My aunt of blessed memory used to collect frogs; I mean, not live ones, although they did have a small pond in their backyard with which I, the “city girl” (if you can call Haifa a “city”) in love with the outdoors, was fascinated. At night we could listen to them croaking from among the bullrushes; sometimes, we could hear their sudden splash, and on rare occasions, very gently and quietly, approach the rocky edge, and if very lucky even stroke their slimy backs with my little finger.

דודתי ז”ל נהגה לאסוף צפרדעים; זאת אומרת, לא חיים, אם כי היתה להם בריכה קטנה בחצר האחורית ממנה, אני, “נערת העיר” (אם אפשר לקרוא לחיפה “עיר”) שמאוהבת בחיק הטבע, הוקסמתי. בלילה יכולנו להקשיב להם מקרקרים מבין הגומא; לפעמים יכולנו לשמוע את ה”בלופ” הפתאומי שלהם בקופצם למים, ובמקרים נדירים, אם התקרבנו לאבנים שבקצה, בשקט ועדינות, יכולתי אולי אפילו ללטף את גבם החלקלק באצבעי הקטנה.

The inside of the home was also filled with frogs; a global collection of colors, sizes, materials and imagination… what is it about frogs? There is a story that touches on this in this week’s Talmud reading that coincides with this week’s Torah portion.

הבית בפנים היה מלא בצפרדעים; אוסף עולמי של צבעים, גדלים, חומרים שונים ודמיון … מה הענין עם צפרדעים? יש סיפור שנוגע בזה בדף היומי של השבוע ש”במקרה” מתאים גם לפרשת השבוע.

The story (in Tractate P’sachim 53:b) starts with Todos, Ish Romi. Because he established a substitute to the Pesach offering in Rome, which was super questionable, the sages wonder, whether he is a great man, in terms of Torah scholarship, or a violent man (“a man of fists”) who should be punished but could not because of his local stature?

הסיפר (במסכת פסחים נג:ב) מתחיל בתודוס איש רומי. מכיון שהוא מציע תחליף לקרבן הפסח ברומא, דבר שהיה שנוי במחלוקת ביותר, החכמים תוהים, האם הוא אדם גדול, מבחינת לימוד התורה, או אדם אלים (“בעל אגרופין”) שיש להענישו על מעשיו, אך דבר זה הינו בלתי אפשרי בגלל מעמדו המקומי?

In order to resolve this, they bring a story he taught. The story is a bit strange but, at least it lets Todos of the hook. And we are left with the story: Todos is asking why did Hananya, Mishael and Azarya (Shadrach, Meshach and Abednego) decide to throw themselves into the fiery furnace (Daniel, chap 3). Until now, we thought they did it for “kiddush Hashem”, to die sanctifying G-d’s name, but he gives us another answer:  

על מנת לפתור זאת, הם מביאים לנו מדרש שלימד. המדרש קצת מוזר, אבל לפחות, הוא מאפשר להם לשחרר את תודוס ולנו, נשאר הסיפור. תודוס שואל מדוע החליטו חנניה, מישאל ועזריה (שדרך, משך ועבד-נגו) להשליך את עצמם לכבשן האש (דניאל, פרק ג). עד עכשיו חשבנו שהם עשו זאת למען “קידוש השם”, אבל עכשיו הוא נותן לנו תשובה נוספת:

They drew an a fortiori inference on their own from the plague of frogs in Egypt. With regard to frogs, which are not commanded concerning the sanctification of the name of God, it is written: “And the river shall swarm with frogs, which shall go up and come into your house, and into your bedchamber, and onto your bed, and into the houses of your servants, and upon your people, and into their ovens and kneading bowls” (Exodus 7:28). When are kneading bowls found near the oven? You must say that it is when the oven is hot. If in fulfilling the command to harass the Egyptians, the frogs entered burning ovens, all the more so, we, who are commanded concerning the sanctification of the name of God, should deliver ourselves to be killed in the fiery furnace for that purpose.

נָשְׂאוּ קַל וָחוֹמֶר בְּעַצְמָן מִצְּפַרְדְּעִים. וּמָה צְפַרְדְּעִים שֶׁאֵין מְצֻוִּוין עַל קְדוּשַּׁת הַשֵּׁם, כְּתִיב בְּהוּ: ״וּבָאוּ [וְעָלוּ] בְּבֵיתֶךָ [וְגוֹ׳] וּבְתַנּוּרֶיךָ וּבְמִשְׁאֲרוֹתֶיךָ״ (שמות ז:27). אֵימָתַי מִשְׁאָרוֹת מְצוּיוֹת אֵצֶל תַּנּוּר? הֱוֵי אוֹמֵר בְּשָׁעָה שֶׁהַתַּנּוּר חַם. אָנוּ שֶׁמְּצֻוִּוין עַל קְדוּשַּׁת הַשֵּׁם — עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.

