Tish’a Be’av & Tu Bishvat….

Posted on August 12, 2024 by Michal Kohane מיכל כהנא

תשעה באב וטו בשבט – קיץ תשפד – 2024

הדבר הכי גרוע בתשעה באב, חוץ מזה שזה הצום הכי ארוך והכי חם בשנה, זה שזה קורה באמצע הקיץ, כשבית הספר בחופש הגדול.
בנקודה מסוימת, היתה הצעה לשלב את יום השואה ותשעה באב. אחרי הכל, אמרו אלה שהיו בעד, יש לנו כבר יום אבל לאומי. בואו ונשים את כל הצרות הלאומיות שלנו עליו. מייסדי המדינה אמרו לא (אגב, היתה גם הצעה ב-1949 לבטל את תשעה באב בגלל הקמת המדינה, וגם לכך, מסיבות שונות ולא בלתי מוצדקות, אמרו, לא).
לכן, למזלנו, באם נרצה בזאת או לא, לפחות על השואה אנחנו יודעים דבר או שניים, מה שאי אפשר לומר, על חלקים גדולים מאיתנו, בענין תשעה באב.

בשעה שיש מועדים שיהודים דתיים וחילונים חווים באופן דומה, כמו חנוכה, ויש חגים של אווירת משפחתיות ותחושת שותפות, כמו פסח ויום כיפור, תשעה באב הוא מועד שחילונים ודתיים חווים באופן שונה בתכלית.
לפי נתוני מדד צהר ליהדות ומסורת, רק 8% מהחילונים מציינים את תשעה באב, לעומת 98% מהדתיים והחרדים, ו-41% מהמסורתיים (מתוך אתר “צוהר”). או אם להזכיר משהו שאמר לי אחד מתלמידי: “תשעה באב…. רגע!? זה לא החג ההוא שאנחנו שותלים עצים? אה, נכון, ההוא זה טו בשבט… אוי, הם נשמעים ממש דומים”…
כך קרה שבמשך שנים היו לנו שיחות על איך להכניס תוכן ליום הזה. השנה, אחרי “השביעי באוקטובר”, השיחות הן אחרות כמובן, אבל האמת, לא ממש: אנחנו מתיחסים ליום הזה כהזדמנות לציין ולחוות, שוב, כאב שלנו, בד”כ בלי קשר לתשעה באב המקורי. אחרי הכל, מה פירוש שבית המקדש נחרב? למי אכפת? עברו כבר אלפיים שנה! גם על כך אמר לי תלמיד: “אם בנין נהרס או מה שלא קרה לו, וכל כך חשוב לבנות אותו, אז תבנו! למה להתבכיין?!” להתיחס לחורבן בית המקדש כאילו זה סתם עוד בנין, זה כמו לחיות בעולם בלי שמש, ושמישהו יגיד, ‘על מה אתם מתבכיינים? הנה, יש כאן מנורת לילה קטנה. תחברו אותה ויהיה אור’.
אולי זו הטרגדיה הגדולה ביותר של היום הזה, שאנחנו בעצמנו לא מבינים מה חסר לנו, ועל מה ולמה.

*******  		The worst thing about Tish’a Be’av, aside from being the longest, hottest fast of the year, is that it falls in the middle of the summer, when there is no school. At some point, there was an idea to combine Holocaust Day into Tish’a Be’av. After all, argued those in favor, we already have a national mourning day. Let’s tag all our national troubles to that one. The founders of our State said no (by the way, there was also a suggestion / inquiry to cancel Tish’a Be’av because of the State’s establishment). Therefore, lucky for us, whether we like it or not, at least about the Holocaust, we know a thing or two, which can’t be said – for a large segment of our People – when it comes to Tish’a Be’av.
While there are holidays that religious and secular Jews experience quite similarly, such as Hanukkah, and there are holidays that have a special sense of camaraderie, such as Passover and Yom Kippur, Tish’a Be’av is a day that secular and religious people experience in a completely different way.
According to the data of the Zohar Index for Judaism and Tradition, only 8% of the seculars observe Tish’a Be’av, compared to 98% of the religious and ultra-orthodox, and 41% of the traditional (from the “Zohar” website). Or, if to mention one of my past students who said to me, ‘Wait, Tish’a Be’av? Isn’t that the day we plant trees? Oh, that’s Tu Bishvat? My oh my, they do sound similar…
So it happened that for years, we’ve had discussions about how to find meaning on this day. This year, following “October 7th”, these discussions are different, of course, but still, not really: we treat this day as a chance to mark and experience, again, a pain that’s ours, most often, without any connection to the original Tish’a Be’av. After all, what does it mean that the Temple was destroyed? Who cares? It’s been 2000 years! As another one of my students said to me, “if a building collapses, or whatever happens to it, and you want it fixed, then fix it! Why the whining?”
To treat the destruction of the Temple in this manner, as if it’s just another building, is like living in a world devoid of sunlight, and for someone to say, ‘what are you complaining about? Here, plug in this little night light, you’ll be fine’.
Maybe that’s one of the biggest tragedies of this day in our time, that we don’t even know what we’re missing, and what this is all about.

*******
באחת קבוצות, כתבה מכרה שלי ש”אחינו בארץ ישראל משותקים מפחד”…
רק בשבוע שעבר הייתי בכנס הקיץ של צוהר: בחניה ליד תחנת הרכבת, לא היה מקום. ברכבת לא היה קל למצוא מושב פנוי. ובכנס עצמו, היו אלפי אנשים. תגידו, טוב, נו, הדתיים האלה… ואז תמצאו אותי מחפשת שולחן בבית קפה מקרי בעיר, חברות שמספרות לי על קייטנות הגלישה בחוף הכרמל.
זה נכון, יש פחות אנשים ברחובות. אנחנו נזהרים. מכינים את הממ”ד. וכולם, לא משנה מאיזה סידור או בלעדיו, מתפללים. אבל משותקים? עד כאן.  		In one of the groups I’m in, a friend wrote about “our brothers in Israel who are paralyzed with fear”…
Just last week I was at the Zohar summer conference: in the parking lot near the train station, there was barely one last spot for me; it wasn’t easy to find an empty seat on the train; and at the conference itself, there were thousands of people. You might say, well, well, these religious people… and then you’ll find me looking for a table at a random cafe in town, listening to friends talk about the kids’ surfing summer camps at Carmel Beach.
It’s true, there are fewer people on the streets. We are careful. The saferoom is prepared. And everyone, no matter what Siddur they are holding or not, prays. But paralyzed? That’s too far.  
*******
בית המקדש הראשון חרב בגלל חטאים גדולים: שפיכות דמים, גילוי עריות ועבודה זרה. ובית המקדש השני? “שנאת חינם”. מה זה שנאת חינם? אנשים פשוט שנאו אחד את השני בלי “סיבה”, רק בגלל איך שאלוהים ברא אותם, שונים מהם.
בתקופת בית המקדש השני כולם היו “צדיקים”, ומרוב שהם היו גם “צדיקים” וגם הכי “צודקים”, כל אחד חשב שכל מי שלא מסכים איתו, צריך לחסל אותו כי הוא מיותר בעולם… “אילו רק לא היו כאן (מלאו את החסר לפי הדובר), אז הכל היה בסדר”… וגם: “את לא מאלה ש…? אלה, צריך”… (וכאן מגיע איזה מונח כליה כזה או אחר).
בשיעור תלמוד, אנחנו קוראים מאגדות החורבן. התיאורים קשים, וכל אחד חושב על מישהו – אחר – שזה “ממש, ממש מתאים לו”, מישהו שלא נהג כשורה, מישהו שלא התיחס יפה, רק כמובן, לא אני. אני? אני הרי הכי פתוח, הכי מקבל, הכי הגיוני, הכי חושב, הכי עושה, הכי יודע, הכי… הכי צודק.
אני נמנעת מהחדשות, לא בטוחה בקשר לכותרות. אבל הדיבור הזה, זה מפחיד אותי יותר מכל.  		The 1st Temple was destroyed because of great sins: bloodshed, incest and idolatry. And the 2nd Temple? “Sin’at Chinam”, baseless hatred. What is “baseless hatred”? People just hated each other for no “reason”, just because of how Gd made them, different from them. During the time of the 2nd Temple, everyone was “righteous”, and since they were both “righteous” and “right”, everyone thought that anyone who disagreed with them, should be eliminated because he was unnecessary in the world… “If only “they” were not here (substitute according to the speaker), everything was fine”… and: “You’re not one of those who…? because they should”… (and here comes some elimination term). In Talmud class, we read from the stories of the destruction. The descriptions are difficult, and yet, everyone thinks of someone – someone else – that this “really, really suits him”, someone who didn’t behave well, someone who mistreted, only, of course, not me. I? I am the most open, the most accepting, the most logical, the most thinking, the most doing, the most knowledgeable, the most… the most “right”. I avoid the news, am unsure about the headlines. But this kind of talk, this scares me more than anything.  
*******
השבתות לפני ואחרי תשעה באב: השבת שלפני תשעה באב נקראת “שבת חזון”, וזו שאחריו נקראת “שבת נחמו”…. זה מוזר! היה צריך להיות הפוך!? קודם נחמה, כהכנה לצרות, לחורבן, לגלות, ואח”כ, אחרי שנשרוד, “אם” נשרוד, אז, כמו לכל ארגון בתקופת מעבר, נסדר לנו שבת “חזון”…
אבל חז”ל אמרו, הפוך: כשנכנסים לתוך צרה, לא צריך נחמה. צריך כוחות. צריך מיקוד. וצריך – חזון. צריך יכולת לראות מעבר. ואחרי כן, נשב, ננחם ונתנחם.

ובשבוע זה, משה גם מציג לנו ערך חדש: אהבה: “ואהבת את ה’ אלוהיך”… (דברים ו:ד). מה זה?? אפשר לצוות על מישהו לאהוב? אפשר בכוח להכריח מישהו לאהוב? לא. אז אולי זו בקשה? גם זה מוזר. אלוהים בד”כ לא מבקש. הוא מצווה והוא אומר….
אני חושבת שהוא מציין עובדה: ככה זה הולך להיות. כמו ביחסים בין אנשים, הקשר שלנו עם הקב”ה לא תמיד יהיה מסודר וצפוי. יתכן שיהיו רגעים מטורפים, אירועים בלתי מוסברים, ריבים מלאי תשוקה ולהט, חזרות נרגשות, אבל תמיד, נהיה ביחד, מונחים ע”י הכוח הכי הפשוט, הכי מורכב, המרפא והעוצמתי ביותר ביקום –
אהבה.  		The two shabbatot before and after Tish’a Be’av: the one before is called Shabbat Chazon – Shabbat of Vision, and the one after, this Shabbat coming up this week, Shabbat Nachamu – Shabbat of Comfort. And I’m puzzled: shouldn’t it be the other way around? First comfort, in preparation of the calamities ahead, and then, once we survive, IF we survive, we’ll work on our vision… but the sages tell us – opposite: going into disaster, you don’t need comfort. We need strength; we need focus; and we need – vision. We need the ability to see beyond. Later, we’ll sit, comfort and be comforted. And, in this Torah reading Moses also introduces a new value – love: “You shall love you G-d”… (Deuteronomy 6:4). What is this? Can love actually be commanded?? Who can be forced to truly love? Not possible. Is it a request, as some suggest?? Also, strange. Gd usually does not ask. He commands. And he says. I think, it’s simply – a fact. This is how it’s going to be. Just like with people, your relationship with G-d will not always be predictable, not always neat and organized. There will be crazy moments, unexplainable events, passionate break ups and emotional come-backs, but always, together, guided by the most simple, complicated, healing and powerful force in the universe –
love.  
בתשעה באב, חרב בית המקדש הראשון והשני, וגם גלות ספרד, ומלחמות עולם, וההתנתקות מגוש קטיף. ובתשעה באב, אומר התלמוד הירושלמי, המלך המשיח נולד.
שנלך לחפש למי יש יומולדת בימים אלו? קרוב לודאי שלא, אבל כן, להזכיר לנו, שאולי בכל זאת, יש קשר בין תשעה באב וט”ו בשבט.
לא נוח לגרעין באדמה הרטובה והחשוכה, לא נעים לו להבקע ולהפתח, אבל אם הוא רוצה להפוך לעץ, הוא חייב לעבור דרך השלב הנוראי הזה, ומשם, בתקוה שגם אנחנו נבין ונדע להמשיך לגדול מחושך לאור.  		On Tish’a Be’av, the 1st and 2nd Temples were destroyed; the expulsion from Spain took place; world wars began; and the disengagement from Gush Katif.
And on Tish’a Be’av, says the Jerusalem Talmud, the Messiah is born.
Should we look through people’s birthdays? Probably not. But we should be reminded that there may bea connection between Tish’a Be’av and Tu Bishvat after all. It is uncomfortable for the see in the wet and dark dirt; it’s not pleasant to crack and open; but if it wants to become a tree, it must go through this awful stage, and from there… hopeful, we too, will and that we’ll understand and know to keep growing from darkness to light.

Bsorot Tovot – בשורות טובות

Posted in Uncategorized | 2 Comments

The Book of Deuteronomy: Moses’ Story

Posted on August 8, 2024 by Michal Kohane מיכל כהנא

פרשת דברים – הרשומון של משה

At the end of the Torah portion of Noah, we are told that Terach, Abram’s father, took his son, his grandson Lot, and Sarai, who is both his daughter-in-law and his granddaughter, and together they all left Ur Kasdim to go to the land of Canaan. They came as far as Haran, roughly around nowadays southeastern Turkey / northern Syria, “and sat there”. and then: “The days of Terah came to 205 years; and Terah died in Haran” (Gensis 11:32). Then chapter 12 opens with a commandment to Abram: …Go from your country and from your birth place and from your father’s house to the Land that I will show you… (ibid. 12:1).  בסוף פרשת נח מסופר לנו שתרח, אבי אברם, לקח את בנו, את לוט נכדו, ואת שרי שהיא גם כלתו וגם נכדתו, ויחד יצאו כולם מאור כשדים ללכת לארץ כנען. הם הגיעו עד חרן, באיזור דרום מזרח טורקיה / צפון סוריה של ימינו, “וישבו שם”
. ואז: וַיִּהְי֣וּ יְמֵי־תֶ֔רַח חָמֵ֥שׁ שָׁנִ֖ים וּמָאתַ֣יִם שָׁנָ֑ה וַיָּ֥מׇת תֶּ֖רַח בְּחָרָֽן (בראשית יא:לב).
לאחר מכן, נפתח פרק יב בציווי לאברם: …לֶךְ־לְךָ֛ מֵאַרְצְךָ֥ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ֖ וּמִבֵּ֣ית אָבִ֑יךָ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַרְאֶֽךָּ…. (שם יב:א).  
We can understood from this that Terach died in a ripe old age surrounded by family; then, in excellent timing, Gd sounded His voice, and Abram, Sarai and Lot continued on their way. Rashi destroys this idyllic scene for us and writes: And Terah died in Haran – (this happened) after Abram left Haran and came to the land of Canaan, and was there more than sixty years; As it is written, that Abram was 75 years old when he left Haran, and Terah was 70 years old when Abram was born, which comes to Terach being 145 when Abram set on his journey with many year left for Terach. And why did the story of Terah’s death precede Abram’s departure? So people won’t say that Abram did not uphold the commandment to honor one’s father, and rather, let him grow old and just left him…  נוכל להבין מכך שתרח נפטר בשיבה טובה כשכל משפחתו סביבו, ואחר-כך, בתזמון מעולה, אלוהים השמיע את קולו, ואברם, שרי ולוט המשיכו בדרך.

רש”י הורס לנו את האידיליה הזו וכותב: וימת תרח בחרן – (זה קרה) לְאַחַר שֶׁיָּצָא אַבְרָם מֵחָרָן וּבָא לְאֶרֶץ כְּנַעַן, וְהָיָה שָׁם יוֹתֵר מִשִּׁשִּׁים שָׁנָה; שֶׁהֲרֵי כָתוּב וְאַבְרָם בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה בְּצֵאתוֹ מֵחָרָן, וְתֶרַח בֶּן שִׁבְעִים שָׁנָה כְּשֶׁנּוֹלַד אַבְרָם, הֲרֵי קמ”ה (145 שנה) לְתֶרַח; כְּשֶׁיָּצָא אַבְרָם מֵחָרָן עֲדַיִן נִשְׁאֲרוּ מִשְּׁנוֹתָיו הַרְבֵּה, וְלָמָּה הִקְדִּים הַכָּתוּב מִיתָתוֹ שֶׁל תֶּרַח לִיצִיאָתוֹ שֶׁל אַבְרָם? שֶׁלֹּא יְהֵא הַדָּבָר מְפֻרְסָם לַכֹּל וְיֹאמְרוּ לֹא קִיֵּם אַבְרָם אֶת כְּבוֹד אָבִיו, שֶׁהִנִּיחוֹ זָקֵן וְהָלַךְ לוֹ…    
Wait, so Abram left 60 years before Terah died! Why did the Torah confuse us? According to Rashi, the Torah did it on purpose, so that we would get the wrong impression that we got, otherwise, we might think badly of Abram, and that would spoil the rest of the story for us. But this way, we will continue reading, discovering who Avraham is, the father of our nation, the great believer, then finally, when we complete the puzzle, we will forgive him, and maybe even justify him for leaving home, when his father is still alive. And what is the long introduction for, when we are definitely not dealing with the Torah portions of Noah or Lech-Lecha?  רגע, אז אברם עזב 60 שנה לפני שתרח נפטר! למה התורה בלבלה אותנו?
לפי רש”י התורה עשתה את זה בכוונה, כדי שנקבל את הרושם המוטעה שקבלנו, אחרת, אנחנו עלולים לחשוב עליו רעה, וזה יקלקל לנו את ההמשך. ככה, נמשיך לנו בקריאה, נגלה מי הוא אברהם, אבי האומה, המאמין הגדול, ולבסוף, כשנשלים את הפאזל, נסלח לו, ואולי אפילו נצדיק את זה שעזב את הבית, כשאביו עדיין בחיים.  

