| The Torah portion of Ki Tavo (“when you come [to the Land”]) opens with the commandment of the Bikurim, the first-fruit, which is described, with great joy, in the passage we read every year in the Passover Haggadah and comes from this section (Deuteronomy 20:1-11): | פרשת “כי תבוא” נפתחת במצוות ביכורים המתוארת, בשמחה רבה, בקטע שאנחנו קוראים כל שנה בהגדה של פסח ומגיע מפרשה זו (דברים כו:א-יא): |
| “When you enter the land that your H’ Gd is giving you as a heritage, and you possess it and settle in it; you shall take some of every first fruit of the soil, which you harvest from the land that H’ your Gd is giving you, put it in a basket and go to the place where H’ your God will choose to establish the divine name; You shall go to the priest in charge at that time and say to him… “My father was a fugitive Aramean. He went down to Egypt with meager numbers and sojourned there; but there he became a great and very populous nation…. And H’ brought us to this place, giving us this land, a land flowing with milk and honey… And you shall rejoice with all the bounty that H’ your Gd has bestowed upon you”… | “וְהָיָה֙ כִּֽי־תָב֣וֹא אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר֙ ה’ אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַחֲלָ֑ה וִֽירִשְׁתָּ֖הּ וְיָשַׁ֥בְתָּ בָּֽהּ׃ וְלָקַחְתָּ֞ מֵרֵאשִׁ֣ית כׇּל־פְּרִ֣י הָאֲדָמָ֗ה אֲשֶׁ֨ר תָּבִ֧יא מֵֽאַרְצְךָ֛ אֲשֶׁ֨ר ה’ אֱלֹהֶ֛יךָ נֹתֵ֥ן לָ֖ךְ וְשַׂמְתָּ֣ בַטֶּ֑נֶא וְהָֽלַכְתָּ֙ אֶל־הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֤ר יִבְחַר֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לְשַׁכֵּ֥ן שְׁמ֖וֹ שָֽׁם׃ וּבָאתָ֙ אֶל־הַכֹּהֵ֔ן אֲשֶׁ֥ר יִהְיֶ֖ה בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֑ם…. וְאָמַרְתָּ֜… אֲרַמִּי֙ אֹבֵ֣ד אָבִ֔י וַיֵּ֣רֶד מִצְרַ֔יְמָה וַיָּ֥גׇר שָׁ֖ם בִּמְתֵ֣י מְעָ֑ט וַֽיְהִי־שָׁ֕ם לְג֥וֹי גָּד֖וֹל עָצ֥וּם וָרָֽב… וַיְבִאֵ֖נוּ אֶל־הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֑ה וַיִּתֶּן־לָ֙נוּ֙ אֶת־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ… וְשָׂמַחְתָּ֣ בְכׇל־הַטּ֗וֹב אֲשֶׁ֧ר נָֽתַן־לְךָ֛ ה’ אֱלֹהֶ֖יךָ… |
| It is a mitzvah from the Torah to rejoice in all the goodness that Gd gives us, to appreciate the many gifts given to us and to understand the Source of abundance from which they come to us. Following, we hear about tithes and again the covenant between Gd and the people of Israel, when His concern for us is mentioned: “Look down from Your holy abode, from heaven, and bless Your people Israel and the soil You have given us, a land flowing with milk and honey, as You swore to our fathers” (Deuteronomy 26:15) | מצווה מן התורה לשמוח בכל הטוב שהקב”ה נותן לנו, להעריך את המתנות הרבות שניתנו לנו ולהבין את מקור השפע ממנו הן מגיעות אלינו. לאחר מכן אנו שומעים על מצוות וידוי מעשרות ושוב מוזכרת הברית בין אלוהים לעם ישראל ודאגתו לנו: הַשְׁקִ֩יפָה֩ מִמְּע֨וֹן קׇדְשְׁךָ֜ מִן־הַשָּׁמַ֗יִם וּבָרֵ֤ךְ אֶֽת־עַמְּךָ֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֵת֙ הָאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תָּה לָ֑נוּ כַּאֲשֶׁ֤ר נִשְׁבַּ֙עְתָּ֙ לַאֲבֹתֵ֔ינוּ אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ׃ (דברים כו:טו). |