An “afortiori” is a “kal vachomer”, away to deduce things from the text saying, if this, then “all the more so” that. In this case, if the frogs who usually live in the swamp and were not commanded to jump into the fire, did so to sanctify G-d’s name. All the more so we, who don’t have to give a “swamp”, should too.

“קל וחומר” היא דרך ללמוד דברים מהטקסט. במקרה זה, אם הצפרדעים שחיות בדרך כלל בביצה ולא נצטוו לקפוץ לאש, עשו זאת כדי לקדש שם שמים, על אחת כמה וכמה (“קל וחומר”), אנחנו, שלא צריכים לוותר על ביצה, גם צריכים לעשות זאת.  

Of course, this teaching is riddled with problems, chief among them the question whether we actually learn from frogs? Do frogs have free-will to obey or disobey G-d? Last, we usually think of Hananya, Mishael and Azarya as “jumping” into the fiery furnace because they preferred death to life with idolatry, but 1. Dying rather than transgressing idolatry is actually what they are supposed to do in such a case, and 2. They didn’t die! So what’s going on?

כמובן שהלימוד הזה מלא בעיות ותהיות. קודם כל, האם אנחנו באמת לומדים מצפרדעים?? האם לצפרדעים יש רצון חופשי למלא או לא למלא את מצוות אלוהים? והכי חשוב, בדרך כלל אנחנו חושבים על חחניה, מישאל ועזריה שמי ש”קפצו” לכבשן הלוהט מכיון שהם העדיפו את המוות על פני החיים עם עבודת אלילים, אבל א. למות על קידוש השם במקרה כזה (של האפשרות לעבוד אלילים) זה בעצם מה שהם אמורים לעשות, ו-ב. הם לא מתו!! אז מה קורה כאן??

Tosfot, the commentator(s) contemporary to Rashi, suggest that they were not asked to bow down to idolatry but to a monument of the king, Nebuchadnezzar, which would have been allowed! So why go into the fire to begin with? Because they learned from the frogs!! What exactly did they learn?? Aha!! The midrash tells us that the frogs continued to croak inside the bellies of the Egyptians. I apologies if this imagery is disturbing. The point is, that they continued to live, hereby, they did not jumpinto “the ovens and kneading bowls” in order to die sanctifying G-d’s name, but in order to continue living for G-d’s name!!

תוספות, אסופת הפרשנים בני זמנו של רש”י, מציע שלא היה עליהם הכרח להשתחוות לעבודת אלילים אלא לאנדרטה של המלך, נבוכדנצר, דבר שהיה מותר!! אז למה להכנס לאש מלכתחילה? כי הם למדו מהצפרדעים!! אבל מה בדיוק הם למדו?? אהה!! המדרש מספר לנו שהצפרדעים המשיכו לקרקע בתוך הבטן של המצרים. אני מתנצלת אם התמונה הזו קצת מטרידה. הנעיןן הוא שהם המשיכו לחיות. בכך, הוכיחו שהם לא קפצו לתוך “התנורים והמשארות” כדי למות על קידוש השם, אלא כדי להמשיך ולחיות על קידוש השם!!

The Gemara here maybe suggests something far out: that while dying for “Kidush Hashem” can be brave and worthy, it’s also just a “moment”, while living, day and day out with G-d in mind, is a whole different story. To be called upon tasks we don’t like, be in situations we don’t want to, and the opposite as well, to experience great pleasures and enjoyments, and still throughout all of those, always live and walk with G-d, while singing – croaking! – G-d’s song, even from the belly of the Egyptians, that’s the challenge and that’s the great accomplishment the frogs teach us.

הגמרא כאן אולי מציעה משהו הרבה יותר מורכב: שבשעה שלמות על קידוש השם יכול להיות דבר אמיץ ורם מעלה, הרי זה גם רק רגע אחד, בעוד החיים עצמם, יום יום עם אלוהים, זה סיפור אחר לגמרי. להקרא למשימות שאנחנו לא אוהבים, להיות במצבים שאנחנו לא רוצים, וגם להיפך, לחוות הנאות ועינוגים צרופים, ועדיין, כל הזמן, תמיד לחיות וללכת עם אלוהים, תוך כדי  שירה– קרקור! – של זמרת האלוהים, אפילו מתוך בטן המצרים, זה האתגר, וזה ההישג העצום שהצפרדעים מלמדות אותנו.

Hodesh Tov & Shabbat Shalom ** חודש טוב ושבת שלום