Torah & more… תורה ועוד

Not long ago, I celebrated my grandmother’s 133^rd birthday… my grandmother was an amazing woman. She was like that when I was little and she’s getting better ever since…. When she was 80 years old, having lived in Israel already for more than 30 years, she finally decided to take a tutor and this time “really” learn Hebrew… even in her later years, and after a number of tragedies, she continued to invite and go out for “café und kuchen” (afternoon customary coffee and cake, at 4 o’clock, exactly!) with her friends, in the Yekkes (German Jews) coffee shops and excellent bakeries of the Carmel, in her ironed dresses (blue with white dots, of course), white gloves, appropriate hand bag…

לא מזמן, חגגתי את יום הולדתה ה-133 של סבתא שלי… סבתא שלי הייתה אישה מדהימה. היא הייתה כזו כשהייתי קטנה ומאז היא רק הולכת ומשתפרת. כשהייתה בת 80, לאחר שכבר היתה בישראל יותר מ-30 שנה, היא סוף סוף החליטה לקחת מורה פרטית והפעם “על אמת” ללמוד עברית “כמו שצריך”… גם בשנותיה המאוחרות, ואחרי לא מעט טרגדיות, המשיכה להזמין ולצאת עם חברותיה ל”קפה אונד קוכן” (קפה ועוגה של 4 אחהצ, “בדיוק”), בבתי הקפה של היקים ובמאפיות המצוינות של הכרמל, בשמלות המגוהצות שלה (כחול כהה עם נקודות לבנות, כמובן), כפפות לבנות, תיק מתאים…

I remember during the Six Day War, between the wailing sirens, my mom sent me to get her to come and sit with us in the moldy, rancid storage room turned into a bomb-shelter, with us sitting on boxes, old furniture, dusty, unidentified stuff and each other. I find her next to her green felt table, a game of solitaire spread in front of her, the shiny card in her manicured hands; steam rising from the glass teacup on a saucer, a biscuit nearby. “Omi, Omi”, I cry out, fearful, “komm schon, komm schon” (come already)… she shakes her head: “I survived World War I; I survived World War II; I survived the War of Independence -and”… she takes a deep breath, perhaps hesitating to mention, my grandfather whom I am named after, her husband’s early, untimely passing. “If He”, she looks up, “wants to take me now, He can come right here, because I’m not going anywhere”.

אני זוכרת במלחמת ששת הימים, בין הצפירות המייללות, אמא שלי שלחה אותי להביא אותה לבוא ולשבת איתנו במחסן העבש והמעופש שהפך למקלט, כשאנחנו יושבים על ארגזים, רהיטים ישנים ומאובקים, דברים לא מזוהים ואחד על השני. אני מוצאת אותה ליד שולחן הלבד הירוק שלה, משחק הסוליטר פרוס לפניה, הקלפים הבוהקים בידיה המטופחות; אדים עולים מכוס הזכוכית בה מזגה לעצמה תה, עוגיה על הצלוחית ליד. “אומי, אומי”, אני צועקת בפחד, “קום-שון, קום-שון” (בואי כבר)… היא מנידה בראשה: “שרדתי את מלחמת העולם הראשונה; שרדתי את מלחמת העולם השנייה; שרדתי את מלחמת העצמאות – ו”… היא נושמת עמוק, אולי מהססת להזכיר, את סבי שעל שמו אני קרויה, בעלה שנפטר בטרם עת. “אם הוא”, היא נדה במבטה אל-על, רוצה לקחת אותי עכשיו, הוא יכול לבוא לכאן, כי אני לא הולכת לשום מקום”.

My grandmother was not religious in the way people nowadays think of “religious”: the hat, suit, length of skirt… none of those were issues in a world that anyway didn’t even dream of going out, even outside the bedroom door let alone anywhere else, without a hat, suit, long skirt, and was always anständig und ordentlich. Her religiosity was her relationship with “der liebe Gott”. He was present, all the time. After each visit, when it was time for goodbye (and she lived next door, mind you, so not like we didn’t see each other almost daily), she would tell me: Geh mit Gott, damit du nicht alleine gehst (go with G-d so you don’t go alone).

סבתא שלי לא הייתה דתייה כמו שאנשים חושבים בימינו על “דתי”: כובע, חליפה, אורך החצאית… שום דבר מהדברים האלה לא היה ענין בעולם שממילא אף אחד בו לא חלם לצאת החוצה, אפילו מחוץ לדלת חדר השינה, שלא לדבר על כל מקום אחר, בלי כובע, חליפה, חצאית ארוכה, ותמיד היה “אנשטנדיג אונד אורדנטליש” (הגון ומסודר). הדתיות שלה הייתה מערכת היחסים שלה עם “דר ליבה גוט” (האלוהים היקר). הוא היה נוכח, כל הזמן. אחרי כל ביקור, כשהגיעה שעת הפרידה (והתראינו כמעט כל יום), הייתה אומרת לי

Geh mit Gott, damit du nicht alleine gehst לכי עם אלוהים כדי שלא תלכי לבד.

I think about her with this week’s Torah portion; with the strong women who open the Book of Exodus without whom our People would not have survived slavery, the exodus or the journey: “due to righteous women, our People were delivered” (Talmud, Sota 11:b, Midrash Rabba 1:12), telling us about their active optimism, not that of delirious hope but that of down to earth faith and action. I think of her Exodus; what it was like to leave the ‘cultured’ Berlin and come to this hot, dusty “Levant”…

אני חושבת עליה עם פרשת השבוע הזה; עם הנשים החזקות הפותחות את ספר שמות, ספר “יציאת מצרים”, שבלעדיהן לא היה עמנו שורד את העבדות, את היציאה לחופשי או את המסע: “בזכות נשים צדקניות נגאלו בני ישראל…” (תלמוד, סוטה יא, ב, מדרש רבה א, יב). ), כשהטקסט מספר לנו על האופטימיות הפעילה שלהם, לא זו של תקווה הזויה, אלא זו של אמונה ופעולה ארצית. אני חושבת על יציאת מצרים שלה, איך זה היה לעזוב את ברלין ה”תרבותית”, לבוא ל”לבנט” החם והמאובק…

And I think her when I read of Moses getting to the Burning Bush. Doubtful and hesitant, he asks (Exodus 3:11-12):

ואני חושבת עליה כשאני קוראת על משה שהגיע אל הסנה הבוער. מפקפק ומהסס, הוא שואל (שמות ג, יא-יב):

וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶל־הָ֣אֱלֹהִ֔ים מִ֣י אָנֹ֔כִי כִּ֥י אֵלֵ֖ךְ אֶל־פַּרְעֹ֑ה וְכִ֥י אוֹצִ֛יא אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָֽיִם׃

But Moses said to God, “Who am I that I should go to Pharaoh and free the Israelites from Egypt?”

He so wants G-d’s reassurance!! Can’t God just throw in a little “don’t worry, be happy, yiheye beseder”? ‘Everything will be ok’? But everything will not be ok! It will take a long time before it’s “ok”, and will it actually be “ok”? for Moses?? for future generations? how “future”? By who’s standards is this “ok”?? Therefore, all He can say is:

הוא כל כך רוצה את האישור של ה’!! אלוהים לא יכול לזרוק איזה “אל תדאג, היה מאושר, יהיה בסדר”? ‘הכל יהיה בסדר’? אבל הכל לא יהיה בסדר! ייקח הרבה זמן עד שיהיה אפילו קרוב ל”בסדר”, ובכלל, של מי ה”בסדר” הזה? זה עבור משה? זה עבור העם? בעתיד הרחוק? כמה רחוק?? לכן כל מה שהקב”ה יכול לומר זה:

וַיֹּ֙אמֶר֙ כִּֽי־אֶֽהְיֶ֣ה עִמָּ֔ך וְזֶה־לְּךָ֣ הָא֔וֹת ….

And He said, “I will be with you; that shall be your sign…

This expression, “I will be with you” repeats with Isaac (Genesis 26:3) and Joshua (Deuteronomy 31:23) and with Gideon (Judges 6:14-15) and with David (Samuel II. 7:9), and is possibly the most strengthening, comforting expression G-d can tell anyone: ‘I can’t promise you everything will be ok; I can’t promise anything will be “ok”; sometimes my “ok” and your “ok” are just very different; But I can promise you, I will be with you, and you won’t be alone. And at the end of the day, this feeling of not alone, is maybe the best blessing anyone can hope for.

הביטוי הזה, “כי אהיה עמך” חוזר על עצמו עם יצחק (בראשית כ”ו, ג) ויהושע (דברים ל”א, כ”ג) ועם גדעון (שופטים ו, י”ד-טו) ועם דוד (שמואל ב’ ז, ט). והוא אולי הביטוי המחזק והמנחם ביותר שה’ יכול לומר לאדם: אני לא יכול להבטיח לך ש”הכל” יהיה בסדר; אני לא יכול להבטיח שמשהו יהיה “בסדר”; לפעמים, ה”בסדר” שלי וה”בסדר” שלך הם דברים מאד, מאוד שונים; אבל אני יכול להבטיח לך, שאני אהיה איתך. שאתה לא תהיה לבד. ובסופו של דבר, התחושה הזו של לא להיות לבד, היא אולי הברכה הטובה ביותר לה אפשר לקוות.

שבת שלום SHABBAT SHALOM

Olive picking season is coming to its end and we’re reaching the Torah portion of Vayechi where we read Jacob’s blessing to his sons, specifically here – Asher (Genesis 49:20). I read it, and 3000+ years, disappear:

עונת מסיק הזיתים מגיעה לסיומה ואנחנו מגיעים לפרשת ויחי, שם נקרא את ברכת יעקב לבניו, במיוחד כאן – את ברכתו לאשר (בראשית ל”ט, כ). אני קוראת את הפסוקים ונדמה ש-3000+ שנים, נעלמות:

מֵאָשֵׁ֖ר שְׁמֵנָ֣ה לַחְמ֑וֹ וְה֥וּא יִתֵּ֖ן מַֽעֲדַנֵּי־מֶֽלֶךְ׃

Asher’s bread shall be fat (oily),
And he shall yield royal dainties.

