| בספרו “ראשית, פעמים ראשונות בתנכ”, הסופר מאיר שלו, מספר על ביקור שערך בכפר דייגים בים אנדאמן, בין הודו ותאילנד: “בניגוד לכפרי דייגים רגילים, הכפר הזה לא שכן על החוף אלא צף בים. בתיו נבנו על דוברות שעגנו יחד ונקשרו זו לזו בחבלים ובמעברים של עץ. הכפר התנודד לו בשלוה על הגלים, עלה וירד. חשתי תחושה משונה. בדרך כלל, כשיורדים מסירה אל המזח, מרגישים מיד את יציבותה האיתנה והנעימה של היבשה, ואילו כאן עברתי מנדנוד אחד לנדנוד אחר (נראה שהוא מתכוון כאן ביותר ממובן אחד…) | In his book, Resheet, about firsts in the Bible, author Meir Shalev, tells about a visit to a fishermen’s village in the Andaman Sea, between India and Thailand: “Unlike usualy fishermen villages, this village wasn’t situated along the coast, but floated in the sea. Its houses were built on stilts that we anchored together and tied to each other with ropes and passages of wood. The village rocked peacefully on the waves, up and down. I felt a strange feeling. Usually, when you get off from a boat to the dock, you immediately feel the land’s stability, while here, I moved from one shaking to another (and I think he means this in more than one sense, wait -). |
| תושבי הכפר היו מוסלמים, דייגים ממלאיה. התהלכתי בין בתיהם הצפים עד שראיתי דלת פתוחה למחצה וגבר צנום יושב מאחוריה. החלפנו מבטים, האיש חייך ובתנועת יד הזמין אותי להכנס. שתינו תה. על הקיר היו תצלום וציור. בתצלום נראה נוף אירופי כלשהו – עמקים ירוקים, פרות חומות-אדמדמות, מפלי מים ופסגות מושלגות. הציור נראה לי מוכר יותר: נער שוכב על מזבח, אדם זקן מניף עליו סכין, מלאך מרחף מעל, ומאחור גם האיל, קרניו אחוזות בסבך. לרגע חשבתי שהגעתי לאחד מעשרת השבטים, וכבר ניסחתי בלבי מכתבים לרבנות ולסוכנות, שימהרו להעלות גם אותו לישראל. אבל לפני שנפלתי על צווארי אחי האובד, שאלתי אותו מה מתואר בציור. המארח שלי הורה באצבעו על הזקן עם המאכלת ובהגייה משונה אמר: “איברהים”. אזי הורה על הילד ואמר: “איסמעיל”…. עד כאן מאיר שלו. | The village residents were muslim, fishermen from Malaya. I strolled between their floating houses until I saw a partially open door and a skinny man sitting behind it. We exchanged glances. He smiled and motioned me to enter. We drank tea. On the wall there was a picture and a painting. The picture showed some European view – grean valleys, brownish-reddish cows, waterfalls, and snowy peaks. The painting looked more familiar: a boy laying on an altar, an old man raising a knife, an angle above and behind them, the ram, its horns tangled in the thicket. For a moment I thought I made it to one of the Lost Tribes ad in my heart, I composed letters to the Rabbanut and Jewish agency to hurry and bring him to Israel. But just before falling on my lost brother’s neck, I asked him what’s in the picture. My host pointed at the old man with the blade and in a strange accent said, “Ibrahim”. Then he pointed at the child and said, “Isma’il”…. This is Meir Shalev’s voice. |
