כשאחד מידידותי שמעה שאמא שלי נפטרה, היא מיהרה להגיד, “אחרי-מות קדושים אמור”… הביטוי לקוח משמות פרשות השבוע המופיעות בשבועות אלו ממש, זו אחר זו (אחרי-מות, קדושים, אמור). כוונתו להזכיר לנו שאחרי מותו של אדם, בשעה שאולי יש הזדמנות ל”חיסול חשבונות” שהרי המת אינו יכול להשיב, יש להשתדל ולהגיד עליו דברים טובים וחיוביים, שיהיו לו ולבני ביתו לכבוד, ולא לספר דברים שליליים ומבישים מהעבר.
When one of my friends heard that my mother had passed away, she was quick to utter, “Achrei-Mot-Kedoshim-Emor”, which means, “after-the death of holy-ones, say” … The expression is taken from the names of the current Torah portions, which appear now one after the other (Achrei Mot – after the death; Kedoshim – holy ones; Emor – say). It intends to remind us that after the death of a person, while there may be an opportunity for “air-out” all sorts of things, since the dead can’t respond, one should strive and say good and positive things about the person, which will honor and respect the person and their family, and not bring up negative and shameful things from the past.
אין ספק שלא לדבר רע אחרי מותו של אדם, הוא דבר טוב וחשוב, אך חשוב לא פחות הוא לנסות ולהקפיד שלא לדבר עליו רע – לפני מותו. לפעמים אפשר לשמוע בזמן הלוויה וימי זכרון, הספדים על אנשים מופלאים… האם לא הכרנו את האדם קודם לכתו? האם זקוקים אנו למותו כדי להעריכו ולומר לו מילה טובה?
There is no doubt that not speaking badly after a person’s death is a good and important thing, but it is equally important to try and be careful not to speak ill – before his death. Sometimes you can hear during funerals and memorial days, obituaries for wonderful people … Did we not know the person before he passed away Do we need death to appreciate her and put in a good word to her?
יצחק שלו כתב בשירו המפורסם, “שירו למתים בטרם ימותו”:
Yitzchak Shalev wrote in his famous poem, “Sing to the Dead Before They Die”:
| שִירו נָא לַמֵּתִים בְּטֶרֶם יָמוּתוּ, כִּי מַה בֶּצַע בְּשִירְכֶם לָהֶם וְהֵם חֵרְשִים מִשְּמעַ וַאַטוּמִים מֵהָבִין אַל נָא תֵרַע עֵינְכֶם בַּחַיִּים לָתֵת לָהֶם אֶת הַמַּגִּיעָם בַּמִּשְפָּט. | Please sing to the dead before they die, for what good is your singing to them when they are deaf to hear it, and unable to understand. Please, do not feel bad about giving them what is rightfully theirs |
| אַל נָא תִקְפְּצוּ שִפְתֵיכֶם מֵהַעֲנִיק אֶת הַמִּלָה הַטּובה בְּמועֲדָה, כִּי טובָה הַמִלּה הַנֶּאֱמֶרֶת בְּעוד חַי שומְעָהּ. שַלְּמוּ שַלְמֵי-תודַתְכֶם לַמֵּתִים בְּטֶרֶם יָמוּתוּ. כִּי עוד מְעַט וְעָבְרו מִן הָאָרֶץ וְהָיוּ לָכֶם כְּנושֵי-נֵצַח וְהַחוב אֲשֶר חַבְתֶם לָהֶם – חוב עולָם לא יִפָּרֵעַ. | Do not tighten your lips from the gift of the good word in time, For the good word that is spoken is so much better when a live person hears it. Pay your full thanks to the dead before they die. For soon, they will pass away from the land and they will be to you forever debtors, and the debt, an eternal one, never to be paid out. |
| אֶת הַמִּלִּים אֲשֶר תּאמְרוּ לַחֲרת עֲלֵי מַצַּבְתָם, לָשֵאת בִּסְפד הַסּופְדִים וּלְהַזְכִּיר בִּימֵי הַשִּבְעָה, בִּימֵי שְלשִים וּבִימֵי שָנָה – אֶת הַמִּלִים הָאֵלוּ הַקְדִימוּ לֵאמור! כִּי הִנֵּה רְאִיתִיכֶם מְנַשְאִים אֶת שֵם הַמֵּתִים אֲשֶר בְּחַיֵּיהֶם לא הִפַּלְתֶם לָהֶם בְּנַחֲלָה גַם פְּלֵטַת קֻלְמוּס קְטַנָּה אַחַת, וָאמְרָה אֶל לִבִּי; לוּ יָדְעוּ הַמֵּתִים אֶת מַחְשְבותֵיכֶם הַטּובות עֲלֵיהֶם וְאֶת הֲמון-רִגְשֵיכֶם, – כִּי אָז חֲזָקִים שִבְעָתַיִם, גֵּאִים שִבְעָתַיִם וְשִבְעָתַיִם לא-בודְדִים הָיוּ בְּהִתְיַצְבָם אִיש לִקְרַאת יומו! | The words that you plan to say to engrave on their tombstone, to carry on in the eulogies, to mention during shiv’a, shloshim and annual yizkor, These words do say sooner! For behold, I have seen you extol the name of the dead, the ones who during their lives you have not cast down at them even the tiniest drop of ink, And I said in my heart, had the dead only known your good thoughts and pouring thoughts for them, for then they’d be seven-fold stronger, and seven-times less lonely when each stood facing their day! |