Moses will repeat the same theme at the end of Deuteronomy (33:24):

משה יחזור על אותו נושא בסוף ספר דברים:

וּלְאָשֵׁ֣ר אָמַ֔ר בָּר֥וּךְ מִבָּנִ֖ים אָשֵׁ֑ר יְהִ֤י רְצוּי֙ אֶחָ֔יו וְטֹבֵ֥ל בַּשֶּׁ֖מֶן רַגְלֽוֹ׃

And of Asher he said:
Most blessed of sons be Asher;
May he be the favorite of his brothers,
May he dip his foot in oil.

The Talmud (Menachot 85:b) tells us of the “oiliest” area in the Land of Israel, the territory of Asher, up in the central Galilee. Then it discusses “the wise woman from Teko’a” and explains why that “wise woman”, first mentioned in the Book of Samuel II, was so wise: because of the extensive use of olive oil. Then it tells about someone who comes looking for huge amounts of oil, searching everywhere, and finally coming to Tekoa area. There he finds a certain man who was supposed to have these grand amounts of oil which would make him very rich, but the man looks like a simple worker, walking in his field, with his tools, clearing it from rocks. I like this picture, and the fact that it might be also a metaphor for the need to be moving away small obstacles when caring for the Land, not just worry about the big issues, but one by one, doing what is necessary, day in and day out.

התלמוד (מנחות פה:ב) מספר לנו על האזור ה”שמן” ביותר בארץ ישראל, שטחו של שבט אשר, במרכז הגליל. אחר כך דן התלמוד ב”אשה החכמה מתקוע” ומסביר מדוע אותה “אשה חכמה”, המוזכרת לראשונה בספר שמואל ב’, הייתה כה חכמה: בגלל השימוש הרב בשמן זית. משם ממשיכה הסוגיה לספר על מישהו שבא לקנות כמויות אדירות של שמן. הוא מחפש בכל מקום, ולבסוף מגיע לאזור תקוע. שם הוא מוצא אדם מסוים שאמור להיות לו כמות כזו של שמן הגדולות, וככזה, היה הופך לעשיר מאוד, אבל האיש אותו הוא פוגש בין העצים, נראה כמו פועל פשוט, הולך בשדה שלו, עם הכלים שלו, מפנה אותו מאבנים. אני אוהבת את התמונה הזו, ואת העובדה שהיא עשויה להיות גם מטפורה לצורך להרחיק מכשולים קטנים כשמטפלים בארץ, לא רק לדאוג לנושאים הגדולים, אלא אחד אחד, לעשות מה שצריך, יום יום.

And where is that Teko’a? Nowadays we know of a place by this name southeast of Jerusalem, but the Talmud’s Tekoa is in the Galilee, somewhere in Mt. Meron area, possibly preserved in the name of the ancient village Peki’een, which is known to have had continuance Jewish presence throughout the centuries.

ואיפה אותה תקוע? כיום ידוע לנו על מקום בשם זה דרומית מזרחית לירושלים, אבל תקוע של התלמוד נמצאת בגליל, אי שם באזור הר מירון, ואולי השתמר המקום בשם הכפר העתיק פקיעין, שידועה בו המשכיות הישוב יהודי לאורך מאות שנים.

Hundreds, actually thousands of years have passed since. And here we are in the same place; the great grandchildren of those people tending for the great-grandchildren of those trees. It’s hard not to be touched when thinking about like this. The pesky olives bounce all over the place as we gather them unto a big net, then to buckets, then onward, quickly, to the beit-bahd, pressing-place. I think of the many midrashim that compare the olives to the Jewish people, reminded how much it takes to make anything useful out of what’s going on here now, and hope and pray, that somehow, together, we can light the holy menorah-light.

מאות, למעשה אלפי שנים חלפו מאז. והנה אנחנו באותו מקום; בני הבנים של אותם אנשים מטפלים בבני הבנים של העצים האלה. קשה שלא להתרגש כשחושבים על זה כך. הזיתים הנודניקים קופצים לכל עבר כשאנחנו אוספים אותם לרשת גדולה, אחר כך לדליים, ואז הלאה, במהירות, לבית-הבד, לכבישה. אני חושבת על המדרשים הרבים שמשוים את הזיתים לעם היהודי, ונזכרת כמה עבודה זה לוקח כדי לעשות משהו מועיל ממה שקורה כאן עכשיו, ואני מקווה ומתפללת, שאיכשהו, ביחד, נוכל בכל זאת להדליק את אור המנורה הקדוש.

שבת שלום SHABBAT SHALOM

One of the best things about living in Israel is that you can get into your car, turn on the radio and hear Torah, drashot, daf yomi. On Thursday morning, it was Rabbi Shneor Shapira (I think that was his name) who was a guest on the 10 O’clock program in Radio Moreshet. Yes, it’s a religious radio station, but that too is a crazy thing about the modern Holy Land. And so began Rabbi Shneor as I started my car:

אחד הדברים הטובים בלחיות בישראל הוא שאתה יכול להיכנס לרכב שלך, להדליק את הרדיו ולשמוע תורה, דרשות, דף יומי… ביום חמישי בבוקר היה זה הרב שניאור שפירא (נדמה לי שזה שמו) שהתארח בתוכנית הבקר בשעה 10 ברדיו מורשת. נכון, זו תחנת רדיו דתית, אבל גם זה אחד הניסים בארץ הקודש המודרנית. וכך התחיל רבי שניאור כשהתנעתי את רכבי:

“Yesterday, I met Joseph. Well, his name was not Joseph. He name was Benjamin. Benjamin Horgan. Husband of Esther Horgan, whose 1^st yahrseizt is this week”. Esther 52, mother of six, an artist and couples’ counselor, who lived in the north Shomron area, was brutally attacked and killed while jogging in the woods near her home (20 December 2020). Search parties were organized when she failed to return, and her body was discovered early on Monday morning. 

“אתמול פגשתי את יוסף. ובכן, שמו לא היה יוסף. שמו היה בנימין. בנימין הורגן. בעלה של אסתר הורגן, שיום השנה הראשון שלה הוא השבוע”. אסתר בת 52, אם לשישה, אמנית ומדריכה זוגית, שהתגוררה באזור צפון השומרון, הותקפה ונרצחה באכזריות כשיצאה לריצה בחורש שליד ביתה (ה בטבת, תשפא). קבוצות חיפוש אורגנו כשהיא לא חזרה, וגופתה התגלתה מוקדם בבוקר יום שני.

“I went to see them, and was astonished at what they have been doing since”. Numerous projects have been initiated in her memory: a women’s run in the area; planting of trees; a park, events; a movie and more. “The husband told me”, the rabbi went on, “’there was not a night without crying; not a day without doing’. This is joseph”.

“הלכתי לראות את המשפחה, ונדהמתי מהעשיה שלהם מאז”. פרויקטים רבים יוזמו לזכרה: ריצת נשים באזור; שתילת עצים; הקמת פארק, אירועים; סרט ועוד. “אמר לי הבעל”, המשיך הרב, “אין לילה בלי בכי, ואין יום בלי עשיה’. זה יוסף”.

Joseph cries more than anyone else in the Torah. 7 times in these Torah portions. In one incident, this week, it even says that he couldn’t hold back. It seems like his tears were close to the surface (Genesis 45:1-2):

יוסף בוכה יותר מכל אחד אחר בתורה. 7 פעמים בפרשות אלו. במקרה אחד השבוע, אפילו נאמר שהוא לא יכול היה להתאפק. נראה כאילו דמעותיו היו קרובות לפני השטח (בראשית מ”ה, א-ב):

וְלֹֽא־יָכֹ֨ל יוֹסֵ֜ף לְהִתְאַפֵּ֗ק לְכֹ֤ל הַנִּצָּבִים֙ עָלָ֔יו וַיִּקְרָ֕א הוֹצִ֥יאוּ כׇל־אִ֖ישׁ מֵעָלָ֑י וְלֹא־עָ֤מַד אִישׁ֙ אִתּ֔וֹ בְּהִתְוַדַּ֥ע יוֹסֵ֖ף אֶל־אֶחָֽיו׃

 Joseph could no longer control himself before all his attendants, and he cried out, “Have everyone withdraw from me!” So there was no one else about when Joseph made himself known to his brothers.

וַיִּתֵּ֥ן אֶת־קֹל֖וֹ בִּבְכִ֑י וַיִּשְׁמְע֣וּ מִצְרַ֔יִם וַיִּשְׁמַ֖ע בֵּ֥ית פַּרְעֹֽה׃

And he let himself cry loudly; and his sobs were so loud that the Egyptians could hear, and so the news reached Pharaoh’s palace.

In some cultures (I’m guessing familiar to us-), Joseph would be considered weak, a “sissy” and worse. “Toughen up! Be a man!”, someone might have told him, “Enough whining; look at yourself; you could have been dead, but life has turned out ok for you!!” Joseph doesn’t care. I mean, of course he cares, but he also sees no conflict between crying and feeling and being emotional – and – getting up and doing and reaching the high prestigious position of second to Pharaoh. And, still, cry.

בתרבויות מסוימות (מוכרות לנו, אני מניחה -), יוסף ייחשב לחלש, ל”בכיין” וגרוע מכך. “התחזק! תהיה גבר!”, מישהו קרוב לודאי היה אומר לו, “די להתבכיין; תסתכל על עצמך; יכולת להיות מת, אבל החיים הסתדר לך די בסדר!!” ליוסף לא אכפת. זאת אומרת, כמובן שאכפת לו, אבל הוא גם לא רואה שום קונפליקט בין לבכות ולהרגיש – ו- לקום, ולעשות, ולהגיע לתפקיד היוקרתי הגבוה של השני לפרעה. ובכל זאת, לבכות.