ולשם מה ההקדמה הארוכה, כשאנחנו בהחלט לא בפרשת נח או לך-לך?  
First of all, because these days, anything is better, and certainly Torah, than, for example, more time in front of the news… but also, mostly, because somehow it is related to our week’s Torah portion. Here, we just learned that sometimes the Torah connects or separates certain events for us in order for us to get a certain impression, an impression that is sometimes, on purpose, wrong.  קודם כל, כי בימים אלו, עדיף כל דבר ובהחלט תורה, מאשר, למשל, עוד זמן מול החדשות…

אבל גם, בעיקר, כי איכשהו זה כן קשור לפרשת השבוע שלנו. הנה למדנו, שלפעמים התורה מחברת או מפרידה לנו אירועים  מסוימים כדי שנקבל רושם מסוים, רושם שהוא לפעמים, בכוונה, מוטעה.  
According to tradition, the Book of Deuteronomy, which begins this week, is Moshe’s last speech; a letter from him, in his own language, to us. And already a wonder: the man who began his life as one who is of a “heavy mouth and a heavy tongue” (Exodus 4:10), who told us he is “not a man of words”, ends his life with a whole book that opens with the words, “these are the Words (or “things”) that Moses spoke to all of Israel”…. Touching!לפי המסורת, ספר דברים שמתחיל השבוע, הוא הנאום האחרון של משה, מכתב ממנו, בלשונו, אלינו, וכבר פלא:
האיש שהתחיל את סיפור חייו כ”כְבַד-פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן” (שמות ד:10), והעיד על עצמו “לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי” (שם), מסיים אותם בספר שלם שנפתח ב”אֵ֣לֶּה הַדְּבָרִ֗ים אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־כׇּל־יִשְׂרָאֵ֔ל”… מרגש!  
In this book, the last of the five pentacles, Moshe tells us “things” from his perspective. One of the interesting stories is the story of the spies that we read in the Book f Numbers (chapter 13). There, when the spies returned, and said that ascension to the Land was impossible, we heard Caleb ben Yefuna, the representative of the tribe of Judah, who, along with Joshua, were the only ones who thought that “we can indeed go, make aliya, and inherit her for we are capable” (Numbers13:30). Moshe there, didn’t say anything, but this week in Deuteronomy, he tells us that he did speak up! Why did the Torah separate these two stories?  בספר הזה, האחרון מבין חמשת החומשים, משה מספר לנו “דברים” מהזווית שלו.
אחד הסיפורים המעניינים הוא סיפור המרגלים אותו קראנו בספר במדבר (פרק יג). שם, כשהמרגלים חזרו, ואמרו שעליה לארץ היא בלתי אפשרית, שמענו את כלב בן יפונה, נציג שבט יהודה, שיחד עם יהושע, היו היחידים שחשבו ש”עָלֹ֤ה נַעֲלֶה֙ וְיָרַ֣שְׁנוּ אֹתָ֔הּ כִּֽי־יָכ֥וֹל נוּכַ֖ל לָֽהּ” (במדבר י”ג,ל). משה, שם לא אמר כלום. אבל השבוע בפרשת דברים, הוא מספר לנו שדוקא הוא כן אמר!
למה הפרידה לנו התורה את שני הסיפורים?    
Some might say that it was because Moshe changed his mind; he saw the respect given to Caleb and he also wanted to run. Some might say that it is because he no longer remembers exactly what really happened; that in “his” book, he is rewriting history… And there is, to my joy, another possibility, which says, that similarly to what we saw between Abram and Terah, the Torah, like a good detective script, deliberately separated the two parts of the story for us, so that we would get the wrong impression that we got.  יש שיגידו שזה בגלל שמשה שינה את דעתו, הוא ראה את הכבוד שעשו לכלב וגם הוא רצה. יש שיגידו שזה מפני שהוא כבר לא זוכר בדיוק מה באמת קרה, שבספר “שלו” הוא משכתב את ההסטוריה…

ויש, לשמחתי, אפשרות אחרת, והיא שבדומה למה שראינו בין אברם ותרח, התורה, כמו תסריט בלשי טוב, בכוונה הפרידה לנו את שני חלקי הסיפור, כדי שנקבל את הרושם המוטעה שקבלנו.  
That is, Moshe did speak back then, and this is what he tells us this week that he said (then) “I said to you, “Have no dread or fear of them. Hashem your Gd who goes before you, He will fight for you, just as [Gd] did for you in Egypt before your very eyes”…. (Deuteronomy 1:29-30), that is, don’t worry, Gd who has arranged miracles for you thus far, will arrange miracles for you in the future! It turns out that Gd Himself did not like this answer: Hashem heard your loud complaint and, becoming angry, vowed: Not one of those involved, this evil generation, shall see the good land that I swore to give to your fathers; none except Caleb son of Jephunneh; he shall see it… Because of you Hashem was incensed with me too, saying: You shall not enter it either (ibid, 34-37). Wait! I thought Moses didn’t enter the land because of a quarrel, when he struck the rock instead of talking to it? Is it actually because of the incident with the spies…?? But… he’s encouraging the People! What’s wrong?  כלומר, משה כן דיבר אז, וזה מה שהוא מספר לנו השבוע שאמר (אז):
“וָאֹמַ֖ר אֲלֵכֶ֑ם לֹא־תַעַרְצ֥וּן וְלֹא־תִֽירְא֖וּן מֵהֶֽם׃ ה’ אֱלֹֽהֵיכֶם֙ הַהֹלֵ֣ךְ לִפְנֵיכֶ֔ם ה֖וּא יִלָּחֵ֣ם לָכֶ֑ם כְּ֠כֹ֠ל אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֧ה אִתְּכֶ֛ם בְּמִצְרַ֖יִם לְעֵינֵיכֶֽם”…. (דברים א:כט-ל), כלומר, אל תדאגו, הקב”ה שסדר לכם ניסים עד עכשיו, יסדר לכם ניסים גם הלאה!
מסתבר שהקב”ה בעצמו לא אהב את התשובה הזו: וַיִּשְׁמַ֥ע ה’ אֶת־ק֣וֹל דִּבְרֵיכֶ֑ם וַיִּקְצֹ֖ף וַיִּשָּׁבַ֥ע לֵאמֹֽר׃ אִם־יִרְאֶ֥ה אִישׁ֙ בָּאֲנָשִׁ֣ים הָאֵ֔לֶּה הַדּ֥וֹר הָרָ֖ע הַזֶּ֑ה אֵ֚ת הָאָ֣רֶץ הַטּוֹבָ֔ה אֲשֶׁ֣ר נִשְׁבַּ֔עְתִּי לָתֵ֖ת לַאֲבֹתֵיכֶֽם׃ זֽוּלָתִ֞י כָּלֵ֤ב בֶּן־יְפֻנֶּה֙ ה֣וּא יִרְאֶ֔נָּה…. גַּם־בִּי֙ הִתְאַנַּ֣ף ה’ בִּגְלַלְכֶ֖ם לֵאמֹ֑ר גַּם־אַתָּ֖ה לֹא־תָבֹ֥א שָֽׁם” (שם,שם,לד-לז).

רגע! חשבתי שמשה לא נכנס לארץ בגלל מי מריבה, כשהוא היכה את הסלע במקום לדבר אליו? זה בכלל בגלל סיפור המרגלים…??
אבל… הרי הוא מעודד את העם! מה לא בסדר?  
When Moses suggested that God would arrange miracles for them, he actually said that the Land of Israel would be a continuation of the Exodus from Egypt and the time in the desert, thus showing that he does not understand the Land and life in it. Because in the land, there will be no manna from heaven, but hard work in the fields, orchards, vineyards and orchards Not water in traveling wells who accompany us for 40 years, but a prayer for rain, careful collection in reservoirs and one day, desalinization too. No mountains that will hover and protect us, but building, one stone after another, one house after another, one village after another. The Land of Israel offers a different model for our relationship with the Holy One. Our sages also told us that “one should not count on miracles” (Pesachim 64:b). That is, it is not that there will be no miracles, but they can’t be relied on; they can’t be used as a method.  כשמשה הציע שהקב”ה יסדר להם ניסים, הוא בעצם אמר שארץ ישראל תהיה המשך של יציאת מצרים ושל הזמן במדבר, ובכך הראה שהוא לא מבין את הארץ והחיים בה.
כי בארץ, לא יהיה מן מהשמים, אלא עבודה קשה בשדות, במטעים, בכרמים ובפרדסים. לא מים בבארות שיטיילו איתנו 40 שנה, אלא תפילה לגשם, איסוף קפדני במאגרים ויום אחד, גם התפלה. לא הרים שיסגרו להגן עלינו, אלא בניה, אבן על אבן, בית אחר בית, ישוב ועוד ישוב.
ארץ ישראל היא מודל אחר לקשר שלנו עם הקב”ה. גם חז”ל אמרו לנו ש”אין לסמוך על הנס” (פסחים סד:ב). כלומר, זה לא שלא יהיו ניסים, אבל לא לסמוך. לא כשיטה.  
Interestingly, this is one of the first stories that Moshe chooses to rework with us in his book. It is possible that this is his great trauma, and what is in the forefront of his mind: he, who was told from the beginning, who knew and clearly understood that the whole purpose of the Exodus from Egypt was to bring the People to the Land of Israel, will not enter it, and as the Midrash explains, not even as a bird that flies above or a cow that grazes in a meadow… and he processes this again and again.  When the Torah tells us here the story of the spies again, we learn of Moses’ pain, but also, possibly, what he may have missed: the greatness and uniqueness of this Land.מעניין שזהו אחד הסיפורים הראשונים שמשה בוחר לעבד איתנו מחדש בספרו. יתכן שזו הטראומה הגדולה שלו, והדבר שנמצא בראש מעייניו: הוא, שנאמר לו מלכתחילה, שידע והבין בברור שכל מטרת יציאת מצרים היתה להביא את העם לארץ ישראל, לא יכנס אליה, וכפי שמאיר המדרש, אפילו לא כציפור שתעופף מעל או פרה שתרעה באחו… והוא חוזר לדוש ולדרוש בכך.

כשהתורה מספרת לנו כאן את סיפור המרגלים בשנית, אנחנו לומדים את כאבו של משה, אבל גם את מה שהוא אולי פספס: את גדולתה ויחודה של הארץ הזו.  

שבת חזון שלום, בשורות טובות וצום משמעותי לצמים

Shabbat Shalom, good tidings and a meaningful fast for those fasting

ומי יתן ויתקיים בנו: כֹּה אָמַר ה’ צְבָאוֹת: צוֹם הָרְבִיעִי (י”ז בתמוז) וְצוֹם הַחֲמִישִׁי (תשעה באב) וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי (צום גדליה) וְצוֹם הָעֲשִׂירִי (עשרה בטבת) יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ (זכריה ח:יט).

Amay we merit the fulfillment of this verse: Thus said GD of Hosts: The fast of the fourth month (the 17th of Tammuz), the fast of the fifth month (the 9th of Av), the fast of the seventh month (the Fast of Gedalia), and the fast of the tenth month (the 10th of Tevet) shall become occasions for joy and gladness, happy festivals for the House of Judah; but you must love honesty and integrity.

Pointing to Mt. Nevo area, where Moses gave his last speech

(צולם בצפון ים המלח, ספטמבר 2023) שם הר נבו, ממנו נשא משה את נאומו האחרון

Posted in Uncategorized | Leave a comment

“Avenge the Israelite people on the Midianites”… Mattot-Mas’ei

Posted on August 1, 2024 by Michal Kohane מיכל כהנא

פרשת מטות-מסעי: נקום את נקמת המדינים…

It’s possible to arrive at the Torah portions of Mattot-Mas’ei, especially this year when it’s a double portion, and find plenty of topics to write about: the vows and the power of speech that is emphasized precisely here, upon our entering the land, just as it showed up in creation; the two tribes that remain in the eastern side of the Jordan and their promise to the Children of Israel to fight together; the stops of the Israelites in their journey throughout the desert; the preparations for life in Israel; the summary of the estates matter with the daughters of Zelofchad, which closes the book of Numbers.
Either way, chapter 31 in the Book of Numbers can be easily skipped. Revenge, murder, burning, captivity, war? These are things that others, evil and terrible ones, do, but we, the people, who greet each other with “peace”, Shalom, and raise a toast, Lechayim, to life, we “don’t act like that”!
No doubt, that with the ironies in our life, it’s a complicated week to have this topic in the Torah portion…		אפשר להגיע לפרשות מטות-מסעי – ובמיוחד בשנה שזו פרשה כפולה – ולמצוא די והותר נושאים לכתוב עליהם: הנדרים וכח הדיבור שמודגש לנו דוקא כאן, עם הכניסה לארץ, כמו בבריאת העולם. שני השבטים שנשארים בעבר הירדן המזרחי והבטחתם לבני ישראל להלחם ביחד. תחנות בני ישראל במסעם במדבר. ההכנות לחיים בארץ. סיכום ענין הנחלות עם בנות צלופחד, שחותם את ספר במדבר.

מה שלא יהיה, על פרק ל”א בספר במדבר אפשר לדלג. נקמה, רצח, שרפה, שבי, מלחמה? אלו דברים שאחרים, רשעים ואיומים, עושים, אבל אנחנו, בני העם, שמברכים זה את זה ב”שלום” ומרימים כוסית “לחיים”, אנחנו “לא מתנהגים ככה”!
אין ספק, שבאירוניה של חיינו, זה שבוע מורכב שדוקא נושא זה יופיע בפרשת השבוע….  
And yet, Moses is commanded in this week’s Torah portion: ““Avenge the Israelite people on the Midianites; then you shall be gathered to your kin.” (Numbers 31:2). Commentators understood that “Moshe’s death depends on the war with the Midianites” because it was said, “Avenge… then you shall be gathered”… That is, as long as Moshe did not avenge and did not do the last thing in his life, he would not be “gathered to his kin”, i.e. die. If I were in Moses’ place, I might never have taken revenge on the Midianites, and put off death, on my part, indefinitely!
Another question here is what is exactly “gathered to his kin”. True, it’s simple meaning is – he dies, but literally, it means that it joins his people, which means, that until now, he’s not completely part of the People??

No wonder that the midrash emphasizes to us that even though it’s the last thing Moses would do in his life: “Nevertheless, he went and did it with joy,” because it is said immediately after: “Moses spoke to the People, saying, “Let troops be picked out from among you for a campaign, and let them fall upon Midian to wreak hashem’s vengeance on Midian” (Ibid., Ibid., 3). What is translated here as “let troops be picked”… in Hebrew has one word which shares its root with pioneering, therefore understood as something that needs to be done in haste; in a sense of, guys. Like it or not, we’re going, now.		ובכל זאת, מצטווה משה בפרשת השבוע הזו: נְקֹ֗ם נִקְמַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מֵאֵ֖ת הַמִּדְיָנִ֑ים, אַחַ֖ר תֵּאָסֵ֥ף אֶל־עַמֶּֽיךָ (במדבר לא:ב).
המפרשים הבינו “שמיתתו של משה מעכבת למלחמת מדין” משום שנאמר, “נקום… אחר תאסף”… כלומר, כל עוד משה לא נקם במדינים, לא עשה את הדברים האחרון בחייו, הוא לא “יאסף אל עמיו”. קודם כל, אני במקום משה, אולי לעולם לא הייתי נוקמת במדינים, ודוחה את המוות, מצידי, לנצח!
שאלה נוספת כאן היא, מה זה בדיוק “להאסף אל עמיו”? נכון, ב”פשט” הוא מת, אבל פירוש המילים ממש הן שהוא סופסוף, יצטרף לעם שלו. אז עד עכשיו הוא לא לגמרי חלק מהעם??

לא פלא אם כן שהמדרש מדגיש שלמרות שמשה ידע שזה הדבר האחרון שיעשה בחייו: “ואף על פי כן, הלך וישב ועשה בשמחה”, מפני שנאמר מיד לאחר מכן: וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־הָעָ֣ם לֵאמֹ֔ר הֵחָלְצ֧וּ מֵאִתְּכֶ֛ם אֲנָשִׁ֖ים לַצָּבָ֑א וְיִהְיוּ֙ עַל־מִדְיָ֔ן לָתֵ֥ת נִקְמַת־ה’ בְּמִדְיָֽן (שם, שם, ג). “החלצו” משורש חלוצים, ובמובן הזדרזו. כלומר, יללה חברה’, איך שלא נרגיש בקשר לזה, הולכים, עכשיו.  
Interestingly, Gd said that this is “the vengeance of the Israelites” while Moses says that it is “the vengeance of Gd”… ?

