| ברכבת הצפופה, מאד, בדרך לירושלים, אנ ועוד שלושה ילדים (לצערי, לא שלי…) משתתפים בשלוש מדרגות…. כל מושב תפוס, כולל כל המדרגות ואנשים עומדים במעבר. יש עגלות ורעש של כל צליל שאפשר להעלות על הדעת, כולל בחור שקופץ מעלינו כשעל כתפו שני תוכים קטנים… אבל לי יש דמעות בעיניים, ובין כל הצלילים, עולים דברי הנביאים: “וְהָיָ֣ה בְּאַחֲרִ֣ית הַיָּמִ֗ים נָכ֨וֹן יִֽהְיֶ֜ה הַ֤ר בֵּית־ה’ בְּרֹ֣אשׁ הֶהָרִ֔ים וְנִשָּׂ֖א מִגְּבָע֑וֹת וְנָהֲר֥וּ אֵלָ֖יו כׇּל־הַגּוֹיִֽם׃ וְֽהָלְכ֞וּ עַמִּ֣ים רַבִּ֗ים וְאָֽמְרוּ֙ לְכ֣וּ וְנַעֲלֶ֣ה אֶל־הַר־ה’ אֶל־בֵּית֙ אֱלֹהֵ֣י יַעֲקֹ֔ב וְיֹרֵ֙נוּ֙ מִדְּרָכָ֔יו וְנֵלְכָ֖ה בְּאֹרְחֹתָ֑יו כִּ֤י מִצִּיּוֹן֙ תֵּצֵ֣א תוֹרָ֔ה וּדְבַר־ה’ מִירוּשָׁלָֽ͏ִם”… (ישעיהו ב:2-3) ועוד: “כֹּ֤ה אָמַר֙ יְהֹוָ֣ה צְבָא֔וֹת עֹ֤ד יֵֽשְׁבוּ֙ זְקֵנִ֣ים וּזְקֵנ֔וֹת בִּרְחֹב֖וֹת יְרוּשָׁלָ֑͏ִם וְאִ֧ישׁ מִשְׁעַנְתּ֛וֹ בְּיָד֖וֹ מֵרֹ֥ב יָמִֽים׃ וּרְחֹב֤וֹת הָעִיר֙ יִמָּ֣לְא֔וּ יְלָדִ֖ים וִֽילָד֑וֹת מְשַׂחֲקִ֖ים בִּרְחֹֽבֹתֶֽיהָ”…. (זכריה ח:4-5) ועוד. | On the very crowded train to Jerusalem, I share a couple of stairs with 3 other kids (sadly, not my own)… every seat is taken and people are standing; there are strollers and it’s noisy with every sound imaginable including a guy who jumps over us with 2 small parrots squawking from his shoulders; but I have tears in my eyes: In the days to come, The Mount of H’s house shall stand firm above the mountains, and tower above the hills; And all the nations shall gaze on it with joy. And the many peoples shall go and say: “Come, Let us go up to the Mount of Hashem, to the House of the Gd of Jacob; That He may instruct us in His ways, and that we may walk in His paths.” For instruction shall come forth from Zion, and the word of the H’ from Jerusalem”… (Isaiah chapter 2:2-3). And: Thus said the LORD of Hosts: There shall yet be old men and women in the squares of Jerusalem, each with staff in hand because of their great age. And the squares of the city shall be crowded with boys and girls playing in the squares”… (Zacariah 8:4-5) And much more. |
| ומתוך המראות, עולים עוד כמה זכרונות… אני בת 4 או 5. לשכנים בבית ליד יש סוכה וגם אני רוצה, ואין, ואי אפשר, ואין מי שיבנה, ואין איפה, ומספיק כבר, אבל אני רוצה. ולבסוף ההורים שלי מציעים פשרה: אנחנו מביאים הביתה ארגז קרטון ריק מהמכולת. הופכים אותו עם החלק הפתוח כלפי מעלה. אח”כ אנחנו אוספים כמה ענפי עץ אורן קטנים מבחוץ. אני מכינה שרשרות צבעוניות קטנטנות, ובונה שלחן ושני כסאות מקוביות לגו, וכשהכל מוכן, אני רצה לחדר, ומזמינה את האושפיזין שלי, הבובות וגם הדובי. הם יושבים להם שם, ושותים תה, מאושרים עם הסרויס צעצוע. ולפעמים, כשאני חושבת שאף אחד לא מסתכל, גם אני שוכבת לי על רצפת הבלטות הקרירות ומכניסה את קצה הראש שלי פנימה. והנה, אני בסוכה! | And through the sights, a few more memories emerge… I am like 4 or 5 years old. The neighbors next door have a sukkah and I want one too, and there is none, and it’s impossible, and there’s no one to build one, and there is no room, and enough already, but I want one. And finally my parents offer a compromise: we bring home an empty cardboard box from the grocery store. Turn it over with the open side up. Then we collect some small pine-tree branches from outside. I make tiny colorful chains, and build a table and two chairs from Lego blocks, and when everything is ready, I run into the room and invite my Ushpizin, my dolls and the teddy bear. They sit there, “drinking tea”, happy with the toy-dish-set. And sometimes, when I think no one is looking, I too lie down on the cool tile floor and stick the tip of my head in. And here I am in the sukkah! |
