The name Pesach, aside from being a reminder of God’s “passing-over”, can also be read as pe-sach, literally, “a talking mouth”. No wonder that such a holiday, which is based on things going into our mouth and coming out of it, is accompanied by a book called Haggadah – “Telling”, which instructs us that “anyone who increases (spends extra time) in telling the story of the Exodus from Egypt (yetziat mitzrayim) is praiseworthy”.
את השם פסח, מלבד היותו תזכורת ל”פסיחה” של אלוהים על בתי בני ישראל במצרים, ניתן לקרוא גם כפה-סח, כלומר, “פה מדבר”. אין פלא שחג כזה, המבוסס על דברים היוצאים מן הפה ואלו הנכנסים לפה, מלווה בספר שנקרא “הגדה” שמורה לנו “כָל הַמַּרְבֶּה לְסַפֵּר בִּיצִיָת מִצְרַיִם הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח.”
But…what does the term Yetziat Mitzrayim actually mean?
אבל…. מה זה בדיוק “יציאת מצרים”?
If it means “the Exodus from Egypt”, as the Haggadah suggests, the phrase should read “yetzi’a mimitzrayim”; and if it means the exit of the Children of Israel then it should be “yetziat bnai yisrael”….
אם זה היציאה של בני ישראל ממצרים, אז המונח צריך להיות או יציאה ממצרים או יציאת בני ישראל, אבל מה זה “יציאת מצרים”?
Yetziat Mitzrayim literally means “the going out of Egypt.” This phrase suggests that there is something about Egypt that needs to be “going out”. It suggests that this story has a greater scope than our own slavery and freedom, that it possibly also has to do with our relationship with the world around us, and that our redemption is not isolated, but that Egypt also needs to be redeemed.
משמעות “יציאת מצרים” הוא יציאה של מצרים. הביטוי מציע שיש משהו שהוא “מצרים” שצריך להוציא אותו. הוא מציע שהסיפור הזה גדול מסיפור של עם אחד ועבדות וחירות, שיתכן שזה שייך ליחסים שלנו עם העולם סביבנו, ושגם הגאולה שלנו איננה רק שלנו, אלא שצריך לגאול גם את מצרים…
Is there any evidence in the Torah or Talmud to support this reading? Or does it result solely from a very nuanced understanding of the Hebrew phrase?
האם יש עדות תומכת לרעיון הזה גם בתורה או בתלמוד? או שהכל סובב סביב קריאה של ביטוי אחד בעברית??
The opening Mishna in the 8th chapter of Masechet Pesachim discusses how to determine which group a person should join for eating the korban Pesach when the person has loyalties to multiple groups. Three such situations are discussed – a married woman, an orphan who has multiple guardians, and a slave who has two masters. The Mishna then discusses a person who is half slave and half free (because one of his two masters has freed him), and states that such a person may not eat from his master’s korban.
המשנה הפותחת את פרק ה -8 של מסכת פסחים דנה כיצד לקבוע לאיזו קבוצה צריך להצטרף אדם לאכילת הפסח הקורבן כאשר לאדם יש נאמנות למספר קבוצות. שלושה מצבים כאלה נדונים – אישה נשואה, יתום שיש לו אפוטרופוסים מרובים, ועבד שיש לו שני אדונים. לאחר מכן המשנה דנה באדם שהוא חצי עבד וחצי בן חורין (מצב שקורה כאשר אחד משני אדוניו שחרר אותו), וקובעת כי אדם כזה אינו רשאי לאכול מהקורבן של אדונו.
In his commentary on this Mishna, Rav Steinsaltz explains that “it is assumed that the master did not intend to allow this person’s free half to partake of the lamb (korban), and therefore the master did not slaughter the lamb with him in mind. Consequently, the half slave is not included among those registered for his master’s offering unless he was explicitly included”. (English from William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, on Sefaria)
בפירושו למשנה זו מסביר הרב שטיינזלץ כי “ההנחה היא שהאדון לא התכוון לאפשר לחציו החופשי של אדם זה לחלוק בקורבן, ולכן האדון לא הקריב את הקרבן במחשבה גם על החצי החופשי. כתוצאה מכך, חצי האדם אינו נכלל בין היוצאים ידי חובה בקרבן זה, אלא אם כן נכלל במפורש”. (מאנגלית בספריא).