Indeed, from Gd’s side it’s about us. After all, someone hurt His children! But from our side, when we are humiliated and fought against, the truth is that it is usually “not personal”. Jews were not taken to concentration camps because it was “personal”, like the people of the kibbutzim in the Otef Gaza region were not murdered with unimaginable cruelty because it was “personal”. The terrorists did not know who they were shooting, raping, and hurting. They knew only one thing: these are Jews in the Land of Israel. At every step, we are not just private people. Rather, whether we like it or not, whether we believe it or not, we are the carriers of a special way of life, based on faith in the One Gd, the Torah, and life in the Land of Israel.		מעניין שהקב”ה אמר שזו “נקמת בני ישראל” ואילו משה אומר, שזו “נקמת ה”‘. ?

כי מהצד של הקב”ה זו “נקמת בני ישראל”. אחרי הכל, מישהו פגע בילדים שלו!

אך מהצד שלנו, כשמשפילים אותנו ונלחמים בנו, האמת היא שזה בדרך כלל “לא אישי”. יהודים לא נלקחו למחנות ההשמדה “אישית”, כמו שאנשי הקיבוצים בעוטף עזה לא נרצחו באכזריות בלתי נתפסת “אישית”. המחבלים לא ידעו במי הם יורים, את מי חוטפים, אונסים, שורפים, פוגעים. הם ידעו רק דבר אחד: אלו הם יהודים בארץ ישראל. בכל צעד, אנחנו לא רק אנשים פרטיים, אלא, אם נרצה או לא, נאמין או לא, נושאיה של דרך חיים מיוחדת, המבוססת על האמונה באל האחד, התורה, והחיים בארץ.  
In chapter 31 in the Book of numbers, Moses, whose leading trait is humility, whose entire mission is to be a vessel for Gd’s word, whose whole actions are based on modesty and loyalty to Gd and his mission – to bring the Israelites out of Egypt, to build a sustainable foundation for their lives as a People, And to guide them to the Land of Israel, has to face a war, not a “justified” defensive war, but something completely not ‘politically correct’: revenge. Why didn’t they sit down to negotiate?? After all, we could solve everything by talking! Yes, this is our strength, but it turns out that part of our ability to defend ourselves also includes our ability and readiness, even if not the will (!), in case of need, to go to war, by choice.
I’ll emphasize again: on a personal, motherly, human level, this is in no way something I want, but the Torah teaches us that sometimes, there might be no other option, and that too, has its place.
Further: the Torah’s revenge is not a craze of emotions, which is shown when it’s done for someone else’s true benefit, not “for me” and / or because of “my anger”.

Rav Hirsch, based on parallel grammatical forms, explains what is “revenge”. He bases it on the connection between nekama (revenge) from the root N.K.M. (to avenge) and the root K.V.M. (get up). The root N.K.M., so teaches us the Rashar Hirsch, speaks of “restoring a right that has been trampled on” and “building justice anew.”		בפרק ל”א של ספר במדבר, משה, שתכונתו המובילה היא ענווה, שכל שליחותו היא להיות כלי לדבר ה’, שכל מעשיו מבוססים על צניעות ונאמנות לקב”ה ולמשימתו – להוציא את בני ישראל ממצרים, לבנות להם בסיס בר-קיימא לחייהם כעם, ולהנחות אותם אל ארץ ישראל, צריך להתמודד עם מלחמה, ולא מלחמת “התגוננות”, “מוצדקת”, אלא משהו לגמרי לא ‘פוליטיקלי-קורקט’: נקמה.
קודם כל, אפשר להזדעק: למה לא ישבו למשא ומתן?? הרי היינו יכולים לפתור הכל בדיבור! כן, זו החוזקה שלנו, ואולי אנחנו מסתכלים אחורה וחושבים ש- איזה פרימיטבים, חמומי מוח הם היו…
אבל מסתבר שחלק מיכולת ההגנה שלנו על עצמנו כוללת גם את היכולת והמוכנות, גם אם בהחלט לא את הרצון (!), במקרה הצורך, לצאת למלחמה, מבחירה, שלנו.
אדגיש שוב: ברמה האישית, אימהית, אנושית – זה לא מה שאני רוצה בשום אופן, אבל התורה מלמדת אותנו שלפעמים אין ברירה, וגם לזה יש מקום.
זאת ועוד: הנקמה של התורה היא לא “אטרף” של התלהמות, מה שמצג בכך שזה נעשה למען טובתו של מישהו אחר, לא “בשבילי” ובגלל “הכעס שלי”.

הרב הירש, בהתבסס על צורות דקדוקיות מקבילות, מסביר לנו מה זה בכלל נקמה. הוא מתבסס על הקשר בין השורש נ.ק.ם לשורש ק.ו.ם.
השורש נ.ק.ם, אומר לנו הרש”ר, מדבר על “השבת זכות שנרמסה” ו”בניית צדק מחדש”.    
The primary goal of revenge, then, is the restoration and strengthening of the Israelites, and not only in the physical sense, but mainly here, their spiritual and moral liberation from the power in the beliefs of the Midianites over them.
This is also Rav Kook’s approach, that with all the desire for peace, there are situations that if we do not fight them, all our moral values ​​will be crushed, and the whole purpose for which the People of Israel came into the world, will be lost.  
Parallel to that, the second goal is to send a clear message to all the nations around – don’t!! As I said, it’s not easy to write this, this week; it all sounds too familiar…		המטרה הראשונית של הנקמה אם כן, היא שיקום וחיזוק בני ישראל, ולא חלילה רק במובן הפיזי, אלא בעיקר, שחרורם הרוחני והמוסרי מכוח אמונות המדיינים עליהם.
זו גם גישת הרב קוק, שעם כל הרצון לשלום, יש מצבים שאם לא נלחם בהם, כל ערכי המוסר שלנו יכתשו, וכל המטרה שלשמה עם ישראל בא לעולם, תאבד.  
במקביל, המטרה השניה היא לשלוח מסר ברור לכל העמים סביב של – אל! כאמור, לא קל לכתוב בשבוע זה, הכל נשמע כל כך מוכר…  
In this portion, also “the archive is opened” and we are explained what happened behind the scenes.
We understand something we didn’t know until now; maybe we judged too quickly. We thought that all in all, some women went out to seduce the Israelites. Well, how puritanical can one be? What’s the big deal?! Why is the leadership reacting in such an “extreme” and “disproportionate” response?
Now we read that Bil’am, who two Torah portions ago we thought was just a magician, slightly confused but overall quite alright, who has a speaking she-donkey, and pronounces wonderful blessings about us, he is the one who incited the daughters of Midian and Moab to fail the Israelites.
That is, not “some women”, but a comprehensive and deliberate plan to destroy us completely, under the guise of hugs and “making love”! Sadly, also familiar….		בפרשה זו גם “נפתח הארכיון” ומוסבר לנו מה קרה מאחורי הקלעים.
אנחנו מבינים משהו שלא ידענו עד כה, אולי שפטנו מהר מידי. חשבנו שבסה”כ כמה נשים יצאו לפתות את בני ישראל. נו, כמה פוריטני כבר אפשר להיות? מה הביג דיל?! למה ההנהגה מגיבה בצורה כזו “קיצונית” ו”לא מידתית”?  

עכשיו אנחנו קוראים שבלעם, שלפני שתי פרשות חשבנו אותו לקוסם, קצת מבולבל אבל בסה”כ די חביב, שיש לו אתון מדברת ואומר עלינו ברכות נפלאות, הוא זה שהסית את בנות מדין ומואב להכשיל את בני ישראל.
כלומר, לא “כמה נשים”, אלא תכנית שלמה ומכוונת להשמיד אותנו כליל, במסווה של חיבוקים ו”עשיית אהבה”! לצערנו, גם זה קצת מוכר….  
Revenge on Midian is the last thing Moshe does in his life; actually, it’s the last thing he wants to do in his life (except, of course, Deuteronomy).
Moses has a special relationship with Midian. When the Egyptians wanted to kill him, the Midianites saved him. For quite some time he lived with Jethro, his father in law, who gave him Tzipora, to be his wife and the mother of his children; his and Tzipora’s children, Gershom and Eliezer, grew up in Midian for many years. Moses has a debt of gratitude. How is it possible for him to “avenge” in such a situation?

But here, at the end of the Book of numbers, not only the People complete their journey when a new, strong and determined generation, stands at the entrance of the Promised Land, but also Moses. At the end of his life he received what is likely his most difficult commandment.
It’s possible that until now, he could not even really see Midian’s actions as negative, and did not see the need to “stand up” and do something against them. All in all, they are a nice people, and one has to understand them; see, they have constraints, it’s not easy; some are idolaters, some engage in incest. Well, for that you make so much noise? Moses – and Gd to – have “anger issues”; they should grow up and over come that already…

“Avenge”, says the Holy One to Moses. Get up, go back to the place where you grew up, look at it with the eyes of the grown man you are, not another little elephant tied to a small stake, but a leader like no other in our history. Similarly to Abraham, who broke his father’s idols, you too, will have to face this place.
Moshe in these moments, almost his last, not only does “what he has to do”, but also teaches us:
in the end, we have to get up, face the past and complete the journey.		הנקמה במדין היא הדבר האחרון שמשה עושה בחייו. בעצם, זה הדבר האחרון שמשה רוצה לעשות בחייו (חוץ מכמובן, ספר דברים).
למשה יש יחסים מיוחדים עם מדין. כשהמצרים רצו להרוג אותו, המדינים הצילו אותו. תקופה ארוכה הוא חי אצל יתרו חותנו, שנתן לו את ציפורה, אשתו ואם ילדיו. הילדים שלו ושל ציפורה, גרשום ואליעזר, בעצמם גדלו במדין שנים רבות. למשה יש חוב של הכרת תודה כלפיהם. איך אפשר, “לנקום” במצב כזה?

אך הנה, בסוף ספר במדבר, לא רק העם משלים את מסעו כשדור חדש, נחוש ואיתן עומד בשערי הארץ המובטחת, אלא גם משה. בסוף חייו הוא מצווה על אולי המצווה הכי קשה שלו.
יתכן שעד כה, הוא אפילו לא ממש יכל לראות את מעשי מדין כשליליים, ולא ראה את הצורך ל”קום” ולעשות משהו נגדם. בסה”כ, אנשים נחמדים, צריך להבין אותם, יש להם אילוצים, זה לא פשוט. קצת עובדי עבודה זרה, קצת עוסקים בגילוי עריות. נו, בגלל זה אתם עושים ענין? למשה – וגם לאלוהים – בטח יש “אישוס עם כעס”. הגיע הזמן שיתגברו ויתבגרו…

“נְקֹ֗ם”, אומר הקב”ה למשה. קום, תחזור למקום בו גדלת, תסתכל עליו בעיניים של האיש הבוגר שאתה, לא עוד פיל קטן קשור ליתד, אלא מנהיג גדול שאין עוד כמוהו בהסטוריה שלנו. בדומה לאברהם ששבר את הפסילים של אביו, גם אתה תצטרך לעמוד מול המקום הזה.

ומשה ברגעיו אלו, האחרונים כמעט, לא רק עושה “מה שהוא צריך לעשות”, אלא מלמד גם אותנו:
בסוף, צריך לקום, להתמודד עם העבר, ולהשלים את המסע.  

שבת שלום, חודש טוב ובשורות טובות ******* SHABBAT SHALOM, A GOOD MONTH & WISHES

מבט לעבר הרי אדום ומדין — Overlooking the mountains of Edom & Midian

Posted in Uncategorized | 2 Comments

Pinchas: “You shall offer one lamb in the morning, and the other lamb you shall offer at twilight”….

Posted on July 25, 2024 by Michal Kohane מיכל כהנא

פרשת פנחס: “את־הַכֶּ֥בֶשׂ אֶחָ֖ד תַּעֲשֶׂ֣ה בַבֹּ֑קֶר וְאֵת֙ הַכֶּ֣בֶשׂ הַשֵּׁנִ֔י תַּעֲשֶׂ֖ה בֵּ֥ין הָֽעַרְבָּֽים“

The Torah portion of Pinchas, named after the grandson of Aaron the 1st High Priest, begins with a drama. At the end of the previous Torah portion, Pinchas killed Zimri ben Salua, the leader of the tribe of Shimon, and his partner, Kozbi, who was part of the daughters of Moab and Midian’s celebration, sent to seduce the Israelites, causing a plague among the People. Wait, Pinchas just got up and…? What is this? Is it allowed to do such things?פרשת פנחס הקרויה על שם נכדו של אהרון הכהן הגדול הראשון, מתחילה בדרמה. בסוף הפרשה הקודמת הרג פנחס את זמרי בן סלוא, מנהיג שבט שמעון, ובת זוגתו, כזבי, שהיתה חלק מהחגיגה של בנות מואב ומדין שנשלחו כדי להזנות את בני ישראל, ושגרמו מגפה בעם.
רגע, פנחס פשוט קם ו…. ? מה זה? מותר לעשות דברים כאלה?  
The weekly Torah reading stopped in the middle of the story, perhaps precisely to give us time to think. It seems that the Sages wanted us to know that it is not always good to kill the opponents of Gd, but it’s also, perhaps surprisingly, not always bad. What’s certain is that it cannot be simple and taken for granted. Taking someone’s life, even someone who completely “deserves it” , requires serious consideration. We held our breath, and when we returned we discovered that Pinchas received a unique blessing from Gd for his action: “Say, therefore, ‘I grant him My pact of friendship. It shall be for him and his descendants after him a pact of priesthood for all time, because he took impassioned action for his God, thus making expiation for the Israelites.’” (Numbers 25:12-13).קריאת התורה השבועית נעצרה באמצע הסיפור, אולי דוקא כדי לתת לנו זמן לחשוב. נראה שחז”ל רצו שנדע שזה לא תמיד טוב להרוג את מתנגדי ה’, אבל זה גם, אולי במפתיע, לא תמיד רע. מה שבטוח זה שזה לא יכול להיות פשוט ומובן מאליו. לקיחת חיים של מישהו, אפילו מישהו שלגמרי “מגיע לו”, דורשת התייחסות רצינית.  
עצרנו את הנשימה, וכשחזרנו גילינו, שפנחס, על מעשהו מקבל ברכה ייחודית מאת ה’:
“לָכֵ֖ן אֱמֹ֑ר הִנְנִ֨י נֹתֵ֥ן ל֛וֹ אֶת־בְּרִיתִ֖י שָׁלֽוֹם, וְהָ֤יְתָה לּוֹ֙ וּלְזַרְע֣וֹ אַחֲרָ֔יו בְּרִ֖ית כְּהֻנַּ֣ת עוֹלָ֑ם תַּ֗חַת אֲשֶׁ֤ר קִנֵּא֙ לֵֽאלֹהָ֔יו וַיְכַפֵּ֖ר עַל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל” (במדבר כה:יב-יג).  
Later in the portion, Gd also commands Moses and the People of Israel to fight against the Midinites and take revenge for the evil they caused. After the plague, Gd commands another census of the Israelites by families before entering the Land of Israel (which gave the book its English name, “Numbers” ). Here we also meet for the first time the daughters of Zelophad who are asking for an estate in the Land of Israel. Further in the portion, Moshe is commanded to go up to Mount of the Avarim or Mount Nebo, on the eastern side of the Jordan, and look to the Land of Israel, which he will not enter. He is commanded to appoint leaders who will replace him after his death “so that Hashem’s community may not be like sheep that have no shepherd.” (Numbers 27:17).בהמשך הפרשה, הקב”ה גם מצווה את משה רבנו ועם ישראל להילחם במדינים ולנקום על הרעה שגרמו. לאחר המגפה, הקב”ה מצווה לערוך מפקד נוסף של בני ישראל לפי משפחות לקראת הכניסה לארץ ישראל (מה שנתן לספר את שמו הלועזי, “מספרים”). כאן אנחנו גם פוגשים לראשונה את בנות צלופחד המבקשות נחלה בארץ ישראל.  
עוד בפרשה, משה מצטווה לעלות להר העברים או הר נבו, בעבר הירדן המזרחי ולצפות אל ארץ ישראל, אליה לא יכנס. הוא מצווה למנות מנהיגים שיחליפו אותו לאחר מותו “וְלֹ֤א תִהְיֶה֙ עֲדַ֣ת ה’ כַּצֹּ֕אן אֲשֶׁ֥ר אֵין־לָהֶ֖ם רֹעֶֽה” (במדבר כז:יז).
The portion ends with a description of the holiday’s extra sacrifices (musaf) and with them the commandment of the tamid sacrifice, a section that is recited twice a day in the Jewish prayer in most places. Within the description, there is a verse that is widely discussed: “You shall offer one lamb in the morning, and the other lamb you shall offer at twilight” (Numbers 28:4).הפרשה מסתיימת בתיאור קורבנות המוספים של החגים, ואיתם הציווי על קורבן התמיד, קטע שנקרא פעמיים ביום בסדר התפילה היהודי ברוב העדות.