Suggests the rabbi on my radio: “What sustains Joseph, is that he asks the question of “what” rather than “why”: what I need to do here and now, rather than why has this and that happened to me”. For Joseph, there is only one possible answer to the ‘why’ question: for some reason, probably unknow, G-d, who by definition, knows best, decided I need to be where I am and go through whatever it is I’m going through. The only question he has is, what do I need to do in this place, at this time. The rest is beyond me and will somehow work out. In his moving speech, he tells his brothers:

מציע הרב אצלי ברדיו: “מה שמחזיק את יוסף, זה שהוא שואל את השאלה של “מה” ולא “למה”: מה אני צריך לעשות כאן ועכשיו, ולא למה זה וזה קרה לי”. עבור יוסף, יש רק תשובה אחת אפשרית לשאלת ה’למה’: מסיבה כלשהי, שאולי לא ידועה לי, אלוקים, שבהגדרתו הוא היודע הכי טוב, החליט שאני צריך להיות איפה שאני נמצא ולעבור כל מה שאני הולך. דרך. השאלה היחידה שיש לו היא, מה אני צריך לעשות במקום הזה, בזמן הזה. השאר מעבר לי ואיכשהו יסתדר. בנאומו המרגש הוא אומר לאחיו:

וְעַתָּ֣ה אַל־תֵּעָ֣צְב֗וּ וְאַל־יִ֙חַר֙ בְּעֵ֣ינֵיכֶ֔ם כִּֽי־מְכַרְתֶּ֥ם אֹתִ֖י הֵ֑נָּה כִּ֣י לְמִֽחְיָ֔ה שְׁלָחַ֥נִי אֱלֹהִ֖ים לִפְנֵיכֶֽם׃

Now, do not be distressed or reproach yourselves because you sold me hither; it was to save life that God sent me ahead of you.

כִּי־זֶ֛ה שְׁנָתַ֥יִם הָרָעָ֖ב בְּקֶ֣רֶב הָאָ֑רֶץ וְעוֹד֙ חָמֵ֣שׁ שָׁנִ֔ים אֲשֶׁ֥ר אֵין־חָרִ֖ישׁ וְקָצִֽיר׃

It is now two years that there has been famine in the land, and there are still five years to come in which there shall be no yield from tilling.

וַיִּשְׁלָחֵ֤נִי אֱלֹהִים֙ לִפְנֵיכֶ֔ם לָשׂ֥וּם לָכֶ֛ם שְׁאֵרִ֖ית בָּאָ֑רֶץ וּלְהַחֲי֣וֹת לָכֶ֔ם לִפְלֵיטָ֖ה גְּדֹלָֽה׃

God has sent me ahead of you to ensure your survival on earth, and to save your lives in an extraordinary deliverance.

וְעַתָּ֗ה לֹֽא־אַתֶּ֞ם שְׁלַחְתֶּ֤ם אֹתִי֙ הֵ֔נָּה כִּ֖י הָאֱלֹהִ֑ים וַיְשִׂימֵ֨נִֽי לְאָ֜ב לְפַרְעֹ֗ה וּלְאָדוֹן֙ לְכׇל־בֵּית֔וֹ וּמֹשֵׁ֖ל בְּכׇל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃

So, it was not you who sent me here, but God; and He has made me a father to Pharaoh, lord of all his household, and ruler over the whole land of Egypt.

When someone is in tears, they are often asked, ‘are you ok’??? as if, obviously, having tears means you’re not. Joseph is a reminder, that ‘it’s ok not to be ok’ and that feeling emotions, does not stand in conflict to being a strong, positive human being.

כשמישהו דומע, הוא נשאל לעתים קרובות, ‘אתה בסדר’??? כאילו, ברור, שאם יש לך דמעות זה אומר שאתה לא. יוסף הוא תזכורת, ש’זה בסדר לא להיות בסדר’ ושהרגשת רגשות אינה עומדת בקונפליקט עם להיות בן אדם חזק וחיובי.

Shabbat Shalom – שבת שלום

One of our favorite shopping places as children was going “down” to Haifa’s “Hamshbir”, which was then (long ago…) the biggest department store in the area. Little did I know that this institution, founded in 1916 during World War I due to the horrible economic situation that the “Yishuv” (settlers) in the Land of Israel were in, was named by Berl Katznelson who was inspired by Joseph in this week’s Torah portion.

כשהיינו ילדים, אחד המקומות שאהבנו ללכת אליהם, היה “המשביר לצרכן” בחיפה, שהיה, אי אז, לפני שנים רבות (…) החנות הכי גדולה בעיר. לא היה לי שמץ מושג שמוסד זה, נוסד ב-1916 בזמן מלחמת העולם הראשונה, כדי להתמודד עם המצב הכלכלי הקשה אליו נחשף הישוב אז, וששמו ניתן לו ע”י ברל כצנלסון, בהשראת יוסף בפרשה זו.

Joseph is described the “Mashbir”, the one who “dispenses rations”, as we find in Genesis 42:6:

יוסף הוא המתואר כ”המשביר”, זה שנותן אוכל לכולם, כפי שנמצא בבראית מב:ו:

וְיוֹסֵ֗ף ה֚וּא הַשַּׁלִּ֣יט עַל־הָאָ֔רֶץ ה֥וּא הַמַּשְׁבִּ֖יר לְכׇל־עַ֣ם הָאָ֑רֶץ וַיָּבֹ֙אוּ֙ אֲחֵ֣י יוֹסֵ֔ף וַיִּשְׁתַּֽחֲווּ־ל֥וֹ אַפַּ֖יִם אָֽרְצָה׃

Now Joseph was the vizier of the land; it was he who dispensed rations to all the people of the land. And Joseph’s brothers came and bowed low to him, with their faces to the ground.

Just a little earlier, we find that root again (Genesis 42:1-2):

רק קצת קודם מצאנו את אותו השורש שוב (מב:א-ב)

וַיַּ֣רְא יַעֲקֹ֔ב כִּ֥י יֶשׁ־שֶׁ֖בֶר בְּמִצְרָ֑יִם וַיֹּ֤אמֶר יַעֲקֹב֙ לְבָנָ֔יו לָ֖מָּה תִּתְרָאֽוּ׃ וַיֹּ֕אמֶר הִנֵּ֣ה שָׁמַ֔עְתִּי כִּ֥י יֶשׁ־שֶׁ֖בֶר בְּמִצְרָ֑יִם רְדוּ־שָׁ֙מָּה֙ וְשִׁבְרוּ־לָ֣נוּ מִשָּׁ֔ם וְנִחְיֶ֖ה וְלֹ֥א נָמֽוּת׃

When Jacob saw that there were food rations to be had in Egypt, he^aLit. “Jacob.” said to his sons, “Why do you keep looking at one another? Now I hear,” he went on, “that there are rations to be had in Egypt. Go down and procure rations for us there, that we may live and not die.”

In fact, the same root, sh.b.r repeats in this chapter – coincidentally – 10 times! Often used as “break”, its meaning stretches further and is used for two other seemingly unrelated word-themes: one is, the birthing mother sits on the “mashber” – the birthing stool, or perhaps also, the birthing moment / point just before birth, right before the emergence of the baby to the world. The other is the tip of the waves before crushing. That we find in the Psalms (for Friday, 93:4):

למעשה, אותו שורש, ש.ב.ר, שחוזר בפרק זה – במקרה? – 10 פעמים! ומשמש אותנו עד היום לשבירה פירוק של דברים, משמעותו נמתחת יותר ומשמשת לשני דברים אחרים שלכאורה אינם קשורים כלל: האחד הוא, האם היולדת יושבת על ה”משבר” – שרפרף הלידה, או אולי גם, רגע הלידה, ממש לפני הופעת התינוק לעולם. השני הוא קצה הגלים לפני הריסוק. כפי שאנו מוצאים בתהילים (ליום שישי, צ”ג, ד):

מִקֹּל֨וֹת ׀ מַ֤יִם רַבִּ֗ים אַדִּירִ֣ים מִשְׁבְּרֵי־יָ֑ם אַדִּ֖יר בַּמָּר֣וֹם ה’׃

Above the thunder of the mighty waters, more majestic than the breakers of the sea, is the LORD, majestic on high.

There is something about all these incidences that conveys a moment of holding great tension that is just about the be broken into a better outcome, if yet unknown. It also relates to us always reading about Joseph on Shabbat Hanukkah, and the lights illuminating the darkness. This is one the very few Shabbatot in the year that we read from not one, or two, but three (!) scrolls in shul. It also holds the longest “benching”, blessing after the meal: regular, Shabbat, Hanukkah & Rosh Hodesh Tevet. May all these lights help us find our way. Shabbat Shalom, Hanukkah Sameach & Hodesh Tov.

יש משהו בכל הצירופים האלה שמשדר רגע של החזקה במתח גדול שעומד להשבר על מנת להתפרק לתוצאה טובה יותר, להפתח למשהו חדש, לא ידוע, שיתברר כנפלא. זה גם קשור גם לכך שאנחנו תמיד קוראים על יוסף בשבת חנוכה, ועל האורות המאירים את החושך, ממש דקה לפני שהכל נדמה אבוד לגמרי. זוהי אחת השבתות המעטות בשנה שאנו קוראים ממנה לא אחת, או שתיים, אלא שלוש (!) תורות בבית הכנסת. ובו גם נשיר את ברכת המזון הארוכה בשנה: ברכה רגילה, שבת, חנוכה וראש חודש טבת. מי יתן וכל האורות הללו יעזרו לנו למצוא את דרכנו. שבת שלום, חנוכה שמח וחודש טוב.

Joseph is so flamboyant that it’s hard to see through. Growing up, as described in our Torah portion, Vayeshev, he aggravates everyone around him showing off with his dreams. He seems selfish and focused only on himself. He’s often used as an example for how to favor one kid over the others. Indeed, as long as he’s home, he can only be seen on the backdrop of his family. Some highlights of his personality come out only when he’s alone.

יוסף כל כך ראוותני שקשה לראות דרכו משהו אחר. כנער, כפי שמתואר בפרשה שלנו, “וישב”, הוא מעצבן את כל הסובבים אותו כשהוא משוויץ בחלומותיו. הוא נראה אנוכי וממוקד רק בעצמו, “מסלסל בשערו”, נאמר במדרש. הוא משמש לעתים קרובות כדוגמה כמה רע כשהוא מעדיף ילד אחד על פני האחרים. ואכן, כל עוד הוא בבית, ניתן לראות אותו רק על רקע משפחתו. יש דברים באישיות שלו שיוצאים רק אחר-כך כשהוא לבד.

