פרשת פקודי, האחרונה בספר שמות, נפתחת כך:

“אֵ֣לֶּה פְקוּדֵ֤י הַמִּשְׁכָּן֙ מִשְׁכַּ֣ן הָעֵדֻ֔ת אֲשֶׁ֥ר פֻּקַּ֖ד עַל־פִּ֣י מֹשֶׁ֑ה”… (שמות לח:כא). מספר לנו המדרש שמשהסתיימה הבניה, ערך משה חשבון מדוקדק על כל דבר ודבר שנתרם ונכלל במשכן. ומיד נשאלת השאלה, באמת? משה? הרי עליו יאמר “לֹא־כֵ֖ן עַבְדִּ֣י מֹשֶׁ֑ה בְּכׇל־בֵּיתִ֖י נֶאֱמָ֥ן הֽוּא׃ פֶּ֣ה אֶל־פֶּ֞ה אֲדַבֶּר־בּ֗וֹ וּמַרְאֶה֙ וְלֹ֣א בְחִידֹ֔ת וּתְמֻנַ֥ת ה’ יַבִּ֑יט וּמַדּ֙וּעַ֙ לֹ֣א יְרֵאתֶ֔ם לְדַבֵּ֖ר בְּעַבְדִּ֥י בְמֹשֶֽׁה”… (במדבר יב:ז) האם אנחנו חושדים במשה, שלקח דבר מה או שטעה בחישוב ובבניה??

The Torah portion of Pekudei, begins like this:

These are the records of the Tabernacle, the Tabernacle of the Pact, which were drawn up at Moses’ bidding… (Exodus 38:21) The Midrash tells us that once construction was completed, Moses conducted a careful calculation of everything that was donated to the Mishkan. And immediately we wonder, really?? Moses?? The one about whom the Torah says “Moses; he is trusted throughout My household. With him I speak mouth to mouth, plainly and not in riddles, and he beholds the likeness of Hashem. How then did you not shrink from speaking against My servant Moses!” (Numbers 12:7). Do we actually suspect Moses of taking anything or making a mistake in the calculation and construction???

אך, מסתבר שאין חדש, וההנהגה תמיד היתה תחת בקורת גדולה יותר, ולא בלי צדק. ממשיך המדרש ומספר שמשה שמע את בני ישראל מדברים אחריו כשעבר במחנה. חלק אכן דברו בשבחו, אך חלק הביטו אחריו כשהלך לאוהלו, ואמרו דברים “לגנאי… ראה צוארו! ראה שוקיו! ראה כרעיו! אוכל משל יהודים, שותה משל יהודים, וכל מה שיש לו משל יהודים!” ממשיך ומסיים המדרש: “כיון ששמע משה כך אמר להם: חייכם (לשון שבועה) משהמשכן נגמר, אני נותן לכם חשבון. שנאמר ‘אלה פקודי המשכן'” (ילקוט שמעוני על התורה תט״ו:א׳)

Turns out, there is nothing new, and the leadership has always been under greater criticism, and not without reason. The Midrash continues, telling us that Moses would hear the Children of Israel talk about him as he walked through the camp. Some did speak in praise of him, but some looked at him as he went to his tent, and said things that were more “derogatory.. look at his neck! Look at his shins! Look at his thighs! He eats from what the Jews have; drinks from what the Jews have, and all he has, is from the Jews”.  The Midrash continues and concludes: “Since Moshe heard this, he said to them: Your life (a language of an oath)! Now that the Mishkan is finished, I give you an exact accounting as it is said, ‘These are the records of the Mishkan'” (Yalkut Shimoni on the Torah 415:a).

מייד לאחר מכן, מציינת התורה את שמות הבונים: “וּבְצַלְאֵ֛ל בֶּן־אוּרִ֥י בֶן־ח֖וּר לְמַטֵּ֣ה יְהוּדָ֑ה עָשָׂ֕ה אֵ֛ת כׇּל־אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה ה’ אֶת־מֹשֶֽׁה׃ וְאִתּ֗וֹ אׇהֳלִיאָ֞ב בֶּן־אֲחִיסָמָ֛ךְ לְמַטֵּה־דָ֖ן חָרָ֣שׁ וְחֹשֵׁ֑ב וְרֹקֵ֗ם בַּתְּכֵ֙לֶת֙ וּבָֽאַרְגָּמָ֔ן וּבְתוֹלַ֥עַת הַשָּׁנִ֖י וּבַשֵּֽׁשׁ”. נשאל, מדוע הוזכרו שניהם, ומדוע לא נכתב אחרי שמות שניהם שעשו “אשר צווה ה’ את משה”? אך בצלאל ואוליאב היו שונים זה מזה כמו ששבט יהודה שבט דן היו שונים זה מזה.

.Immediately after, the Torah tells us who did the construction: “Now Bezalel, son of Uri son of Hur, of the tribe of Judah, had made all that Hashem had commanded Moses; at his side was Oholiab son of Ahisamach, of the tribe of Dan, carver and designer, and embroiderer in blue, purple, and crimson yarns and in fine linen”. We should ask, why were they both mentioned, and why was it not written after both their names that the two of them did “that which Hashem commanded Moses”? But Bezalel and Oholiav were as different from each other as the tribes they came from, the tribe of Judah and the tribe of Dan.