בתוכו, מסתתר פסוק שעליו דיון נרחב: “אֶת־הַכֶּ֥בֶשׂ אֶחָ֖ד תַּעֲשֶׂ֣ה בַבֹּ֑קֶר וְאֵת֙ הַכֶּ֣בֶשׂ הַשֵּׁנִ֔י תַּעֲשֶׂ֖ה בֵּ֥ין הָֽעַרְבָּֽיִם” (במדבר כח:ד).
What is to be said about the sacrifice of a lamb in the morning and a lamb in the afternoon? Well, fine, once upon a time there were primitive people who did such things… but nowadays? Thus, when we come to a touch, even lightly, on the subject of the sacrifices, we usually conclude with a sigh: “Ugh”. We are the “moderns”, what do we have to do with that… and even more so, in such a Torah portion as this, with so many more “relevant” matters, wars, the status of women, leadership matters… we could talk about so many other things! But the Midrash thought differently: Ben Zoma says: We find a more inclusive verse and it is ‘Hear Israel, etc.’ Ben Nanas said, ‘a better verse is – “love your fellow as yourself”. Shimon ben Pazi said, a better verse yet is – “you shall offer one lamb in the morning, and the other lamb you shall offer at twilight”. R. So-and-so stood on his feet and said the halacha as Ben Pazi as is it written, “the way I show you the pattern of the tabernacle”, etc.'” That is, in a discussion between some sages, it was decided that of all the verses of the Torah, this is “The” best verse. How is it possible?מה יש לדבר על קרבן של כבש בבקר וכבש אחה”צ? טוב, בסדר, פעם היו אנשים פרימיטיביים שעשו דברים כאלה… אבל בימינו?
כך, כשאנחנו מגיעים לנגיעה, קלה אפילו, בנושא הקורבנות, אנחנו בד”כ מסכמים בחלחלה: “איכס”. אנחנו ה”מודרנים”, מה לנו ולזה… ועוד בפרשה כזו, עם כל כך הרבה עניינים יותר “רלוונטיים”, מלחמות, מעמד האשה, ענייני מנהיגות… נוכל לדבר על כל כך הרבה דברים אחרים!
אך המדרש חשב אחרת:
בן זומא אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא ‘שמע ישראל וכו”, בן ננס אומר מצינו פסוק כולל יותר והוא ‘ואהבת לרעך כמוך’, שמעון בן פזי אומר מצינו פסוק כולל יותר והוא ‘את הכבש האחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים’, עמד ר’ פלוני על רגליו ואמר הלכה כבן פזי דכתיב ‘ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן וכו'”.
כלומר, בדיון בין כמה חכמים, הוחלט שמכל פסוקי התורה, זה “ה”פסוק הכי. איך יתכן?
What is “The best” verse anyway? And perhaps even before that, one should wonder, what is the tamid (“constant”) offering, and what is this lamb here? The tamid offering is an ola (burnt offering) that was offered in the Temple twice each day, once in the morning and once in the evening. No sacrifices were done before the tamid of dawn nor after the tamid of twilight (except for the Pesach sacrifice), and the details of the tamid sacrifice are described in the Mishnah (tractate “Tamid“, order of Kodshim, the 5th among the six orders). According to the Talmud (Brachot 26:b), our prayers today are set against the sacrifices: the morning prayer because of the morning tamid, and the afternoon prayer – because of the tamid of twilight. The tamid as its name – tamid meaning “always”, and its strength – in the routine. There is no admission of anything special here. There is no celebration of an extraordinary event here. There is a day-to-day here, and that is its strength. The lamb chosen for this sacrifice also represents the daily walk, leisurely to the pasture, with everyone, as it should be; a “normal” and even “boring” routine. And this is probably the message in choosing this verse as “The” verse in the Torah. When it comes to our relationship with whoever and whatever – people, place, Gd. It’s great when there are sparks, stars, thunder and lightning. But a real relationship is not built from that, but rather from daily actions, from the ability to find the magic in the everyday.מה זה בכלל הפסוק “הכי”?
ואולי עוד קודם, צריך לשאול, מה זה קרבן התמיד, ומה זה הכבש הזה כאן?  
קרבן התמיד הוא קרבן עולה (קרבן שנשרף כליל) שהוקרב בבית המקדש פעמיים בכל יום, אחד בבקר ואחד בין הערביים. לא היו מקריבין קורבנות לפני תמיד של שחר ולא לאחר תמיד של בין הערביים (מלבד קרבן פסח), ופרטי סדר הקרבת קרבן התמיד מתוארים במשנה, במסכת “תמיד” בסדר קודשים, הסדר החמישי מבין ששת הסדרים.
לפי התלמוד (ברכות כו:ב), התפילות שלנו כיום, נתקנו כנגד הקרבנות: תפילת שחרית על תמיד של שחרית, ותפילת מנחה – על התמיד של בין הערביים.

התמיד כשמו כן הוא – “תמיד”, וכוחו – בשגרה. אין כאן הודאה על משהו מיוחד. אין כאן חגיגה של אירוע יוצא דופן. יש כאן יום-יום, ובכך חוזקתו. גם הכבש שנבחר לצורך קרבן זה, מייצג את ההליכה היומיומית, בנחת למרעה, עם כולם, כמו שצריך. שגרה “נורמלית” ואפילו “משעממת”.
וזהו כנראה המסר בבחירת הפסוק הזה כ”ה”פסוק בתורה. כשזה מגיע לקשר שלנו עם מי ומה שלא יהיה – אנשים, מקום, הקב”ה. זה נהדר כשיש ניצוצות, כוכבים, רעמים וברקים. אבל קשר אמיתי לא נבנה מזה, אלא מעשיה יומיומית, מהיכולת למצוא את הקסם דוקא ביומיום.
Further more: When in the Torah and in prayer we are told about “sacrifices”, we are often dumbfounded; we frown: ‘and are there people who want to go back to that? primitives!’ There is no doubt that if someone were to put the issue of sacrifices in the Temple to a vote today, there would be countless groups and organizations that would scream and shout against it. Our sages who determined the prayers, probably heard these voices, sharpened and specified exactly what it is exactly that we are asking for.   Every Shabbat, in the Musaf prayer, we say: “May it be your will, O Gd, our Gd and the Gd of our forefathers, that you will bring us up to our land with joy, and settle us within our border, and there we will make the sacrifices of our duties before you, the tamid’s in their order and the musaf offering as prescribed”….זאת ועוד:
כשבתורה ובתפילה נאמר לנו “קורבנות”, אנחנו משתוממים, מזעיפים פנים: ‘ויש עוד אנשים שרוצים לחזור לזה? פרימיטיבים!’
אין ספק, שלו מישהו היה מעלה להצבעה כיום את ענין הקורבנות בבית המקדש, היו אינספור קבוצות וארגונים שצועקים נגד.
חז”ל שקבעו את התפילות, כנראה שמעו את הקולות האלה, חדדו ודייקו מה בדיוק אנחנו מבקשים. בכל יום שבת, בתפילת מוסף, אנחנו אומרים:

יְהִי רָצון מִלְּפָנֶיךָ ה’ אֱלהֵינוּ וֵאלהֵי אֲבותֵינוּ, שֶׁתַּעֲלֵנוּ בְשמְחָה לְאַרְצֵנוּ, וְתִטָּעֵנוּ בִּגְבוּלֵנוּ וְשָׁם נַעֲשה לְפָנֶיךָ אֶת קָרְבְּנות חובותֵינוּ. תְּמִידִים כְּסִדְרָם וּמוּסָפִים כְּהִלְכָתָם...  
I admit, this is one of my favorite lines in the prayerbook: the prayer to merit making aliya to the Land of Israel… it was enough to say just that! But for two thousand years we have ascended to Israel often because of grief, disaster, holocaust, escape, deportation… and still, if it is only a matter of physical rescue, it’s enough to pray to go. But the prayer asks that we make aliya – with joy. And there, in this place, which is “our Land”, in our “border” – because we don’t need more but we won’t accept less either – we will be “settled”, literally, “rooted” – not moving and shuffling, hesitant and debating, shouting and arguing about our core and the foundation. And in this place “we will make the sacrifices of our duties before You”… sacrifices will not “required”, “demanded”, nor “taken” from us; not in war, not in violence, not on the roads; not for a reason decreed upon us out of need and necessity and the forces of this painful hour. Rather, only those that are our duty; those and not others, maybe, as if to say, if we do what is necessary (by order), we will not have to do what is not necessary (dis-order). What are the offerings we have to do? First and foremost, the tamid, a symbol of the positive, active, giving, daily connection between us and ourselves, between us and the people and the Land, and between us and the Holy One.אני מודה, זו אחת השורות האהובות עלי בסידור: התפילה לזכות לעלות לארץ… היה מספיק להגיד רק את זה! אבל במשך אלפיים שנות עלינו לארץ לא פעם בגלל יגון, אסון, שואה, בריחה, גירוש… ועדיין, אם מדובר רק בהצלה פיזית, מספיק להתפלל לעלות. אבל התפילה מבקשת שנעלה – בשמחה.
ושם, במקום הזה, שהוא “ארצנו”, ב”גבולנו” – כי אין לנו צורך ביותר אך גם לא נסכים על פחות – נהיה “נטועים”, לא נעים וניידים, מהססים ומתלבטים, צועקים ומתווכחים על הליבה והבסיס.
ובמקום הזה “נעשה לפניך את קורבנות חובותינו”… לא “יגבו”, לא ידרשו”, לא “ילקחו” מאיתנו קורבנות, לא במלחמה, לא באלימות, לא בכבישים. לא משום סיבה שנגזרה עלינו מצורך וכורח והכרח השעה הכואבת אלא, רק אלו שאנחנו חייבים בהם, אלו ולא עוד, כאילו אומרים, אם נעשה את מה שצריך, “לפי הסדר”, לא נצטרך לעשות את מה שלא (וקורה ב”אי-סדר”).
מה הם הקורבנות שצריך? בראש וראשונה, קרבן התמיד, הסמל לקשר החיובי, הפעיל, הנותן, המחבר, יומיום, בינינו לבין עצמנו, בינינו לבין העם והארץ. בינינו לבין הקב”ה.

בשורות טובות ושבת שלום – GOOD TIDINGS & SHABBAT SHALOM

חיצים לכיווני תצפית מראש הר נבו, “רואים רחוק רואים שקוף”.
Avisadehh – נוצר על־ידי מעלה היצירה
חיצי כיווני תצפית מראש הר נבו, “רואים רחוק רואים שקוף”.