When he’s in prison, in Egypt, suddenly he’s able to notice others and show care towards them. Truly seeing another is a gift which he has. He’s the one who initiates the conversation with the butler and the baker who had their unusual dreams, that made them seem distraught (Genesis 40:6-7).

כשהוא בכלא, במצרים, פתאום הוא מסוגל להבחין באחרים ולהפגין אכפתיות כלפיהם. לראות אחר באמת זו מתנה, ויש לו אותה. הוא זה שיוזם את השיחה עם שר המשקים ושר האופים שחלמו את חלומותיהם יוצאי הדופן, שגרמו להם להיראות מבולבלים וזועפים עם בקר (בראשית 40:6-7).

וַיִּשְׁאַ֞ל אֶת־סְרִיסֵ֣י פַרְעֹ֗ה אֲשֶׁ֨ר אִתּ֧וֹ בְמִשְׁמַ֛ר בֵּ֥ית אֲדֹנָ֖יו לֵאמֹ֑ר מַדּ֛וּעַ פְּנֵיכֶ֥ם רָעִ֖ים הַיּֽוֹם׃

He asked Pharaoh’s courtiers, who were with him in custody in his master’s house, saying, “Why do you appear downcast today?”

They tell him why. They both had strange dreams. Joseph deals with the butler’s dream first: he will be restored to his position in three days. He then asks not to be forgotten, and adds (40:15):

הם מספרים לו למה. לשניהם היו חלומות מוזרים. יוסף עוסק תחילה בחלומו של שר המשקים, שיוחזר לתפקידו בעוד שלושה ימים. אחר כך מבקש שלא ישכח אותו ומוסיף (40:15):

כִּֽי־גֻנֹּ֣ב גֻּנַּ֔בְתִּי מֵאֶ֖רֶץ הָעִבְרִ֑ים וְגַם־פֹּה֙ לֹא־עָשִׂ֣יתִֽי מְא֔וּמָה כִּֽי־שָׂמ֥וּ אֹתִ֖י בַּבּֽוֹר׃

For in truth, I was indeed kidnapped from the land of the Hebrews; nor have I done anything here that they should have put me in the dungeon.”

That is such a strange sentence! The Malbim (Rabbi Meir Leibush ben Yehiel Michel 1809-1879, Russian Empire) says that the first part (ganov gunavti – indeed kidnapped) is to say that Joseph is not “legally” in Egypt; not sold into slavery by a master, but rather, stolen. This is also why he can’t be punished, for if he was a regular slave and sinned against his master’s wife, he would surely be put to death. But, he is not.

זה משפט כל כך מוזר! המלבי”ם (רבי מאיר ליבוש בן יחיאל מיכל, 1809-1879 האימפריה הרוסית) אומר שהחלק הראשון (“גנוב גונבתי” – מעין ‘אכן נחטפתי’ בהדגש) אומר שיוסף אינו “כדין” במצרים; לא נמכר לעבדות על ידי אדון, אלא נגנב. זו גם הסיבה שהוא לא יכול להיענש, כי אם היה עבד רגיל וחטא לאשת אדוניו, הוא בוודאי היה מוצא להורג. אבל, הוא לא.

The second issue here is, where in the world is the “Land of the Hebrews”? I thought Abraham was the first “Ivri”, who came from “me’ever lanahar” – from across the river, physically or symbolically, following G-d’s command, lech-lecha, go unto yourself. This would mean a small family living in the mountainous area of central “Canaan”, today Israel. Why would anyone call this the Land of? How come no one wonders, argues or questions where this “Land” is? This term repeats when Potifar’s wife described Joseph just earlier (Genesis 39:14, 17) and will repeat later (41:12; 43:32), and in all these places, no one asks for clarifications. Everyone seems to know where the Land of the Hebrews is!!

הסוגיה השנייה כאן היא, היכן בעולם נמצאת “ארץ העברים”? חשבנו שאברהם הוא ה”עברי” הראשון שבא מ”עבר לנהר” – פיזית או סמלית, שהלך אחרי צו האל שאמר לו, “לך-לך”. משמעות הדבר היא שכיום (אז) משפחה קטנה המתגוררת באזור ההררי של מרכז כנען, כיום ישראל. למה שמישהו יקרא לזה “ארץ”? איך זה שאף אחד לא תוהה, מתווכח או שואל איפה נמצאת ה”ארץ” הזו? מונח זה חוזר על עצמו כאשר אשתו של פוטיפר תיארה את יוסף רק קודם לכן (בראשית ל”ט 14, 17) ותחזור מאוחר יותר (41:12; 43:32), ובכל המקומות הללו, איש אינו מבקש הבהרות. נראה שכולם יודעים היכן נמצאת ארץ העברים!!

Turns out, that this was the Land of the Hebrews since Ever (Genesis 11:16-17). As happens, there was trouble and exile. This is how Abraham’s family ended up in Ur of the Chaldeans. The journey from there, was a journey back home. Terach, Abraham’s father, started it, but got derailed and “stuck” on the way, in Charan. Abraham had to continue; “continue” meant – go Home. Joseph knows and holds all this. He doesn’t hesitate (like Moses later). He knows who he is, where he’s coming from, and where, he’s ultimately, going to.

מסתבר, ש”ה”ארץ הזו הייתה ארץ העברים מאז ימיו של עבר (בראשית יא, טז-יז). כמו שקורה, היו צרות וגלות. וכך הגיעה משפחתו של אברהם לאור-כשדים. המסע משם, היה מסע חזרה הביתה. תרח, אביו של אברהם, התחיל במסע, אבל “נתקע” בדרך, בחרן. אברהם היה צריך להמשיך; ה”המשך” פירושו – לך הביתה. יוסף יודע ומחזיק בכל זה. הוא לא מהסס (כמו משה אחר כך). הואיודע מי הוא, מאין בא ולאן, בסופו של דבר, הוא הולך.

Last for us to look at in Joseph’s phrase (for now-) is his expressions “nor have I done anything here (that they should have put me in the dungeon)”…. You haven’t done anything? Anything at all? Maybe just a tiny little thing? Or half a thing??? Nothing??

אחרון הדברים שנסתכל עליו (בנתיים) באמירה של יוסף זהו הביטוי שלו ” וְגַם־פֹּה֙ לֹא־עָשִׂ֣יתִֽי מְא֔וּמָה (כִּֽי־שָׂמ֥וּ אֹתִ֖י בַּבּֽוֹר)”… לא עשית מאומה, לא כלום? שום דבר? אולי רק דבר קטן? או חצי דבר??? שום שום כלום??

We who come with 2000 years of diaspora experience, might have a hard time with this. We are so used to the fact that something is our fault. A famous joke tells about the Kozak / officer who comes to the rabbi with news: it’s possible that tomorrow, new decrees might be pronounced against the Jews, and why, “my people will be so happy, that might loot your shtetl!” “ok, thank you, says the rabbi slowly, and cautiously adds, “and what if there’s no new decrees?” “ah, in the case”, answers the Kozak, “in that case my people will be so depressed that they will loot your town”!

לנו שמגיעים עם 2000 שנות ניסיון בתפוצות, אולי קשה עם זה. אנחנו כל כך רגילים לעובדה שכל דבר הוא איכשהו באשמתנו. בדיחה מפורסמת מספרת על הקוזק / קצין שמגיע לרב עם חדשות: ייתכן שמחר עלולות להיגזר גזירות חדשות נגד היהודים, והעם שלי יהיה כל כך שמח, שהוא עלול לבזוז את השטעטל שלך!” “בסדר, תודה”, אומר הרב באיטיות, ומוסיף בזהירות, “ומה אם לא יהיו גזירות חדשות?” “אה”, עונה הקוזק, “במקרה כזה האנשים שלי יהיו כל כך מדוכאים שהם יבזזו את העיר שלך”!

We learned to walk around with a chip on our shoulder, ‘surely, this is because of me’, says an inner voice. In a system that prescribes “vehaya im shamo’a” – and it will be if you hearken…” everything around us is part of our communication with the Divine; rain or shine, it’s a “sign” from on High. And yet, there are moments when it’s time to say, “sorry (or, not sorry), this one is not mine”. This is the lesson from Joseph here: the ability to take full responsibility on what is ours, and at the same, know and feel confident to let go of what’s not. Halvai (hopefully) we should succeed!

למדנו להסתובב קצת כפופים, עם משקל על הכתף, ‘בטח, זה בגללי’, אומר קול פנימי. במערכת שקובעת “והיה אם שמע”, הכל סביבנו הוא חלק מהתקשורת שלנו עם הקב”ה; גשם או שמש, זה “סימן” ממעל. ועדיין, יש רגעים שמגיע הזמן לומר, “סליחה (או, לא סליחה), זה לא שלי!”. אולי זה הלקח של יוסף כאן: היכולת לקחת אחריות מלאה על מה ששייך לי, ובמקביל, לדעת ולהרגיש בטוחים לשחרר את מה שאין. הלואי ונצליח!

SHABBAT SHALOM – שבת שלום

Every time I get to this week’s read, whether it’s because the Torah portion of Vayishlach or I’m dancing in a circle to the tune of this song, I come back to Jacob’s words: “….Now I’ve become two camps” (Genesis 32:11)

Jacob says strange words: He is the first to succeed in combining chesed & emet, Grace / kindness and Truth. Truth – is a tough, decisive, unequivocal, “there’s no half-truth”, people say. Either it’s there or not. In Kabbalah, Truth it is the side of Judgement and bravery. Grace is soft, giving, shedding, pouring out more and more. So far, Abraham was the embodiment of Grace, and Isaac – Judgment (justice) and Bravery. And here comes the next generation; the one that recognizes that it needs, it must have, and – it receives both; that it’s impossible to give up either; that it’s necessary to find and create room for both.