| We continue and meet Moses and the elders of Israel in a ceremony whose main purpose is the re-affirming the covenant between the Children of Israel and Gd. Half of the tribes of Israel stand on Mount Gerizim and half – on Mount Eival, with the tribe of Levi with the ark of covenant standing between the mountains. The ceremony is a kind of inversion of the event at Mount Sinai: there, the people stood below and God was “above”. Now, upon entering the land, it is the people who stand on the mountain, while the tribe of Levi and the priests, supposedly the representatives of Gd among the people, stand below. No longer a nomadic people living by Gd’s grace, but a people returning to their land, taking responsibility for their lives. Life in the desert was completely miraculous: bread fell from the sky and water rose from the earth. Existence in the Land is the opposite: we pray for rain from heaven, and give thanks for the bread that is “pulled out” of the earth. | אנחנו ממשיכים ופוגשים את משה וזקני ישראל בטקס שעיקרו כריתה מחדש של הברית בין בני ישראל וה’. מחצית משבטי ישראל עומדים על הר גריזים ומחצית – על הר עיבל כששבט לוי עם ארון הברית עומד בין ההרים. הטקס הוא מעין היפוך מעמד הר סיני: שם העם עמד למטה והקב”ה – למעלה. עכשיו, עם הכניסה לארץ, העם הוא העומד על ההר, ואילו שבט הלויים והכוהנים, כביכול נציגי הקב”ה בעם, עומדים למטה. לא עוד עם נודד שחי בחסדי ה’ אלא עם השב אל אדמתו ולוקח אחריות על חייו. החיים במדבר היו ניסיים לחלוטין: לחם ירד מן השמים ומים עלו מן הארץ. הקיום בארץ – הפוך: אנו תפילה שיהיה גשם משמים, ומודים על הלחם היוצא מן הארץ. |
| The description of the miraculous life continues after chapter 28 as well, which includes the blessings and the (terrible) curses, and describes – in short – what will happen if we keep the covenant, and what will happen if Gd forbid (and that, He describes in great length-) we break it, but, we’re not getting into this now; we will continue in chapter 29 and find the following wonderful description (29:4): | תיאור החיים הניסיים ממשיך גם אחרי פרק כח, הכולל את הברכות והקללות (האיומות), ומתאר – בקיצור – מה יקרה אם נשמור על הברית, ומה יקרה אם חלילה (ואת זה הוא מתאר באריכות רבה-) נפר אותה. לא נכנס לזה עכשיו. נמשיך בפרק כט ונמצא את התיאור המופלא הבא (כט:ד): |
| “I led you through the wilderness forty years; the clothes on your back did not wear out, nor did the sandals on your feet”… | וָאוֹלֵ֥ךְ אֶתְכֶ֛ם אַרְבָּעִ֥ים שָׁנָ֖ה בַּמִּדְבָּ֑ר לֹֽא־בָל֤וּ שַׂלְמֹֽתֵיכֶם֙ מֵעֲלֵיכֶ֔ם וְנַעַלְךָ֥ לֹֽא־בָלְתָ֖ה מֵעַ֥ל רַגְלֶֽךָ… |
| Wow, how lovely!! But… how did it happen?? Rabbi Avraham Ibn Ezra explains that it is indeed a “sign” (and wonder), but / and… the reason the clothes did not wear out is because they left Egypt with a lot of clothes… and also, the manna is the kind of food that does not produce sweat and therefore the clothes were well preserved. Maybe. | איפה יופי! אבל… איך זה קרה?? רבי אברהם אבן עזרא מסביר שאכן זה “אות”, אבל / ו… הסיבה שהשמלות לא בלו היא כי הם יצאו ממצרים עם הרבה בגדים… ועוד, שהמן הוא מן אוכל שלא מייצר זיעה ולכן הבגדים נשמרו היטב. יתכן. |
| Rashi, on the other hand, based on the Midrash, says that “the clothes that were on which the ministering angels clothed them in Sinai, and that’s why they were not fade. And further, don’t be surprised that the clothes stayed in the right size; as the snail grows, its clothes grow with him too; and they did not need laundry, for the Cloud would wash and bleach them. And they didn’t burn, for sme material is ironed by fire, and so it was for their clothing too, which were made by Heavens. And no bugs touched them; and they didn’t have a bad smell, as it says in the Song of Songs (4:11): “your clothing smell like the Levanon” and all this bounty, is from a garden of springs, a well of living water (Song of Songs 4:15) | רשי לעומתו, המתבסס על המדרש אומר ש”אוֹתָן הַבְּגָדִים שֶׁהָיוּ עֲלֵיהֶן מַה שֶּׁהִלְבִּישׁוּ אוֹתָן מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת בְּסִינַי, לְפִיכָךְ לֹא נִתְבָּלוּ. אָמַר