Pesach means to “pass-over” but according to some, it’s also pe-sach, literally, a speaking mouth. Everything to do with this holiday is about our mouth: much attention goes into what we put into it, and what comes out. No wonder the holiday that’s all about our mouth, has a book that’s called Haggadah, telling.

פסח פירושו “לעבור  מעל, לפסוח”, אך יש מפרשים שיגידו שפסח = פה-סח, פשוטו כמשמעו, פה מדבר. כל מה שקשור לחג הזה מפוקס בפה שלנו: כל תשומת הלב למה שאנחנו מכניסים לפה ולמה שאנחנו מוציאים. לא פלא שלחג שכולו מתרכז בפה שלנו, יש ספר שנקרא הגדה, מגיד ומספר.

The Haggadah is a great book; I love it, and every year I add another to my collection with various versions, pictures, commentaries and commentators, but I also think it’s a very tragic day, when the “Haggadah” was written down. Because right then and there we went from telling to reading; from speaking our story in our words from our heart, to quoting that of someone else; from flowing and processing and reflecting through our journeys, to trying to catch up on where we “should” be; from looking curiously the another person’s eyes, listening to their question and plight, to looking at a page and hearing instructions.

ההגדה היא ספר נהדר; אני אוהבת את ההגדה, וכל שנה מוסיפה עוד אחת לאוסף שלי עם גרסאות שונות, תמונות, פרשנויות ופרשנים, אבל אני גם חושבת שזה יום טרגי מאוד, היום בו ה”הגדה “נכתבה. כי ממש אז ושם, עברנו מלספר לקריאה; מלהגיד את הסיפור שלנו במילים שלנו מהלב שלנו, ללצטט את הסיפור במילים של מישהו אחר; מזרימה ועיבוד ושיקוף על המסעות שלנו, ללנסות להיות בעמוד בו “אנחנו צריכים להיות”; מלהסתכל בסקרנות אל עיניו של האדם האחר לידנו, להקשיב לשאלתו ומצוקתו, עברנו להסתכל בדף ולשמוע הוראות.

“Find your voice!”, was one of my teacher’s command to me in his own booming voice. “Eh… I’m fine”, I would stutter, “What do you mean? Here, I’m speaking”… I don’t think I knew what he was saying, and the complete answer, is probably still – and maybe will always, be in the works…

“תמצאי את הקול שלך!”, הייתה ממצוותיו של אחד המורים שלי, מדגיש בקולו הרועם. “אה … אני בסדר”, הייתי מגמגמת, “למה אתה מתכוון? הנה, אני מדברת…” אני לא חושב שידעתי מה הוא אומר, והתשובה המלאה, כנראה עדיין ואולי תמיד תהיה – בהתהוות …

The holiday we celebrate, based on a story where a whole nation is led by a leader who can’t speak, reaches on this Shabbat a new high, in a great song: “az Yashir Moshe”… echoed just a few verses later by the person who believed in him all along, even before he was born, “and Miriam chanted for them, sing”…

החג שאנו חוגגים עכשיו, המבוסס על סיפור שבו עם שלם מובל על ידי מנהיג שאינו יכול לדבר, מגיע בשבת הזו לשיא חדש, בשיר נהדר: “אז ישיר משה” … מתוחזק רק כמה פסוקים אחר כך ע”י מי שהאמינה בו לאורך כל הדרך, עוד לפני שנולד, “ותען להם מרים שירו” …

Speaking is incredibly important. When the first human is created and becomes a “living soul” (Genesis 2:7), Onkelus, the Aramaic translation, says “living soul” means that the human became a “speaking spirit – ru’ach memalela”.

דיבור הוא דבר חשוב ביותר. כאשר האדם הראשון נברא והפך ל”נפש חיה” (בראשית ב, ז), אומר אונקלוס, בתרגום לארמית, ש”נפש חיה” פירושו שהאדם הפך ל”רוח ממללא”, נפש מדברת.

Pesach too says, speaking is great, but also, speaking alone is not enough. For us to truly find our voice, we need to learn to sing. On a card, long ago and far away, I find this: “A bird does not sing because it has answers. It sings because it has a song. Sing your song!” Each one in full force, and all together in harmony, on the shores of the splitting sea, all the way to the Song of Songs.

חג הפסח אומר לנו, דיבור זה נהדר, אבל גם רק דיבור זה לא מספיק. כדי שנמצא את הקול שלנו באמת, אנחנו צריכים ללמוד לשיר. על כרטיס שקבלתי פעם, מזמן ורחוק מכאן, נכתב: “ציפור לא שרה כי יש לה תשובות. היא שרה כי יש לה שיר. שירי את השיר שלך! ” כל אחד במלוא עוצמתו, וכולנו יחד בהרמוניה, על שפת הים הנקרע לפנינו, כל הדרך, עד לשיר השירים.

חג שמח ושבת שלום! Shabbat Shalom & Chag Pesach Same’ach!