Torah & more… תורה ועוד

פרשת “בשלח”: חציו עבד וחציו בן חורין

פעמיים חזרה ואמרה לנו התורה בסוף הפרשה הקודמת ש”בְּחֹ֣זֶק יָ֗ד הוֹצִיאָ֧נוּ ה’ מִמִּצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים” (שמות יג,יד ו-יז), ואז מתחילה פרשת בשלח בפסוק “וַיְהִ֗י בְּשַׁלַּ֣ח פַּרְעֹה֮ אֶת־הָעָם֒” (שם, יז)… האם פרעה הוא זה ששילח את העם או הקב”ה שהוציאנו? להפתעתנו אולי התשובה היא – כן.

על כוחו המופלא של האל האחד והיחיד, הכל יכול שהוציא אותנו ממצרים, כמובן שאין עוררין, ועל כך  קראנו בפרשות האחרונות. אך יחד עם זאת, הנה פרעה הוא זה שמלווה ו”מאבטח” אותנו בדרך. כאילו שגם אחרי שהמפקד העליון הורה על הפעולה “בגדול” והקב”ה ארגן לנו הכל, עדיין צריך את מי שנמצא בשטח שמאשר לנו, שהנה, עכשיו הולכים.

אך מעניין שעל פרעה לא נאמר “שילחנו” במקביל ל”הוציאנו”. הפסוק הנושא את שם הפרשה, משתמש בדרך יחודית של הפועל, “בשלח”, מילה שיש בה מסר של לווי מתמשך שקורה לאורך זמן, ואולי אפילו במובן מסוים, משהו שקורה עד היום ועוד לא לגמרי נגמר…

במסכת פסחים (פח:א-ב וגם בגיטין, פרק ד ובבא בתרא יג:א) מופיע נושא תמוה ומעניין: אדם שהוא חצי עבד וחצי בן חורין. הסוגיה עולה כחלק מדיון באנשים שיש להם נאמנות הלכתית כפולה, למשל, אשה נשואה: האם עליה לאכול את קרבן הפסח עם משפחת אביה או עם משפחת בעלה? או יתום שיש לו אפוטרופוסים מרובים, מה יעשה? עוד ברשימה זו הוא עבד שיש לו שני אדונים.

האמת, שכל עוד יש לאדם הזה שני אדונים, במידה מוזרה, מצבו “טוב”, לא מכיון שהוא נעים ונוח. הרי הוא עבד שעובד קשה, אבל לפחות הגדרתו ההלכתית ברורה. אולם, מה קורה אם אחד האדונים משחרר אותו? בדומה למה שחשבו על כך בית הלל, יתכן שנחוש שמצבו השתפר. עכשיו יש לו חצי שבוע חופש: “מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין, עוֹבֵד אֶת רַבּוֹ יוֹם אֶחָד וְאֶת עַצְמוֹ יוֹם אֶחָד” (פסחים פח:א-ב)

אך בית שמאי זעקו ואמרו שבשחרור חלקי, וביצירת אדם בעל סטטוס כפול, אין יותר חופש אלא הגבלה. אדם כזה אינו יכול להנשא: הוא לא יכול לשאת בת חורין כי הוא עבד, ולא יכול לשאת שפחה כי הוא בן חורין. בכך אנו דנים אותו לחיי בדידות. ולא רק על אשה הוא מוותר, אלא על האפשרות להביא ילדים לעולם ובכלל, להשתתף בעשיה שלמה, יצירתית ובריאה בעולם. אכן, זו אחת המחלוקות המפורסמות בין בית שמאי ובית הלל שהלכה כבית שמאי.

והפתרון הוא: “מִפְּנֵי תִּקּוּן הָעוֹלָם, כּוֹפִין אֶת רַבּוֹ וְעוֹשֶׂה אוֹתוֹ בֶּן חוֹרִין, וְכוֹתֵב שְׁטָר עַל חֲצִי דָּמָיו”. כלומר, אומרים לנו בית שמאי, אנחנו מכריחים את האדון שעדיין מחזיק בבעלות חלקית על העבד להפוך אותו לאדם חופשי מבחינת הסטטוס שלו. אבל רגע, לעבד עדיין נותר חוב לאדון! לשם כך העבד כותב שטר ומקבל על עצמו אחריות, כאדם חופשי, לשלם את החוב שנותר לאדונו.

