah portion, in which Moses accepts, despite the great pain, the need to give up his place for Joshua: “for he shall go across at the head of this people, and he shall allot to them the land that you may only see.” (Deut. 3:28). According to what is said in the Talmud: *“…Moses’ face was like the sun, Joshua’s face was like moon”*, and here, right at this time of the year when “sun’s strength begins to fade”, Moses’ leadership also reaches the beginning of its end.	מעניין לקרוא את “תשש כוחה של חמה” בהקשר לפרשה שלנו, בה משה מקבל על עצמו, למרות הכאב הרב, את הצורך לפנות את המקום ליהושע “כִּי־ה֣וּא יַעֲבֹ֗ר לִפְנֵי֙ הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה וְהוּא֙ יַנְחִ֣יל אוֹתָ֔ם אֶת־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר תִּרְאֶֽה” (דברים ג,כח). ע”פ המסופר בתלמוד: “…פְּנֵי מֹשֶׁה כִּפְנֵי חַמָּה, פְּנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּפְנֵי לְבָנָה”, והנה, ממש בתקופה זו בשנה בה “תשש כוחה של חמה”, גם מנהיגותו של משה מגיעה לתחילת סוף דרכה.
This statement – “…Moses’ face was like the sun, Joshua’s face was like the moon”, there are quite a few interpretations: some say that it means that Moses is like the sun in the story of Creation, as he saw no problem in having two leaders at the same time, which may explain the harmony in his relationship with Aaron. Another explanation is that near Moses, “the sun”, it was impossible to see not a single other star, and the moon barely had a place, while the leadership that the people needed when entering the Land was one that allows room for more people. Another interpretation of the Kedushat Levi, sees the sun and the moon in an even more symbolic way and compares them to the Written Torah (sun) and the Oral Torah (moon). In his opinion, just as Joshua receives from Moses, so also the “Oral Torah receives from the written Torah, as the moon receives from the sun”.	לאמירה זו – “…פְּנֵי מֹשֶׁה כִּפְנֵי חַמָּה, פְּנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּפְנֵי לְבָנָה”, פירושים לא מעטים: יש שאומרים שמשמעות הדבר שמשה הוא כמו החמה בספור מעשה הבריאה, והוא לא ראה שום בעיה שיהיו שני מנהיגים בו זמנית, דבר שאולי מסביר את ההרמוניה שהוא ואהרון נעו בה. הסבר אחר הוא שליד משה, “החמה”, אי אפשר היה לראות אף לא כוכב אחר, ובקושי לירח היה מקום, ואילו המנהיגות לה נזקק העם בכניסה לארץ, היתה מנהיגות שמאפשרת מקום לאנשים נוספים. פירוש נוסף של הקדושת לוי, רואה את השמש והירח באופן עוד יותר סמלי ומשווה אותם לתורה שבכתב (שמש) והתורה שבע”פ (ירח). לדעתו, כמו שיהושע מקבל ממשה כך גם “תורה שבעל פה מקבלת מהתורה שבכתב, כמו שהלבנה מקבלת מהחמה”.
Joshua has a different leadership style. He does not stand out. He executes. He is a “Talmid Chacham”, w wise scholar in the sense of being a scholar of a scholar, and so the tradition remains. It’s true that it’s impressive when a person has thousands of followers, but the Jewish tradition will ask at the same time, who did s/he learn from?… Joshua’s role, as a “moon”, on the one hand, is to receive Moses’ light and continue shining it on the people; and on the other hand, as we know from nights with a full moon, also to give light according to his own ability: to be less of a religious-spiritual leader, and at this critical time, to be more of a military-political leader.	ליהושע סגנון מנהיגות שונה. הוא אינו מבליט את עצמו. הוא מוציא לפועל. הוא “תלמיד חכם” במובן היותו – תלמיד של חכם, וכך נשארה המסורת. נכון שזה מרשים כשיש לאדם אלפי עוקבים, אבל המסורת היהודית תשאל במקביל, אצל מי הוא למד?… תפקידו של יהושע, כ”ירח”, מצד אחד, לקבל את האור של משה ולהמשיך להקרין אותו על העם, ומצד שני, כמו שאנחנו יודעים מלילות עם ירח מלא, גם לתת אור לפי דרכו: להיות פחות מנהיג דתי-רוחני, ובשעה זו, להיות יותר מנהיג צבאי – פוליטי.
Moreover: Moshe and Aaron – are from the tribe of Levi. Joshua – from the tribe of Ephraim, son of Joseph. Caleb, who was Joshua’s partner when facing the spies and his right hand at the entry into the Land – from the tribe of Judah, as well as the judges yet to come, who will be from different tribes, each in his time. Why don’t we have one tribe, strong and heroic, in whose hands all leadership is entrusted? Perhaps because at different times, different leadership is needed, and this complexity in our identity brings us both complicated challenges and – diverse abilities and a great blessing.	זאת ועוד: משה ואהרון– משבט לוי. יהושע – משבט אפריים, בנו של יוסף. כלב, שהיה יחד עם יהושע בסיפור המרגלים ויד ימינו בכניסה לארץ – משבט יהודה, וגם השופטים העתידים לבוא, יגיעו משבטים שונים, כל אחד בתקופתו. למה אין לנו שבט אחד, חזק וגיבור, שבידו מסורה כלל המנהיגות? אולי מפני שבזמנים שונים, דרושה מנהיגות שונה, והמורכבות הזו בזהות שלנו מביאה לנו גם אתגרים לא פשוטים וגם – יכולות מגוונות וברכה רבה.