כשהמלכות מתגבשת, היא עוברת משבט בינימין השוכן מצפון לירושלים, לשבט יהודה השוכן יותר דרומה. במקביל, שבט דן עובר יותר צפונה, מעין אקט סמלי של התנגדותו למסגרות הממסדיות, ממלכתיות. ממקרה המקלל (ויקרא כד:י-יד), שבט דן מייצג את הטיפוס היותר אנרכיסט ואינדיבידואליסט בינינו בשעה שמשבט יהודה באה שושלת המלוכה של דוד, ועל שמו נקראה הממלכה הדרומית.

As the kingdom grows, it moves from the tribe of Binyamin, which lies north of Jerusalem, to the tribe of Judah, which lies further south. At the same time, the tribe of Dan moves further north, a kind of symbolic act expressing its opposition to the institutional, state frameworks. From the case of the mekalel, the curser (Leviticus 25:10-12), the tribe of Dan represents the most anarchist and individualistic type among us, while from the tribe of Judah came the royal dynasty of David, and the southern kingdom was named after him.

במדרש אנחנו מוצאים: “א”ר חנינא בן פזי: אין לך גדול מכל השבטים משבט יהודה, ואין לך ירוד מן שבט דן שהיה מן השפחות… אמר הקב”ה: יבוא ויזדווג לו שלא תהא רוחו גסה, שגדול וקטן שוין לפני הקב”ה. א”ר חנינא: לעולם אל יגיס (יתגאה) אדם בכבודו, המשכן נעשה בשני שבטים אלו, ואף בית המקדש כן עשוהו – שלמה מיהודה וחירם מדן…“ (תנחומא, פרשת כי תשא י”ג).

In the Midrash we find: “Rabbi Hanina ben Pezi said: You have no greater among the tribes than the tribe of Judah, and you have no inferior to the tribe of Dan who came from the maidservants … the Mishkan was made through both these two tribes, and even was done this way, through Solomon of Judah and Hiram of Dan”… (Tanhuma, Torah portion of Ki Tissa 13).

שוב מזכירים לנו את מה שראינו גם בשבוע שעבר, ומה שנקרא עוד מעט במגילת אסתר. יתכן שהתזכורת חוזרת כי הדברים מאתגרים לנו, כאז כן עתה. ואף על פי כן. הנה, אי אפשר לבנות שכינה בישראל בלי שותפות של כל הכוחות בעם, גם אם הם מנוגדים ולא תמיד מסכימים על הכל. דבר זה משתקף שוב בפסוק “ויהי המשכן אחד” (שמות ל”ו, יג): המשכן עשוי מחלקים רבים ושונים, אך כדי שיעמוד מבנה כל כך עדין ומורכב, צריך שיהיה כולו אחדות, בדיוק כמונו.

Again we are reminded of what we saw last week as well, and what will be read about soon in the Scroll of Esther. We may be a reminded of this because these things are challenging for us, as it was then, so it is now. And yet. It is impossible to build a Shechinah in Israel without the partnership of all the forces among us, even if they oppose each other and do not always agree on everything. This is again reflected in the verse “And the Tabernacle was one” (Exodus 36:13): the Tabernacle is made of many different parts, but in order for such a delicate and complex structure to stand, it needs to have all the parts put together as one, just like us.

הספר השני בתורה מסתיים בפסוק “כִּי֩ עֲנַ֨ן ה’ עַֽל־הַמִּשְׁכָּן֙ יוֹמָ֔ם וְאֵ֕שׁ תִּהְיֶ֥ה לַ֖יְלָה בּ֑וֹ לְעֵינֵ֥י כׇל־בֵּֽית־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּכׇל־מַסְעֵיהֶֽם” ועל כך אומר רש”י, הפרשן הידוע מהמאה ה-11: בְּכָל מַסָּע שֶׁהָיוּ נוֹסְעִים, הָיָה הֶעָנָן שׁוֹכֵן בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יַחֲנוּ שָׁם; מְקוֹם חֲנִיָּתָן אַף הוּא קָרוּי מַסָּע…. לְפִי שֶׁמִּמְּקוֹם הַחֲנִיָּה חָזְרוּ וְנָסְעוּ, לְכָךְ נִקְרְאוּ כֻלָּן מַסָּעוֹת”. זו אמירה מדהימה: אנחנו נוטים לחשוב שמסע וחניה הם שני דברים שונים, בין אם זה בטיול או בחיים. אדם יכול להגיד, ‘עבדתי כך וכך שעות ואחכ נחתי ולא עשיתי כלום’… לטענת רש”י, החניה היא חלק מהמסע, בדיוק כמו שהמרחב בין התוים הוא חלק מהמוסיקה, הלבן בין האותיות הוא חלק מהכתב, והשבת חלק מהשבוע. גם במסע שלנו כפרטים וכעם, יתכן שיהיו תקופות של פחות עשיה וכאלה של יותר, ועדיין, הכל הוא חלק מאותו מסע.

The second book in the Torah ends the verse ” For over the Tabernacle a cloud of Hashem rested by day, and fire would appear in itby night, in the eyes of all the House of Israel throughout their journeys”. And about this says Rashi: “I every journey they traveled, the cloud would rest where they rested. The location of rest (parking) is also called Journey”. This is an amazing statement: we tend to think that travel and parking are two different things, whether it is in a trip or in life. One can say, ‘I worked like for this and that hours and then I rested and did nothing’ … According to Rashi, parking and resting is part of the journey, just as the space between the notes is part of the music, the white between the letters is part of the writing, and Shabbat – part of the week. So it is for us as individuals and as a People, there may be periods of less doing and those of more, and yet, everything is part of the same journey.

Shabbat Shalom – שבת שלום