| Summer is here and with it, travel season; and with that, the familiar voices: When are we going to get there? Where is the bathroom? I want a popsicle / watermelon / swim / climb / be here / not be here …. Every time, we try to be attentive: when is the request legitimate? When is it a complaint, and when is there a base to the statement, which the one saying does not know how to express exactly? When is it a baseless complaint? | הקיץ מגיע ואיתו עונת הטיולים. ועם הטיולים מגיעים הקולות המוכרים: מתי נגיע? איפה השירותים? בא לי קרטיב / אבטיח / לשחות / לטפס / להיות כאן / לא להיות כאן…. בכל פעם, אנחנו מנסים להיות קשובים: מתי הבקשה לגיטימית? מתי זו תלונה, ומתי יש בה בסיס שהאומר לא יודע לבטא בדיוק, ומתי זו תלונה חסרת שחר? |
| In the Torah portion of Chukat, we read: “and the people spoke against Gd and against Moses, “Why did you make us leave Egypt to die in the wilderness? There is no bread and no water, and we have come to loathe this nothing bread”. Gd sent the seraphim-serpents (possibly fiery snakes) against the people. They bit the people and many of the Israelites died” (Numbers 21:5-6) | בפרשת חוקת נקרא (במדבר כא:ה-ו): “וַיְדַבֵּר הָעָם, בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה, לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם, לָמוּת בַּמִּדְבָּר: כִּי אֵין לֶחֶם, וְאֵין מַיִם, וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה, בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל. וַיְשַׁלַּח ה’ בָּעָם, אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים, וַיְנַשְּׁכוּ, אֶת-הָעָם; וַיָּמָת עַם-רָב, מִיִּשְׂרָאֵל”. |
| A bit dramatic, no? Afterall, what did they ask for? Is it excessive to want to eat bread and drink water in the desert? Moreover: in the previous Torah portion, we encountered Moses hitting the rock in what appears to be the same situation: the people complain that there is no water; Moses and Aaron pray for them, and Gd Himself tells Moses to give them water, that is, their request and / or complaint was justified! How is it that once it’s living water and once – fiery snakes and death? | קצת דרמטי, לא? מה הם בסך הכל בקשו? זה מוגזם לרצות לאכול לחם ולשתות מים במדבר? יתרה מזו: פרק אחד לפני כן פגשנו את משה המכה בסלע במה שנראה אותו מצב: העם מתלונן שאין מים. משה ואהרון מתפללים למענם, והקב”ה בעצמו אומר למשה לתת להם מים, כלומר, בקשתם ו/או תלונתם היתה צודקת! איך זה פעם מים חיים ופעם נחשים ומוות? |
| The Midrash tells us that while they were wandering in the wilderness, the Children of Israel had a well that wandered with them, the well of Miriam. When Miriam died, the water source ceased (Numbers, 20:1-2). Maybe Moses and Aaron were preoccupied, mourning the deaths of their beloved sister, so they did not notice when it happened? Either way, once they realized there was no water, they did what they could to give the people their basic needs. Why were the Children of Israel answered in one case, and in the other case punished? | המדרש מספר לנו שבזמן שהם נדדו במדבר, היתה לבני ישראל באר שנדדה איתם, הבאר של מרים. כשמרים נפטרה, מקור המים חדל (במדבר כ:א-ב). אולי משה ואהרון היו טרודים, אבלים במות אחותם האהובה, כך שלא שמו לב כשזה קרה? כך או כך, ברגע שהם הבינו שאין מים, הם עשו מה שיכלו לתת לעם את צרכיו הבסיסיים. למה נענו בני ישראל במקרה אחד ובמקרה השני נענשו ע”י נחשים, שרפים נושכים ומוות? |
| There is one word that makes all the difference: they describe the bread as “spoiled / miserable / nothing bread.” Even earlier, we find a hint of what is to come (21: 4): “They set out from Mount Hor by way of the Sea of Reeds to skirt the land of Edom. But the people’s soul was shortened along the journey”… I tried to stay true to the Hebrew here which says – that their soul was “shortened”. A “short soul” stands in contrast to a “long spirit”, another expression describing patience. Indeed, we heard the term “short soul / spirit” once before, during the days of slavery, when Moses just began to speak of freedom. There is it said, “and thus spoke Moses to the Children of Israel and they didn’t listen to Moses due to shortness of spirit and hard labor” (Exodus 6:9). Therefore, what prevented them from opening up to the possibility that there is a chance for something else, was not the hard labor, but first and foremost, the shortness of spirit; the ability to believe, hope, trust in a different future. Here, too, it was not necessarily the bread that was really “spoiled / miserable / nothing”, but the shortness of spirit of the people. | יש מילה אחת שעושה את כל ההבדל: הם מתארים את הלחם כ”לחם הקלוקל”. עוד קודם, אנחנו מוצאים