We hear about the sun and the moon in this portion in another context, when Moses warns the people (chapter 4): “And now, O Israel, give heed to the laws and rules that I am instructing you to observe, so that you may live to enter and occupy the Land… What must we do to keep Gd’s commandments? To not add or subtract. to keep and do “for that will be proof of your wisdom and discernment to other peoples…. But take utmost care and watch yourselves scrupulously, so that you do not forget the things that you saw with your own eyes and so that they do not fade from your mind (heart)…. Moses continues and warns us to remember that we did not see any statue or image that day in Sinai and that we were very careful… “lest you look up to the sky and behold the sun and the moon and the stars, the whole heavenly host, you must not be lured into bowing down to them or serving them. These your Gd H’ allotted to other peoples everywhere under heaven”….	על השמש והירח אנחנו שומעים בפרשה זו גם בעוד הקשר, כשמשה מזהיר את העם (פרק ד): “וְעַתָּ֣ה יִשְׂרָאֵ֗ל שְׁמַ֤ע אֶל־הַֽחֻקִּים֙ וְאֶל־הַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֧ר אָֽנֹכִ֛י מְלַמֵּ֥ד אֶתְכֶ֖ם לַעֲשׂ֑וֹת לְמַ֣עַן תִּֽחְי֗וּ וּבָאתֶם֙ וִֽירִשְׁתֶּ֣ם אֶת־הָאָ֔רֶץ”…. מה עלינו לעשות כדי לשמור את מצוות ה’? לא להוסיף ולא לגרוע. לשמור ולעשות “כִּ֣י הִ֤וא חׇכְמַתְכֶם֙ וּבִ֣ינַתְכֶ֔ם לְעֵינֵ֖י הָעַמִּ֑ים… רַ֡ק הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֩ וּשְׁמֹ֨ר נַפְשְׁךָ֜ מְאֹ֗ד פֶּן־תִּשְׁכַּ֨ח אֶת־הַדְּבָרִ֜ים אֲשֶׁר־רָא֣וּ עֵינֶ֗יךָ וּפֶן־יָס֙וּרוּ֙ מִלְּבָ֣בְךָ֔”…. משה ממשיך ומזהיר שנזכור שלא ראינו שום פסל ושום תמונה באותו יום בסיני ושנשמר מאד “… פֶן־תִּשָּׂ֨א עֵינֶ֜יךָ הַשָּׁמַ֗יְמָה וְֽ֠רָאִ֠יתָ אֶת־הַשֶּׁ֨מֶשׁ וְאֶת־הַיָּרֵ֜חַ וְאֶת־הַכּֽוֹכָבִ֗ים כֹּ֚ל צְבָ֣א הַשָּׁמַ֔יִם וְנִדַּחְתָּ֛ וְהִשְׁתַּחֲוִ֥יתָ לָהֶ֖ם וַעֲבַדְתָּ֑ם אֲשֶׁ֨ר חָלַ֜ק ה’ אֱלֹהֶ֙יךָ֙ אֹתָ֔ם לְכֹל֙ הָֽעַמִּ֔ים תַּ֖חַת כׇּל־הַשָּׁמָֽיִם”…
Just a moment! This means that the sun, the moon and all the other stars were given to all the other nations, that is, it’s not that there is no truth in them! They are just not intended for the People of Israel for their spiritual work. “but you, H’ took and brought out of Egypt, that iron blast furnace, to be Gd’s very own people, as is now the case”… (Deuteronomy 4:1-24). The worship of the sun and the moon that Moshe warns about was indeed common in our region, and we will go out today to see it in several places in the country.	רגע! זאת אומרת שהשמש, הירח וכל שאר הכוכבים ניתנו לכל שאר העמים, כלומר, זה לא שאין בהם אמת! הם רק לא מיועדים לעם ישראל לעבודתו הרוחנית. “וְאֶתְכֶם֙ לָקַ֣ח ה’ וַיּוֹצִ֥א אֶתְכֶ֛ם מִכּ֥וּר הַבַּרְזֶ֖ל מִמִּצְרָ֑יִם לִהְי֥וֹת ל֛וֹ לְעַ֥ם נַחֲלָ֖ה כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה”… (דברים ד, א-כד). פולחן השמש והירח ממנו מזהיר משה, אכן היה נפוץ באזורנו, ונצא היום לראות אותו בכמה מקומות בארץ.
We have already mentioned Jericho, whose name, according to one opinion, comes from the word yare’ach, moon” in connection with another portion. The other end of the Jordan River, which flows into the Dead Sea not far from Jericho, exits the Sea of Galilee near a place called Beit Yerach (near today’s Ohalo Seminary). In the excavations at the site many findings were found in 16 different layers! The place is also mentioned in the writings of Yosef ben Matityahu (Josephus Flavius) and in the writings of Sages: “Which is the Jordan? from the Beit Yerach and downwards” (i.e. to the south, in Tosefta Bechorot 87).	את יריחו ששמה, לפי אחת הדעות, מגיע מהמלה “ירח” כבר הזכרנו כאן בהקשר לפרשה אחרת. קצהו השני של נהר הירדן שנשפך לים המלח לא רחוק מיריחו, יוצא מהכנרת ליד מקום בשם – בית ירח (ליד סמינר אוהלו של ימינו). בחפירות במקום נמצאו ממצאים רבים ב-16 שכבות שונות! המקום גם נזכר בכתבי יוסף בן מתיתיהו (יוסיפוס פלביוס) וגם בכתבי חז”ל: “איזהו ירדן? מבית ירח ולמטה” (כלומר, דרומה, בתוספתא בכורות פ”ז, ה”ד).
If we have a moon, we should also have a sun… Indeed, a little south from about 2/3 of the way between Tel Aviv and Jerusalem, adjacent to the beautiful highway 38, we will find Tel Beit Shemesh, identified with the biblical settlement of Beit Shemesh. Befitting a place between Tel Aviv and Jerusalem, Ir Shemesh is mentioned in the book of Joshua in the estate of the Bnei Dan, and Beit Shemesh – in the estate of the tribe of Yehuda, while some believe that this is the same place, and the reason for the change is changes in the borderline between the two tribes. Tel Beit Shemesh is mentioned as a central city in one of King Solomon’s provinces as well as during the Kingdom of Judah, and as a city where the Tablets of the Covenant passed through. Beit Shemesh reached its height of importance during the 1^st Temple Era but later settlements were on site as well.	