| קריאה מדוקדקת של פרשת השבוע שלנו, “וירא”, מגלה שיש לא מעט הקשרים – ענייניים ולשוניים – בין חיי ישמעאל לחיי יצחק. למשל, בפרקי דרבי אליעזר, מובא ש“ששה נקראו שמותם עד שלא נולדו”, ביניהם ישמעאל (בראשית טז:יא) ויצחק (יז:יט). אברהם אבינו נצטווה להיפרד משני בניו, פרדה שיש בה לא מעט כאב ואפילו מוות פוטנציאלי עבורם, ובשני המקרים האלו נאמר עליו “וישכם אברהם בבקר… ויקח… וילך / ותלך”… (בראשית כא:יד, כב:ג). כאמור, חיי שני הילדים היו בסכנת חיים (כא:טו-טז, ו-כב:י), ונושעו על ידי מלאך (כא:יז, כב:יב). לגבי שני הילדים מוזכרת יכולת ההורה “לראות” (הגר בכא:יט ואברהם ב-כב:יג) ולשניהם מובטחת ברכה גדולה (לישמעאל נאמר, “כי לגוי גדול אשימנו” [כא:יח], וליצחק – “כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים”… כב:יז-יח), ברכה,שאכן מתגשמת (כא:כ, כו:יג). | A careful read of our Torah portion this week, Vayera, reveals that there are quite a few connections – of content and linguistics – between the life of Ishmael and that of Isaac. For example, in Pirkei D’Rabbi Eliezer it says that “six [people} were given their names before they were born”, among them Yishma’el (Genesis 16:11) and Isaac (17:19). Abraham, our forefather, is commanded to bid both farewell; a farewell loaded with pain and even potential death for them, and in both cases he was told to “get up early”… take…and go…” (21:14 & 22:3). Indeed, both kids’ lives were in danger (21:15-16 & 22:10) and saved by an angel (21:17 & 22:12). The ability to “see” is mention regarding both parents (21:19 & 22:13) and both receive a generous blessing (21:18 & 22:17-18), a blessing that indeed, is fulfilled (21:20 & 26:13). |
| אך, יש כמה נושאים בהם השניים מובדלים. עבור ישמעאל לוקחת אמו לו אשה מארץ מצרים (כא:כא) ואילו עבור יצחק, כפי שנלמד בפרשת השבוע הבאה, אברהם דואג במיוחד להביא אשה לא מבנות הכנעני אלא מבנות משפחתו בארצו ומולדתו (כד:ג-ד). הבדל נוסף הוא מקום המגורים: ישמעאל חי במדבר (כא:כ) הוא “רובה קשת” ואילו ליצחק נאמר, “גור בארץ הזאת” (כו:ג). | But there are also matters in which the two differ. For Yishmael’ his mother gets a wife from Egypt (21:21) while for Isaac, as we see in next week’s portion, Abraham makes sure to bring a wife, not from the Canaanite women, but from his family, back in his homeland (24:3-4). Another difference is their dwelling place: Yishma’el lives in the desert (21:20) and is “skilled with a bow” while Isaac is told “to live in this Land” (26:3). |
| מה משמעות ההבדלים האלו? זו נקודה שאנחנו חוזרים אליה לעיתים קרובות במיוחד בספר בראשית: האם ואיך הורה אמור להיות “פייר” כלפי ילדיו? להתיחס לכולם בדיוק אותו הדבר ולתת לכולם אותו גודל פרוסת עוגה או שמא, לתת לכל אחד מה שמתאים לו ומה שיעזור לו להיות מי שהוא כדי שיקיים את משימתו וחזונו? זו סוגיה לא פשוטה, גם עבורנו, וגם בסיפור שלפנינו. לפעמים, קשה שלא לתהות: האם האב הזקן הפלה בין בניו בטעות? מסניליות? מפני שאהב אחד מהם יותר? אולי מלחץ הנשים? או חלילה מאכזריות, טפשות, חולשה? | What’s the meaning of these differences? This is an issue we come back to often, especially in the Book of Genesis: Whether and how is a parent supposed to be “fair” towards their children? Treat them all exactly the same and give them all the same size of cake, or perhaps give each one what suit them and what will help them be who they are, fulfilling their own vision and mission? It’s a complicated matter, for us too, and in the story before us as well. Sometimes, it’s impossible not to wonder: did the old father erroneously discriminate between his children? Was he senile? Did he love one of them more? Perhaps it’s due to the women’s pressure? Or, Gd forbid, because of cruelty, stupidity, weakness? |