| שנה או שנתיים לאחר מכן, אנחנו נוסעים בחול המועד סוכות בפעם הראשונה לירושלים, העיר שרק עכשיו חוברה לה יחדיו. אבא שלי רוצה להספיק לראות את עיר הקודש כשהוא עוד יכול, למרות שזה לא פשוט, עם כסא הגלגלים והכל, אבל הם שוכרים מונית ונהג ליום, ולוקחים גם אותנו, הילדים, תחת שבועות נוקשות להתנהגות מעל ומעבר. אנחנו יוצאים כשעוד חשוך וחוזרים כשכבר שוב מאוחר מאד, מנומנמים בספסל האחורי. את הנופים החדשים של העיר הקסומה, אני בולעת בעיניים גדולות. אויר יבש של קצה המדבר, גוונים של חום-צהוב-ורוד, וברבים מהבתים, חורים מפגיעות פגזים וכדורים מהמלחמה האחרונה. אנחנו מסתובבים בין הר הצופים להר הבית, רחוב ממילא ושדרות יפו. הם מספרים זה לזה ואולי גם לנו סיפורים מימי מלחמת העצמאות. הנס ניכר בעיני כולם. איפהשהו יש תצוגה אולי תחרות ואולי סתם רחוב ירושלמי “רגיל” ושם כמה וכמה סוכות. אני כבר גדולה ואני יודעת מה זה סוכה – ארגז קרטון עם שרשרות נייר קטנטנות וכמה ענפים דקיקים. אולי במקרה הטוב, שמיכות פיקה וסדינים פרחוניים מהוהים כמו אצל השכנים, אבל בסוכות בירושלים אני פוגשת סוכות עם שטיחים רכים ובדים צבעוניים על הקירות, קישוטים נוצצים וספות נוחות לשקוע בהן, ואני עדין פעורת עיניים ופה, מתאהבת בחג הזה מעל לראש… | A year or two later, we go, for the first time, during the intermediary days of Sukkot to Jerusalem, the city that has only just been reunited. My father wants to see the Holy City while he still can, even though it’s not easy, with the wheelchair and everything, but they hire a taxi and a driver for the day, and they also take us, the children, under strict orders to “behave” above and beyond. We go out when it’s still dark and come back when it’s already very late again, dozing in the back seat. I swallow the new views of the magical city with big eyes. The dry air of the edge of the desert; shades of brown-yellow-pink; and in many of the houses, shells and bullets holes from the recent war. We walk between Mount Scopus and the Temple Mount, Mamilla Street and Jaffa Boulevard. They tell each other and maybe also us stories from the days of the War of Independence. The miracle is evident in everyone’s eyes. Somewhere there is a display, maybe a competition, or maybe just a “normal” Jerusalem street – with several Sukkots. I’m already grown up and I know what a sukkah is – a cardboard box with tiny paper chains and some thin branches. Maybe in the best case, pika blankets and faded flowery sheets, like the neighbors’, but during Sukkot in Jerusalem I chance upon Sukkot with soft carpets and colorful fabrics on the walls, shiny decorations and comfortable sofas to sink into, and I’m still wide-eyed and mouth, falling in love, head over heels with this holiday… |
| יש כמה וכמה מצוות לסוכות. המפורסמות שבהן הן הישיבה בסוכה וארבעת המינים. בשנים האחרונות התוודענו גם מצוות הקהל ופעם היו גם עליה לרגל, ניסוך המים ועוד. אבל המצוה הקשה ביותר לחג הזה, היא מצוות השמחה. “ושמחת בחגך”, נאמר, ואחכ שוב – “והיית אך שמח” (דברים טז:14-15), ומכיון שקשה לנו להבין, נאמר במקום אחר, “ושמחתם”, (ויקרא כג:40)…. | Sukkot has several mitzvot. The most famous are “sitting” in the sukkah and the taking the Four Species. In recent years, we have also gotten to know Hakhel – the Gathering, and once there were also the pilgrimage, the water libation and more. But the most difficult mitzvah for this holiday is the mitzvah of being joyful. “And you shall rejoice at your festival”, it is said, and later again – “and you were just joyful” (Deuteronomy 16:14-15), and since it is difficult for us to understand, it is said elsewhere, “And you (plural this time) will rejoice”, (Leviticus 23:40)…. |
| אנחנו חיים בחברה צרכנית שלימדה אותנו שכדי להיות שמח, צריך “לעשות דברים”, “לקנות דברים”, או צריכים “לקרות דברים מסוימים”. איך אני יכול להיות שמח כש… אנחנו תוהים, אבל המחשבה היהודית היא שהשמחה היא לא תוצאה, אלא מקור. היא כרטיס היציאה לדרך. איך? לא תמיד ברור אבל, התורה לא מצווה אותנו על זריחת השמש, סיבוב כדור הארץ ושאר דברים שמימיים, ואילו לא היה הדבר באחריותנו ובאפשרותנו, התורה לא היתה מצווה אותנו עליו. | We live in a consumer society that has taught us that in order to be happy, we have to “do things”, “get things” or “certain things have to happen”. How can I be happy when… we wonder, but the Jewish thinking is that joy is not a result, but a source. It is the ticket we take with us when we embark on the journey, not arrive. How? It is not always clear, but the Torah does not command us about the rising of the sun, the rotation of the earth and other heavenly things, and if it were not within our responsibility and possibility, the Torah would not have commanded us about it. |