אם יש לנו ירח, צריכה להיות לנו גם שמש… ואכן, קצת דרומה מבערך 2/3 הדרך בין תל אביב לירושלים, צמוד לכביש 38 היפיפה, נמצא את תל בית שמש המזוהה עם הישוב המקראי בית שמש. כיאה למקום בין תל אביב וירושלים, מוזכרת עיר שמש בספר יהושע בנחלת בני דן, ובית שמש בנחלת שבט יהודה, כאשר יש הסוברים שזהו אותו מקום, והסיבה לשינוי, היא שינויים בקו הגבול בין שני השבטים. תל בית שמש מוזכרת כעיר מרכזית באחת ממחוזותיו של שלמה המלך וכן בתקופת ממלכת יהודה, וכן כעיר שבה עברו לוחות הברית. בית שמש הגיעה לשיא חשיבותה בתקופת בית ראשון אך גם לאחר מכן, היובמקום התישבויות שונות.
Over the years, archeological excavations were conducted at the site and a water plant, established in the city, was uncovered. Another important finding is a game board with the name “Hanan” engraved on it that was found during the excavations. There you can see the remains of ancient buildings and caves, rock-cut burial caves and remains of small quarries. In Tel Beit Shemesh, the earliest ironsmith factory in the eastern basin of the Mediterranean Sea was discovered. Here, furnaces and tools designed for the extraction of the metal were found. Objects produced in the local iron factory were also discovered at the site, for example, arrowheads. At the foot of the mound runs Nachal Sorek, a lovely stream that forms a natural border between the estates of the tribes that lived around the mound: Yehuda (Judah), Benjamin and Dan. The place is beautiful all year round, but is highly recommended during the blooming season in spring. Not far from there, is the city of Beit Shemesh, founded in the 1950s, which over the years has become a developing and diverse city with residents from all over the world, restaurants, shopping areas, etc. for travelers in and through it. Other attractions recommended for a day trip in the area are the beautiful stalactite caves in the area.	לאורך השנים במקום נערכו חפירות ארכיאולוגיות ונחשף מפעל מים שהוקם בעיר. ממצא חשוב נוסף הוא לוח משחק ועליו חרוט השם “חנן” שנמצא בעת החפירות. במקום ניתן לראות שאריות מבנים עתיקים ומערות, מערות קבורה חצובות בסלע ושרידי מחצבות קטנות. בתל בית שמש התגלה מפעל נפחות ברזל הקדום ביותר באגן המזרחי של הים התיכון. נמצאו כאן כבשנים וכלי עבודה שנועדו להפקת המתכת. באתר נתגלו גם חפצים שיוצרו במפעל הברזל המקומי, למשל, ראשי חיצים. למרגלות התל עובר נחל שורק שמהווה גבול טבעי בין נחלות השבטים שישבו סביב התל: יהודה, בנימין ודן. המקום יפה כל השנה, אבל מומלץ ביותר בעונת הפריחה באביב. לא רחוק משם נוסדה בשנות ה-50 העיר בית שמש שהפכה עם השנים לעיר מתפתחת ומגוונת ובה תושבים מכל העולם, מסעדות, קניות וכו למטייל בה ודרכה. אטרקציות נוספות מומלצות ליום טיול בסביבה הן מערות הנטיפים היפיפיות באיזור.
But this Beit Shemesh is not the only one. The tribe of Naphtali in the far north also had a Beit Shemesh (Joshua 19,38-39) and also in the estate of the tribe of Issachar there is a Beit Shemesh that is identified near present-day Yavne’al with a place called Khirbat Shamsin, and perhaps it was near the crossings of the Jordan. Here too, some believe that this is the same city, on the border between the two tribes, and some say that these are different cities that reflect the presence of sun worship in the area. We’ll mention that Jeremiah also had his own Beit Shemesh, but it was in Egypt (Jeremiah 43:13), probably in the place that is now east of Cairo, which the Greeks called Heliopolis, the city of the sun.	אך בית שמש זו אינה היחידה. גם לשבט נפתלי בצפון הרחוק היתה בית שמש (יהושע יט, לח-לט) וגם בנחלת שבט יששכר יש בית שמש שיש המזהים אותה ליד יבנאל של ימינו עם מקום שנקרא חרבת שמסין, ואולי היתה ליד מעברות הירדן. גם כאן, יש הסוברים שזו אותה עיר, בגבול ביניהם, ויש – שאלו ערים שונות המשקפות את נוכחות פולחן השמש באיזור. נזכיר עוד שגם לירמיהו היתה בית שמש משלו, אך זו היתה במצרים (ירמיהו מג,יג), כנראה במקום הנמצא כיום במזרח קהיר שהיוונים כינו הליופוליס, עיר השמש.
And for us what’s left is to enjoy this beautiful Land, to which Moses our Teacher, to his great sorrow, did not get to enter, to hear his words, to guard our souls, and to continue to work, to hope, to seek – and find – comfort, and to dream of the day when we will know the correct and exact balance between love and awe, the sun and the moon and the other various forces within our lives.	ולנו נותר להנות בארץ היפה הזו, שמשה רבנו, לצערו הגדול, לא זכה להכנס אליה, לשמוע את דבריו, להשמר על נפשותינו, ולהמשיך לעבוד, לקוות, לחפש – ולמצוא – נחמה, ולחלום על היום בו נדע את האיזון הנכון והמדויק בין האהבה והיראה, השמש והירח ושאר הכוחות השונים בחיינו.