אוקי, תאמרו, מרתק, אך איך כל זה קשור לפרשה שלנו?

הדיון הלכאורה הלכתי הזה על פניו עוסק באדם פרטי, אך הוא גם משל למעמדם של בני ישראל. אנחנו היינו העבד הזה של שני אדונים: האחד הוא כמובן הקב”ה ששחרר אותנו ועשה אותנו לבני חורין, ואילו השני הוא פרעה, שהעדיף להמשיך ולהחזיק אותנו בעבדות. האדון הזה נאלץ לשחרר אותנו בניגוד לרצונו, אך כפי שראינו בגמרא, מסתבר שבשעה שקבל את השחרור המיוחל, עדיין לעבד ההוא – לנו – נותר חוב.

כך, למרות שאותה מצרים ואותו פרעה כבר אינם, הרי כאימפריה השלטת דאז, הם מייצגים את ה”חוב” שיש לנו לעולם. זה מסביר במקצת את מעורבות העולם בענייננו עד היום, כשלמרות מספרנו הזעום וארצנו הקטנה פיזית, אנחנו מוצאים את עצמנו בכותרות בעולם כמעט יום יום. וגם מעלה שאלות קיומיות כבדות משקל עבורנו בהווה: האם באמת יש לנו “חוב” כלשהו לעולם? מה עלינו לעשות כדי להחזיר את החוב הזה? מה בדיוק הוא התפקיד שלנו בעולם שלשמו קבלנו את החופש המיוחל, מהקב”ה ומפרעה?

יש אמת באמירתו של דוד בן גוריון שלא משנה מה יגידו הגויים, משנה מה יעשו היהודים. חלקית. חשוב שנעשה ונהיה מי שאנחנו, אך למרות – ואולי דוקא יחד עם – הקליפה ה”צברית” מחוספסת של ‘מ’כפתלי’ והיד החזקה של הקב”ה, אנחו גם שרים על “אז יאמרו בגויים”… ולא פעם, רק אחרי “אז יאמרו”, אנחנו מבינים ש”הגדיל ה’ לעשות עמנו”… לא נצטוונו לחיות במנותק משאר העולם, אלא להשפיע, לעשות ולתקן עולם במלכות שדי. אנחנו “עם לבדד ישכון” ויחד עם זאת, מחויבים להיות “אור לגויים”, ואיך נמצא את האיזון והדיוק ביניהם? כן.

שבת שלום.  

Parashat Beshalah: Half Slave, Half Free – or – Us & the World

Twice told us the Torah at the end of last week’s Torah portion that “with a mighty hand Hashem brought us out of Egypt from the house of bondage” (Exodus 13:14/17), and then, this week’s portion, Be’shalah begins with the verse “And it came to pass, that Pharaoh sent the people out” (Exodus 13:17)… Was it Pharaoh who sent the People or Gd who brought us out? To our surprise perhaps, the answer is – yes.

The miraculous power of the one and only Gd, the Almighty, who brought us out of Egypt, is of course undeniable, and we have read about this earlier. But at the same time, it is Pharaoh who accompanies and “secures” us on the way. As if even after the commander-in-chief ordered the operation and has the “big picture”, and Gd had organized everything for us, it was still needed that someone on the ground confirms to us that, here we are, now we are going.

It’s interesting that it is not said of Pharaoh that he simply sent us, in the same form of the verb as when we discuss Gd sending us. The verse that bears the name of the parsha – Be’shalach – uses the verb “to send” (sh.l.ch.) in a unique way, a word that conveys a continuous accompaniment that happens over time, and perhaps even in a certain sense, something that happens to this day and is not yet completely over…

In Tractate Pesachim (85:a-b, & also in Gittin, Chapter 4 and Bava Batra 13:1) a puzzling and curious topic appears: a person who is half slave and half free. The issue arises as part of a discussion about people who have dual halachic loyalties, for example, a married woman: should she eat the Pascal sacrifice with her father’s family or with her husband’s family? Or an orphan who has multiple guardians, what should he do? Also on this list is a slave who has two masters.