The Gemara (Pesachim 88a-b) further delves into the absurdity of the situation. What should someone do who is half a slave and half a free person? Beit Hillel says that such a person serves his master one day and himself one day.Beit Shamai disagrees, because while that works out fine for the master, it leaves the person in a limbo status in which he is unable to marry anyone – the free part of him cannot marry a slave, and the slave part of him cannot marry a free woman. Instead, Beit Shammai says we force his master(who still half owns him)to make him a free man, and the slave then writes a bill accepting his responsibility to pay half his value to his master. Beit Hillel ultimately agrees with this position.
הגמרא (פסחים פח:א-ב) מעמיקה עוד יותר באבסורד שבמצב. מה צריך לעשות מישהו שהוא חצי עבד וחצי בן חורין? בית הלל אומר שאדם כזה משרת את אדוניו יום אחד ואת עצמו יום אחד. בית שמאי לא מסכים, מכיוון שבעוד סידור שכזה טוב עבור האדון, זה משאיר את האדם עצמו במעמד לימבו בו הוא אינו מסוגל להתחתן עם אף אחת – החלק החופשי בו אינו יכול להתחתן עם עבד, והחלק המשועבד שבו אינו יכול להתחתן עם אישה חופשית. במקום זאת, בית שמאי אומר שאנחנו מכריחים את אדונו (שעדיין מחזיק בבעלותו) להפוך אותו לאדם חופשי, ואז העבד כותב שטר המקבל את אחריותו לשלם מחצית מערכו לאדונו. בסופו של דבר בית הלל מסכים עם העמדה הזו.
Who is this half slave, half free person who’s mentioned here? There’s a hint in the opening verse of parshat Beshalach (Shemot 13:17) which tells us: “Now when Pharaoh let the people go, God did not lead them by way of the land of the Philistines, although it was nearer; for God said, ‘The people may have a change of heart when they see war, and return to Egypt.’”
מיהו חצי העבד, חצי בן חורין הזה שמוזכר כאן? יש רמז בפסוק הפתיחה של פרשת בשלח (שמות יג, יז) שאומר לנו: “וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם, וְלֹא נָחָם אֱ-לֹקים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, כִּי קָרוֹב הוּא: כִּי אָמַר אֱ-לֹקים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה”.
“When Pharaoh let the people go”… but wait! Who let the people go?
ויהי בשלח פרעה את העם…. אבל רגע!!! מי שלח את העם??
Placing this seemingly halachic discussion of the person who is half slave and half free here in Pesachim hints at the status of Bnai Yisrael: We too were like a slave to two masters: God, who let us go, and Pharaoh, who would have rather kept us in but was forced to set us free, against his will. As we saw in the Gemara, the slave has to “write a bill accepting his responsibility to pay half his value to his master” (the one who did not want to let him go). Similarly, we too, are left with a debt to the world, represented by Egypt. That is Yetziat Mitzrayim: it’s not just about ourselves, but about the world. Passover has many levels: personal, historical, national and also one that touches our role and mission in our internal and external world: On this Pesach, we might wonder, are we done doing our task? Are we done “taking out Egypt” within and without?
הצבת הדיון הלכאורה הלכתי הזה על האדם שהוא חצי עבד וחצי בן חורין כאן בפסחים רומזת על מעמדם של בני ישראל: גם אנחנו היינו כמו עבד לשני אדונים: אלוהים, שהניח לנו ללכת, ופרעה, שהעדיף להחזיק אותנו בעבדות אך נאלץ לשחרר אותנו, בניגוד לרצונו. כפי שראינו בגמרא, על העבד לכתוב “שטר על חצי דמיו”, כלומר הוא מקבל את אחריותו לשלם מחצית מערכו לאדונו (זה שלא רצה להרפות אותו). באופן דומה, גם לנו נותר חוב לעולם המיוצג על ידי מצרים. זוהי “יציאת מצרים”: הסיפור אם כך, הוא לא רק שלנו ועלינו, אלא על העולם. לפסח יש רבדים רבים – אישי, הסטורי, לאומי, וגם בנוגע לתפקיד והחזון שלנו בעולם הפנימי והחיצוני. השאלה היא, האם סיימנו כבר את תיקון העולם? האם סיימנו “להוציא את מצרים” מפנים ומחוץ?
Shabbat Shalom & Chag Sameach! שבת שלום וחג שמח!!
The YCT – Maharat Pesach Companion:
Torah & more... תורה ועוד 