רמז למה שעתיד להתרחש (כא:ד): “וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר, דֶּרֶךְ יַם-סוּף, לִסְבֹב, אֶת-אֶרֶץ אֱדוֹם; וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ-הָעָם, בַּדָּרֶךְ”… קוצר נפש עומד בניגוד ל”אורך רוח”, ואכן, שמענו את אותו ביטוי בימי העבדות במצרים כשמשה רק התחיל לדבר על האפשרות לחופש. שם נאמר: ” וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְלֹא שָׁמְעוּ, אֶל-מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ, וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה” (שמות ו:ט). מה שמנע מהם להפתח לאפשרות שיש סיכוי למשהו אחר, לא היתה רק העבדות הקשה פיזית, אלא, קודם כל, קוצר הרוח: היכולת להאמין, לקוות, לבטוח בעתיד אחר. גם כאן, לא הלחם בהכרח היה באמת “קלוקל”, אלא קוצר הנפש של העם. |
| The Torah comforts me greatly in that it allows us to complain. In the Book of Psalms (91:1) it says, “he who sits in the secrets of on High, will XXXX in the shadow of Shadai”. The usual translation of where I put the XXXX is dwell, parallel to “sits” in the first section, but my commentary, uses the simple, possibly modern, sound of that same word, yitlonan = complain; that is, with can complain to the Almighty. This is what we learn in the Book of Numbers: we don’t have to be poite; we don’t have to say it all “nicely”. In the first case, the People gathered, fought, yelled, complained, and turns out, we’re allowed to cry and call unto Hashem. Bowing our heads and accepting everything “from Gd’s will” is not our way. When there’s no water, we’re allowed and even should say something, and loudly. Our goal is tikkun olam, making the world better; we’re invited to be partners in creation. In order to do so, we need to be aware of what there is, and what there isn’t; what is possible and what needs to be done. However, on the other hand, just whining without a reason, not appreciating the good we have, is unacceptable. The Holy One drops on the Children of Israel manna from the heaven, every day (and of Friday, twice the amount for Shabbat) and it tastes like “the flavor of honey” (Exodus 16:31) and they call it the “nothing bread”?? lack of water is one matter, serious and real and it is taken care of swiftly and practically, but not liking the specific flavor of the Divine’s bread? For that Gd says something like, ‘get real’. And the punishment is not long in coming. | התורה מנחמת אותי מאד בכך שהיא מרשה לנו להתלונן. בספר תהילים (צא:א) כתוב “יֹ֭שֵׁב בְּסֵ֣תֶר עֶלְי֑וֹן בְּצֵ֥ל שַׁ֝דַּ֗י יִתְלוֹנָֽן”. הפירוש המקובל על “יתלונן” הוא מלשון לן, גר, במקביל ל”יושב” בחלק הראשון, אך הפירוש שלי (בחיוך) הוא שבצילו של הקב”ה מותר להתלונן. כך אנו לומדים מספר במדבר: לא צריך להיות מנומסים, לא צריך להגיד הכל יפה. במקרה הראשון, אנשים התקהלו, רבו, צעקו, התלוננו, ומסתבר, מותר לנו לבכות ולקרוא אל ה’. הרכנת הראש וקבלת הכל “מן אללה” היא לא דרכנו. כשאין מים, מותר וצריך להגיד משהו, ובקול רם. מטרתנו היא תיקון עולם, ונקראנו להיות שותפים במעשה בראשית. לשם כך, צריך לראות מה יש, מה אין, מה אפשר וצריך לעשות. אבל, מצד שני, סתם התבכיינות ללא סיבה, בחוסר הערכת הטוב – אינה מקובלת. הקב”ה מוריד על בני ישראל מן משמים, יום יום (ובששי מספיק לשבת), וטעמו “כצפיחית בדבש” (שמות טז:לא) והם קוראים לו “הלחם הקלוקל”? חוסר מים, זה ענין אחד, רציני ואמיתי, והוא מטופל במהירות וביעילות, אבל אם אנחנו לא אוהבים את הטעם של הלחם של אלוהים? על כך הקב”ה אומר לנו (משהו כמו), נו, באמת. והעונש לא מאחר לבוא. |
| Our Torah portion is full of water. Later, we become acquainted with the well: “Then Israel sang this song: Spring up, O well—sing to it— (Numbers 21:17). A well is very different from water hidden in a rock, which only Gd through a miracle can get out. A well is something that people usually create, together, in order to reach into the depths of the earth and bring from there a life- giving resource. Many midrashim compare the Torah to water. Here, too, the Torah is like water under the ground that is not easy to bring to daylight. In our hands is the Oral Torah which is like the bucket sent down, to bring something vital to our own day and time. | הפרשה שלנו מלאה במים, ובהמשכה, אנחנו מתוודאים לבאר: “אָ֚ז יָשִׁ֣יר יִשְׂרָאֵ֔ל אֶת־הַשִּׁירָ֖ה הַזֹּ֑את עֲלִ֥י בְאֵ֖ר עֱנוּ־לָֽהּ” (במדבר כא:יז). באר היא מאד שונה ממים החבויים בתוך סלע, שרק אלוהים בנס יכול להוציא אותם ממנו. באר זה משהו שאנשים יוצרים בדרך כלל ביחד, כדי להגיע למעמקי האדמה ולהביא משם משאב יוצר חיים. מדרשים רבים משווים את התורה למים. גם כאן, התורה היא כמו מים מתחת לאדמה שלא קל להוציא אותם לאור. בידינו התורה שבע”פ שהיא כמו הדלי הנשלח מטה, כדי להעלות משהו חי לימינו אנו. |
שבת שלום —- Shabbat Shalom
Torah & more... תורה ועוד 