שתי פרשות, אחת בארץ, ואחת בחוצלארץ. נתחיל בפרשת “קדושים”, שנקראת בשבת זו בבתי כנסת מחוץ לישראל, ונמשיך בפרשת “אמור”, שנקראת בארץ, ואולי גם נראה איך הן מתחברות… ? על פניו, נדמה שבפרשת “אמור” שני נושאים שונים לחלוטין. למה אנחנו מדברים על הכהנים ועל החגים?

Two Torah portions, one is read in Israel, one is read abroad. We’ll start here with the Torah portion of Kedoshim, which is read during this Shabbat outside of Israel, and then look at the Torah portion of Emor, which is read in Israel, and maybe see how they do connect…. At least on the surface, it seems like we are encountering two completely separate topics. Why do we talk about the priests and the holidays??

בפרשת “קדושים” אנחנו לומדים מה זה קדוש. הפרשה כוללת יותר מחמישים מצוות וחוקים, ביניהם הציווי המפורסם “ואהבת לרעך כמוך”. בהמשך להתפתחות ספר ויקרא, היא מתארת את אפשרות קדושת האדם דוקא בשגרה ובמעשים היומיומיים, הקטנים ביותר, כמו למשל, היחס שיש לתת להורים ולזקנים, הדאגה לגר, לעני ולבעלי מוגבלויות, האיסור לעשוק, לגזול ולגנוב, לרכל ולשקר, הצורך בעשיית משפט צדק והאכפתיות מהטבע סביבנו. משמעות המילה קדוש בעברית היא נבדל, נפרד. זו גם הסיבה שאנו פותחים את השבת (או החג) בקידוש ומסיימים בהבדלה. ההוראות מתעקשות לכוון אותנו לקדושה, מתעקשות שלמרות הקושי והאתגרים בחיינו, זה אפשרי. לפחות לנוע בכוון…

In the Torah portion of Kedoshim, we learn what it means to be “holy”. The Torah portion includes more than 50 commandments and laws, among them the famous “love your neighbor as yourself”. Following how the Book of Leviticus progresses, we now hear about human’s holiness possibility, davka (especially) within the daily routine and the smallest activities, like for example, the (good) treatment one should award parents and elders; concern for the stranger, the poor and handicapped; the prohibition to rob, steal, gossip and lie; the need to hold just courts, and caring about nature around us. Thea meaning of the word kadosh in Hebrew is separate, distinct. This is also the reason why we start and close Shabbat with Kiddush and Havdala. These instructions insists on directing us towards holiness, insisting that in spite of the challenges and difficulties, it is possible, at least to move in that direction…

וכך אנו מגיעים לפרשת “אמור”. חלקה הראשון של הפרשה עוסק בקדושת הכהונה ובכך ממשיך את תיאור קדושת האדם, רק שכאן מדובר במעמדו של אדם ספציפי מאד, הכהן. הכהן הוא מבחינות רבות, אדם כמו כולם, אך הוא גם שונה, מורם ומופרד מהחיים. למשל, הכהן מרוחק יותר מהמוות כי אינו נטמא למת. חל עליו איסור להנשא לגרושה או חללה, מה שמרחיק אותו ממשברים מסוימים, והוא גם לא מכיר קשיי פרנסה, כי הוא מקבל מזון מהחברה סביבו. התורה סברה שדוקא מידת הריחוק הזו, נותנת לכהן את האפשרות לעזור לאחר, להזכיר לנו פרספקטיבה שונה, מורמת, על החיים, למשוך אותנו להתפתח, לגדול ולהתקדם אל עבר קדושתנו שלנו.

And so we reach the Torah portion of “Emor”. Its first part deals with the sanctity of the priesthood and thus continues the description of the sanctity of humans, only here, we’re discussing the status of a very specific person, the priest. The priest is, in many ways, a person like everyone else, but he is also different, uplifted and separated from regular life around. For example, the priest is farther from death because he may not be defiled to the deceased. He is forbidden to marry a divorcee or a widower, which keeps him away from certain crises, and he also does not recognize the difficulties of earning a living because he receives food from the society around him. The Torah believed that it was precisely this degree of distance that gives the priest the opportunity to help others, to remind us of a different, uplifted perspective on life, to attract us to develop, to grow and to progress towards our own holiness.

חלקה השני של פרשת “אמור” עובר לדון מקדושת האדם לקדושת הזמן, ובפרשה הבאה, “בהר”, נעסוק בקדושת המקום, כולן אפשרויות והזדמנויות למפגש בין נפש האדם לבין העולם.