| דְּעוּ: בְּתוכְכֶם מִתְהַלְּכִים כָּל מֵתֵי-הַמָּחָר. הֲלא אִם יְדַעְתֶם כִּי רֵעֲכֶם יָמוּת מָחָר מַה לא עֲשִיתֶם לְמַעַן הַנְעֵם אֶת יומו זֶה הָאַחֲרון? עֲשוּ נָא, אֵפוא. וְהַנְעִימוּ אֶת חַיֵי הַמֵּתִים מָחָר כִּי הַיּום הַזֶּה –לָהֶם הוּא! שִירוּ נָא לַמֵּתִים בְּטֶרֶם יָמוּתוּ, כִּי אַחֲרֵי מותָם גַּם לַעְצור בְּעַד שֶטֶף שִבְחֵיכֶם הַפּורֵק כָּל גִּדְרֵי הָאֱמֶת לא יוּכְלוּ, וְגַם הוכִיחֲכֶם עַל פְּנֵיכֶם עַל הַפְרִיזְכֶם וְהַעְתִירְכֶם דְּבָרִים אֲשֶר לא כֵן … | Know: amongst you are all tomorrow’s dead. If you knew that your friend was going to die tomorrow, what would you not do for the sake of pleasing their last day? Please do, then. And make their tomorrow, pleasing today, for today, is theirs! Please sing to the dead before they die, because after their death they won’t even be able to stop your flooding praises, breaking all boundaries of the truth, Nor reproving you for exaggerations and speaking of things that were not so…. |
| שִירוּ נָא בְּעודָם, לְמַעַן יִבָּחֵן דְּבַרְכֶם בְּהַבִּיטָם אֵלָיו דּוּמָם, כִּי אַחֲרֵי מותָם –לא יוּכַל עוד מֶבָּטָם לְהַאְדִים אֶת פְּנֵיכֶם מִבּוּשָה … שִירוּ, שִירוּ נָא לַמֵּתִים בְּטֶרֶם יָמוּתוּ … | Sing, please, while they are here, so your words can be tested when you face them, For after their death, their gaze won’t be able to redden your face with shame… Sing, please sing to the dead before they die… |
השיר הזה חוזר אלי במיוחד עם פרשות השבוע האלו, שתמיד מופיעות בסמיכות לימי הזכרון הלאומיים שלנו, יום הזכרון לשואה ולגבורה, ויום הזכרון לחללי מערכות ישראל ולחללי פעולות האיבה. זכרון הוא חלק מהמסורת שלנו. חכמים הנחו אותנו לזכור שש זכירות יום-יום (ויש אומרים, ארבע ויש אומרים, עשר). הזכירות, הנעשות במחשבה, כוללות קטעים עליהם נאמר בתורה חובת זכירה או אי-שכחה, כמו למשל, יציאת מצרים (“לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ”, דברים ט”ז), מעמד הר סיני (” רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ: יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב”, דברים ד’), או השבת (“זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ”, שמות כ’).
This song comes back to me especially with the Torah portions of this time, which always appear in close proximity to our national days of remembrance, Yom Hasho’a, Memorial Day to Holocaust and Bravery and Yom Hazikaron, Memorial Day to Soldiers and Terror Victims. Memory is part of our tradition. Our sages charge us with six daily remembrances (some say, four and some say, ten). The remembrances, made in thought, include passages where the Torah instructs us to remember or not to forget, such as, for example, the Exodus from Egypt (“For you shall remember the day of your departure from the land of Egypt all the days of your life”, Deuteronomy 16), Sinai (“beware lest you forget… the day you stood before Hashem your Gd in Horev”, Deuteronomy 4) or Shabbat (remember the Shabbat day to keep it holy”, Exodus 20).
ועדיין, אין הזכרון והעיסוק בעבר תלוש מההווה והעתיד שלנו. להיפך: כל הווייתו היא לעסוק בהעברת מטען – בין אם הוא פיזי, היסטורי, רגשי, רוחני, אישי אך גם לאומי, מן העבר אל ההווה והעתיד (לכן הוא קשור בשורש ז.כ.ר). מה היה, מה למדנו, מה ניקח איתנו הלאה? בימים אלו, של אחרי-מות-קדושים-אמור, כשאנו מוזמנים לעצור ולהביט לאחור, מי יתן ונדע גם להביט סביב וקדימה.
And still, memory and our preoccupation with the past, is not disconnected from our present and future. On the contrary: its whole existence is to engage in the transfer of data – whether it is physical, historical, emotional, spiritual, personal but also national, from the past to the present and the future (hence it is related to the root z.k.r). What was, what did we learn, what will we take with us next? During these days of Achrei-Mot-Kedoshim-Emor, when we are invited to stop and look back, may we also know to look around and onward.
Shabbat Shalom – שבת שלום
Torah & more... תורה ועוד 