| אני רוצה להאמין שאברהם, איש החסד, המאמין הגדול, האיש בעל החזון הרחב, לוחם, מצביא, מדינאי, ואדם בעל שאר-רוח ניכר, לא היה חלש וחדל אישים. להיפך. בבואו לחשב את צעדיו הבאים ואת מטרותיו בהפצת האמונה באל האחד, גם לאחר מותו, הכיר בחוזקות ובחולשות של כל אחד מבניו, ונתן להם ירושות שונות, המתאימות לאופיים, כדי שיוכלו לפעול למען המשך דרך החיים שבנה. אם כך, כנראה שהועיד לכל אחד מהם עשיה שונה, כל אחד בתחומו, שונה ומשלימה, בהבאת שם האל האחד לעולם. מה בדיוק הם אמורים לעשות? איפה המשותף ואיפה השונה? עד כמה, מה ולמה???…. על כך אנחנו עדין מחפשים את התשובה. | I want to believe that Abraham, the man of chesed, grace, the great believer, the man with a broad vision, a warrior, leader, statesman, and a man of considerable spirit, was not weak and helpless. On the contrary. When he came to calculate his next steps and his goals in spreading faith in the One God, even after his death, he recognized the strengths and weaknesses of each of his sons, and gave them different inheritances, appropriate to their character, so that they could work for the continuation of the way of life he had built. If so, it is likely that he intended for each a different task, each in his area of expertise, different and complementary, in bringing the name of the One God into the world. What exactly are they supposed to do? Where is what’s common and what is distinct? To what extent, what and why???…. To all that, we are still searching for the answer. |
| אחד הקטעים המרגשים בתורה יגיע בפרשה של שבוע הבא: “וַיִּגְוַ֨ע וַיָּ֧מׇת אַבְרָהָ֛ם בְּשֵׂיבָ֥ה טוֹבָ֖ה זָקֵ֣ן וְשָׂבֵ֑עַ וַיֵּאָ֖סֶף אֶל־עַמָּֽיו׃ וַיִּקְבְּר֨וּ אֹת֜וֹ יִצְחָ֤ק וְיִשְׁמָעֵאל֙ בָּנָ֔יו אֶל־מְעָרַ֖ת הַמַּכְפֵּלָ֑ה אֶל־שְׂדֵ֞ה עֶפְרֹ֤ן בֶּן־צֹ֙חַר֙ הַֽחִתִּ֔י אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י מַמְרֵֽא (בראשית כה:ח-ט). אחרי כל האתגרים, קשיים, ואף טרגדיות, יש כאן שותפות של שני האחים בקבורת אביהם. המפגש הזה מעורר גם שאלות: איך ידע ישמעאל שאברהם נפטר? האם האחים נשארו בקשר למרות הכל? האם השתתפו אחד בחיי השני? המפגש הזה בקבורת אביהם משאיר לי תקוה: יש אפשרות גם למחויבים לייעודים נפרדים, לעבוד ביחד, לזכור שהם בניו של אותו אב, אותו אב המייצג עבורנו את מידת החסד. אך אולי זה מתחיל קודם כל בצורך שלנו להעמיק וללמוד להכיר מי אנחנו, מה מקומנו ומה תפקידנו. | One of the most moving passages in the Bible is in next week’s reading, when “Abraham breathed his last, dying at a good ripe age, old and contented; and he was gathered to his kin. His sons Isaac and Ishmael buried him in the cave of Machpelah, in the field of Ephron son of Zohar the Hittite, facing Mamre” (Genesis 25:8-9). After all the challenges, difficulties, and even tragedies, the two brothers join in their father’s burial. This encounter also raises questions: How did Ishmael know that Abraham died? Did the brothers stay in touch despite everything? Did they share in each other’s lives? This meeting, at their father’s burial, leaves me hopeful: there is a possibility, even for those who are committed to different goals, to work together; to remember they are children of the same father, the one who represents for us the quality of chesed. But maybe this starts first of all with our need to deepen and inquiry who we are, where is our place and what is our role. |
Shabbat Shalom – שבת שלום
https://www.timesofisrael.com/famous-coexistence-pic-outed-as-fake/
Torah & more... תורה ועוד 