כל פעם כשאני חוזרת למילים מקריאת התורה בשבוע הזה, בין אם זה בפרשת “וישלח” או כשאני רוקדת במעגל לצלילי השיר, אני חוזרת למילותיו של יעקב: “… עתה הייתי לשני מחנות” (בראשית לב:11)

יעקב אומר מילים מוזרות: הוא הראשון שמצליח לשלב חסד ואמת. אמת – היא צד קשוח, החלטי, חד משמעתי. “אין חצי אמת”, אומרים. זה משהו שאו שיש או שאין. בקבלה, האמת היא הצד של דין וגבורה. החסד – צד רך, נותן, נשפך, מעניק. עד כה, אברהם היה התגלמות החסד, ויצחק – הגבורה והדין. חשבנו שיש רק שתי אפשרויות, כך או כך. והנה מגיע הדור הבא, זה שמכיר בזה שהוא רוצה, זקוק, וגם – מקבל, חסד ו-אמת. שאי אפשר לוותר על אחד מהם. שצריך למצוא ולהמציא מקום לשניהם.

It is not simple, neither in our personal lives nor in the lives of our nation. But turns out, it’s very necessary. Having only one of them, could lead to doom: Abraham, the figure of Kindness, was willing to send one son away and almost sacrifice the other without hesitation (although he asked many questions before agreeing to compromise on Sodom!). Lot, who learned Kindness from Abraham, thought it right to give his daughters to the people of the city, because after all, we’d do anything for the other. Isaac, who embodies the aspect of Judgement, thought that no matter who the right son was, the main thing was that we would go in order and do everything “right.” Jacob is the first not to give up Kindness or Truth. Because for a balanced life one of them is not enough. At the end of the verse, Jacob says, “now I’ve become two camps”. Me, myself, I am the two sides! This is also when he receives a second name, not an alternative one! – Yisrael. That is also where’s there’s a struggle: “Jacob was left alone. And a man wrestled with him until the break of dawn” (Genesis 32:24).

זה לא פשוט, לא בחיינו האישיים ולא בחיי האומה שלנו. אבל מסתבר שזה מאד הכרחי. להחזיק רק אחד מהם, עלול להוביל לאבדון: אברהם, דמות החסד, היה מוכן לשלח בן אחד וכמעט להקריב את השני, בלי שאלות (למרות ששאל הרבה שאלות לפני שהסכים להתפשר על סדום!). לוט שלמד חסד מאברהם, חשב שזה נכון לתת את בנותיו לאנשי העיר, כי אחרי הכל, צריך לעשות “הכל” למען האחר. יצחק שמגלם את מידת הדין והאמת, חשב שלא משנה מי הבן המתאים, העיקר שנלך לפי הסדר ונעשה הכל “נכון”. יעקב הוא הראשון שלא מוותר, לא על החסד ולא על האמת. שאומר, זה לא מספיק כשיש אחד מהם. ברגע שיעקב אומר – “עתה הייתי לשני מחנות”, אני עצמי, בתוכי, אני – שניהם! זהו גם המעמד שהוא מקבל שם נוסף, לא שם חלופי, אלא ממש, עוד שם – ישראל. ושם גם המאבק: “וַיִּוָּתֵ֥ר יַעֲקֹ֖ב לְבַדּ֑וֹ וַיֵּאָבֵ֥ק אִישׁ֙ עִמּ֔וֹ עַ֖ד עֲל֥וֹת הַשָּֽׁחַר” (בראשית לב:24).

It might seem strange but one of the moments that people are closest to when they fight. Even in our own lives, there is no way we will struggle with someone we do not care about. If there is a struggle, there is deep caring and there would be closeness. And just then, this moment, when everyone in his body really, defines himself and the other, finding out where I begin, where the other ends, the head is clear of thoughts, the legs are firm, the hands are joined together … in Hebrew to struggle, and to embrace are almost the same word (lehe’avek & lechabek). Sometimes, it is in the confrontation with another, that a person learns most about himself, just like we see with Jacob here, that he can be and hold both.

זה נשמע מוזר אבל אחד הרגעים שאנשים הם הכי קרובים זה במאבק. כדי להתקרב ככה, צריך להיות ממש אכפת אחד מהשני. ודוקא אז, ברגע הזה, כל אחד בגופו ממש, מגדיר את עצמו ואת השני, איפה אני מתחיל, איפה האחר נגמר, הראש מנוקה ממחשבות, הרגליים איתנות, הידים משולבות זה בזה… בעברית להאבק, ולחבק זו כמעט אותה מילה. ולפעמים, מתוך המפגש עם האחר, האדם דוקא לומד על עצמו, כפי שאנחנו רואים את יעקב כאן, סופסוף מבין שהוא יכול, את שניהם..

******

This week’s daf is so rich, so, just two quotes: one, just because… and the other, continuing the theme of two that are one; and then, also, a song:

הדף השבוע, עשיר במיוחד, אז, רק שני ציטוטים קצרים, אחד, רק כי ככה, והשני, ממשיך את הרעיון של שנים שהם אחד…. ולבסוף, גם שיר:

תענית ג:ב:

….הָכִי קָאָמַר: כְּשֵׁם שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָעוֹלָם בְּלֹא רוּחוֹת — כָּךְ אִי אֶפְשָׁר לָעוֹלָם בְּלֹא יִשְׂרָאֵל.

Ta’anit 3:b:

…this is what God is saying: Just as the world cannot exist without winds, so too, the world cannot exist without the Jewish people. This interpretation of the verse is based on the claim that the winds never cease.

תענית ה:א:

…. הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לֹא אָבוֹא בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁל מַעְלָה עַד שֶׁאָבוֹא לִירוּשָׁלַיִם שֶׁל מַטָּה! וּמִי אִיכָּא יְרוּשָׁלַיִם לְמַעְלָה? אִין, דִּכְתִיב: “יְרוּשָׁלִַים הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו”.

Ta’anit 5:a:

….The Holy One, Blessed be He, said: I shall not enter Jerusalem above, in heaven, until I enter Jerusalem on earth down below at the time of the redemption, when it will be sacred in your midst. The Gemara asks: And is there such a place as Jerusalem above? The Gemara answers: Yes, as it is written: “Jerusalem built up, a city unified together” (Psalms 122:3). The term unified indicates that there are two cities of Jerusalem, a heavenly one and an earthly one, which are bound together.

שבת שלום * Shabbat Shalom

Rav Hirsch points out that three truth are shown to Yaakov during his famous ladder dream: First, that the ladder, connecting heaven and earth, is directional. It’s being “set up firmly” (mutzav) towards the earth and reaches towards then heaven. While Yaakov is traveling on the earthly plain from point A to B (in this case, Be’er Sheva to Charan), he might think that that’s the only plain available. The dream shows him that while we’re doing that, the real travel direction is up and down. Second, that there are angels all around! And since the angels are described as “going up”, it means that they start from down here!

הרש”ר הירש מלמד ששלוש אמיתות מוצגות ליעקב במהלך חלום הסולם המפורסם שלו: ראשית, הסולם, המחבר בין שמים וארץ, הוא כיווני. הוא “מוצב ארצה” בכיוון, אבל לא בהכרח נוגע בארץ, ומגיע “השמימה”, בכוון השמים אבל לא בהכרח נוגע. בזמן שיעקב יוצא והולך במישור הארצי מנקודה א’ ל-ב’ (במקרה הזה, מבאר שבע לחרן), הוא עלול לחשוב שזה המישור היחיד הקיים. החלום מראה לו שבזמן שאנחנו מטיילים במישור האופקי, כיוון הנסיעה האמיתי הוא אנכי, למעלה ולמטה. שנית, שיש מלאכים מסביב! ומכיוון שהמלאכים מתוארים כ”עולים”, זה אומר שהם מתחילים מכאן למטה!

Further, the way the verse is written, we tend to assume the angels are going up and down on the ladder, but, a second interpretation is possible, and that is, that the angels are going up within him (“olim ve’yordim bo”)! According to the midrash in Beresheet Rabba (68:21), the angels look at the ideal image of man as he should be, and then descend and compare that to the image of man as he actually is. In Yaakov’s case the ideal image shows that, right then and there, he should be awake! That’s when he is shown the third truth: “And behold, Hashem is firmly standing (nitzav) on”… on the ladder or on Yaakov?  

Fast forward past the meet-up with Rachel at the well, and the double wedding. Just before the birth of the children, we find this:

ועוד: מדרך כתיבת הפסוק, אנו נוטים להניח שהמלאכים עולים ויורדים בסולם, אך יתכן פירוש שני, והוא שהמלאכים עולים בתוכו (“עולים ויורדים בו”)! לפי המדרש בראשית רבה (סח:12), המלאכים מתבוננים בדימותו האידיאלית של האדם כפי שהוא צריך להיות, ולאחר מכן יורדים ומשווים זאת לדמות האדם כפי שהוא בפועל. במקרה של יעקב התמונה האידיאלית מראה שבדיוק שם, הוא צריך להיות ער! אז מוצגת לו האמת השלישית: “והנה ה’ ניצב על”… רגע, על הסולם או על יעקב?

נקפוץ קצת קדימה אחרי המפגש עם רחל בבאר, והחתונה הכפולה. ממש לפני לידת הבנים, נמצא:

וַיַּ֤רְא ה’ כִּֽי־שְׂנוּאָ֣ה לֵאָ֔ה וַיִּפְתַּ֖ח אֶת־רַחְמָ֑הּ וְרָחֵ֖ל עֲקָרָֽה׃

Hashem saw that Leah was hated and He opened her womb; but Rachel was barren.

I put “hated” in the english translation where Sefaria had “unloved”, because the Hebrew says “s’nu’a”, hated, and I think the text wants to tell us something. After all, when was Leah hated?? She wasn’t. the previous verse reads:

כתבתי “שנואה” בתרגום לאנגלית במקום שבו ספריא תרגמו “לא אהובה”, כי בעברית כתוב “שנואה”, ואני חושבת שהטקסט רוצה לומר לנו משהו. הרי מתי היתה לאה שנואה?? זה לא קרה. בפסוק הקודם נכתב:

וַיָּבֹא֙ גַּ֣ם אֶל־רָחֵ֔ל וַיֶּאֱהַ֥ב גַּֽם־אֶת־רָחֵ֖ל מִלֵּאָ֑ה וַיַּעֲבֹ֣ד עִמּ֔וֹ ע֖וֹד שֶֽׁבַע־שָׁנִ֥ים אֲחֵרֽוֹת׃

And Jacob cohabited with Rachel also; indeed, he loved Rachel more than Leah. And he served him another seven years.