The truth is, as long as this person has two masters, to a strange extent, his situation is “good,” not because it is pleasant and comfortable. After all, he is a slave who works hard, but at least his halakhic status is clear. However, what happens if one of the masters frees him? Similar to what Beit Hillel thought, we may conclude that his situation has improved. Now he has half a week off! “Whoever is half slave and half free, he shall serve his master one day and himself one day” (Pesachim 88:a-b).

But Beit Shammai cried out and said that giving him partial liberation we create a person with a dual status, who does not have more freedom but actually, great restriction. Such a person cannot marry: he cannot marry a free woman because he is a slave, and he cannot marry a slave girl because he is a free man. In this way, we condemn him to a life of solitude. And not only does he give up having a wife, but the possibility of bringing children into the world and, in general, of participating in the complete, creative and healthy work in the world. Indeed, this is one of the famous disputes between Beit Shammai and Beit Hillel, in which we follow Beit Shammai’s ruling.

And the solution is: “For the sake of tikun olam – making the world more whole and complete – world, we force his (remaining) master to free the slave, and write him a deed for half his worth.” In other words, Beit Shammai tells us, we force the master who still holds partial ownership of the slave to make him a free person in terms of his status. But wait, the slave still has a debt to the master! To this end, the slave writes a deed and assumes responsibility, as a free person, to pay the remaining debt to his master.

Okay, you might say, fascinating, but how does all this relate to our Torah portion?

This seemingly halakhic discussion on the surface, deals with an individual, but it’s also a parable for the status of the Israelites. We were this slave of two masters: one is of course the Holy One who took us out of bondage and made us free, while the other is Pharaoh, who preferred to continue keeping us in slavery. This master was forced to free us against his will, but as we saw in the Gemara, it turns out that while he received the long-awaited liberation, that slave – that is, us – still had a debt.

Thus, even though that Egypt and that Pharaoh of long ago. are no longer there, as the ruling empire at the time, they represent the “debt” we owe to the world. This somewhat explains the world’s involvement in our affairs to this very day, when despite our small numbers and physically small country, we find ourselves in the world’s headlines almost every day. It also raises weighty existential questions for us in the present: Do we really owe any “debt” to the world? What must we do to repay this debt? What exactly is our role in the world for which we received the long-awaited freedom, from Gd and from Pharoah?

There is truth in David Ben-Gurion’s famous statement that ‘it does not matter what the Gentiles say, it matters what the Jews do’. Partial truth. It’s important that we become and be who we are, but despite – and perhaps precisely along with – the rough “sabra” shell of ‘what-do-I-care’ and the strong hand of Gd, we also sing about “then shall the nations say”… and often, only after, do we understand that “Hashem has done great things for us”… We were not commanded to live in isolation from the rest of the world, but to influence, to make and to fix a world in the kingdom of Hashem. We are “a people who shall dwell alone” and at the same time, we are obligated to be “a light to the Gentiles”, and how do we find the balance and fine-tuning between them? Yes.

Shabbat Shalom.

פרשת בא: “והגדת לבנ(ת)ך”…

כנגד ארבעה בנים דברה תורה, כך מספרת לנו ההגדה לפסח, ושלושה מתוכם מופיעים בפרשת השבוע שלנו, פרשת “בא”: הרשע, התם וזה שאינו יודע לשאול, ואילו החכם יופיע בסוף ספר דברים. בסה”כ, ארבעה בנים ששואלים שלוש שאלות ומקבלים מעין חמש וחצי תשובות… מי שאל (או לא שאל) מה, ואיזה תשובה קבל?

החכם שואל מָ֣ה הָעֵדֹ֗ת וְהַֽחֻקִּים֙ וְהַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֥ר צִוָּ֛ה ה’ אֱלֹהֵ֖ינוּ אֶתְכֶֽם?

