| “מה ענין שמיטה להר סיני, שואל רש”י, במה שנהיה ביטוי מפורסם, על הפסוק הפותח את פרשת השבוע הזה, פרשת “בהר”. ניתן היה לחשוב, טוען רש”י, שמצוות ארץ ישראל ניתנו לנו רק כשהתקרבנו לארץ, כי מה חשיבות השמיטה כשאנחנו עדיין בהר סיני? אבל, מציע רש”י, עלינו לזכור שקודם כל, כל המצוות כולן ניתנו בהר סיני, גם אלו שבכתב וגם אלו שבע”פ, בין אם הן שייכות לזמן שלנו במדבר או לעתיד לבוא. ועוד הוא מדגיש לנו את הקשר שלנו עם ארץ ישראל. אירועי היומיום לפעמים משכיחים מאיתנו או לפחות מעמעמים את הקשר הזה, אך, אין זה מקום ש”במקרה” או “בטעות” הגענו אליו. זהו המקום היחידי בעולם בו יכולים להתפתח חיי האומה שלנו במלואם, והשמיטה, שאנו עדים לה בשנה זו, היא אחד השיאים של ההלכה של ארץ ישראל. | “What’s Shmita (sabbatical, explained below) got to do with Mt. Sinai”, asks Rashi in what became a famous saying, about the opening verse of this week’s Torah portion, “Behar”. We could think, says Rashi, that the commandments relating to the Land of Israel were given to us only when we approached the land, because why would shmita be important when we’re still at Mount Sinai? But rather, suggests Rashi, we must remember that all the commandments were given at Sinai, whether written or oral. Further, he emphasizes to us our connection with the Land of Israel. Everyday events sometimes cause us to forget or at least dim this connection, but Israel is not a place we reached it by “coincidence” or “mistake”. This is the only place in the world where the life of our nation can fully develop, and the shmita, to which we are witnesses this year, is one of the climax-points of the law regarding the Land of Israel. |
| וכך פותחת פרשת “בהר”: “וַיְדַבֵּ֤ר ה’ אֶל־מֹשֶׁ֔ה בְּהַ֥ר סִינַ֖י לֵאמֹֽר׃ דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כִּ֤י תָבֹ֙אוּ֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י נֹתֵ֣ן לָכֶ֑ם וְשָׁבְתָ֣ה הָאָ֔רֶץ שַׁבָּ֖ת לַה’. שֵׁ֤שׁ שָׁנִים֙ תִּזְרַ֣ע שָׂדֶ֔ךָ וְשֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים תִּזְמֹ֣ר כַּרְמֶ֑ךָ וְאָסַפְתָּ֖ אֶת־תְּבוּאָתָֽהּ׃ וּבַשָּׁנָ֣ה הַשְּׁבִיעִ֗ת שַׁבַּ֤ת שַׁבָּתוֹן֙ יִהְיֶ֣ה לָאָ֔רֶץ שַׁבָּ֖ת לה’ שָֽׂדְךָ֙ לֹ֣א תִזְרָ֔ע וְכַרְמְךָ֖ לֹ֥א תִזְמֹֽר”… (ויקרא כה:1-4) | And so opens our Torah portion: “and Gd spoke to Moses at Mt. Sinai, saying: Speak to the Israelite people and say to them: When you enter the land that I assign to you, the land shall observe a sabbath of Hashem. Six years you may sow your field and six years you may prune your vineyard and gather in the yield. But in the seventh year the land shall have a sabbath of complete rest, a sabbath of Hashem; you shall not sow your field or prune your vineyard”… (Leviticus 25:1-4) |
| בעצם עלינו לשאול, מה ענין שמיטה לארץ ישראל? השמיטה, או בשמה המלא – שמיטת קרקעות (בניגוד ל”אחותה”, שמיטת הכספים המאתגרת באותה מידה אם לא יותר) משמעה שכל הקרקעות המעובדות של ארץ ישראל “נשמטות” -או נעזבות – לשנה שלמה. חקלאים ברחבי העולם בזמנים עברו וגם כיום נוהגים להוביר את שדותיהם (להניח שדה בור ללא עיבוד) ולהחליף גידולים חקלאיים שונים על שדה אחד במשך מספר עונות על מנת לשמור על פוריות הקרקע ולמנוע מחלות (“מחזור זרעים”), אבל השמיטה היא משהו אחר לגמרי. | We should actually ask, what’s shmita got to do with Eretz Yisrael? Shmita, or in its full name – “land shmita” (as opposed to “its sister”, the shmita of monetary debts, which is equally challenging if not more) means that all the cultivated lands in the Land of Israel are “dropped” (the root for shmita) – or abandoned – for an entire year. Farmers around the world in the past and even today tend to do “crop rotation”, lay a field without cultivation, and replace different crops on one field for several seasons in order to maintain soil fertility and prevent disease (“seed cycle”), but shmita is something entirely different. |