Here, look, you might say, Jacob loved Rachel “more” than he loved Leah. That means that he loved Leah some, maybe even a lot! Because, after all, he loved Rachel so so so much!!!

הנה, תראי, כתוב: יעקב אהב את רחל “יותר” מאשר את לאה. זה אומר שהוא אהב את לאה קצת, אולי אפילו הרבה! כי אחרי הכל הוא אהב את רחל כל כך כל כך המון!!!

It is Hashem who sees that Leah was “hated”, not Yaakov; and if Hashem saw it this way, there must be something to it… Hashem knows, like we know, that while one can “love” chocolate more than pudding and soup more than salad, when it comes to these kinds of relationships, any comparison ends badly. The only comparison we can do is between who we are supposed to be and who we are. But then, when the angels were doing their work, Yaakov was asleep!! And this lesson needed to be learned again.

זה הקב”ה שרואה שלאה הייתה “שנואה”, לא יעקב; ואם ה’ ראה את זה ככה, חייב להיות בזה משהו… ה’ יודע, כמו שאנחנו יודעים, שבעוד שאפשר “לאהוב” שוקולד יותר מפודינג ומרק יותר מסלט, כשמדובר במערכות יחסים מסוג זה, כל השוואה נגמרת רע. ההשוואה היחידה שאנחנו יכולים לעשות היא בין מי שאנחנו אמורים להיות למי שאנחנו. אבל אז, כשהמלאכים עשו את עבודתם, יעקב ישן!! ואת הלקח הזה היה צריך ללמוד שוב.

That’s when we can bring in Lavan, Yaakov cousin and brother of Rachel & Leah. It took me a while to figure out what kind of name is Lavan. Lavan in Hebrew is white… what does this mean as a name? What is white? As a color, it is all the colors combined; a mush of everything. This is Lavan who tells Yaakov,

עכשיו נוכל להזמין את לבן, בן דודו של יעקב ואח של רחל ולאה. לקח לי זמן להבין איזה מין שם זה “לבן”. לבן כמו צבע לבן? מה זה אומר בתור שם? לבן, כצבע, זה כל הצבעים משולבים, תערובת של הכל. זה לבן שאומר ליעקב:

אַ֛ךְ עַצְמִ֥י וּבְשָׂרִ֖י אָ֑תָּה …

“You are truly my bone and flesh.”

And next verse:

וַיֹּ֤אמֶר לָבָן֙ לְיַעֲקֹ֔ב הֲכִי־אָחִ֣י אַ֔תָּה ….

Laban said to Jacob, “Just because you are my brother…

You know this person; he calls everyone ach sheli, my brother, “bro”, but possibly doesn’t speak with his own brother…

מכירים את אלה, הוא קורא לכולם “אח שלי”, אבל יכול להיות שעם אח שלו, הוא לא מדבר….

How to navigate this, wonders Yaakov, and not only him… how to not get sucked into the mush where everything is the same in the name of illusionary “oneness”; how to identify differences and name them as needed, and at the same time, not do painful comparisons; and how to remember that our toughest work is first and foremost against and with ourselves, all the while, not letting go of G-d’s presence? And how to remember, that even as Yaakov leaves Eretz Yisrael, he’s still actually traveling towards it??

איך לנווט את זה, תוהה יעקב, ולא רק הוא… איך לא להישאב לתוך העיסה הזו שבה הכל אותו דבר בשם ה”אחדות” האשלייתית; איך כן לזהות הבדלים, לקרוא להם בשמם, וגם לא לעשות השוואות כואבות; ואיך לזכור שהעבודה הכי קשה שלנו היא קודם כל נגד ועם עצמנו, וכל הזמן, לא להרפות מנוכחות ה’? ואיך לזכור, שאפילו כשיעקב עוזב את ארץ ישראל, הוא עדין הולך אליה??

Shabbat Shalom *** שבת שלום

להחזיק חיות מחמד בבית בהחלט יכול להיות “מורכב” בלשון המעטה. מי שהכיר אותנו אי-אז, אולי זוכר שהיה לנו כמעט גן חיות בבית… בנוסף לחתולים, כלבים, דגי זהב וכדומה, יום אחד, חבר יקר הביא לנו כבשה, רק בת כמה ימים, כל כך חמודה!! אחרי הכל, אחד מילדיי רצה סוס, ומכיוון שלא היה סוס, החבר הביא לנו את הדבר הכי קרוב אליו… הטליה היקרה למדה במהירות איך דברים מתנהלים, איך לקפוץ מהדיר ה”מושלם” אליו הכנסנו אותה (בכל זאת, לא הבינה, היא לא חלק מהמשפחה? למה אנחנו משאירים אותה בחצר?), לפתוח את דלת ההזזה ולהכנס פנימה לאכול את שיעורי הבית ונייר הטואלט (כל כך כיף איך זה רץ מהמגללת!!)… היו עזים, איגואנה ואינספור ארנבות. ולמדנו המון. כמו למשל, “מתמטיקת-שפנים”: אם יש לך מספר מסוים של ארנבות באוקטובר, כמה יהיו לך בדצמבר? ואם הארנבת תאכל חצי מהתינוקות שלה, כמה יישארו, אם לאלה שנשארו יהיו תינוקות משלהם… בקיצור, מבינים את התמונה… כמה מהאתגרים של הורות היו ברורים מאוד כשהסתכלנו על חיות המחמד שלנו. מה שכמובן מביא אותנו לפרשת השבוע.

Having pets can definitely be complex, to say the least. Those who knew us way back, might recall it was quite a zoo at home… on top of the expected cats, dogs, goldfish and the like, one day, a dear friend brought us a lamb, of so cute!! After all, one of my children wanted a horse, and since he had no horse, got us the closest thing to it…. The dear lamb quickly learned the lay of the land, figured out how to jump out of the “perfect” pen we put it in (after all, isn’t it part of the family? Why do we leave it in the yard?), open the slide door and proceed indoors to eat homework and toilet paper (so much fun how it strings along!!)…. There were goats, an iguana, and countless bunnies. And we learned a lot. Like for example, “bunny-math”: If you have a couple of bunnies in October, how many will you have in December? and if the mother bunny eats half her babies, how many will be left, if those that were left, have their own babies…. You get the picture… some of the challenges of parenting were extremely obvious when looking at our pets. Which of course, brings us to this week’s Torah portion.

הורים לא צריכים להפלות בין ילדיהם, נכון? כמובן! או אולי… ? רגע, מה זה אומר “להפלות”? נהגתי לומר שאני  לא קונה לבנים שלי חצאיות, מה שעכשיו לא נשמע “פי.סי”, אבל הנקודה שלי הייתה שלפעמים להיות “הוגן” ו”שווה” זה לא הוגן וגם לא שווה. האמנתי ועדיין, שיותר “פייר” לתת לכל אחד את מה שהוא צריך, על סמך מי שהוא. כמובן, מכיון שאנחנו מעוגנים במי שאנחנו ואיך שאנחנו רואים דברים, הדבר הזה לא תמיד אפשרי.

Parents should not discriminate between their children, right? Of course! Or maybe… ? Wait, what does “discriminate” mean? I used to say that I don’t buy my boys skirts. Which is now not PC to say, but my point was that sometimes being “fair” and “equal” is not fair, nor equal. I believed and still, that it’s more fair to give each what they need, based on who they are. Of course, being clouded in who we are and how we see things, that’s s not always possible.

במובן זה, לרבקה היה מזל. היא ידעה”. כשההריון שלה הרגיש קשה, היא הלכה “לדרוש את ה'” וקיבלה נבואה (בראשית כ”ה:23)

In that sense, Rivkah was lucky. She “knew”. When her pregnancy felt rough, she went to “inquire of Hashem” and was given a prophecy (Genesis 25:23)

וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה לָ֗הּ שְׁנֵ֤י (גיים) [גוֹיִם֙] בְּבִטְנֵ֔ךְ וּשְׁנֵ֣י לְאֻמִּ֔ים מִמֵּעַ֖יִךְ יִפָּרֵ֑דוּ וּלְאֹם֙ מִלְאֹ֣ם יֶֽאֱמָ֔ץ וְרַ֖ב יַעֲבֹ֥ד צָעִֽיר׃ and the LORD answered her,
“Two nations are in your womb,
Two separate peoples shall issue from your body;
One people shall be mightier than the other,
And the older shall serve the younger.”

יצחק לא קיבל את אותה נבואה. זה היה סוד בין ה’ לרבקה..

יצחק אהב את עשו ומסיבות טובות: הוא ראה שעשיו יודע להתמודד עם עצמו בעולם, גבר “אמיתי”, איש שדה, שיכול לצוד ולדאוג ל”דברים”; הוא בהחלט זה שאליו ניתן להעביר את ברכתו של אברהם; בהיותו מסוגל להסתדר בעצמו, והוא נראה שהיורש הטבעי למה שנאמר קודם לאברהם (בראשית יב, ג-ד):

Isaac didn’t receive that same prophecy. This was a secret between Hashem and Rivkah.

Isaac loves Esau and for good reasons: he saw that Esau knows how to handle himself in the world, a “real” man, a man of the field, who can hunt and take care of “things”; he’s definitely the one to whom Abraham’s blessing can be transferred to; being able to fend for himself, he looked like the natural heir to what was said earlier to Abraham (Genesis 12:3-4):

וְאֶֽעֶשְׂךָ֙ לְג֣וֹי גָּד֔וֹל וַאֲבָ֣רֶכְךָ֔ וַאֲגַדְּלָ֖ה שְׁמֶ֑ךָ וֶהְיֵ֖ה בְּרָכָֽה׃

I will make of you a great nation,
And I will bless you;
I will make your name great,
And you shall be a blessing

וַאֲבָֽרְכָה֙ מְבָ֣רְכֶ֔יךָ וּמְקַלֶּלְךָ֖ אָאֹ֑ר וְנִבְרְכ֣וּ בְךָ֔ כֹּ֖ל מִשְׁפְּחֹ֥ת הָאֲדָמָֽה׃

I will bless those who bless you
And curse him that curses you;
And all the families of the earth
Shall bless themselves by you.”

