A recycled joke tells about a conversation G-d has with XXX (insert name of local / world leader). The leader argues that s/he was here even before G-d. ‘How can you say that?’ asks the baffled Almighty, ‘I created the whole world from nothing!’ ‘Yes’, says XXX ‘and who if not I created the tohu vavohu (the unformed mess that was there even before the beginning)?’  Funny or not, more than any other section in the Bible, the first chapters of Genesis have been the source for jokes, legends, stories, art, fantasies, and countless, insightful commentaries.

בדיחה ממוחזרת מספרת על שיחה שאלוקים מנהל עם “פלוני” (הכניסו שם של מנהיג מקומי / עולמי). המנהיג טוען שהוא היה כאן עוד לפני אלוקים. ‘איך אתה יכול להגיד את זה?’ שואל הקב”ה המופתע, ‘אני יצרתי את כל העולם מכלום!’ ‘כן, אומר “פלוני”, ומי אם לא אני, יצר את התוהו ובוהו’?

מצחיק או לא כל כך, אולי יותר מכל חלק אחר בתנ”כ, הפרקים הראשונים בספר בראשית היו ועודם מקור לבדיחות, אגדות, סיפורים, אומנות, פנטזיות, ואינספור פירושים ותובנות.  

“In the beginning G-d created the heavens and the earth”…  thus opens the good book. But we might wonder, if G-d already created the heaven and the earth in the very first verse, why do we need the rest of the details, about what was done each and every day? How can they both co-exist, the fact that it was all right there, and the fact that G-d needs to labor over every detail later on?? Is it possible that from the first verse, we’re introduced to the complexity of the text coming up, a text that provides multiple answers to any one question. After all, what else would we expect when we are engaged with G-d; The One G-d we call (here) Elohim, a word that’s in the plural, following by a verb that’s in the singular… Maybe this is how we describe indescribable Oneness?

“בראשית אלוקים ברא את השמים ואת הארץ” … בכך נפתח “הספר הטוב”, אבל צריך לשאול, אם אלוקים יצר את השמים ואת הארץ כבר בפסוק הראשון, מדוע אנו זקוקים לשאר הפרטים, אודות הנעשה בכל יום ויום? איך שניהם יכולים להתקיים יחד, העובדה שהכל היה שם, והעובדה שאלוקים צריך לעבוד על כל פרט בהמשך ?? האם יתכן שכבר מהפסוק הראשון, אנו מתוודעים למורכבות הטקסט, טקסט המספק תשובות רבות לכל שאלה. אחרי הכל, למה עוד היינו מצפים כשאנחנו עוסקים באלוקים; אלוקים אחד שאנחנו מכנים (כאן) אלוהים, מילה בריבוי, כשאחריה פועל בלשון יחיד … אולי ככה אנו מתארים אחדות שאי אפשר לתאר?

I have taken it for granted that we’re starting the Torah reading cycle on Simchat Torah. Maybe as a result of so many years outside of Israel, I’m not sure I ever fully realized that this is the very same day (in Israel, and in the diaspora the day after) we also restart praying for rain. Now I wonder if these two are not connected in more way than one.  

לקחתי את זה כמובן מאליו שאנחנו מתחילים את מחזור קריאת התורה בשמחת תורה. אולי כתוצאה מכל כך הרבה שנים בחוצלארץ, לא ממש הייתי מודעת לזה שזה בדיוק אותו יום (בישראל, ובחו”ל יום אחרי) בו אנחנו גם מתחילים להתפלל לגשם. עכשיו אני תוהה אם שני אלה אינם קשורים ביותר מדרך אחת?

Sukkot is the only holiday that celebrated water. In addition to the daily libations of wine on the altar, there was also water, and the Drawing of the Water (simchat beit hasho’eva) was a festivity beyond what we can begin to imagine, with music, dancing, and so much light in the streets, that there was not a house that was not lit in all of Jerusalem. What’s to celebrate about water? Lots.