| הקושי להבין אותה מתעצם עקב העובדה שבשעה שלרבים מאיתנו יש או היו קרובים שיכולים לספר על חיים ומנהגים יהודים מסורתיים, אפילו מוזרים, הן בארץ והן במקומות אחרים בעולם, מעטים מאד יכולים לספר על שמירת שנת השמיטה. זאת משום שהשמיטה קימת רק בארץ ישראל וכשהעם חי על אדמתו. כלומר, במשך יותר מ-1500 שנה, דובר בה מעט מאד, אם בכלל. | The difficulty of understanding it, is exacerbated by the fact that while many of us have or have had relatives who can tell about traditional, even peculiar, Jewish life and customs, both in Israel and elsewhere in the world, very few can tell about the observance of the Sabbatical year. This is because the shmita exists only in the Land of Israel and when the people live on their land. Meaning, for more than 1,500 years, very little, if any, has been said about it. |
| ובכל זאת, יש בידנו עדויות מרגשות מימים עברו. בשנת 1742 כתב אחד מתלמידי האור החיים (רבי חיים בן עטר): “בכפר יאסיף ליד עכו יש בעלי בתים ששומרים מצוות התלויות בארץ ושנה זו, התק”ב (1742), אינם זורעים כי היא שביעית”. עדות משנת 1863 מספרת על הקשיים של ההתישבות החדשה, מוצא, שליד ירושלים. במכתב לחברת כי”ח שבראשה עמד אז השר משה מונטיפיורי כתבו “…ויען כי השנה ההיא היתה שנת שמיטה, נטשנו מעבוד את האדמה עד כלות שנת התרכ”א (1861)…” אין ספק שחיי המתישבים אז היו קשים ביותר. למה שירצו להקשות על עצמם עוד יותר בשמירת השמיטה? | Still, we have exciting testimonies from days gone by. In 1742, one of the students of Or Chaim (Rabbi Chaim Ben Atar) wrote: “In the Kfar Yassif near Acre, there are homeowners who keep the mitzvot that depend on the land and this year, 1742, they do not sow because it is seventh.” Testimony from 1863 tells of the difficulties of the new settlement, Motza, near Jerusalem. In a letter to then Minister Moshe Montefiore, they wrote “… and since that year was a year of shmita, we abandoned cultivating the land until the fall of of 1861 …” No doubt, the lives of the settlers at that time were extremely difficult. Why would they want to make it even more difficult for themselves by keeping shmita? |
| עבור האדם הדתי שמירת המצוות היא חלק קריטי מהקשר לקב”ה ואינה בהכרח זקוקה להסברים, ובכל זאת נעמוד לרגע על הקשר של האדם לסביבתו, קשר שבקוים מאד כלליים אפשר לחלק אותו לשניים: יש אנשים שאוהבים את האדמה “שלהם”. הם מרגישים קשורים ומחוברים ומחוייבים לפיסת הקרקע שלהם, אישית ולאומית. הקשר לאדמה, בכל מקום בעולם, יכול להיות דבר מבורך ומעשיר, אך בקיצוניות, יכולה להיות בו סכנה: לפעמים הקשר “שלי” עם האדמה “שלי” מנתק אותי משאר העולם ומאיים על הקיום שלי כשאינני על אדמתי. מנגד, יש אנשים שהקשר שלהם לאדמה מתבטא ע”י קשר לעולם כולו, לסביבתיות, ולהגנת הטבע באשר הוא. גם זהו דבר מבורך וחשוב אבל בקיצוניות, הוא עלול לנתק אותי מעצמי, מקרובי, ממולדתי, ואפילו לסכן את קיום האדם בעולם. | For the religious person the observance of the commandments is a critical part of the