לצמים עדיין, צום תשעה באב משמעותי, מועיל ואחרון… ולכולנו, שבת נחמו שלום
To those of us fasting, wishing a meaningful, helpful and last 9th of Av fast… and the all of us, SHABBAT NACHAMU SHALOM

Pictures from Wikipedia and the site of Dr. Anat Avital

Posted in Uncategorized | Leave a comment

	קרה אהרן on Parashat Ki Tisa & Shabbat…
	Darüber hinaus \| Sch… on Katonti- let’s dance…
	Michal Kohane מיכל כ… on ״For with You is forgiveness״…
	קרה אהרן on ״For with You is forgiveness״…
	קרה אהרן on “And it shall be when yo…

Torah & more… תורה ועוד

Sukkot: Having it All – סוכות: “יש לי כל”….

“Like an eagle who rouses its nestlings” – Torah & travel with the Torah portion of Ha’azinu for Shabbat Shuva

Shofar so good – for Rosh Hashana 5784

Moses and Barbie: choices and journeys… the Torah portions of Nitzavim-Vayelech

Torah & Travel with Ki Tavo, when you come to the Land…

Torah & Travel with Ki Tetze: dancing on the roof as we celebrate the 100th anniversary to Daf Yomi!

Torah & Travel w the Torah portion of Shoftim: “Judges and officers you shall appoint in all your gates”…

Torah & Travel: the portion of Re’e, tithing, richness & overcoming barriers….

Torah & Travel in the Torah portion of Ekev: refreshing with a b’racha (blessing) and a brecha (pool)…

Torah & Travel with Va’etchanan… with the sun and the moon…

Recent Posts

Recent Comments

Archives

Categories

Meta