יצחק, בראותו את שני בניו, המאצ’ואיסט בשדה וה”נבעך”, יושב באוהל, יודע מה צריך לעשות.

אין סיכוי שניתן להפקיד את המשימה הזו בידי הכלומניק הזה. “בחור טוב”, אבל הוא בקושי יכול להכין תבשיל הגון, שלא לדבר על לצוד. לעשו יש את הכוח והיכולת לנהל דברים! מה שמפתיע הוא המשך הפסוק הזה:

Isaac, seeing his two sons, the macho one and the nebech, sitting in the tent, knows what needs to be done.

There’s no way the good for nothing Yaakov can be entrusted with this mission. He can barely make a decent stew, let alone hunt. It is Esau who has the power and ability to run things!

What is surprising is the rest of that verse:

וַיֶּאֱהַ֥ב יִצְחָ֛ק אֶת־עֵשָׂ֖ו כִּי־צַ֣יִד בְּפִ֑יו וְרִבְקָ֖ה אֹהֶ֥בֶת אֶֽת־יַעֲקֹֽב׃

Isaac favored Esau because (Lit.) “game was in his mouth” but Rebekah loves Jacob.

זו הפעם הראשונה (בתורה) שאמא אוהבת את הילד שלה! אהבת ההורים האחרונה הייתה אברהם ליצחק, רגע לפני העקידה. האם גם פה יש איזשהו מבחן?? מדוע רבקה אוהבת את יעקב? הרי הוא לא יכול לעשות כלום! כן, אולי יש לו “פוטנציאל” (זוכרים את ימי ההורים בבית הספר??) אבל, ברצינות… ובכל זאת, היא יודעת משהו אחר.

It’s the first time a mother (in the Torah) loves her child! The last parental love was Abraham to Isaac, just before the Binding. Is there some sort of a test here too?? Why doe Rivkah love Yaakov? He can’t do anything! Yes, maybe he has “potential” (remember parent-teacher days??) but, seriously…. But she knows something else.

בעצם, אם שניהם, יצחק ורבקה כל כך צדיקים, למה ה’ לא אמר לשניהם מה קורה? או יותר טוב, תגיד ליצחק, “הגבר”, ה”צדיק בן צדיק”? ולמה היא לא מספרת לו? אחרי הכל, הוא כל כך אהב אותה!

Actually, if both, Yitzchak and Rivkah so righteous, why did G-d not tell them both what’s going on? Or better, tell Isaac, “the man”, the “righteous, sone of righteous”? and why does she not tell him? After all, he loved her so much!

יכולות להיות הרבה תשובות, אבל אחת מהן עשויה להיות שככה היא “נאלצת” לעשות את ה”תרמית”. כלומר, היא יודעת ש”רב יעבדו צעיר”, אבל איך? הדרך היחידה שזה אפשרי היא אם יעקב יהיה קצת יותר דומה לעשיו. כדי למלא את התפקיד של להיות אחראי ולטפל בדברים, הוא צריך לדעת איך להתנהל בעולם. הוא צריך לצאת מה”אוהל” וללמוד על “העולם”. אין אדם טוב יותר ללמד אותו מאשר “רבקה בת בתואל הארמי מפדן-ארם, אחות לבן הארמי”. מדוע האזכור החוזר של ארם? אומר רש”י, “אֶלָּא לְהַגִּיד שִׁבְחָהּ, שֶׁהָיְתָה בַּת רָשָׁע וַאֲחוֹת רָשָׁע וּמְקוֹמָהּ אַנְשֵׁי רֶשַׁע וְלֹא לָמְדָה מִמַּעֲשֵׂיהֶם”.

There can be many answers, but one of them might be that this way, she is “forced” to do the “scam”. Namely, she knows that the “older shall serve the younger”, but how? The only way this is possible, is if Yaakov is a bit more like Esau. To fulfill the position of being in charge and handling things, he needs to know how to be in the world. He needs to get out of “the tent” and learn about “the world”. There is no one better to teach him than “Rivkah, daughter of Bethuel the Aramean of Paddan-aram, sister of Laban the Aramean”. Why the repeated mention of Aram? Says Rashi, “to tell us of her great qualities, that she was the daughter of an evil person and the sister to one, but she didn’t act like them”.

אכן, היא לא התנהגה כמותם, אבל היא, הרבה יותר טוב מיצחק, היתה זו שהכירה את דרכי העולם, ומוכנה ללמד אותם ליעקב; דברים שהוא יזדקק להם כיורש לברכת אברהם, וכיחיד שילדיו, כולם, יהיו “בני ישראל”, לוותר על אף אחד. יש לה הזדמנות, אולי אפילו חובה, ללמד את יעקב; להכניס אותו לעולם “האמיתי”. חשוב להבין, שהיא לא הופכת אותו למשהו שהוא לא! אלא עוזרת לו למצוא את התכונות הללו בתוכו, לתרגל אותן וללמוד להשתמש בהן. ייתכן שזה מנוגד לתכונות ה”חסד” שלה או ל”מוניטין” שלה. היא הופכת ל”רמאית”; זה יכול להכנס בינה לבין הגבר שלה, זה ש”קהו עיניו”, וייקח לו קצת זמן לראות את הנקודה שלה. אבל אולי, זהו החסד האמיתי, וזה, לפחות בתיאוריה, הורות טובה: לעזור לילדינו לצמוח לבני האדם הטובים ביותר שהם, לא אנחנו, יכולים להיות.

Indeed, she didn’t act like them, but she, much better than Isaac, knows the ways of the world, and is ready to teach those to Yaakov; things he will need as the one successor whose children, all of them, are to become “The Children of Israel”, leaving no one out. She has the opportunity, maybe even the duty, to teach Yaakov; to introduce him into “real” world. She doesn’t make him something he isn’t! but helps him find these qualities within himself, practice them and learn to use them. It’s possible that this runs contrary to her own qualities of “kindness” or to her “Reputation”. She becomes a “scammer”; it possibly gets between her and her man, who will take time to see her point. But then again, this is what kindness is, and this is what, at least in theory, good parenting is: helping our children grow into the best human beings they, not we, can be.

Shabbat Shalom – שבת שלום

Framed by the death and burial of Sarah and Abraham, is the meeting of Rebecca and Isaac, Rivkah & Yitzchak; a story that will culminate with the first time in the Torah a man will be described as “loving” a woman. Not Adam & Eve, all alone in the Garden; not Noah and his dedicated (maybe reluctant?) wife; not even Abraham & Sarah, who travel the world together with the same mission uniting them, but the almost speechless Yitzchak and the vivacious Rivkah. What would Freud say about the last verse in Genesis 24?

ממוסגרת במותם וקבורתם של שרה ואברהם, נמצא את פגישתם של רבקה ויצחק, סיפור שיגיע לשיאו עם הפעם הראשונה בתורה שגבר יתואר כ”אוהב” אישה. לא אדם וחווה, הגם שהיו לגמרי לבד בגן; לא נח ואשתו המסורה (ואולי קצת מתנגדת בכל זאת?); ואפילו לא אברהם ושרה, שמסתובבים להם בעולם היחד עם אותה משימה המאחדת אותם, אלא יצחק הכמעט אילם, ורבקה התוססת. מה היה פרויד אומר על הפסוק האחרון בבראשית כד?

וַיְבִאֶהָ יִצְחָק, הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ, וַיִּקַּח אֶת-רִבְקָה וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּׁה, וַיֶּאֱהָבֶהָ; וַיִּנָּחֵם יִצְחָק, אַחֲרֵי אִמּוֹ.

And Isaac brought her into his mother Sarah’s tent, and took Rebekah, and she became his wife; and he loved her. And Isaac was comforted for his mother.

We might be tempted to say that Isaac loves Rivkah as if he replaces his mom. The only challenge is that Rivkah is really a lot more like Abraham! This is evident in the parallels between two stories: when Abraham runs around to care for his guests (Genesis 18), and when Rivkah does the same, with the same verbs and Hebrew roots, to give water to the unknown servant as well as his ten camels (Genesis 24). And if we missed it, commentators will remind us that gamal – camel, the carrier to Rivkah to the Land – is at least linguistically related to gemilut chasadim, doing acts of kindness.

אולי נתפתה לומר שיצחק אוהב את רבקה כי הוא מחפש תחליף לאמא שלו. האתגר היחיד הוא שרבקה באמת דומה הרבה יותר לאברהם! הדבר ניכר בהקבלות בין שני סיפורים: כאשר אברהם מתרוצץ ודואג לטפל באורחיו (בראשית יח), וכאשר רבקה עושה את אותו דבר, עם אותם פעלים ושורשים עבריים, כדי לתת מים לעבד האלמוני וגם לעשרת הגמלים איתם הגיע (בראשית כ”ד). ואם פספסנו, יזכירו לנו הפרשנים שגמל, המוביל של רבקה לארץ – קשור לפחות מבחינה לשונית לגמילות חסדים.

And, consider this: while most other Biblical men have a 2nd, 3rd and often many more – wife, Isaac has only one. He never leaves the Land of Israel. He never takes a second wife. In our tradition, he stands for gevura & din – strength, might, judgement; and it is all about a solid, quiet, loyal presence. Their love is that of two opposites who are attracted from “first sight” and hold on tightly in the many storms life presents.
And yet, they didn’t “invent” it all.

זאת ועוד: בשעה שלרוב הגברים התנ”כיים יש אישה שנייה, שלישית ולעתים קרובות הרבה יותר, ליצחק יש רק אחת. הוא לעולם לא עוזב את ארץ ישראל. הוא אף פעם לא לוקח אישה אחרת על פני רבקה. במסורת שלנו, הוא מייצג גבורה ודין – כוח, חוזק, שיפוט צודק; כל כולו אומר נוכחות מוצקה, שקטה, נאמנה. אהבתם היא של שני הפכים שנמשכים זה לזו מ”מבט ראשון” ומחזיקים חזק בסערות הרבות שהחיים מעמידים בפניהם.