The second part of “Emor”, moves on from the sanctity of humans to the sanctity of time, and, not to drop a spoiler, but in the next portion, “BeHar”, we will deal with the sanctity of place, all possibilities and opportunities for the encounter between the human soul and the world.

כשהתורה מדברת איתנו בקדושת הזמן, היא מתחילה ביום השבת ואחר-כך עוברת לדבר בחגים המוכרים לנו, פסח, ספירת העומר, שבועות, ראש השנה, יום כיפור וסוכות. יום השבת נקבע על פי הקב”ה מזמן ימי בראשית, לעומת שאר המועדים המופיעים בהמשך הרשימה בויקרא פרק כ”ג, הנקבעים בלוח השנה על ידי האדם! בשבת, האדם לא היה שותף כלל למעשה הבריאה, ולכן כיום, כדי להבין במקצת את קדושתה, הוא נמנע מכל “מלאכה” (ולא עבודה, ועל ההבדלים ביניהם אולי פעם אחרת). לעומת זאת בחגים, האדם היה שותף לפחות קצת: רוב החגים שלנו הם “זכר ליציאת מצרים”, ואין ספק, שבלי ניסי הקב”ה לא יכולנו לצאת משם, אבל, היה צורך בהשתתפות שלנו, שכן לולי קמנו והלכנו ברגלינו, לא היה הדבר קורה. לכן, בחג חלות עלינו קצת פחות מלאכות.

When the Torah speaks to us about the sanctity of time, it begins with Shabbat, then moves on to the holidays which are familiar to us, Passover, the Counting of the Omer, Shavuot, Rosh Hashana, Yom Kippur and Sukkot. Sabbat is set according to Gd from the days of Creation, compared to the other holidays that appear later in the Leviticus 23 list, which are set in the calendar by us. On Sabbat, humans were not partners in the act of creation at all, so today, in order to perceive even some of its sanctity, we refrain from any melacha (craft, creative work, rather than avoda, work, and the differences between them perhaps another time). On holidays, on the other hand, humans were partners, at least to a certain degree: most of our holidays are “a commemoration to the Exodus from Egypt”. There is no doubt that without Gd’s miracles we could not get out of there, but, our participation was necessary, for if we didn’t get up and walked out, it would have not happened. Therefore, on the Biblical holidays we are required to keep just a little less melachot than on Shabbat.

השאלה הגדולה היא מה עושה שם פרק כ”ד? לכאורה רשימה בלי מאורגנת של דברים שהמחבר לא ידע איפה לשים…  נחזור לרגע לפסוק האחרון בפרק כ”ג: “וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁ֔ה אֶת־מֹעֲדֵ֖י ה’ אֶל־בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל”… האם אין הדבר מובן מאליו? הרי בתחילת הפרק נאמר, “דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם…. אֵ֥לֶּה הֵ֖ם מוֹעֲדָֽי”…אם ה’ אמר למשה להגיד לבני ישראל, הרי הוא אמר, לא? מה צורך הפסוק האחרון?

The big question is, what is chapter 24 doing there? Seemingly an unorganized list of things that the author did not know where to put or forgot he put already earlier… Let’s return for a moment to the last verse in chapter 23: “So Moses declared to the Israelites the set times of Hashem”. Wait, isn’t that obvious? After all, at the beginning of the chapter it said, “Speak to the Children of Israel, and say to them … These are my appointed times” … If God told Moses to tell the Children of Israel, then it’s obvious he said so, isn’t it? For what do we need the last verse?

ישנם פירושים שונים. אחד מהם אומר שפסוק זה רומז לכך שמשה לימד את בני ישראל איך לעשות מועדים בעתיד. הוא לימד אותם שלכל המועדים העתידיים יש שורשיים בתורה ובמקדש, ושכמו שעושים משבת ליום טוב, כך יעשה מיום טוב לשאר המועדים. כלומר, ככל ששותפות האדם ביצירת הקדושה יהיה גדול יותר, הצורך שלו להמנע ממלאכה יהיה קטן יותר.

There are different interpretations. One of them says that this verse implies that Moses taught the Children of Israel how to make appointed times in the future. He taught them that all future festivals have roots in the Torah and the Temple; and that just as they learn what to do between Shabbat to a holiday (yom-tov), so should be done between the Biblical holidays and other days that might come up. That is, the greater the human’s participation in creating the holiday’s  holiness, the smaller the need to avoid melacha.