MOUNT NEVO

Posted in Uncategorized | Leave a comment

“And he set forth his parable, saying”… The Torah portion of Balak

Posted on July 18, 2024 by Michal Kohane מיכל כהנא

פרשת בלק: “וישא משלו ויאמר”…

A king. A magician. And a she-donkey who’s talking… There is no doubt that the Torah portion of “Balak” is one (of 54…) of the most fascinating sections in the Torah. The 7th portion in the Book of Numbers tells the story of the war of Balak, king of Moab, who, after seeing what happened to his neighbors, Edom and Ammon, decides to fight the Israelites in a different way, and that is – through curses.מלך. קוסם. ואתון מדברת…. אין ספק שפרשת “בלק”, היא אחת (מ-54…) הפרשות המרתקות בתורה. הפרשה השביעית בספר במדבר, עוסקת בסיפור מלחמתו של בלך מלך מואב, שאחרי שראה מה קרה לשכניו, אדום ועמון, מחליט להלחם בבני ישראל בדרך אחרת, והיא – דרך קללות.
For this purpose, he invites the great magician, Bil’am ben Be’or, who at first refuses to go, claiming that Gd is against it. Balak sends more messengers, and Bil’am again resists, but his resistance weakens: “Though Balak may give me his house full of silver and gold, I could not do anything, big or little, contrary to the command of Hashem my Gd” (Numbers 22:18). Does he imply that for the right price, maybe he will go? Indeed, Bil’am finally goes to the land of Moab after accepting the condition that Gd set for him that night, according to which he will only say what Gd puts in his mouth.לצורך זה, הוא מזמין את הקוסם הדגול, בלעם בן בעור, שתחילה מסרב ללכת, בטענה שאלוהים מתנגד לכך. בלק שולח שליחים נוספים, ובלעם שוב מתנגד אך התנגדותו נחלשת: ”אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי ה’ אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה.”  (במדבר כב:יח). כלומר, הוא רומז, עבור המחיר הנכון, אולי כן אלך?
ואכן, לבסוף יוצא בלעם לארץ מואב לאחר שקיבל את התנאי שהציב לו אלוהים באותו לילה, לפיו יאמר רק את אשר ישים אלוהים בפיו.
On the way to Moab, an angel appears on his way. The angel holds a sword in his hand aiming to kill Bil’am, and behold, the great magician who is going to curse – and in effect to eliminate – an entire People, Gd’s People, cannot see the angel on route, unlike his she-donkey who does see, and as a result, deviates from the road. Bil’am is angry, hits her and tries to sway her back on track. On the 3rd time Gd opens the mouth of the she-donkey who explains to Bil’am the injustice of his act. Only then does he also see the angel who reminds him to speak only the words of Gd.בדרך למואב מופיע מלאך בדרכו. המלאך אוחז חרב בידו במטרה להרוג את בלעם, וראה איזה פלא, הקוסם הגדול שהולך לקלל – ולחסל בכך בעצם – עם שלם, את עם ה’, לא רואה את המלאך בדרך, לעומת אתונו שדוקא כן רואה, וכתוצאה מכך, סוטה מהדרך.
בלעם כועס, מכה אותה ומנסה להחזיר אותה לדרך. בפעם השלישית אלוהים פותח את פי האתון שמסבירה לבלעם את חוסר הצדק במעשהו. רק אז גם הוא רואה את המלאך שמזכיר לו, לומר רק דברי אלוהים.
Bil’am arrives at Balak’s and they prepare for the event: altars and sacrifices are quickly built for the destruction of the nation of Israel, but to Balak’s dismay, only prophecies of blessing come out of Bil’am’s mouth. Again and again he tries, and again and again, the prophecies include good words, including famous verses such as – How goodly are your tents oh Jacob, your swelling places Israel (ibid., 24:5)בלעם מגיע לבלק והם מתארגנים לאירוע: מזבחות וקרבנות נבנים במהירות למען חיסול עם ישראל, אך למורת רוחו של בלק, מפיו של בלעם יוצאות רק נבואות ברכה.
שוב ושוב הוא מנסה, ושוב ושוב, הנבואות כוללות מילים טובות, כולל פסוקים מפורסמים כמו – מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל (שם, כד:ה)  
The Torah portion ends with the Children of Israel sinning with the daughters of Moab. According to the Midrash, when Bil’am saw that he was not successful in his work, he advised Balak that another way to fight the Israelites without an army and without magic, is with the help of the women of Midian and Moab who will seduce the Israelites to them and then to idolatry, which indeed happens. Because of their actions, a plague breaks out that only stops with the action of Pinchas, and about him, we talk, b”h, next week.הפרשה מסתימת בתיאור בני ישראל החוטאים עם בנות מואב. לפי המדרש, כשבלעם ראה שהוא לא מצליח במלאכתו, יעץ לבלק שדרך אחרת להלחם בבני ישראל בלי צבא ובלי קסמים, היא בעזרת הנשים של מדין ומואב שיסיטו את בני ישראל אליהן ומשם, אל העבודה הזרה שלהן, מה שאכן קורה. בגלל מעשיהם פורצת מגפה שנעצרת רק עם מעשהו של פנחס, ועליו נדבר, ב”ה, בשבוע הבא.
But back to Bil’am and Balak: How do we explain this “nonsense”, that someone even thinks that it is possible to “curse” a people and thereby defeat them?? After all, words are… just talk, gibberish… ? Nowadays speech is – at best – a tool for transmitting information. In English there is a proverb that says, ‘Stones and sticks will break your bones, but words will never hurt you’… and even when someone incites or curses, we think that it is “not nice”, that it “hurts feelings”, and that the content may “influence” others to behave in a way that is not desirable, but in general, we do not attach much importance to the power of words themselves.אבל בחזרה לבלעם ובלק: איך נסביר את ה”שטות” הזו, שמישהו בכלל חושב שאפשר “לקלל” עם ובכך לנצח אותו?? הרי מילים, זה… סתם, דיבורים, קשקושים… ? בימינו הדיבור הוא – במקרה הטוב – כלי להעברת מידע. באנגלית יש פתגם שאומרים, ‘אבנים ומקלות ישברו לך את העצמות, אבל מילים לעולם לא יפגעו בך’…
ואפילו כשמישהו מסית או מקלל, אנחנו חושבים שזה “לא יפה”, שזה “פוגע ברגשות”, ושהתוכן עלול “להשפיע” על אחרים שינהגו בדרך שאינה רצויה, אבל בד”כ, אנחנו לא מייחסים חשיבות רבה לכוח המילים עצמן.
The Torah, of course, thinks differently. The Torah taught us that the world was created by words. Every day in creation, it is said – “And Gd said, let it be…”. Hence, speech is the root of the existence of reality. That is, in the end we see something physical in the world around us, but reality is created according to the divine will expressed in speech. Also in the book of Psalms, it is said “By the word of the LORD the heavens were made, by the breath of His mouth, all their host… For He spoke, and it was; He commanded, and it endured” (Psalms 33:6-9). When G-d creates human and describes him as a “living soul” (Genesis 2:7), Onkelus, the ancient Aramaic translation, translates “living soul” to “speaking spirit”. Hence, one way to understand the concept of being in “Gd’s image” in which human was created, is that the human being is a creature that has the divine touch within him (within us), which is the divine ability to speak, which assigns us a special role in the world.התורה כמובן, חושבת אחרת.
התורה לימדה אותנו שהעולם נברא במילים. כל יום בבריאה, נאמר – “ויאמר אלוהים, יהי….”. מכאן, שהדיבור הוא שורש קיום המציאות. כלומר, בסוף אנחנו רואים משהו פיזי בעולם סביבנו, אבל המציאות נוצרת לפי הרצון האלוהי שבא לידי ביטוי בדיבור.
גם בספר תהילים נאמר “בִּדְבַ֣ר ה’ שָׁמַ֣יִם נַעֲשׂ֑וּ וּבְר֥וּחַ פִּ֝֗יו כׇּל־צְבָאָֽם… כִּ֤י ה֣וּא אָמַ֣ר וַיֶּ֑הִי הֽוּא־צִ֝וָּ֗ה וַֽיַּעֲמֹֽד” (תהילים לג:ו-ט).
כשהקב”ה בורא את האדם ומתאר אותו כ”נפש חיה” (בראשית ב:ז), אונקלוס מתרגם “נפש חיה” ל”רוּחַ מְמַלְלָא”, יצור מדבר. מכאן שדרך אחת להבין את המושג “צלם אלוהים” שהאדם נברא בו, היא שהאדם הוא יצור שהנגיעה האלוהית בתוכו (בתוכנו), היא יכולת הדיבור האלוהית, ומתוך כך, יש לנו תפקיד מיוחד בעולם.
According to various interpretations, including in the Passover Haggadah itself, the entire story of the Exodus revolves around the freedom of speech that was captivated and enslaved in Egypt, in a narrow and restricted place (Mitzrayim = Egypt from tzar = narrow). It is no wonder that the most exciting situation at Mount Sinai is the giving of the “Ten Statements (Dibrot from d.b.r, to speak), about which it is said that “all the people see the voice” (Exodus 20:15). The speech was so strong that it was present not only in hearing but even in sight.לפי פירושים שונים, כולל בהגדה של פסח עצמה, כל סיפור יציאת מצרים סובב סביב חירותו של הדיבור שהיה שבוי ומשועבד במצרים, במקום צר וחסום.
לא פלא, שהמעמד המרגש בהר סיני הוא מתן “עשרת הדברות”, עליו נאמר ש”ְכׇל־הָעָם֩ רֹאִ֨ים אֶת־הַקּוֹלֹ֜ת” (שמות כ:טו).
הדיבור היה כל כך חזק, שהוא היה נוכח לא רק בשמיעה אלא אפילו במראה.
If so, we can also understand the fear of Bil’am. The Torah does not argue with the fact that Bil’am, even though he was not Jewish, had powers and wisdom, but power and wisdom alone are not enough. On the contrary: someone who knows and understands the root of reality, can also use this knowledge for evil. Nowadays, when harsh words are flying around indiscriminately, maybe we should take this to heart. A few months ago, I decided on a strict “diet”. Not a diet of food, I don’t have much success with those, but a media consumption diet, especially news and evil words. At first, I felt a little guilty: ‘how is it possible not to listen to the news all the time?? At least every hour?’ as if listening to news is somehow helpful. But as time goes by, more voices are heard that advise us, words have power. “Sages, be careful with your words,” the mishna said in Pirkei Avot (1:11), and perhaps what was meant is, not to be oblivious to the world around us, but to be careful in the world of our speech.אם כך, נוכל להבין גם את החשש מפני בלעם. התורה לא מתווכחת עם העובדה שלבלעם, למרות שהוא לא יהודי, היו כוחות, ושהיתה בו חוכמה, אבל כוח וחוכמה לבדם אינם מספיקים. להיפך: מישהו שמכיר ומבין את שורש המציאות, יכול להשתמש בידע זה גם לרעה. בימינו, כשמילים – קשות – מתעופפות ללא אבחנה, תשומת לב למילים, חשובה פי כמה.
לפני כמה חודשים, החלטתי על “דיאטה” חמורה. לא דיאטה במזון, בכך אין לי הצלחה מרובה, אלא דיאטה בתצרוכת תקשורת, ובעיקר חדשות ודברי נאצה. בהתחלה הרגשתי קצת אשמה: איך יתכן לא להקשיב לחדשות כל הזמן?? לפחות כל שעה? כאילו שיש בכך תועלת.
אך עם הזמן, נשמעים קולות נוספים שמייעצים לנו, למילים יש כוח. “חכמים, הזהרו בדבריכם”, אמרה המשנה בפרק אבות (א:יא), ואולי התכוונה, לא חלילה להתעלם מהעולם סביבנו, אבל להזהר בעולם הדיבור שלנו.
One of the most beautiful expressions of Bil’am in his parable is “a star from Jacob has shone” (Numbers 24:17). A day will come and a “star” (messiah? leader?) will arise that will lead and save the People of Israel. Rabbi Akiva thought that the scripture was directed at the leader of the rebellion against the Romans in the years 132-135 CE, and therefore called him “Bar Kochba” (kochav = star)as a star that came out of Jacob. More than 1800 years later, the Bar Kochba letters were found by Yigal Yedin, the head of the excavation team, who handed them to David Ben-Gurion with the famous saying (quote from memory): ‘The second Chief of Staff of the State of Israel presents you letters from the last Chief of Staff of the Jewish people’… Some of the scrolls are displayed in the Book Hall of the Israel Museum in Jerusalem.אחד הביטויים היפים של בלעם במשלו, הוא דָּרַ֨ךְ כּוֹכָ֜ב מִֽיַּעֲקֹ֗ב (במדבר כד:יז), יום יבוא ויקום “כוכב” (משיח? מנהיג?) שיוביל ויציל את עם ישראל.
רבי עקיבא חשב שהכתוב כיוון למנהיג המרד נגד הרומאים בשנים 132-135 לספירה, ולכן קרא לו “בר כוכבא”, ככוכב שיצא מיעקב.
יותר מ-1800 שנה לאחר מכן, נמצאו אגרות בר כוכבא ע”י יגאל ידין, ראש משלחת החופרים, שמסר אותן לדוד בן גוריון באמירה המפורסמת (ציטוט מהזכרון): ‘הרמטכ”ל השני למדינת ישראל מגיש לך אגרות מהרמטכ”ל האחרון של העם היהודי’… חלק מהמגילות מוצגות בהיכל הספר שבמוזיאון ישראל בירושלים.

שבת שלום SHABBAT SHALOM

“דרך כוכב מיעקב”….

More about Balak in this blog:
https://miko284.com/?s=BALAK

Posted in Uncategorized | Leave a comment

Chukat: Going Home

Posted on July 11, 2024 by Michal Kohane מיכל כהנא

פרשת חוקת: הולכים הביתה

38 years have passed in our Torah portion this week, Chukat, in one chapter, chapter 19 of the book of Numbers, the chapter describing the ritual of the Red Heifer; and in chapter 20, the journey towards the promised land – is renewed. A new generation has risen and is ready to complete the last few steps to reach the Holy Land. They are so close! And yet, the journey to the Land, even today and throughout the generations, is fraught with challenges, when the physical distance is the least of them all.38 שנה עברו בפרשת השבוע שלנו, פרשת חוקת, בתוך פרק אחד, פרק י”ט בספר במדבר, הפרק המתאר את טקס הפרה האדומה, ובפרק כ’, המסע לעבר הארץ המובטחת – מתחדש.
דור חדש קם והוא מוכן להשלים את הצעדים האחרונים כדי להגיע לארץ הקודש. הרי הם כל קרובים! ועדיין, המסע לארץ, גם היום גם אז ולאורך כל הדורות, רצוף אתגרים, כשהמרחק הפיזי הוא רק חלק קטן מהענין.  
The Torah portion of Chukat tells us about what happened in “Mei Meriva“: after Miriam the prophetess, Moses’ sister, died, the people complained about a lack of water. According to the Midrash, throughout the years of wandering in the desert, the water was provided by a well thanks to Miriam, and with her death, the well dried up. In their complaint, they gather about Moshe and Aaron. God commands Moshe to speak to the rock so that it will bring out water, while Moshe strikes the rock. At this moment, God decrees that Moses and Aaron will not enter the Land of Israel: “Because you did not trust Me enough to affirm My sanctity in the sight of the Israelite people, therefore you shall not lead this congregation into the land that I have given them.” (Numbers 20:12).
It’s hard to understand what exactly went wrong here, and what did they do wrong; maybe they were still mourning for their sister, Miriam the prophetess, and angry that the People, instead of mourning with them, chose to complain?… Either way, there are many interpretations.		פרשת חוקת מספרת לנו על מה שקרה ב”מי מריבה”: אחרי שמרים הנביאה, אחות משה מתה, העם התלונן על מחסור במים. לפי המדרש, לאורך כל שנות הנדודים במדבר, המים ניתנו ע”י באר בזכותה של מרים, ועם מותה, יבשה הבאר.
בתלונתם הם מתקהלים על משה ואהרון. ה’ מצווה את משה לדבר אל הסלע כדי שיוציא מים, ואילו משה, מכה בסלע. ברגע זה קובע הקב”ה שמשה ואהרון לא יכנסו לארץ ישראל:
” יַ֚עַן לֹא־הֶאֱמַנְתֶּ֣ם בִּ֔י לְהַ֨קְדִּישֵׁ֔נִי לְעֵינֵ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לָכֵ֗ן לֹ֤א תָבִ֙יאוּ֙ אֶת־הַקָּהָ֣ל הַזֶּ֔ה אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר־נָתַ֥תִּי לָהֶֽם (במדבר כ:יב).
קשה להבין מה קרה כאן. מה בדיוק עשו משה ואהרון לא בסדר, ואולי, בכלל היו עדיין בתקופת האבל על מרים אחותם, הנביאה, וכאבו את זה שבני ישראל, במקום להתאבל על לכתה, חזרו להתלונן…? כך או כך, רבו הפירושים בענין זה.
Later on, the Children of Israel face several nations who live near the Land: the king of Edom, The Canaanite, king of Arad, Sichon, the king of the Emorites, and Og, the king of Bashan. Is there a possibility that there is somehow a connection between all these events? As we recall, the Book of Numbers presents us with a spiral: we started with the personal tikkun (“improvements”): the counting of the people – each and every one; the laws of the Nazirite, the leper, the Sota (suspected unfaithful woman). From there we moved on to families and tribes – the offerings of the presidents, Jethro, and Miriam. We expanded the story further to the conduct of the People among themselves – the story of the spies. Korah and his congregation. The construction of our national museum as we saw last week. And now, in preparation for entering the Land of Israel, we must also learn how to deal, as a nation, with the nations around us, first of all physically – from aspect of security and politics, and next week, also spiritually.בהמשך הפרשה בנ”י מתמודדים עם כמה עמים שחיים בקרבת הארץ: מלך אדום. הכנעני, מלך ערד. סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן. האם ישנה אפשרות שאיכשהו יש קשר בין כל האירועים האלה?

כזכור, ספר במדבר מציג לנו ספירלה: התחלנו בתיקון האישי: ספירת העם – כל אחד ואחד. חוקי הנזיר, המצורע, הסוטה. משם עברנו למשפחות ושבטים – קרבנות הנשיאים, יתרו, מרים. הרחבנו את הסיפור עוד להתנהלות העם בינו לבין עצמו – המרגלים. קורח וכל עדתו. בניית המוזיאון הלאומי שלנו כפי שראינו בשבוע שעבר. ועכשיו, לקראת הכניסה לארץ ישראל, עלינו ללמוד גם איך להתמודד, כעם, עם העמים סביבנו, קודם כל פיזית – בטחונית, מדינית, פוליטית, ובשבוע הבא, גם רוחנית.  
Despite the attempts at peace, the Torah makes it clear to us that the process of entering the Land of Israel involves war, which can be true both on a personal level and on a national level. How we wish everything would just “flow”! we would sit and talk with the kings around us, and “work it out”. Turns out, that’s not so. Entering the Land of Israel is not a regular relocation, which, of course, also has already many challenges. But unlike other transitions, the move to the Land is called “aliya“, going up. It is indeed a steep climb, and with it, a process that requires real and thorough change.למרות הנסיונות לשלום, התורה מבהירה לנו שתהליך הכניסה לארץ כרוך במלחמה, דבר שיכול להיות נכון גם ברמה האישית וגם ברמה הלאומית. כמה היינו רוצים שהכל פשוט “יזרום”, נשב ונדבר עם המלכים סביבנו, ו”נסתדר”. והנה, מסתבר שזה לא כך.

הכניסה לארץ איננה רילוקיישן רגיל, שגם לו, כמובן, אתגרים רבים. אך בניגוד למעברים אחרים, המעבר לארץ נקרא “עליה”. זו עליה תלולה, ואיתה, תהליך שמצריך השתנות אמיתית ויסודית.  
We find a hint to some of the changes in the following verses: When the People of Israel have to pass through the land of Edom, it is written: “And Moses sent messengers from Kadesh to the king of Edom: “Thus says your brother Israel: You know all the hardships that have befallen us”… (Numbers 20:14). Later, when they get closer to the Land of Israel and have to pass through the land of the Emorites, it is written: “and Israel sent messengers to Sichon, king of the Emorites, saying”… (Numbers 21:21). Who is “Israel” that sent the latter messengers? According to comparison with other verses, this is Moses. Rashi, based on the midrash, says: “Moses is Israel and Israel is Moses, to tell you that the leader of the generation is like the entire generation, because the leader is everything.” But in the case of the king of Edom, it said “and Moses sent” and not “And Israel sent”…?רמז לחלק מההשתנות, אנחנו מוצאים בפסוקים הבאים: כשעם ישראל צריך לעבור דרך ארץ אדום, כתוב:
“וַיִּשְׁלַ֨ח מֹשֶׁ֧ה מַלְאָכִ֛ים מִקָּדֵ֖שׁ אֶל־מֶ֣לֶךְ אֱד֑וֹם כֹּ֤ה אָמַר֙ אָחִ֣יךָ יִשְׂרָאֵ֔ל אַתָּ֣ה יָדַ֔עְתָּ אֵ֥ת כׇּל־הַתְּלָאָ֖ה אֲשֶׁ֥ר מְצָאָֽתְנוּ”… (במדבר כ:יד).
לאחר מכן, כשהם מתקרבים עוד לארץ ישראל וצריכים לעבור בארץ האמורי, כתוב:
“וַיִּשְׁלַ֤ח יִשְׂרָאֵל֙ מַלְאָכִ֔ים אֶל־סִיחֹ֥ן מֶֽלֶךְ־הָאֱמֹרִ֖י לֵאמֹֽר”… (במדבר כא:כא).
מי הוא “ישראל” ששלח מלאכים?
לפי השוואה לפסוקים אחרים, זהו משה. רש”י בהתבסס על המדרש אומר: “שֶׁמֹּשֶׁה הוּא יִשְׂרָאֵל וְיִשְׂרָאֵל הֵם מֹשֶׁה, לוֹמַר לְךָ שֶׁנְּשִׂיא הַדּוֹר הוּא כְּכָל הַדּוֹר, כִּי הַנָּשִׂיא הוּא הַכֹּל”.
אבל בענין מלך אדום נאמר “וישלח משה” ולא נאמר “וישלח ישראל”…?  
Rather, the confrontation with Edom preceded the confrontation with Sichon, and it may come to highlight to us that the further we are from the country, the stronger our individuality. In this case, Moses is still Moses, and the People are still the People. But, as we get closer to the Land of Israel, the realization that we are part of One Nation, which works – and should work – together, gets stronger. In our verses, Moses and the people become one, and “the leader of the generation is like the entire generation”. That is, being in the Land of Israel does not only mean living in a nice place with beautiful beaches and lovely hiking trails, a reasonable economy (fortunately for us, these days), health insurance, etc., but to be an integral part of something great and amazing in the history of the People of Israel.אלא שההתמודדות עם אדום קדמה להתמודדות עם סיחון, ויתכן שבאה להאיר לנו שכמה שאנחנו רחוקים מהארץ, האינדיבידואליות שלנו חזקה יותר. במקרה זה, משה עדיין משה, והעם עדיין העם. רק כשאנחנו מתקרבים לארץ ישראל, מתחזקת גם ההכרה שאנחנו חלק מעם אחד, שפועל – וצריך לפעול – יחד.

