As many of you know, my walls are mostly covered with shelves, and the shelves are sagging from books. I’m now thinking where to fit the next one ‘to make some space’, and at the same time I already know, it’s no help… that one will fill up too, with books. And yet, there’s always one more my shelf (and my self…) is missing. My parents’ home was mostly the same; the living room walls proudly decorated with an extensive library, and books everywhere, in the kitchen, bedside table and more. Combine that with my addiction for writing, which appeared early on when I wrote my first open at age 9-10, titled “My Bookshelf”, and it’s obvious that the written word is very meaningful to me. I’ve been scribbling stories, journals, letters for as long as I can remember. So when Moses instructed the Children of Israel to “write down this poem” in last week’s Torah portion (Deuteronomy 31:19), I was all with him. But the verse continues:

כפי שרבים מכם יודעים, הקירות שלי מכוסים ברובם במדפים, והמדפים עמוסים בספרים. עכשיו אני חושבת איפה לשים את המדף הבא כדי ‘לעשות קצת מקום’, ויחד עם זאת אני כבר יודעת, שזה לא יעזור, שגם זה יתמלא בספרים. ובכל זאת, תמיד יש עוד אחד שהמדף שלי (וגם עאני צמי …) חסר. בית הורי היה די אותו דבר; קירות הסלון מעוטרים בגאווה בספרייה נרחבת, וספרים בכל מקום, במטבח, על השולחן ליד המיטה ועוד. שלב את זה עם ההתמכרות שלי לכתיבה, דבר שהתבטא בשיר הראשון שכתבתי בגיל 9-10 לו קראתי “ארון הספרים שלי”, וניכר שהמילה הכתובה מאוד משמעותית עבורי. אני כותבת סיפורים, יומנים, מכתבים מאז שאני זוכרת את עצמי. אז כשמשה הורה לבני ישראל “לכתוב את השירה הזאת” בפרשת השבוע שעבר (דברים לא:19), אני הייתי לגמרי איתו. אבל הפסוק ממשיך:

וְעַתָּ֗ה כִּתְב֤וּ לָכֶם֙ אֶת־הַשִּׁירָ֣ה הַזֹּ֔את וְלַמְּדָ֥הּ אֶת־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל שִׂימָ֣הּ בְּפִיהֶ֑ם…

Therefore, write down this poem and teach it to the people of Israel; put it in their mouths…

Turns out, even though the Jews have been called “the people of the book”, writing alone is not enough. What makes us unique is not “the Bible”, but “The Oral Torah”. And if we think of the various synagogues we go to, most siddurim are much closer to each other than not. What makes us adamant to go to this shul and not that, is not the words, but often it might be the tunes. Writing is great but to be with us, it needs to become a song, and the song has to be taught and placed in our mouths; it has to have taste and a feel and a melody.

מסתבר שלמרות שהיהודים כונו “עם הספר”, הכתב לבדו אינו מספיק. מה שמייחד אותנו הוא לא “התנ”ך”, אלא דוקא “התורה שבעל פה”. ואם נחשוב על בתי הכנסת השונים שאליהם אנו הולכים, רוב הסידורים הרבה יותר קרובים זה לזה מאשר לא. מה שגורם לנו להתעקש ללכת לבית הכנסת הזה ולא להוא, זה לא המילים, אבל לעתים קרובות זה יכול להיות המנגינות. הכתיבה היא נהדרת אבל כדי להיות איתנו, היא צריכה להפוך לשיר, ואת השיר צריך ללמד ולשים בפינו; הוא חייב להיות בעל טעם ותחושה ולחן.

The Torah portion we read this week, is a song, the Song of Ha’azinu, and the haftara – is the Song of David. Moses, who when we first met him was of “heavy tongue” and had trouble speaking, ends his life singing, asking – demanding – for heaven and earth to listen to him, for what he has to say, is so important. Where is that “humblest man of all”?

I remember a card I once got. It said: “a bird does not sing because it has an answer. It sings because it has a song. Sing your song!”. Now, when I’m listening to Moses’ song, I think maybe we misunderstood humility; maybe humility doesn’t mean being low and quiet and tucked away, feeling like nobody and nothing. Maybe it really means, singing our song.

הפרשה שאנו קוראים השבוע היא שיר, שירת האזינו והפטרה – הוא שירת דוד. משה, שכאשר פגשנו אותו לראשונה היה “כבד לשון” והתקשה לדבר, מסיים את חייו בשירה, כשהוא מבקש – דורש – שהשמים והארץ יקשיבו לו, כי מה שיש לו לומר, הוא כל כך חשוב. לאן נעלם אותו איש “הענו מכולם”?

אני זוכרת כרטיס ברכה שקיבלתי פעם שהיה כתוב בו: “ציפור לא שרה כי יש לה תשובה. היא שרה כי יש לה שיר. שירי את השיר שלך! “. עכשיו, כשאני מקשיבה למשה שר, אני חושבת שאולי לא הבנו נכון מה זו בדיוק “ענווה”; ענווה כנראה זה לא אומר להיות נמוך ושקט ותחוב בפינה, להרגיש כמו אף אחד ושום דבר. אולי מה שזה באמת אומר זה לשיר את השיר שלנו.

Shabbat Shalom — שבת שלום