לפיכך, טוען הרב שרקי, יתכן שנוכל להסיק מפרק כ”ד, כי ענין נר התמיד הדולק בשמן זית זך טהור, רומז לחנוכה, 12 כיכרות לחם הפנים רומזים לפורים הנחגג בסעודה בחודש ה-12, ואילו ה”מקלל”, רומז ליום העצמאות.

If so, teaches Rav Sherki, we may conclude from chapter 24 that the matter of the perpetual candle lit with pure olive oil, alludes to Hanukkah; 12 loaves of show-bread – allude to Purim, celebrated with a meal during the 12th month (of the Biblical year), while the “curser” alludes to Yom Ha’atzmaut, Israel’s Independence Day.

מתוך כך, נבין גם את קדושתו של יום העצמאות. כמו שראינו, ככל שההסטוריה מתקדמת, האדם תופס מקום פעיל יותר בשותפות עם הקב”ה, ונהיה בעצמו חלק מיצירת הקדושה בעולם. בניגוד לשבת, עבור בריאתה לא עשינו כלום, יום העצמאות זהו חג ששותפות האדם בו היא הגדולה ביותר. מתוך כך, הצורך שלו לחדול ממלאכה תורנית, קטן ביותר. ביום העצמאות, מותר לעשות “הכל”, ובמקביל, במקרה או שלא במקרה, נראה רבים מעם ישראל, לובשים בגדי חג ומקריבים “קרבן”…

From this, we can also understand the sanctity of Yom Ha’atzmaut. As we have seen, as history progresses, man occupies a more active place in the partnership with Gd, and becomes himself part of the creation of holiness in the world. Unlike Shabbat, for its creation we did nothing, Yom Ha’atzmaut is a holiday in which human’s partnership is greatest. Which means, our need to refrain from a melacha (Shabbat forbidden act), is extremely minimal. On Yom Ha’atzmaut we can do “anything”, and at the same time, by coincidence or not, we see many of the people in Israel, wearing holiday clothes and offering a “sacrifice”…

ארץ ישראל חשובה בחיינו יותר ממה שאנחנו לגמרי מבינים. אם נחזור לעוד רגע לפרשת “קדושים”, נמצא שם את הפסוק: “וְכִי־תָבֹ֣אוּ אֶל־הָאָ֗רֶץ וּנְטַעְתֶּם֙ כׇּל־עֵ֣ץ מַאֲכָ֔ל וַעֲרַלְתֶּ֥ם עׇרְלָת֖וֹ אֶת־פִּרְי֑וֹ שָׁלֹ֣שׁ שָׁנִ֗ים יִהְיֶ֥ה לָכֶ֛ם עֲרֵלִ֖ים לֹ֥א יֵאָכֵֽל” (ויקרא כג:יט)

The Land of Israel is more important in our lives than what we fully comprehend. If to go back to Kdoshim for a moment, we’ll find the verse: “When you enter the land and plant any tree for food, you shall regard its fruit as forbidden. Three years it shall be forbidden )”uncircumcised“( for you, not to be eaten” (Lev 19:23)

למה לבוא לארץ ולטעת עצים?? חז”ל שמעו בכך את הקב”ה אומר לישראל, “אעפ”י שתמצאו אותה (את הארץ) מליאה כל טוב, לא תאמרו נשב ולא נטע, אלא הוו זהירין בנטיעות, שנאמר ונטעתם כל עץ מאכל, כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים, אף אתם נטעו לבניכם…. (תנחומא בובר, קדושים ח׳:א׳)

Why come to the Land and plant trees? The sages heard here the Holy One telling Israel, “even though you will find her (the Land) filled with goodness, don’t say, we will sit and not plant, but rather, be careful with planting, because it has been said, “plant any tree for food”, just like you entered and found plantings that others planted, so should you plant for your children… (Tanchuma Buber, Kedoshim 8:1).

אשרינו שזכינו לחזות לחיות בדור שיש לנו מדינה, שאפשר לבקר בארץ ולעשות למענה ולמעננו. מי יתן ונחגוג בקדושה את כל חגינו ומועדינו, ושותפותינו עם הקב”ה. שבת שלום.

How fortunate are we to witness and live in a generation when we have a state, that we can visit the Land and be active for her and for us. May we merit to celebrate in holiness all our holidays, appointed-times and our partnership with Gd. Shabbat Shalom.