בפסוקים שלנו, משה והעם הופכים לאחד, ו”הנשיא הוא ככל הדור”.
כלומר, להיות בארץ, פירושו לא רק לחיות במקום מקרי ונחמד עם חוף ים יפיפיה ומסלולי טיול חביבים, כלכלה סבירה (למזלנו הטוב, בימינו אנו), ביטוח בריאות, וכו,
אלא להיות חלק אינטגרלי ממשהו גדול ומדהים בתולדות עם ישראל.  
If so, perhaps it’s not a coincidence that in this week’s Torah portion of coming closer to the Land, we’re told of the passing of the three greatest leaders of the nation so far: Miriam who dies at the beginning of the portion; Aaron – at the end, and Moses, who is told that he will not enter the Land. We have no doubt about the greatness of all three, each according to his/her own way, actions and matters. And yet. It turns out that with all their greatness, their personality and leadership was that of “chutz-la’aretz”, outside the Land, not of entering the Land, and settling in it. Wait… and all this has to do with hitting the rock, how?? After all, hitting a rock and getting water out of it that the whole community can drink is a pretty big miracle! And what about 40 years ago, when in the book of Exodus (chapter 17:1-7), a similar case happens: there was no water, the Israelites complained, and G-d commands Moses to strike a rock! Just 40 years have passed… what’s the difference?אם כך, אולי לא במקרה דוקא בפרשת השבוע הזו של התקרבות לארץ, מסופר על מותם של שלושת מנהיגיו הגדולים של העם עד כה: מרים שנפטרת בתחילת הפרשה, אהרון – בסופה, ומשה שמתבשר שלא יכנס לארץ.
אין לנו ספק בקשר לגדולת שלושתם, כל אחד לפי דרכו, מעשיו ועניינו. ועדיין. מסתבר שעם כל גדלותם, אישיותם ומנהיגותם היתה מנהיגות של חוצלארץ, לא של הכניסה לארץ וההשתקעות בה.  

רגע… וכל זה קשור להכאה על הסלע, איך?? הרי גם להכות סלע ולהוציא ממנו מים שכל העדה תוכל לשתות, זה נס די גדול! ומה גם שלפני 40 שנה, בספר שמות (פרק י”ז:א-ז), קורה מקרה דומה: אין מים, בני ישראל מתלוננים, והקב”ה מצווה את משה להכות בסלע! סה”כ עברו 40 שנה… מה ההבדל?  
But it’s possible that the Torah points us here, symbolically, at two modes of leadership: one, is by beating and the other – by speaking. Leadership by beating, being decisive, using a high hand, and sentiments that know better than “everyone” what is suitable for “everyone”, is a leadership that is better for a people that has just come out of hundreds of years of slavery. On the other hand, when the people are approaching their entry into Israel, one must change their style and lead them in speech.אלא שיתכן והתורה מצביעה לנו כאן, באופן סמלי, על שני אופני הנהגה:
בהכאה ובדיבור.
הנהגה בהכאה, בהחלטיות, ביד רמה, באמירות שיודעות יותר טוב מ”כולם” מה מתאים ל”כולם”, היא הנהגה שמתאימה יותר לעם שרק עכשיו יצא ממאות שנות עבדות.
לעומת זאת, כשהעם מתקרב לכניסתו לארץ, יש לשנות סגנון ולהנהיג אותו בדיבור.  
The Sages compared Moses to the sun, which, like the sun, is one and only. Joshua who will follow, is likened to “the face of the moon”, a leader who receives his light from the light around him, allowing other stars to shine as well. In this way, the Torah tells us, the ability of all the leaders after Moses to lead and to succeed, depends not only on his own skills, and even less than that, on his relationships with Gd and angels, but on the people around him and the light that we shine on him. He stands with us, between us and among us. His light is a reflection of, nothing less and nothing more, who we are.חז”ל השוו את משה לשמש, שכמוה, הוא אחד ויחיד. יהושע שיבוא אחריו משול ל”פני לבנה”, מנהיג שמקבל את אורו מהאור סביבו, ומאפשר גם לכוכבים אחרים לנצנץ.
בכך, אומרת לנו התורה, שיכולתו של כל מנהיג אחרי משה להנהיג ולהצליח, תלויה לא רק בכישוריו שלו, ועוד פחות מזה, בקשריו עם הקב”ה ומלאכים, אלא בעם סביבו ובאור שנשרה עליו. הוא עומד איתנו, בינינו ובתוכנו. האור שלו הוא שיקוף של, לא פחות וגם לא יותר, של מי שאנחנו. 

שבת שלום SHABBAT SHALOM

קישורים לבלוג פרשת חוקת משנים קודמות – Other posts for Chukat:

CHUKAT | Search Results | Torah & more… תורה ועוד (miko284.com)

A VISIT TO ANCIENT ARAD – WAS THAT THE CITY OF THE CANAANITE, THE KING MENTIONED IN OUR TORAH PORTION??

HEADING BACK NORTH FROM THE NEGEV, WHERE, MAYBE WE CAN STILL SEE REMNANT OF THAT ANCIENT ARAD

Posted in Uncategorized | Leave a comment

Our First National Museum – the Torah portion of Korach

Posted on July 4, 2024 by Michal Kohane מיכל כהנא

פרשת קורח – המוזיאון הלאומי הראשון

During the Israelite’s forty years of wandering, many experiences and events happened to them: they received the Torah. They built a tabernacle for Gd’s presence among them. They had manna to taste like all the foods possible. From time to time, meat appeared. Sometimes, there were problems with the water. There were complaints. There were those who thought it was necessary to replace Moshe and Aaron, and there were those who appreciated and loved the established leadership. It is tempting – and this is almost certainly what will happen – to spend this Shabbat discussing leadership and controversy; whether, when and how to replace leadership and also when not; the similarities and differences between then and now… But I got to learn something exciting and new, and I would love to share it. Turns out that in the background, among all the known things, the Israelites also built the first museum in the world. What? a museum? Yes!במשך ארבעים שנות נדודי בני ישראל, עברו עליהם הרבה חוויות ואירועים: הם קבלו את התורה. הם בנו משכן לנוכחות הקב”ה בתוכם. ירד להם מן בטעם כל המאכלים שאפשר. מידי פעם, בא להם בשר. לפעמים, היו צרות עם המים. היו תלונות. היו מי שרצו ללכת לארץ מיד, ומי שפחדו ולא רצו ללכת בכלל. היו מי שחשבו שצריך להחליף את משה ואהרון, והיו מי שהעריכו ואהבו את המנהיגות הקימת.
מפתה – וקרוב לודאי זה מה שיקרה – לבלות את השבת הזו בדיון על מנהיגות ומחלוקת, אם, מתי ואיך להחליף מנהיגות וגם מתי לא, הדומה והשונה אז והיום…
אך זכיתי ללמוד דבר מרגש וחדש, ואותו אשמח לשתף.
כי מסתבר שברקע, בין כל הדברים הידועים, בני ישראל גם בנו את המוזיאון הראשון בעולם.

מה? מוזיאון? כן!
The truth is that I didn’t really think about it that way either, until last Shabbat when I had the privilege to be in a thought-provoking class. The person who gave the lesson was not a famous rabbi but just someone from the community; someone who loves Torah and Eretz Yisrael and shared from his ideas. A “regular person”. When I asked Google about him, I learned that 13 years ago, he was awarded the title of “Chatan HaTanach” – Bible Contest Winner for seniors,  so maybe not completely “regular”, and maybe we are blessed to merit to have these kind of people are the “regulars” nowadays, among us. Either way, how come a museum?האמת שגם אני לא ממש חשבתי על זה כך, עד השבת האחרונה כשזכיתי להיות בשיעור מעורר מחשבה. מי שהעביר את השיעור, לא היה רב מפורסם אלא אדם מהקהילה, אוהב תורה וארץ ישראל ששיתף מרעיונותיו. אדם “רגיל”.
כששאלתי את גוגל עליו, למדתי שלפני 13 שנה, זכה בתואר “חתן התנ”ך” בארץ לגימלאים, אז אולי לא לגמרי “רגיל”, ואולי אשרינו שזכינו שאלו הם האנשים “הרגילים” במקומותינו.
כך או כך, מה פתאום מוזיאון?  
In this week’s Torah portion, Korach, we’re told about the rebellion of Korah and his entire congregation against the leadership of Moshe and Aaron. As we know, the earth opens its mouth and swallows Korach and his family, as well as Datan and Aviram, his supporters. The rest of the those offering the incense, are burned by the fire that comes from Gd. Moshe commands “Eleazar son of Aaron to take the copper fire pans which had been used for offering by those who died in the fire; and they were hammered into plating for the altar, as H’ had ordered him through Moses. It was to be a reminder to the Israelites, so that no outsider—one not of Aaron’s offspring—should presume to offer incense before H’ and suffer the fate of Korah and his band” (Numbers 17:4-5). That is, they made the pans into covering for the altar to remind and learn the heritage of the past and educate for the future.בפרשת השבוע, פרשת קורח, מסופר על מרידת קורח וכל עדתו נגד הנהגת משה ואהרון. כידוע פותחת האדמה את פיה ובולעת את קרח ומשפחתו, ואת דתן ואבירם תומכיו. שאר מקטירי הקטורת נשרפים באש שיצאה מאת ה’.
משה מצווה את אלעזר בן אהרון לקחת את המחתות….
“וַיִּקַּ֞ח אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֗ן אֵ֚ת מַחְתּ֣וֹת הַנְּחֹ֔שֶׁת אֲשֶׁ֥ר הִקְרִ֖יבוּ הַשְּׂרֻפִ֑ים וַֽיְרַקְּע֖וּם צִפּ֥וּי לַמִּזְבֵּֽחַ׃ זִכָּר֞וֹן לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לְ֠מַ֠עַן אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־יִקְרַ֜ב אִ֣ישׁ זָ֗ר אֲ֠שֶׁ֠ר לֹ֣א מִזֶּ֤רַע אַהֲרֹן֙ ה֔וּא לְהַקְטִ֥יר קְטֹ֖רֶת לִפְנֵ֣י ה’ וְלֹֽא־יִהְיֶ֤ה כְקֹ֙רַח֙ וְכַ֣עֲדָת֔וֹ כַּאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר ה’ בְּיַד־מֹשֶׁ֖ה לֽוֹ”,
כלומר, את המחתות עשו שיהיו ציפוי למזבח כדי להזכיר וללמוד מורשת העבר ולחנך לעתיד.  
According to Wikipedia, a museum… a word that comes from the Greek as “Hall of the Muses”, is a place where collections in a certain field or several fields are gathered: art, antiquities, etc… It is an institution that allows the public access to exhibits that represent a variety of phenomena in nature, culture, history and heritage, for the purposes of education, research, study, heritage interpretation, and enjoyment. It turns out that part of what was done in the Mishkan was not only a connection with Gd, but also a connection for the people with their past, their heritage, their culture, and their history for the purposes of education, study, etc… Wow. But, maybe this is a single example… ?לפי ויקיפדיה, מוזיאון… מילה שמקורה ביוונית כ”היכל המוזות”, הוא מקום שמרוכזים בו אוספים בתחום מסוים או בתחומים אחדים: אומנות, עתיקות וכו… זהו מוסד המאפשר לציבור גישה למוצגים המייצגים מגוון תופעות טבע, תרבות, היסטוריה ומורשת, לצורכי חינוך, מחקר, לימוד, המסרה והנאה.
מסתבר שחלק ממה שנעשה במשכן לא היה רק קשר עם הקב”ה, אלא גם קשר לעם עם עברו, מורשתו, תרבותו, וההסטוריה שלו למטרות חינוך, לימוד וכו…

טוב, אולי זו דוגמה יחידה… ?  
A few verses later, we are told that in order to strengthen choosing Aaron, Gd commanded that twelve staffs be taken, a staff for each of the tribal leaders, and put them in the tent of meeting. The next day it was discovered that Aharon’s staff was the only one that bloomed with flowers and almonds. Nice! But behold, Gd commands to keep the flowering staff near the Ark of the Covenant as a testimony. Again, not for the sake of the sacrifices and the relationship between God and His people, but so that the Children of Israel can see, remember and learn from the past for the future.כמה פסוקים לאחר מכן, מסופר לנו שכדי לחזק את בחירתו של אהרן מצווה ה’ לקחת שנים עשר מטות, מטה לכל נשיא מנשיאי השבטים, ולשים אותם באוהל מועד.
למחרת נתגלה כי מטה אהרון הוא היחיד שהעלה פרחים ושקדים. נחמד! והנה, הקב”ה מצווה לשמור על המטה הפורח ליד ארון הברית לעדות. שוב, לא בשביל הקורבנות והקשר בין הקב”ה לעמו, אלא כדי שבני ישראל יוכלו לראות, לזכור וללמוד מהעבר לעתיד.  
Another item that was placed in our museum is the Copper Snake about which we will read in next week’s Torah portion, Chukat, as well as a jar (most likely not glass but pottery) of manna. And so it is said: Moses said, “This is what H’ has commanded: Let one omer of it be kept throughout the ages, in order that they may see the bread that I fed you in the wilderness when I brought you out from the land of Egypt. And Moses said to Aaron, “Take a jar, put one omer of manna in it, and place it before H’, to be kept throughout the ages.” (Exodus 16:32-35).פריט נוסף שהונח במוזיאון שלנו הוא נחש הנחושת עליו נקרא בפרשת חוקת בשבוע הבא, וכן צנצנת (קרוב לודאי לא מזכוכית אלא מחרס) של מן.
וכך נאמר:
וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה זֶ֤ה הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֣ה ה’: מְלֹ֤א הָעֹ֙מֶר֙ מִמֶּ֔נּוּ לְמִשְׁמֶ֖רֶת לְדֹרֹתֵיכֶ֑ם לְמַ֣עַן יִרְא֣וּ אֶת־הַלֶּ֗חֶם אֲשֶׁ֨ר הֶאֱכַ֤לְתִּי אֶתְכֶם֙ בַּמִּדְבָּ֔ר בְּהוֹצִיאִ֥י אֶתְכֶ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן קַ֚ח צִנְצֶ֣נֶת אַחַ֔ת וְתֶן־שָׁ֥מָּה מְלֹֽא־הָעֹ֖מֶר מָ֑ן וְהַנַּ֤ח אֹתוֹ֙ לִפְנֵ֣י ה’ לְמִשְׁמֶ֖רֶת לְדֹרֹתֵיכֶֽם… (פרשת “בשלח”, שמות, טז, לב-לה).
Even the fragments of the first tablets that Moses broke in the sin of the Golden Calf, were not thrown away but placed in the ark, and the Gemara calculates exactly how much space they needed (Bava Batara 14:b). And, years later, the sword of Goliath, the Philistine was kept in the Tabernacle, and even King David’s garment that he wore in that battle against Goliath, also, was kept in the Tabernacle.גם שברי הלוחות הראשונים ששיבר משה בחטא העגל, לא נזרקו אלא הונחו בארון, והגמרא מחשבת במדויק לכמה מקום נזקקו (בבא בתרא יד:ב),
ושנים מאוחר יותר, חרב גלית הפלישתי – נשמרה במשכן, ואפילו הבגד של דוד המלך בקרב מול גולית, גם הוא נשמר במשכן.  
Already then it was clear that the future generations would question everything, expressing different levels of disbelief that once there were miracles, there were Tablets, there was manna, there was Korah, there was a staff that bloomed with flowers and almonds. “A nation that does not know its past, has a scant present and a fogged future” said Yigal Alon, a completely modern phrase, yet, expressing something that started already thousands of years ago, when we established our “first national museum” back in the Mishkan.כבר אז היה ברור שיבואו דורות חדשים בעתיד שישאלו שאלות ויביעו רמות שונות של חוסר אמונה בכך שפעם היו ניסים, שהיו לוחות, שהיה מן, שהיה קורח, שהיה מטה שהעלה פרחים ושקדים.
“עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל, ועתידו לוט בערפל”, אמר יגאל אלון משפט מודרני לחלוטין, והנה הוא מבטא משהו שהתחיל כבר לפני אלפי שנים, כשעוד במשכן הקמנו את ה”מוזיאון הלאומי הראשון” שלנו.  