connection to Gd and does not necessarily need explanations, and yet we will dwell for a moment on the connection of man to his environment, a connection that can be very broadly divided into two: Some people love “their” land. They feel bound, connected and committed to their piece of land, personally and nationally. The connection to the Land, anywhere in the world, can be a blessed and enriching aspect, but, in its extreme way, it can be dangerous: sometimes “my” connection with “my” land disconnects me from the rest of the world and threatens my existence when I am not on my land. On the other hand, there are people whoe connection to the Land is expressed by a connection to the whole world, to the Environment, and to the protection of Nature wherever it is. |
| התורה באה והציעה לנו מעין “פשרה”: חיבור עצום, חזק וקדוש למקום אחד ביקום, יחד עם תזכורת שגם המקום הזה הוא לא לגמרי “שלנו”, אלא של הקב”ה. כמו שנאמר בפרשת “בהר” (ויקרא כה:23): וְהָאָ֗רֶץ לֹ֤א תִמָּכֵר֙ לִצְמִתֻ֔ת כִּי־לִ֖י הָאָ֑רֶץ כִּֽי־גֵרִ֧ים וְתוֹשָׁבִ֛ים אַתֶּ֖ם עִמָּדִֽי׃ | The Torah comes and offers us a kind of “compromise”: a huge, strong and holy connection to one place in the universe, along with a reminder that this place is also not completely “ours”, but belongs to Gd, as it says: “But the land must not be sold beyond reclaim, for the land is Mine; you are but strangers (gerim) residents (toshavim) with Me” (Leviticus 25:23). |
| המדרש מצביע על הפרדוקס בפסוק הזה: “גר” הוא דייר, זמני, ואילו “תושב” הוא מישהו שיושב דרך קבע, בעל המקום. איך יתכן שנהיה בעלי שני סטטוסים מנוגדים לחלוטין בו זמנית? אך זה בדיוק מה שהתורה רצתה: שנזכור ונעשה למען הקשר המיוחד והיחודי שלנו עם ארץ ישראל, וגם, שאנחנו כאן כחלק ממשהו גדול יותר, הקשר שלנו לקב”ה. איך? בעזרת השמיטה. השמיטה נותנת לנו לא לקחת את הארץ כדבר מובן מאליו עד כדי אבדון, וגם לא להתרחק ממנה ולאבד אותה כך, מעין סוג של “גלות”, קצרה, מרצון, ובמקום שלנו, כמו לצאת לחופשה למקום הכי טוב בעולם… בארץ ישראל. יוצא שבשעה שנדמה ששנת השמיטה מזניחה את הקרקע, היא בעצם מחזקת את הקשר שלנו לארץ, ונותנת לנו זמן לחשוב עליו ולהעריך אותו מחדש, כיחידים וכעם. | The Midrash points to the paradox in this verse: “ger“, stranger is a temporary tenant, while a “toshav”, resident, is someone who sits permanently, the owner of the place. How can we have two completely opposite statuses at the same time? But this is exactly what the Torah wanted: that we remember and do for our special and unique connection with the Land of Israel, and also, that we are here as part of something greater, our connection to Gd. How? With the help of the Shmita. Shmita let’s us not take the Land for granted, while also not to move away from it and lose it like that; Instead, we get a kind of an “exile”, short, voluntary, and in our place, like going on vacation to the best place in the world … in the Land of Israel. Turns out, shmita really does not neglect the Land but strengthens our connection to it, and gives us time to think about it and re-evaluate it, as individuals and as a People. |
Shabbat Shalom – שבת שלום
Torah & more... תורה ועוד 
Hi Michal,
I hope you and your family are well…..
What is going on in your life? I hope good things, notwithstanding the extraordinary pain in our country and in the world.
Shabbat Shalom——cathy