בתורה הוא מקבל תשובה מפורטת: “וְאָמַרְתָּ֣ לְבִנְךָ֔ עֲבָדִ֛ים הָיִ֥ינוּ לְפַרְעֹ֖ה בְּמִצְרָ֑יִם וַיֹּצִיאֵ֧נוּ ה’ מִמִּצְרַ֖יִם בְּיָ֥ד חֲזָקָֽה׃ וַיִּתֵּ֣ן ה’ אוֹתֹ֣ת וּ֠מֹפְתִ֠ים גְּדֹלִ֨ים וְרָעִ֧ים בְּמִצְרַ֛יִם בְּפַרְעֹ֥ה וּבְכׇל־בֵּית֖וֹ לְעֵינֵֽינוּ׃ וְאוֹתָ֖נוּ הוֹצִ֣יא מִשָּׁ֑ם לְמַ֙עַן֙ הָבִ֣יא אֹתָ֔נוּ לָ֤תֶת לָ֙נוּ֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖ע לַאֲבֹתֵֽינוּ׃ וַיְצַוֵּ֣נוּ ה’ לַעֲשׂוֹת֙ אֶת־כׇּל־הַחֻקִּ֣ים הָאֵ֔לֶּה לְיִרְאָ֖ה אֶת־ה’ אֱלֹהֵ֑ינוּ לְט֥וֹב לָ֙נוּ֙ כׇּל־הַיָּמִ֔ים לְחַיֹּתֵ֖נוּ כְּהַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ וּצְדָקָ֖ה תִּֽהְיֶה־לָּ֑נוּ כִּֽי־נִשְׁמֹ֨ר לַעֲשׂ֜וֹת אֶת־כׇּל־הַמִּצְוָ֣ה הַזֹּ֗את לִפְנֵ֛י ה’ אֱלֹהֵ֖ינוּ כַּאֲשֶׁ֥ר צִוָּֽנוּ (דברים ו, כ-כה).

ואילו ההגדה עונה לו על משהו שכלל לא שאל: “וְאַף אַתָּה אֱמוֹר לוֹ כְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח: אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקוֹמָן”.

הרשע שואל: מָ֛ה הָעֲבֹדָ֥ה הַזֹּ֖את לָכֶֽם? תשובת התורה אליו היא בהסבר מסודר: “וַאֲמַרְתֶּ֡ם זֶֽבַח־פֶּ֨סַח ה֜וּא לַֽה’ אֲשֶׁ֣ר פָּ֠סַ֠ח עַל־בָּתֵּ֤י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ בְּמִצְרַ֔יִם בְּנׇגְפּ֥וֹ אֶת־מִצְרַ֖יִם וְאֶת־בָּתֵּ֣ינוּ הִצִּ֑יל וַיִּקֹּ֥ד הָעָ֖ם וַיִּֽשְׁתַּחֲוֽוּ׃ וַיֵּלְכ֥וּ וַֽיַּעֲשׂ֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כַּאֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה ה’ אֶת־מֹשֶׁ֥ה וְאַהֲרֹ֖ן כֵּ֥ן עָשֽׂוּ” (שמות יב:כו-כח).

ואילו ההגדה מקשה עליו ומדגישה לנו את המילה “לכם” בשאלתו, ומכריזה עליו שהוא מוציא עצמו מן הכלל, וזאת למרות שגם החכם אמר “אתכם” בגוף שני! אלא שבענין הרשע הקפידה ההגדה: “וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל כָּפַר בְּעִקָּר. וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִׁנָּיו וֶאֱמוֹר לוֹ: “בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה’ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם”. לִי וְלֹא־לוֹ. אִלּוּ הָיָה שָׁם, לֹא הָיָה נִגְאָל”, אך… איפה אמרה (לו) התורה: “בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה’ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם”?