שבת שלום וחודש תמוז טוב *** SHABBAT SHALOM & A GOOD MONTH OF TAMUZ

Posted in Uncategorized | Leave a comment

Because she acted out of love, the Holy One gave her from love… Sh’lach lecha (plus)…

Posted on June 27, 2024 by Michal Kohane מיכל כהנא

“על שעשתה מאהבה נתן לה המקום מאהבה”… פרשת שלח לך (והפטרתה)

In our tradition there are heroes and heroines who live in our consciousness by their name and their title together: Moshe – rabenu – our teacher. Abraham – avinu – our forefather. Sara – imenu – our mother. David – the king. Ester – the queen. Ruth – the Moabite. Rahab – hazona – the prostitute.במסורת שלנו יש גיבורים וגיבורות שחיים בתודעה שלנו בשמם ותאורם גם יחד:
משה – רבנו. אברהם – אבינו. שרה – אמנו. דוד – המלך. אסתר – המלכה. רות – המואביה. רחב – הזונה.  
Rahav’s story appears in the haftara of this week’s Torah portion, Sh’lach-lecha. The central part of the fourth portion in the Book of Numbers describes the sin of the “spies”, a group that probably constituted the new generation of tribal leaders. They went out to explore the Land on a kind of a “Birthright” trip, and instead of returning “seeing lights”, they brought a false report to the people. As in our days, it was not the hard facts that were in dispute here, but the way in which they chose to tell these facts. They could, for example, “show off” and tell about the beauty of the Land and the huge and wonderful fruits it has, but instead, use those facts to frighten, oppress and discourage the Israelites waiting impatiently in the desert, along the lines of, ‘Look, look! Aren’t these beautiful?? Now think, if this the size of the fruit, imagine what giants live there who can eat such fruits! “we saw the Nephilim there—the Anakites are part of the Nephilim—and we looked like grasshoppers to ourselves, and so we must have looked to them.” (Numbers 13:33)  סיפורה של רחב מופיע בהפטרה של פרשת השבוע הזו, פרשת שלח-לך. החלק המרכזי של הפרשה הרביעית בספר במדבר מתאר את חטא ה”מרגלים”, חבורה שכנראה הוותה את הדור החדש של מנהיגי השבטים.
הם יצאו לתור את הארץ במעין טיול “תגלית”, ובמקום לחזור ב”אורות”, הביאו דו”ח כזב לעם. כמו גם בימינו, לא העובדות היבשות היו כאן במחלוקת אלא הדרך בה בחרו לספר את העובדות האלה.
הם יכלו, למשל, “להשויץ” ולספר על יופיה של הארץ ועל הפירות הענקיים והנפלאים שיש בה, ובמקום זאת, השתמשו באותן עובדות כדי להפחיד, לדכא ולייאש את בני ישראל המחכים במדבר בקוצר רוח, בנוסח, ‘תראו, תראו! יפה, מה?? עכשיו תחשבו, אם זה גודל הפרי, תארו לכם איזה ענקים חיים שם שיכולים לאכול פירות כאלה! “וְשָׁ֣ם רָאִ֗ינוּ אֶת־הַנְּפִילִ֛ים בְּנֵ֥י עֲנָ֖ק מִן־הַנְּפִלִ֑ים וַנְּהִ֤י בְעֵינֵ֙ינוּ֙ כַּֽחֲגָבִ֔ים וְכֵ֥ן הָיִ֖ינוּ בְּעֵינֵיהֶֽם” (במדבר יג:לג)….  
As a result of the sin, it was decreed for that generation that all the veterans of the army in it will die in the desert within about 40 years and will not enter the Land (that is, the men will not enter but the women – yes). Later in the Torah portion, the people of Israel are given a number of mitzvot, among them the mitzvah of Tzizit. The Haftara, the part from the Prophets that is read along this Torah portion, also deals with spies, this time, not a big, cumbersome expedition, but only two, whose question is “how” to advance in the journey to the Land of Israel, and not “if”. And so we’re told: Joshua son of Nun secretly sent two men from Shittim as spies, saying, “Go, reconnoiter the region of Jericho.” So they set out, and they came to the house of a certain prostitute named Rahav and lodged there (Joshua 2:1).בעקבות החטא נגזר על אותו דור שכל יוצאי הצבא בו ימותו במדבר בתוך כ-40 שנה ולא יכנסו לארץ (כלומר, הגברים לא יכנסו אך הנשים – כן).
בהמשך הפרשה, ניתנות לעם ישראל מספר מצוות וביניהן מצוות ציצית.  
גם ההפטרה, החלק מפרקי הנביאים שנקרא במקביל לפרשת השבוע, עוסקת במרגלים, הפעם, לא משלחת שלמה ומסורבלת, אלא רק שניים, שהשאלה העומדת בפניהם היא “איך” להתקדם במסע לארץ, ולא “אם”. וכך מסופר לנו:
וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מִן הַשִּׁטִּים שְׁנַיִם אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים חֶרֶשׁ לֵאמֹר לְכוּ רְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְאֶת יְרִיחוֹ וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ בֵּית אִשָּׁה זוֹנָה וּשְׁמָהּ רָחָב וַיִּשְׁכְּבוּ שָׁמָּה (יהושע ב:א).  
In Bible classes in elementary school, our teacher explained that Rahav “hazona” was a “food seller” (selling “mazon”). The teacher didn’t make this up to protect our innocent souls. Rashi also, based on Second Temple literature (for example, the writings of Yosef ben Matityahu) went in the direction of “inn-keeper”. The Sages were much less politically-correct. On the contrary: the fact that Rahav was a Canaanite of the lowest social status, a prostitute living in the city wall, the place of the fringe people, only increases the fact that she internalized and understood the meaning of Gd’s divine promise to his people in the Land.בשיעורי התנכ בבית הספר היסודי, המורה הסבירה שלנו שרחב היתה “מוכרת מזון”. המורה לא המציאה את זה כדי להגן על נפשותינו התמימות. גם רש”י, בהתבסס על ספרות בית שני (למשל, כתבי יוסף בן מתיתיהו) הלך בכיוון “פונדקאית”.
חז”ל היו הרבה פחות פוליטיקלי-קורקט.
להיפך: היותה של רחב כנענית מהסטטוס החברתי הנמוך ביותר, זונה שגרה בחומת העיר, מקום אנשי השוליים, רק מגדיל את העובדה שהיא הפנימה והבינה את משמעות ההבטחה האלוהית של ה’ לעמו בארץ.  
The midrash in the Mechilta of Rabbi Ishmael says that “Rahav the prostitute was ten years old when Israel left Egypt, and for the whole 40 years that Israel was in the desert she committed adultery. When she was 50 years  old, she converted”… The Gemara says that “there are eight prophets who were priests who were offspring of Rahav hazona (including Jeremiah, and Huldah the prophetess)… then she converted and married Joshua” (Megillah 14:b). Elsewhere it’s written “that her daughters were married to the priesthood and gave birth to sons who would stand and serve at the altar, and would enter the Temple and bless Israel in Gd’s holy name” (Bamidbar Rabbah 8:9). That is, despite her somewhat dubious actions at the beginning of her life (and we are not talking about a small sin here and there, but for 40 years!), she was the grandmother to prophets and priests.המדרש במכילתא דרבי ישמעאל מספר, ש”רחב הזונה היתה בת עשר שנים היתה כשיצאו ישראל ממצרים, וכל מ’ (40) שנה שהיו ישראל במדבר זנתה. לסוף נ’ (50) שנה נתגיירה”…
הגמרא מספרת ש”שמונה נביאים והם כהנים יצאו מרחב הזונה (כולל ירמיהו וחולדה הנביאה)… תסתיים שמעתא; דאיגיירא ונסבה יהושע” ([ואז התגיירה והתחתנה עם יהושע] מגילה יד:ב).
במקום אחר כתוב “שנשאו מבנותיה לכהונה וילדו בנים שהיו עומדים ומשמשים על גבי המזבח, והיו נכנסין למקדש ומברכין את ישראל בשם המפורש” (במדבר רבה ח,ט).  
כלומר, למרות מעשיה המפוקפקים משהו בתחילת חייה (ולא מדובר פה ושם בחטא קטן, אלא ב-40 שנה!), נביאים וכוהנים יצאו ממנה.
The midrash elsewhere (Zuta books) goes on to describe that she had four names of reproach for her previous actions, and yet “…for what she did out of love, the Holy One gave her from love“… Rahav is an example of the righteous converts when she did kindness with the Gd of Israel and the people of Israel , as it’s written, “And the woman took the two men and hid him” (Joshua 2:4). It should say, ‘hid them’! but it says, ‘hid Him’ (Bamidbar Rabbah, 8:9), that is, directly with Gd!עוד מספר המדרש במקום אחר (ספרי זוטא) ומתאר שהיו לה ארבעה שמות של גנאי על מעשיה הקודמים, ואף על פי כן “…על שעשתה מאהבה נתן לה המקום מאהבה“…
רחב מהווה דוגמא לגרי הצדק כשעשתה חסד עם אלוהי ישראל ועם ישראל. דבר זה מובן מהפסוק, “ותקח האשה את שני האנשים ותצפנו” (יהושע ב,ד). ותצפנם אין כתיב כאן, אלא ותצפנו. (במדבר רבה, ח,ט), כלומר, ישירות עם הקב”ה!
The biblical story and its interpretations complicate our lives. Everything should have been simple: the Canaanites should be exterminated, not left in the Land and certainly not made an alliance with or marry. They are dangerous and may incite us to do idolatry and various sexual abominations, things that are included in the mitzvot that one should die for rather than transgress. How ironic, brave and sophisticated is the text when it tells us about the one offering help to the Israelites in their entry into the promised Land. Not a smart and bold military leader, but rather – a woman. A prostitute.הסיפור המקראי ופירושיו מסבך לנו את החיים. הכל היה צריך להיות פשוט: את הכנענים צריך להשמיד, לא להשאירם בארץ ובוודאי שלא לכרות איתם ברית, או להתחתן איתם. הם מסוכנים ועלולים להסית אותנו לעבודה זרה ותועבות מיניות שונות, דברים הכלולים במצוות יהרג ובל יעבור.
כמה אירוני, אמיץ ומתחוכם צריך להיות הטקסט כשהוא מספר לנו על הדמות המציעה עזרה לבני ישראל בכניסתם לארץ המובטחת. לא מנהיג צבאי חכם ונועז, אלא דוקא – אשה. זונה.  
And through the story of Rahav, we see our blindness, from two aspects: On the one hand, we believe that we are very “open-minded and progressive”, as someone told me recently, “I really like all the…” (insert name of a group), as if loving an entire group is less generalizing than hating or discriminating against, and therefore so much better… (?) True, the generalizations also often save us: we are careful in a dangerous place and don’t ask each person about his childhood, his intentions, the depths of his soul… and yet, if we just generalize and stay in our boxes, the Bible tells us, we will lose. We must leave in the eye, in the heart, in the mind, a wide (literally, Rahav) space.ודרך הסיפור על רחב, אנחנו רואים גם את העיוורון שלנו, משני צדדים:
מצד אחד, אנחנו מאמינים שאנחנו מאד “פתוחים ופרוגרסיבים”, כפי שאמר לי מישהו לאחרונה, “אני מאד אוהב את כל ה…” (הכנס שם של עדה), כאילו שלאהוב קבוצה שלמה זה פחות מכליל מלשנוא או להפלות נגד, ולכן יותר טוב… (?)
נכון, ההכללות גם מצילות אותנו לא פעם: אנחנו נזהרים במקום מסוכן ולא עוברים ושואלים כל אדם לגבי ילדותו, כוונותיו, נבכי נשמתו…
ובכל זאת, אם רק נכליל ונשאר בקופסאות שלנו, אומר לנו המקרא, נצא בהפסדנו. אנחנו חייבים להשאיר בעין, בלב, בנפש, מקום (ל)רחב.  
But the blindness is not only about other people, it is also about ourselves. In Shir Hama’alot we say: “then the nations will say, Gd has done greatly with them; oh, Gd has done greatly with us, we’re glad” (Psalms 126:2-3). That is, only after we hear others marveling at what is happening to us, do we begin to understand that we are indeed living in a “wow”, as is said in the Gemara, “The one who has a miracle happened to him, does not recognize the miracle” (Nidda 31). Part of Rahav’s act of rescue is not only the technical part of “lowering them with a rope through the window”, but helping us to see, nevertheless, and in spite of everything, the magnitude of the miracle.אבל העיוורון הוא לא רק לגבי אנשים אחרים, הוא גם לגבי עצמנו.
בשיר המעלות אנחנו אומרים: “אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל ה’ לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה, הִגְדִּיל ה’ לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ, הָיִינוּ שְׂמֵחִים” (תהילים קכו, ב-ג).
כלומר, רק אחרי שאנחנו שומעים אחרים מתפעלים ממה שקורה לנו, אנחנו מתחילים להבין שאנחנו אכן חיים בתוך וואו, כמו שנאמר בגמרא, “אין בעל הנס מכיר בניסו” (מסכת נידה לא).
חלק מההצלה של רחב, היא לא רק המעשה הטכני של “ותורידם בחבל בעד החלון”, אלא העזרה לנו, לראות, אף על פי כן, ולמרות הכל, את גודל הנס.  

שבת שלום *** SHABBAT SHALOM


Elias van Nijmegen – Verspieders ontsnappen uit Jericho
Museum Rotterdam — 1730
וְהָיָה בְּתֵת ה’ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְעָשִׂינוּ עִמָּךְ חֶסֶד וֶאֱמֶת. וַתּוֹרִדֵם בַּחֶבֶל בְּעַד הַחַלּוֹן כִּי בֵיתָהּ בְּקִיר הַחוֹמָה וּבַחוֹמָה הִיא יוֹשָׁבֶת. — יהושע, ב’, י”ד–ט”ו 
רחב ומרגלי יהושע, בציור מהמאה ה-18

Posted in Uncategorized | Tagged , , , , , , , | Leave a comment

The Menorah: joining holiness and beauty (Ba’ha’alotcha)

Posted on June 20, 2024 by Michal Kohane מיכל כהנא

המנורה: קדושה ויופי בפרשה “בהעלותך”