לוֹ וְלֹא הָיוּ גְּדֵלִין, וְהָיוּ הַבְּגָדִים קְטַנִּים לָהֶם. אָמַר לוֹ אַל תִּתְמַהּ עַל זוֹ, הַחִלָּזוֹן הַזֶּה כְּשֶׁגָּדֵל מַלְבּוּשׁוֹ גָּדֵל עִמּוֹ. אָמַר לוֹ וְלֹא הָיוּ צְרִיכִין תִּכְבֹּסֶת, אָמַר לוֹ הֶעָנָן הָיָה שָׁף בָּהֶן וּמְלַבְּנָן. אָמַר לוֹ וְלֹא הָיוּ נִשְׂרָפִים מִן הֶעָנָן שֶׁהוּא אֵשׁ, אָמַר לוֹ אַל תִּתְמַהּ עַל זוֹ, אֲסִיטוֹן הַזֶּה, אֵין מְגַהֲצִין אוֹתוֹ אֶלָּא בָּאֵשׁ, אַף בִּגְדֵיהֶם שֶׁהָיוּ מַעֲשֵׂה שָׁמַיִם, הָיָה הֶעָנָן שָׁף בָּהֶן וְאֵינוֹ מַזִּיקָן. אָמַר לוֹ וְלֹא הָיוּ עוֹשִׂין מַאֲכֹלֶת, אָמַר לוֹ בְּמִיתָתָן לֹא נָגְעָה בָּהֶן רִמָּה בְּחַיֵיהֶן עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אָמַר לוֹ וְלֹא הָיָה רֵיחָן רַע מִכֹּחַ הַזֵּעָה, אָמַר לוֹ הָיוּ מִתְעַנְּגִים בִּנְאוֹת דְּשָׁאִים שֶׁל בְּאֵר, וְהָיָה רֵיחָן מְפַעְפֵּעַ בְּכָל הָעוֹלָם, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים ד, יא): וְרֵיחַ שַׂלְמֹתַיִךְ כְּרֵיחַ לְבָנוֹן. וְכָל הַשֶּׁבַח הַזֶּה מְהֵיכָן, (שיר השירים ד, טו): מִמַּעֲיַן גַּנִּים בְּאֵר מַיִם חַיִּים. |
| That is, according to Rashi, the miraculous existence did not only include food, drink, and protection, but even clothing and footwear! All of human’s needs were at his disposal, which we were told earlier (Deut. 4). First of all, we learn that they wore shoes! And that they knew shoes were needed to keep the foot safe, and they did not walk in the desert barefoot(!) | כלומר, לפי רש”י, הקיום הניסי לא כלל רק אוכל, שתיה, והגנה, אלא אפילו ביגוד והנעלה! כל צרכי האדם, היו מזומנים לרשותו, מה שנאמר לנו כבר קודם, בדברים פרק ד. קודם כל, מסתבר לנו שנעלו נעליים! שידעו שהיה צורך בנעליים כדי לשמור על הרגל, ולא הלכו במדבר יחפים (!) |
| A question was asked recently whether we should say the blessing “she’hecheyanu” on shoes. According to most commentators, shoes are considered part of body coverings that are not “important” and therefore no blessings is needed when getting new shoes, but is this still true today? And Rabbi Eliyahu and Rabbi Auerbach said (Halikoth Shlomo 23:15 – “even though one doesn’t have to, it’s a custom not to say a blessing”), it seems in fact that the one who does rejoice and says a blessing is ”in the right” (and has who to rely on). And if one is really very happy with the shoes, it is preferable for him to say a blessing”…. | לאחרונה עלתה שאלה, האם צריך להגיד “שהחיינו” על נעליים. לפי הפוסקים הראשונים והאחרונים, נעליים נחשבות חלק מכיסויי גוף שאינם “חשובים” ולכן לא צריך, אך האם הדבר נכון גם היום? אמר הרב אליהו והרב אויערבאך (הליכות שלמה כג, טו – “אע”פ שמן הדין אין זה מוכרח כ”כ מ”מ נהגו שלא לברך”) שנראה למעשה, שהשמח ומברך יש לו על מה לסמוך. ואם הוא שמח בהם מאוד, עדיף שיברך”…. |
| And that’s very good, as a nice quote states (on Good Earth tea bag): “You can never have too many shoes”… and for many – men, and women – among us, this gives many opportunities to say blessings, and especially at the end of a Torah portion that says that all the curses came because “you didn’t worship H’ your Gd with joy and gladness of all you have”… how good that we can add moments to bless and rejoice in all the good we have in our lives. | וזה טוב מאד, כי כמו שאומר פתגם נחמד על שקית תה בארה”ב, “אף פעם אין יותר מידי נעליים”… ולרבים – ורבות – מאיתנו זה נותן הרבה הזדמנויות לברכות, ובמיוחד בסוף פרשה שמדברת על זה שכל הקללות באו עלינו “תַּ֗חַת אֲשֶׁ֤ר לֹא־עָבַ֙דְתָּ֙ אֶת־יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּשִׂמְחָ֖ה וּבְט֣וּב לֵבָ֑ב מֵרֹ֖ב כֹּֽל”, כמה טוב שנוספו לנו רגעים לברך ולשמוח בכל הטוב שיש לנו בחיינו. |
and some fun shoe-images :-):
Torah & more... תורה ועוד 
מושלם