10am on Yom HaSho’a, Memorial Day for the Holocaust and Bravery. The traditional siren is sound, wailing through the air, cutting through everything, silencing everything else. It echoes all around the country, outside and inside, the radio, pausing its sad songs and heart-wrenching interviews. From my balcony, I see the traffic stop on the nearby street; people get out of their cars and stand in attention. On another balcony, a father and son, standing still. The son, looks like he’s in his 30’s, wipes his eyes; allergies are really bad this time of year.

10:00 בבקר ביום הזיכרון לשואה ולגבורה. הצפירה המסורתית נשמעת, מייללת באוויר, חותכת הכל, משתיקה את הכל. היא מהדהדת בכל רחבי הארץ, בחוץ ובפנים, הרדיו, מפסיק לשתי דקות את השירים העצובים ואת הראיונות קורעי הלב. מהמרפסת שלי אני רואה איך התנועה עוצרת ברחוב הסמוך; אנשים יוצאים מהמכוניות שלהם ועומדים דום. במרפסת אחרת אב ובנו עומדים במקומם הבן, נראה שהוא בשנות השלושים לחייו, מנגב את עיניו; האלרגיות ממש קשות בעונה הזו של השנה.

I realize there was never a time I didn’t know about the Holocaust. It wasn’t something I was sat down and talked to about. It was just floating around, all the time, like some emotional smog: the numbers on people’s arms; the nods; the looks; the screams at night from a neighbor’s house; the storing food; the “you have to understand, he / she / they came from there…”; the silence.

אני מבינה שלא היה זמן שלא ידעתי על השואה. זה לא היה משהו שישבו ודברו איתי עליו. זה פשוט צף, כל הזמן, כמו איזה ערפיח רגשי: המספרים על זרועות האנשים; ההנהונים; המבטים; הצרחות בלילה מהבית השכן; אחסון המזון; האמירות “את צריכה להבין, הוא / היא / הם באו משם …”; השקט.

I had nothing to complain about. My immediate family left Germany before the war; my mother’s family, just two months before Kristallnacht (Nov 1938) but anything short of surviving the likes of Auschwitz, didn’t really “count”, while those relatives who did “really survive” the worst, didn’t talk.

לא היה לי על מה להתלונן. המשפחה שלי הקרובה עזבה את גרמניה לפני המלחמה; משפחת אמי, חודשיים בלבד לפני ליל הבדולח (נובמבר 1938), אך כל דבר פחות מלשרוד את אושוויץ, לא ממש “נחשב”, ואילו אותם קרובי משפחה, השורדים “האמיתיים”, לא דיברו.

Which is why we didn’t think of how and how much we were all affected by it. I think of it like emotional smog. It gets into the lungs and becomes part of you and you no longer know it’s there. Sometimes you even look up and think that’s the real color of the sky and it can be no other way…  

ולכן לא חשבנו איך וכמה כולנו מושפעים מכך. אני חושבת על זה כמו ערפיח רגשי. זה נכנס לריאות והופך לחלק ממך ואתה כבר לא יודע שזה שם. לפעמים אתה אפילו מרים את העיניים וחושב שזה הצבע האמיתי של השמיים וזה לא יכול להיות דרך אחרת …

I remember somewhere in the early 1990’s, teaching in the US. For Holocaust Day I located a survivor who would speak to the students. She told them about how scared they were that they will sent to “the camps”. The students – mostly middle schoolers – didn’t get it: ‘sure, going to camp can be overwhelming, especially when you’re young, but then it ends up being fun! what’s the big deal’??… Yeh, they had no idea what “camps” means. That’s when I started realizing how much I was soaked in the “stuff”, marinated completely. I started noticing how quickly the holocaust creeps into Israelis’ conversations. It doesn’t take much, whether as a dark joke or a serious mention or a by-the-way family mention, always there.

אני זוכרת אי שם בתחילת שנות התשעים כשלימדתי בארצות הברית. לרגל יום השואה איתרתי ניצולה שתדבר עם התלמידים. היא סיפרה להם על כמה הם פחדו שהם יישלחו ל”מחנות”. התלמידים – בעיקר תלמידי חטיבת ביניים – לא תפסו במה מדובר: ‘בטח, ללכת למחנה יכול להיות מלווה בחשש, במיוחד כשאתה צעיר, אבל בסופו של דבר כיף! מה העניין הגדול ‘?? … כן, לא היה להם מושג מה פירוש “מחנות”. אז התחלתי להבין כמה אני הייתי ספוגה ב”חומר” זה, שרויה לחלוטין. התחלתי לשים לב כמה מהר השואה מתגנבת לשיחות של ישראלים. לא צריך הרבה: בדיחה אפלה, אזכור רציני, הערה אגבית. תמיד שם.

Holocaust Day usually falls close to the Torah portion of Shmini, where we read of the horrific, sudden death of Aaron’s sons, Nadav & Avihu, and of his own – equally horrific silence, often portrayed as a model of wholehearted acceptance of G-d’s decree.

יום השואה נופל בדרך כלל לא רחוק מפרשת שמיני, בה אנו קוראים על מותם המחריד והפתאומי של בניו של אהרון הכהן, נדב ואביהו, ושל השתיקה המחרידה באותה מידה, המתוארת לעתים קרובות כמודל לקבלה מכל הלב של הצו האלוהי.

But having grown up with silence, I’m hesitant to celebrate that, especially right after the holiday that holds on high speech (Pe-Sach), telling, sharing in word, singing. Of course, there is time and room for silence but as an occasional, appropriate tool, not as an absolute ideal. Considering it took my aunt more than 30 years to begin to tell me her story of bravery and survival during the Holocaust, (“oh, it’s the usual”, she said, recounting how they escaped from Germany to the Netherlands, hid, were found, deported to Bergen-Belzen, survived the war, sent to DP camps in North Africa and finally from there to Israel in 1949…) I think we’ve paid our dues to the gods of silence.

אבל מכיון שגדלתי עם שתיקה, אני מהססת לחגוג את זה, במיוחד מיד אחרי החג שחוגג דיבור (פה-סח), סיפור, שיתוף, שירה. כמובן, יש זמן ומקום לשקט אך ככלי מזדמן, מתאים, לא כאידיאל מוחלט. בהתחשב בכך שלדודתי לקחו יותר מ -30 שנה להתחיל לספר לי את סיפורה של גבורה והישרדות בשואה, (“אה, זה הסיפור הרגיל”, אמרה, וסיפרה כיצד הם ברחו מגרמניה להולנד, הסתתרו, נמצאו, גורשו לברגן-בלזן, שרדו את המלחמה, נשלחו למחנות עקורים בצפון אפריקה ולבסוף משם לישראל בשנת 1949 …) אני חושבת ששילמנו את המס לאלי השתיקה.

Still on the balcony, the siren winding down; engines start up, father and son head back inside; the radio goes back to news and more sad music, then I notice, the birds, chirping, singing. I think, I need to get  some flags to hang around here, and one extra, for my car. And if anyone raises an eyebrow, I’d say, hey, I’ve waited 2000 years to do this.

עדיין על המרפסת, הצפירה גוועת; מנועים מותנעים, האב והבן נכנסים פנימה; הרדיו חוזר לחדשות ולמוזיקה עצובה יותר, ואז אני שמה לב, הציפורים, מצייצות, שרות. ואני חושבת, אני צריכה להביא כמה דגלים לתלות כאן, ועוד אחד, למכונית שלי. ואם מישהו ירים גבה, אגיד לו, היי, חיכיתי 2000 שנה לעשות את זה.

שבת שלום – Shabbat Shalom