Summer 2011. We are on a short family trip in Italy. There’s beautiful scenery. Landscapes. Museums. And it is impossible not to stop by the famous menorah carving in the Roman Forum in the old city of Rome. On top of Titus’ triumphal arch, the menorah appears as a symbol of the fall of the Jewish people at the hands of the Romans. Not far from there, a “Roman soldier” dressed in all his glory walks around, looking for tourists to take pictures with. A Jewish guy in black slacks, a white shirt, tzitzit and kippa approaches him and they shake hands. Thus 2000 years later, they stand opposite each other: one, representing a piece of history that is no more, and the other, representing an entire world, a living, vibrant, existing miracle.קיץ 2011. אנחנו בטיול משפחתי קצר באיטליה. נופים. מראות. מוזיאונים. ואי אפשר בלי לעצור ליד תבליט המנורה המפורסם בפורום רומאנום בעיר העתיקה ברומא. על גבי שער הניצחון של טיטוס מופיעה המנורה כסמל לנפילת העם היהודי בידי הרומאים.
לא רחוק משם, מסתובב “חייל רומאי” מחופש במלוא תפארתו, מחפש תיירים להצטלם איתם. בחור יהודי במכנסיים שחורים, חולצה לבנה, ציציות וכיפה ניגש אליו והם לוחצים ידיים.
כך 2000 שנה אחרי, הם עומדים זה מול זה: אחד, כמייצג פיסת הסטוריה שאיננה עוד, ואחד, כמייצג עולם שלם, נס מהלך, חי וקיים.  
Did the Romans coincidentally choose to commemorate their victory with a menora? Simply because “that’s the way it was”? This is how this week’s Torah portion, Be’ha’alotcha, begins: Hashem spoke to Moses, saying: Speak to Aaron and say to him, “When you mount the lamps, let the seven lamps give light at the front of the lampstand.” Aaron did so; he mounted the lamps at the front of the lampstand, as H’ had commanded Moses.— Now this is how the lampstand was made: it was hammered work of gold, hammered from base to petal. According to the pattern that H’ had shown Moses, so was the lampstand made (Numbers 8:1-4).האם במקרה בחרו הרומאים להנציח את נצחונם במנורה? פשוט כי “ככה זה היה”?
כך מתחילה פרשת השבוע, פרשת “בהעלותך”:
וַיְדַבֵּ֥ר ה’ אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ דַּבֵּר֙ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן וְאָמַרְתָּ֖ אֵלָ֑יו בְּהַעֲלֹֽתְךָ֙ אֶת־הַנֵּרֹ֔ת אֶל־מוּל֙ פְּנֵ֣י הַמְּנוֹרָ֔ה יָאִ֖ירוּ שִׁבְעַ֥ת הַנֵּרֽוֹת׃ וַיַּ֤עַשׂ כֵּן֙ אַהֲרֹ֔ן אֶל־מוּל֙ פְּנֵ֣י הַמְּנוֹרָ֔ה הֶעֱלָ֖ה נֵרֹתֶ֑יהָ כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה ה’ אֶת־מֹשֶֽׁה׃ וְזֶ֨ה מַעֲשֵׂ֤ה הַמְּנֹרָה֙ מִקְשָׁ֣ה זָהָ֔ב עַד־יְרֵכָ֥הּ עַד־פִּרְחָ֖הּ מִקְשָׁ֣ה הִ֑וא כַּמַּרְאֶ֗ה אֲשֶׁ֨ר הֶרְאָ֤ה ה’ אֶת־מֹשֶׁ֔ה כֵּ֥ן עָשָׂ֖ה אֶת־הַמְּנֹרָֽה (במדבר ח:א-ד).  
Rashi, based on Midrash Tanhuma, writes that the story of the menorah is near the story of the princes’ gifts from last week because … when Aharon saw the dedication of the princes, he was sad that he was not with them at the dedication, not him nor his tribe. The Holy One said to him, your life (language of swearing), your share is greater than theirs, for you light and fix the  candles. It is understandable that Aaron was sad for not participating in the dedication of the tabernacle, but how is the lighting of the candles supposed to console him for that?רש”י בהתבסס על מדרש תנחומא כותב שענין המנורה נסמך לפרשת הנשיאים בפרשת השבוע הקודמת, כי … כְּשָׁרָאָה אַהֲרֹן חֲנֻכַּת הַנְּשִׂיאִים חָלְשָׁה אָז דַּעְתּוֹ, שֶׁלֹּא הָיָה עִמָּהֶם בַּחֲנֻכָּה לֹא הוּא וְלֹא שִׁבְטוֹ, אָמַר לוֹ הַקָּבָּ”ה חַיֶּיךָ שֶׁלְּךָ גְדוֹלָה מִשֶּׁלָּהֶם, שֶׁאַתָּה מַדְלִיק וּמֵטִיב אֶת הַנֵּרוֹת.
אפשר להבין שאהרון הצטער על שלא השתתף בחנוכת המשכן, אבל איך אמורה הדלקת הנרות לנחם אותו על כך?  
According to our tradition, what was special about the candles was the miracle of the western candle that was not extinguished all day. The sages said of it that it is “a testimony to everyone that the Schina, the Divine Spirit, dwells within Israel”. That is, the menorah is not an item that is needed in the tabernacle for the purpose of offering sacrifices or storing and carrying the Tablets in the Ark of the Covenant. Compared with other items that were necessary, the function of the menorah is solely to publish the name of Gd in the whole world. It can be explained that it was also given to the Levites, who have no estate in the Land of Israel and their role is spiritual, therefore they are most suitable for this role. Therefore, it is no wonder that the Romans took the menorah and “showed off” its capture, as if in this act, they would take our light for themselves, and not so.לפי המסורת שלנו, מה שהיה מיוחד בנרות הוא הנס בנר המערבי שלא היה כבה כל היום כולו. חז”ל אמרו עליו שהוא “עדות לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל”.
כלומר, המנורה איננה פריט שצריך במשכן לצורך הקרבת הקורבנות או לצורך אחסון ונשיאת לוחות הברית, כמו ארון הברית. לעומת שאר החפצים שהיתה בהם נחיצות, מעשה המנורה הוא אך ורק כדי לפרסם את שם ה’ בעולם כולו.
אפשר להסביר שלכן הוא גם ניתן לבני לוי, שאין להם נחלה בארץ ישראל וכל תפקידם הוא רוחני, ולכן הם מתאימים יותר לתפקיד זה.
לכן גם לא פלא שהרומאים לקחו את המנורה ו”השוויצו” בכך, כאילו שבמעשה זה, יקחו אליהם את האור שלנו, ולא כן.  
The menorah is built so that it is – beautiful, in its buttons, cups and flowers. Is it needed for the objects in the Tabernacle and later Temple to be “beautiful”? Isn’t it enough that they are “useful”, and what does beauty matter?? We find that the sages have a complex attitude towards beauty.המנורה בנויה כך שהיא תהיה – יפה, בכפתוריה, גביעיה ופרחיה.
האם צריך שהחפצים במשכן ובמקדש יהיו “יפים”? האם לא מספיק שיהיו “שימושיים”, ומה זה משנה היופי??
אנחנו מוצאים אצל חז”ל יחס מורכב ליופי.  
Sometimes beauty is a good thing and sometimes not. Rabbi Yehoshua is described as an ugly man, and he explains this with a parable that, like good wine is kept in simple earthen vessels and not in “beautiful” gold and silver vessels, so is the wisdom of the Torah (Ta’anit 7:1). But about Rabbi Yochanan, the leader of the Land of Israel sages and the editor of the Jerusalem Talmud, it is said that he was extraordinarily beautiful, ‘and whoever wants to see (and understand) his beauty, should bring a new silver cup from the silversmith’s shop, when the silver is the whitest, and fill it with red pomegranate seeds, and put a wreath of red roses on the cup, and place it between the sun and shade. The same radiance that this image has, it is roughly like the beauty of Rabbi Yochanan‘ (translated from Aramaic with the help of Sefria, Baba Metzi’a 84:a).לפעמים היופי הוא דבר טוב ולפעמים – לא. רבי יהושע מתואר כאדם מכוער, ומסביר זאת במשל, שכמו שיין טוב, מוחזק בכלי חרס פשוטים ולא בכלי זהב וכסף “יפים”, כך גם חוכמת התורה (תענית ז:א). אבל על רבי יוחנן, ראש חכמי ארץ ישראל ועורך התלמוד הירושלמי, מסופר שהיה יפה בצורה יוצאת דופן,
‘ומי שרוצה לראות (ולהבין) את יופיו, צריך להביא כוס כסף חדשה מבית הצורף, כשהכסף לבן ביותר, וימלא אותה גרעיני רימון אדום, וישים זר ורדים אדומים על פי הכוס, ויעמיד אותה בין החמה לצל. אותו הזוהר שיש לדימוי זה, הוא בערך כמו יופיו של רבי יוחנן’
(מתורגם מארמית בעזרת ספריא, בבא מציא פד:א).
The Maharsha explains that Rabbi Yohanan was the remnant of the glory of Jerusalem during the 2nd Temple period. At that time, there was a unity between holiness and beauty, and Rabbi Yohanan retained something of that in him, which also explains the great mourning over his death and the loss of his beauty.המהרש”א מסביר שרבי יוחנן היה שארית התפארת של ירושלים בתקופת בית שני. בתקופה ההיא היתה אחדות בין הקודש והיופי, וברבי יוחנן נשאר בו משהו מכך, מה שגם מסביר את האבל הגדול על מותו ואובדן יופיו.  
When we were exiled from our Land, the Shechinah was exiled too, and beauty became belonging to the nations of the world. For decades and hundreds of years, Jews have been portrayed in many caricatures as ugly, deformed and terrifying. But in the last decades with the return of the people of Israel to their Land, their place and who they are, holiness and beauty in our lives become more and more synchronized.כשגלינו מארצנו, השכינה גלתה והיופי נהיה שייך לאומות העולם.
במשך עשרות ומאות שנים היהודים צוירו בקריקטורות רבות כמכוערים, מעוותים ומבהילים במראם.
אך בעשורים האחרונים עם חזרת עם ישראל לאדמתו, למקומו ולמי שהוא, הקודש והיופי בחיינו נהיים יותר ויותר מסוכרנים.  
The Land is becoming more and more beautiful, we have Israeli beauty queens, Israeli actors and actresses are famous all over the world, and the painful and perhaps the strongest place to see the beauty of the people of Israel is, unfortunately, in the faces of the fallen. Every time a picture of someone who has fallen is published, it’s hard to believe that such beauty exists among us, and when you read about their lives, it’s even more clear how holiness and beauty are synchronized more than ever.הארץ נהיית יפה יותר ויותר, יש לנו מלכות יופי ישראליות, שחקנים ושחקניות ישראלים מתפרסמים בכל העולם, והמקום הכואב ואולי החזק ביותר לראות את היופי של עם ישראל הוא, לצערנו, בפני הנופלים. בכל פעם שמתפרסמת תמונה של מישהו שנפל, קשה להאמין שיופי כזה מסתובב בינינו, וכשקוראים על חייהם, ברור עוד יותר כמה הקודש והיופי מסוכרנים יותר מאי פעם.  
We are blessed to live in such a time, and may we continue to see the combination of beauty and holiness in life.אשרינו שזכינו לחיות בזמן כזה, והלוואי שנמשיך ונזכה לראות את שילוב היופי והקודש בין החיים.

שבת שלום – SHABBAT SHALOM

Posted in Uncategorized | Leave a comment

“…and grant you Peace, Shalom” – The Torah portion of Naso

Posted on June 14, 2024 by Michal Kohane מיכל כהנא
I was asked this week, what was the most exciting thing for me about the release of the four hostages last Saturday. Of course, their coming back: the moment of, “I knew it!” blended with the moment of, “Is it true? How about waiting to confirm before being too happy, in case there’s a mistake here”? This is how we, the children of Munich and Entebbe, react… But besides that, the most exciting thing is… Am Yisrael, the People of Israel, nevertheless and in spite of everything. What do I mean?נשאלתי השבוע, מה היה הדבר הכי מרגש עבורי בשחרור ארבעת החטופים בשבת שעברה.
כמובן, חזרתם:
הרגע של, “ידעתי”, וגם הרגע של, “זה אמת? אולי נחכה לפני שנשמח ממש למקרה שיש כאן טעות”?
כך אנחנו ילדי מינכן ואנטבה…
אבל אחרי זה, הדבר הכי מרגש הוא…
עם ישראל, אף על פי כן ולמרות הכל.
למה כוונתי?  
On Shabbat, I was not on the computer / phone / radio / news (those who know me know that even on non-Sabbath days, I am on a “diet”), so how would I hear? I went to the synagogue for a (wonderful) Shabbat afternoon learning, where I met someone else, and the someone else, has neighbors who do hear news on Shabbat, who made sure to tell her. Oh, how nice. But then it turned out, that not only is there a unique case here, that “she has neighbors who…”, but that this was the case throughout the country. People who heard the news (and I am purposely not calling anyone “secular” and “non-religious” because I have no idea what those definitions mean -) stood on their balconies and called out to those who didn’t hear the news; or hung signs in the stairwell. The captains updated the El Al and Arkia passengers, and the lifeguards informed those at the beach, many of whom were also disconnected from the news, as everyone’s choked with tears and excitement voices mingled with each other. Who is this Nation? Who are these People? How was this wow thing built?ביום שבת, אני לא הייתי במחשב / טלפון / רדיו / חדשות (ומי שמכיר אותי יודע שגם בימים שאינם שבת, אני “בדיאטה”), אז איך אשמע?
בלי קשר, הלכתי לבית הכנסת לשיעור (נפלא) של שבת אחהצ. ופגשתי מישהי אחרת ולמישהי האחרת יש שכנים שכן שומעים חדשות בשבת, שדאגו לספר לה.
או, סו נייס, כמה נחמד. אבל אז הסתבר, שזה לא רק שיש כאן מקרה יחודי, ו”לה יש שכנים ש”…, אלא שכך זה היה בכל הארץ. אנשים ששמעו חדשות (ואני בכוונה לא משתמשת במונחים של “חילונים” ו”לא דתיים” כי אין לי מושג מה פירוש ההגדרות האלה) עמדו במרפסות וקראו לעבר אלה שלא שומעים חדשות או תלו שלטים בחדר מדרגות.
הקברניטים עדכנו את נוסעי אל-על וארקיע, והמצילים בחוף הים הודיעו למתרחצים בים, שגם רבים מהם היו מנותקים מהחדשות, כשהקולות החנוקים מדמעות והתרגשות מתערבבים אחד עם השני.
מי זה העם הזה? מי זה האנשים האלה? איך נבנה הדבר ה-וואו הזה?  
The torah portion of Naso is the longest in the Torah with 176 verses, coincidentally (or not-) same as the longest chapter of the Paslms (Psalms 119) and the longest tractate in the Talmud (Baba Batra), and is always read around Shavuot, the holiday of the Giving of the Torah, maybe with the longest night of learning.פרשת נשא היא הארוכה ביותר בתורה עם 176 פסוקים, במקרה (או לא-) כמו מספר הפסוקים בפרק התהילים הארוך ביותר (תהילים קי”ט) ומספר הדפים במסכת הארוכה ביותר בתלמוד (בבא בתרא), ותמיד נקראת בסמוך לחג השבועות, חג מתן תורה, אולי עם הלילה הארוך של לימוד תורה.
The Torah portion continues with lists, counts, roles, and includes several halachic matters concerning the establishment of the Israelite camp and the continued journey to the Land of Israel, including the sacrifices of the leaders on the occasion of the completion of the construction of the Mishkan; the blessing of the priests; the nazirite; the metzora; the sota. What are they all doing here together?הפרשה ממשיכה במניינים, מִיפקדים, תפקידים ורשימות, וכן יש בה גם כמה פרשיות הלכתית הנוגעות להקמת מחנה ישראל והמשך הנסיעה אל ארץ ישראל כשביניהן קורבנות הנשיאים לרגל סיום הקמת המשכן, ברכת הכוהנים, הנזיר, המצורע ופרשת הסוטה.
מה כל אלה עושים כאן ביחד?  
The Book of Numbers, “In the Desert” – the place where everything is open and possible – presents us with a selection of different types of problems and challenges. The Torah portion of Naso begins with matters of the individual, perhaps because it is very difficult to connect to everybody without first taking care of the individual. Later, we will discuss matters of community, leadership, the Land of Israel, dealing with groups within the People of Israel and with those outside groups, but first of all, we will help the individual find his/her wholesome place between himself and others (the pervert, the leper) and between him and his Gd (the nazirite) and thereby also, between him and himself .ספר במדבר – המקום שבו הכל פתוח ואפשרי – מעלה לפנינו מבחר בעיות ואתגרים מסוגים שונים. פרשת נשא מתחילה בענייני היחיד, אולי משום שקשה מאד להתחבר לכלל מבלי לטפל קודם כל באדם האחד. בהמשך נדון בנושאי קהילה, מנהיגות, ארץ ישראל, קבוצות בתוך עם ישראל והתמודדות עם קבוצות מבחוץ,
אבל קודם כל, נעזור לפרט למצוא את מקומו השלם בינו לבין זולתו (הסוטה, המצורע) ובינו לבין אלוהיו (הנזיר) ומתוך כך גם, בינו לבין עצמו.
There are people whose treatment requires removal from holiness. For example, the metzora is sent outside the entire camp, so that he can isolate himself and return to his true self. But sometimes, a distance from holiness is  what causes trouble. Thus we have the laws of the Sota (the woman who’s suspected of being unfaithful). When it comes to a couple, they should be reminded that their relationship should be understood on the basis of the understanding that Shchina, Gd’s presence, dwells among them. That’s why a couple with serious suspicions, mistrust (not without foundation!), and a serious breakup is brought into the temple for “couple therapy”, and everything is done to restore true peace to their home. Nowadays, we would probably handle all of these differently. And yet, one can see and appreciate the place that the Torah gives to an individual’s pains and struggles in his most personal affairs. Despite the count and order, the individual is not erased and does not disappear within the whole, but is given a place to heal and recover.יש אנשים שהטיפול בהם דורש הרחקה מו הקודש. למשל המצורע משולח אל מחוץ למחנה כולו, כדי שיוכל להתבודד ולחזור אל עצמיותו האמיתית.
אך יש וריחוק מהקודש הוא דוקא מה שגורם לסיבוך. כך יש לנו את חוקי הסוטה. כשמדובר בזוג, דוקא צריך להזכיר להם שיחסיהם צריכים להבנות על יסוד ההבנה ששכינה ביניהם. לכן זוג שיש ביניהם חשדות רציניים, חוסר אמון לא בלי בסיס, ושבר קשה מובא אל תוך המקדש ל”טיפול זוגי”, ונעשה הכל כדי להשיב שלום בית אמיתי.
בימינו, קרוב לוודאי שהיינו מטפלים בכל אלה אחרת. ועדיין, אפשר לראות ולהעריך את המקום שנותנת התורה ליחיד על כאביו ומאבקיו בענייניו האישיים. למרות הסדר המדויק, ה”מפקד” וה”מסדר”, היחיד לא נמחק ונעלם בתוך הכלל, אלא ניתן לו מקום להתרפא ולהחלים.  
At the same time, the extensive treatment of the individual, can hold a danger: a “side effect” of this treatment is that we may think that everything revolves around us. An illusion is created that the most important and only thing is colely – how I feel, and what I want and what I and I and I… This is a serious and worsening side effect to such an extent that nowadays, it has another side effect – because of the “echoe chamber” we’re all in, the “I” joins in with ither “I”’s who think like him. S/he thinks he has become a community when in fact, he has only expanded and strengthened his egoism… But the Torah does not give up on us so easily. Along with the focus on the individual, in the same Torah portion, we also receive the Priestly Blessing, a blessing that is aimed at all of us, wherever we are, one people, together. There is a physical blessing (May Gd bless you and guard you) and a spiritual blessing (to merit Gd’s light towards us), and when we will have both together, for all of us, without differences and separations, without accusing, complaints and bad thoughts for each other; when we live like that moment of running out to our balconies and call to each other with excitement and care, we are blessed that we’ll also have -= bh – Shalom.יחד עם זאת, לטיפול המרובה בפרט יש גם סכנה: “תופעת לוואי” של הטיפול הזה היא שאנחנו עלולים לחשוב שהכל סובב סביבנו.
נוצרת אשליה שהכי חשוב וכל מה שחשוב זה רק – איך אני מרגיש, ומה בא לי ומה אני ואני ואני… זו תופעת לוואי חמורה ומחמירה עד כדי כך שבימינו, נהייתה לה תופעת לוואי נוספת – בגלל האפשרות להיות ב”חדרי-הד” – קבוצות שמהדהדות את אותן דעות – האני יכול להצטרף עם עוד “אנייים” שחושבים כמוהו. הוא חושב שהוא נהיה כלל אבל בעצם, הוא רק הרחיב וחיזק את האגואיזם שלו… אבל התורה לא מוותרת לנו כל כך בקלות.
יחד עם המיקוד על היחיד, באותה פרשה, אנחנו כבר מקבלים גם את ברכת הכוהנים – ברכה שמכוונת לכולנו, באשר אנחנו, עם אחד, ביחד.
יש ברכה גשמית (יברכך וישמרך) וברכה רוחנית (לזכות באור ה’ כלפינו), וכשנזכה לשתיהן ביחד, לכולנו, בלי הבדלים והפרדות, בלי אצבעות מאשימות, תלונות ומחשבות רעות, אלא כשאנחנו כך עומדים במרפסות וקוראים זה אל זה בהתרגשות, גם – ב”ה, יחד, נזכה לשלום.

שבת שלום – SHABBAT SHALOM

Posted in Uncategorized | Leave a comment