ועדיין, הם לא “המציאו” הכל מחדש…

The Talmud offers us a beautiful imagery when describing Abraham & Sarah’s final resting (Tractate baba Batra 58a). It seems like in the mind of the Torah and the Talmud, eternal love is totally possible:

התלמוד מציע לנו דימוי יפיפה בתיאור המנוחה האחרונה של אברהם ושרה (מסכת בבא בתרא ל”ח:א). נראה שבדעת התורה והתלמוד, אהבה נצחית אפשרית:

This Torah portion begins with a burial and ends with another one, and in between, this love story… coincidence? Interestingly, in Hebrew, kever is a gravesite, and the Talmud uses the very same word to refer to womb… maybe hinting that, at times, where one thing ends, another begins.

הפרשה הזו מתחילה בקבורה ומסתיימת בקבורה, ובין לבין סיפור האהבה הזה… צירוף מקרים? אנחנו יודעים שבעברית, קבר הוא מקום קבורה, והתלמוד משתמש באותה מילה בדיוק כדי להתייחס לרחם… אולי הדבר רומז שלפעמים, כאשר דבר אחד מסתיים, דבר אחר מתחיל.

שבת שלום – SHABBAT SHALOM

• Song of Songs 8:7

In his book, Resheet, about firsts in the Bible, author Meir Shalev, tells about a visit to a fishermen’s village in the Andaman Sea, between India and Thailand: “Unlike usual fishermen villages, this village wasn’t situated along the coast, but floated in the sea. Its houses were built on rafts that we anchored together and tied to each other with ropes and passages of wood.

בספרו ראשית, פעמים ראשונות בתנכ, הסופר מאיר שלו, מספר על ביקור שערך בכפר דייגים בים אנדאמן, בין הודו ותאילנד. “בניגוד לכפרי דייגים רגילים, הכפר הזה לא שכן על החוף אלא צף בים. בתיו נבנו על דוברות שעגנו יחד ונקשרו זו לזו בחבלים ובמעברים של עץ.

The village rocked peacefully on the waves, up and down. I felt a strange feeling. Usually, when you get off from a boat to the dock, you immediately feel the land’s stability, while here, I moved from one shaking to another (and I think he means this in more than one sense, wait -).

הכפר התנודד לו בשלוה על הגלים, עלה וירד. חשתי תחושה משונה. בדרך כלל, כשיורדים מסירה אל המזח, מרגישים מיד את יציבותה האיתנה והנעימה של היבשה, ואילו כאן עברתי מנדנוד אחד לנדנוד אחר (אני חושבת שהוא מתכוון כאן ביותר ממובן אחד, תיכף נראה…)

The village residents were muslim, fishermen from Malaya. I strolled between their floating houses until I saw a partially open door and a skinny man sitting behind it. We exchanged glances. He smiled and motioned me to enter. We drank tea. On the wall there was a picture and a painting. The picture showed some European view – grean valleys, brownish-reddish cows, waterfalls, and snowy peaks. The painting looked more familiar: a boy laying on an altar, an old man raising a knife, an angle above and behind them, the ram, its horns tangled in the thicket.

תושבי הכפר היו מוסלמים, דייגים ממלאיה. התהלכתי בין בתיהם הצפים עד שראיתי דלת פתוחה למחצה וגבר צנום יושב מאחוריה. החלפנו מבטים, האיש חייך ובתנועת יד הזמין אותי להכנס. שתינו תה. על הקיר היו תצלום וציור. בתצלום נראה נוף אירופי כלשהו – עמקים ירוקים, פרות חומות-אדמדמות, מפלי מים ופסגות מושלגות. הציור נראה לי מוכר יותר: נער שוכב על מזבח, אדם זקן מניף עליו סכין, מלאך מרחף מעל, ומאחור גם האיל, קרניו אחוזות בסבך.

For a moment I thought I made it to one of the Lost Tribes ad in my heart, I composed letters to the Rabbanut and Jewish agency to hurry and bring him to Israel. But just before falling on my lost brother’s neck, I asked him what’s in the picture. My host pointed at the old man with the blade and in a strange accent said, “Ibrahim”. Then he pointed at the child and said, “Isma’il”….

Thus far, Meir Shalev.

לרגע חשבתי שהגעתי לאחד מעשרת השבטים, וכבר ניסחתי בלבי מכתבים לרבנות ולסוכנות, שימהרו להעלות גם אותו לישראל. אבל לפני שנפלתי על צווארי אחי האובד, שאלתי אותו מה מתואר בציור. המארח שלי הורה באצבעו על הזקן עם המאכלת ובהגייה משונה אמר: “איברהים”. אזי הורה על הילד ואמר: “איסמעיל”….

עד כאן מאיר שלו.

A careful read of our Torah portion this week, Vayera, reveals that there are quite a few connections – of content and linguistics – between the expulsion of Ishmael and the binding of Isaac. Abraham our father was commanded to part with his two sons, a separation that has quite a bit of pain and even potential death for them. Let’s look briefly at the similarities and differences (all quotes are from Genesis):

קריאה מדוקדקת של פרשת השבוע שלנו, וירא, מגלה שיש לא מעט הקשרים – ענייניים ולשוניים – בין גירוש ישמעאל לעקדת יצחק. אברהם אבינו נצטווה להיפרד משני בניו, פרדה שיש בה לא מעט כאב ואפילו מוות פוטנציאלי עבורם. אפשר לראות את הדומה ושונה (כל הציטוטים מסראשית):

Many similarities and also – a difference, in roles and places of residence. This is a point we come back to often in the Book of Genesis (and in our life, as well-): How is a parent supposed to be “fair” to his children? Does that mean treating everyone exactly the same, or perhaps giving each what suits them? This is not a simple issue today, for any parent, and was not back then. Did the old father discriminate between his sons? Did he do so haphazardly?  Was he senile? In love? Pressured by the women in his life? Simply cruel? Or, perhaps it is possible that Abraham, who believed in the One God, had more than one goal in how this belief would be spread, and that he recognized the similarities and differences between his sons, giving each a different inheritance, each with both benefits and challenges, in its own way; different and complementary, in bringing the name of the One God into the world? And of so, how exactly? To what extent? What and how much and why ??? What do with this today?? …. For that, we are still seeking the answer.

דמיון רב, וגם – שוני בתפקידים ומקומות המגורים. זו נקודה שאנחנו חוזרים אליה לעיתים קרובות בספר בראשית (וגם בחיינו-): איך הורה אמור להיות “פייר” כלפי ילדיו? האם זה אומר להתיחס לכולם באותה הצורה או לתת לכל אחד מה שמתאים לו? סוגיה לא פשוטה גם בימינו, וגם כאן, האם האב הזקן הפלה בין בניו בלי לשים לב? מסניליות? מרגש? מלחץ הנשים? מאכזריות? ואולי יתכן שלאברהם, המאמין באל האחד, היו מספר מטרות בהפצת האמונה הזו, ושהוא הכיר בדומה ובשונה בין בניו, ונתן להם ירושות שונות, כל אחת גם טובה וגם מסובכת ע”פ דרכה? אולי הועיד לכל אחד מהם עשיה שונה, כל אחד בתחומו, שונה ומשלימה, בהבאת שם האל האחד לעולם? איך בדיוק? עד איפה? מה וכמה ולמה???…. על כך אנחנו עדין מחפשים את התשובה.

For me, one of the most moving passages in the Bible is in next week’s reading, when “Abraham breathed his last, dying at a good ripe age, old and contented; and he was gathered to his kin. His sons Isaac and Ishmael buried him in the cave of Machpelah, in the field of Ephron son of Zohar the Hittite, facing Mamre” (Genesis 25:8-9).

After all the challenges, difficulties, and even tragedies, there is here an almost unexpected partnership of the two brothers in their father’s burial. This encounter also raises questions: How did Ishmael know that Abraham died? Did the brothers stay in touch despite everything? Did they participate in each other’s lives? Either way, this testifies to the greatness of both, and to the possibility for those working towards separate goals and destinies, not to forget that they worship the same One G-d, and that they are the sons of the same father, the father who in Judaism represents the quality of chesed, grace.

עבורי, אחד הקטעים המרגשים ביותר בתנכ מגיע בפרשה של שבוע הבא: “וַיִּגְוַ֨ע וַיָּ֧מׇת אַבְרָהָ֛ם בְּשֵׂיבָ֥ה טוֹבָ֖ה זָקֵ֣ן וְשָׂבֵ֑עַ וַיֵּאָ֖סֶף אֶל־עַמָּֽיו׃ וַיִּקְבְּר֨וּ אֹת֜וֹ יִצְחָ֤ק וְיִשְׁמָעֵאל֙ בָּנָ֔יו אֶל־מְעָרַ֖ת הַמַּכְפֵּלָ֑ה אֶל־שְׂדֵ֞ה עֶפְרֹ֤ן בֶּן־צֹ֙חַר֙ הַֽחִתִּ֔י אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י מַמְרֵֽא (בראשית כה:8-9).

אחרי כל האתגרים, קשיים, ואף טרגדיות, יש כאן שותפות כמעט בלתי צפויה של שני האחים בקבורת אביהם. המפגש הזה גם הוא מעורר שאלות: איך ידע ישמעאל שאברהם נפטר? האם נשארו האחים בקשר למרות הכל? השתתפו אחד בחיים של השני? כך או כך, המפגש הזה מעיד על גדולת שניהם, ועל כך שיש אפשרות להולכים לקראת ייעודים נפרדים לא לשכוח שהם עובדים את אותו אל, ושהם בניו של אותו אב, האב המייצג ביהדות את מידת החסד.

This partnership leaves me with hope: that we learn to know who we are; us, ourselves; our place and our role; and to know our family members – like the time we take today and in general, and that from that, we can participate with each other in constructive action, peace, joy, support and acceptance of one another.

השותפות הזו משאירה בי תקוה: שנלמד להכיר את מי שאנחנו, את עצמנו, מקומנו ותפקידנו, ולהכיר את בני משפחתנו – כמו בזמן שאנחנו לוקחים היום ובכלל, ומתוך כך, שנוכל להשתתף זה עם זה בעשיה בונה ובשלום, שמחה, תמיכה, וקבלה אחד בחיי השני.

Shabbat Shalom – שבת שלום

• Things I said at a recent Encounter day trip seminar – דבר תורה שנתתי באנקאונטר, בסיור יום לאחרונה