| במסכת סוכה (מח:ב) מסופר סיפור מוזר ביותר על שני “מינים” (כופרים), אחד שמו ששון ואחד שמו שמחה, ושניהם רבים זה עם זה, מי מהם “עדיף”. ששון טוען שהוא מופיע ראשון בפסוק ״שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ וְגוֹ׳״ (ישיעהו לה:10), ואילו שמחה מביא את הפסוק ״שִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן לַיְּהוּדִים״ (אסתר ח:17). ששון אומר לשמחה שהוא רק שליח ומביא את הפסוק ״כִּי בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ״ (ב’ במובן “עם” – ישעיהו נה:12) ואילו שמחה לא נשאר חייב ואומר, יום אחד ימלאו בך מים! הלוא כתוב ״וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן״ (ישעיהו יב:3)…. אוקי…. ומה הנקודה?? | In tractate Sukkah (48:b) a very strange story is told about two “minim” (heretics), one named Sasson (gladness) and one named Simcha (joy), who argue with each other over which of them is “better”. Sasson claims that he’s first in the verse “gladness and joy shall be found” (Isaiah 35:10), while Simcha cites the verse “Joy and gladness to the Jews” (Esther 8:17). Sasson tells Simcha that he is only a messenger and quotes the verse “For with joy you shall go out” (Isaiah 55:12) while Simcha does not remain quiet, responding with, one day you will be filled with water! As it is written “and you will draw water in (with) Sasson” (Isaiah 12:3)…. Ok… and what is the point?? |
| מה ההבדל בין ששון ושמחה? יש אומרים ששמחה אלו הדברים הפיזיים בחיינו לעומת ששון שאלו הם הדברים הרוחניים. הסבר אחר אומר ששמחה זה “הגעה” והרגשת נוכחות של שמחה קימת, לעומת ששון, שזו שמחה כשאנחנו בתהליך לקראת מטרה כלשהי. אז? מה הבעיה?? למה נקראו שני אלה “מינים”? מה היא הכפירה כאן? חשבתי שלהיות בשמחה ובששון זה טוב! | What is the difference between sasson and simcha? Some say that simcha- joy refers to the physical things in our lives while sasson is the spiritual things. Another explanation says that simcha – joy is “being” and a “presence” feeling of joy, as opposed to sasson – gladness, which is when we are in the process of reaching our goal. So? What is the problem?? Why are these two called “species”? What is heresy here? I thought being glad and joyful is good! |
| יתכן שהענין הוא הריב ביניהם כאילו שאפשר באמת להגיד מה “עדיף”. האם באמת נוכל לוותר על הפיזי או הרוחני? האם נוכל לוותר על התהליך לעומת ההגעה? יש צורך בשניהם ובראיית האחד שמעל ומעבר לכל, וזה חג סוכות. ניסוך המים מסמל את שילוב המים שמעל ומתחת. הסוכה – אחת, ועם ישראל (בהקהל) – אחד, וגם הלולב והאתרוג נילקחים ביחד, כאחד. השמחה, האפשרית, מזכיר לנו ומלמד אותנו החג הזה, היא גם המקום אליו אנחנו הולכים, וגם המקום ממנו אנו באים. ואולי לכן לא פלא שאת החג הזה נסיים ב”שמחת תורה”. | Possibly the matter is the quarrel between them as if it’s possible to really say what is “better”. Can we really give up the physical or the spiritual? Can we give up the process versus the arrival? There is a need for both and the ability of the One above and beyond all, and that is Sukkot. The water libation symbolizes the mixing of the water above and below. The sukkah – is one, and Israel (as in Hakhel) – one, and the lulav and the etrog are also taken together, as one. The joy, which is possible, reminds and teaches us this holiday, is both the place we are going to, and the place we are coming from. And maybe that’s why it’s no wonder that we will end this holiday with “Simchat Torah”… |
מועדים לשמחה, שבת שלום וחג שמח! Mo’adim Lesimcha, Shabbat Shalom & Chag Same’ach!
Torah & more... תורה ועוד 
אוהבת את סיפורי הילדות שלך
תודה! מועד לשמחה וחג שמח!