סוכות הוא החג היחיד שחוגג מים. בנוסף לניסוך יין על המזבח יום-יום, היו גם מים, ושמחת בית השואבה היתה חגיגה מעבר למה שאנחנו יכולים להתחיל לדמיין, עם מוסיקה, ריקודים וכל כך הרבה אור ברחובות, שלא היה בית שלא היה מואר בירושלים כולה. מה יש לחגוג מים? מסתבר ש-הרבה.

Water is symbolic of unity, of birth, and – of Torah. The word for it, mayim, is made of two mems, which is the middle letter, at the heart of the Hebrew alphabet, and expresses the sound of the “source” (same sound as most languages have for mother or the Hindu Om). Then, between the two mem’s, there’s a yod, the letter of the Divine.

מים הם סמל לאחדות, ללידה, ולתורה. המילה “מים”, עשויה משתי ממים, שהיא האות האמצעית, בלב האלף-בית העברי, ומבטאת את צליל ה”מקור “(אותו צליל שיש לרוב השפות לאם או לאום ההינדי) . ואז, בין שני הממים, יש יוד, האות של האלוהי.

The first water appears in the Torah right in the 1^st verse of Genesis. Yes, Genesis 1:1 says: “In the beginning G-d created the heavens”… heaven in Hebrew is shamayim, which is a compound word made of sham – mayim, literally, ‘over there, there’s water’ (Hagiga 12:a). The next verse says it more clearly: “…and God’s spirit hovers over the water”…  Right away, we’re told that water can come from above and from below. Whenever we see us surviving and thriving on water from “below”, from the ground, it stands for miraculous existence. So it was in the Garden of Eden, and in the desert, and so it was during Sukkot at the Temple. Water from above is the water we pray and hope for; that which is conditioned on our behavior and relationship with G-d.

המים הראשונים מופיעים בתורה ממש בפסוק הראשון של בראשית. כן, בראשית א,1 אומר: “בראשית ברא אלוקים את השמים” … ה”שמים” משמעותם – שם-מים (חגיגה יב: א). הפסוק הבא אומר את זה בצורה ברורה יותר: “… ורוח אלוהים מרחפת על המים” … כלומר, מייד אומרים לנו שהמים יכולים להגיע מלמעלה ומלמטה. בכל פעם שאנו רואים אותנו חיים על מים מלמטה, מהקרקע, זה מייצג קיום ניסי. כך היה בגן עדן ובמדבר וכך היה גם בחג הסוכות בבית המקדש. מים מלמעלה הם המים אליהם אנו מתפללים ומקווים, אלו שמותנים בהתנהגות שלנו ובקשר שלנו עם אלוקים.

“Ho, all who are thirsty, come for water”, cries out the prophet (Isaiah 55:1). Is it possible that the great prophet is simply responding to their request to drink? Our sages thought it must mean something more. Our sages taught, “water means Torah (Bava Kama 82:a). This is what was there even before creation; this is what we pray for, on top of the desperate need for good rain, and this is what we celebrate as we now truly begin this new year.

“הו, כל צמא, לכו למים”, זועק הנביא (ישעיהו נה:1). האם יתכן שהנביא הגדול פשוט נענה לבקשתם לשתות? חכמינו חשבו שקרוב לודאי שזה אומר עוד משהו, ולכן לימדו, “מים פירושם תורה” (בבא קמא 82: א). זה הדבר שהיה שם עוד לפני הבריאה; על זה אנו מתפללים, בנוסף על הצורך הנואש בגשם טוב, ובשל כך אנחנו חוגגים כשאנחנו באמת מתחילים את השנה החדשה הזו.

*******

Eruvin 65:b:

Tractate Eruvin includes detailed, almost exhausting architectural measurements of houses, yards, cities, open spaces… along with some beautiful aphorisms and stories. Here is a famous one:

מסכת עירובין כוללת מדידות ארכיטקטוניות מפורטות, כמעט מתישות של בתים, חצרות, ערים, שטחים פתוחים … יחד עם כמה אמירות וסיפורים יפים. הנה אחד מפורסם: אָמַר רַבִּי אִילְעַאי, בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים אָדָם נִיכָּר: בְּכוֹסוֹ, וּבְכִיסוֹ וּבְכַעְסוֹ. וְאָמְרִי לֵיהּ אַף בְּשַׂחֲקוֹ.

Rabbi Elai said: In three matters a person’s true character is ascertained; in his cup, i.e., his behavior when he drinks; in his pocket, and in his anger. And some say: A person also reveals his real nature in his laughter.

Some say, this means we show our true character when we are drunk; when we spend money and when we are angry. Or maybe, this means – we show our true character when we raise our toast. What do we toast for? What is it that we celebrate? And our pocket: what are our priorities? Does our spending match what we say they are? What does our “check-book” look like? And last, we show who we are through our anger. This might mean what we look like when we’re angry, probably not pretty. It also might mean, what is it that makes us angry? Do we care about little or big things? How do we measure those? Often, we’re told not to be angry, but even G-d was angry, at times. What is it that “drives us crazy”? that we care so much about? And likewise with laughter.

יש אומרים שאנחנו מראים את האופי האמיתי שלנו כשאנחנו שתויים, כשאנחנו מוציאים כסף וכשאנחנו כועסים. או אולי, זה אומר – שאנחנו מראים את האופי האמיתי שלנו כשאנחנו מרימים כוסית. לכבוד מה אנחנו מרימים כוסית? מה אנחנו חוגגים? והכיס שלנו: מה סדרי העדיפויות שלנו כשזה בא לבזבוזים? האם ההוצאות שלנו תואמות את מה שאנחנו אומרים שזה “הכי חשוב”? איך נראה “פנקס הצ’קים” שלנו? ולבסוף, אנו מראים מי אנחנו דרך הכעס שלנו. זה יכול להיות איך שאנחנו נראים כשאנחנו כועסים, קרוב לודאי לא יפים. אבל אולי זה אולי גם מבקש לדעת, מה מכעיס אותנו? האם אכפת לנו מדברים קטנים או גדולים? כיצד אנחנו מודדים אותם? לעתים קרובות, אומרים לנו לא לכעוס, אבל אפילו אלוהים כעס, לפעמים. אז מה זה מה ש”משגע” אותנו? ממה כל כך אפת לנו? וכן  הדבר בשחוק.

*******

In case you missed this on elsewhere, this too happens in Israel: Due to covid restrictions, synagogue services are outdoors. every holiday. every shabbat. every day. 3 times a day. on rickety plastic chairs. noise. flies, bugs. sun. drizzle. no complaints.

one shul decided to build an outdoor platform to accommodate the situation. the contractor they found, decided to donate the whole project. he said, we’re all humans. and every work you do in a holy place, gets paid for by g-d.

the shul is in the west bank settlement, Einav. The contractor is from the arab village, Teibe.

גם זה קורה בארץ:

בשל הוראות הבריאות, לפי הידוע לי, כל המתפללים בבתי הכנסת בישראל, מתפללים כיום בחוץ, ולא בתוך מבנה בית הכנסת.   כל יום – שבת, חג, חול, שחרית, מנחה וערבית.  לא הכי נוח: כסאות מתקפלים, שמש, זיעה, אין מזגן, זבובים, יתושים, רעשי רקע וכו’, אך מקבלים את ההוראות, כמו שהם, בלי תלונות. בבית הכנסת התימני, בישוב עינב, ביקשו לשם כך הצעת מחיר, לבניית רחבה מתאימה בסמוך לבית הכנסת.  קבלן בניה ופיתוח מטייבה, בשם רמי יחיא, החליט להעניק תרומה, ולבנות את הרחבה עבורם חינם לגמרי. כאשר שאלו אותו על כך – אמר:    כולנו בני אדם.  וכל עבודה עבור מקום קדוש, אלוהים משלם את השכר עליה.

ב”ה שיהיו התחלות טובות, שבת שלום. Here’s to a great beginning; Shabbat Shalom