שאלת התם כביכול פשוטה: מַה־זֹּ֑את? התורה גם לו נותנת הסבר מפורט: “וְאָמַרְתָּ֣ אֵלָ֔יו בְּחֹ֣זֶק יָד הוֹצִיאָ֧נוּ ה’ מִמִּצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים׃ וַיְהִ֗י כִּֽי־הִקְשָׁ֣ה פַרְעֹה֮ לְשַׁלְּחֵ֒נוּ֒ וַיַּהֲרֹ֨ג יְהֹוָ֤ה כׇּל־בְּכוֹר֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מִבְּכֹ֥ר אָדָ֖ם וְעַד־בְּכ֣וֹר בְּהֵמָ֑ה עַל־כֵּן֩ אֲנִ֨י זֹבֵ֜חַ לַֽה’ כׇּל־פֶּ֤טֶר רֶ֙חֶם֙ הַזְּכָרִ֔ים וְכׇל־בְּכ֥וֹר בָּנַ֖י אֶפְדֶּֽה׃ וְהָיָ֤ה לְאוֹת֙ עַל־יָ֣דְכָ֔ה וּלְטוֹטָפֹ֖ת בֵּ֣ין עֵינֶ֑יךָ כִּ֚י בְּחֹ֣זֶק יָ֔ד הוֹצִיאָ֥נוּ ה’ מִמִּצְרָֽיִם” (שמות יג, יד-טז).

ההגדה לעומת זאת בחרה רק בפסוק הראשון מתוך ההסבר: “בְּחוֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה’ מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים”. זהו, די והותר!

וזה שאינו יודע לשאול? עליו אמרה התורה: וְהִגַּדְתָּ֣ לְבִנְךָ֔ בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא לֵאמֹ֑ר בַּעֲב֣וּר זֶ֗ה עָשָׂ֤ה ה’ לִ֔י בְּצֵאתִ֖י מִמִּצְרָֽיִם׃ וְהָיָה֩ לְךָ֨ לְא֜וֹת עַל־יָדְךָ֗ וּלְזִכָּרוֹן֙ בֵּ֣ין עֵינֶ֔יךָ לְמַ֗עַן תִּהְיֶ֛ה תּוֹרַ֥ת ה’ בְּפִ֑יךָ כִּ֚י בְּיָ֣ד חֲזָקָ֔ה הוֹצִֽאֲךָ֥ ה’ מִמִּצְרָֽיִם׃ וְשָׁמַרְתָּ֛ אֶת־הַחֻקָּ֥ה הַזֹּ֖את לְמוֹעֲדָ֑הּ מִיָּמִ֖ים יָמִֽימָה (שמות יג, ח-יא), ואילו ההגדה קצרה והדגישה לנו: אַתְּ פְּתַח לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה’ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. רגע, זה נשמע מוכר! אכן, זו תשובת ההגדה לרשע. חז”ל רומזים לנו שיש קשר מסוכן בין אדישות ורשעות. ידועה האמירה המפורסמת (למרות שלא ברור מי אמר אותה בראשונה): “כל מה שנחוץ כדי שרוע יגבר, הוא שמספיק אנשים טובים לא יעשו כלום”.

המהר”ל מפראג שואל בהגדה לפסח שלו, למה התייחסה התורה דוקא לארבעה בנים אלו?וכי אין סוגי בנים נוספים, כמו הבן הפיקח, השוטה, או העצלן? מדוע אליהם לא התייחסה התורה באופן מפורש?

בנוסף, נשאלת השאלה, למה הראשון הוא החכם, ואילו השני הוא הרשע? הלא אם הראשון הוא החכם, השני שכביכול עומד נגדו, היה צריך להיות שוטה, או לחילופין, אם אנחנו דנים בבן רשע, הרי לעומתו היה צריך להיות צדיק, ולמה נכתבים החכם והרשע כביכול אחד נגד השני?

ונראה לומר, כך לפי המהר”ל, שודאי ישנם סוגי ילדים נוספים אולם כאן אנו עוסקים במצווה להעביר את המסר והידיעה, ולכן יש להתייחס אליהם דוקא ביחס לצורת קליטתם, קבלתם והתייחסותם לידיעות המועבורת אליהם, וכלפי תכונות אלו של קבלת הידיעות והשימוש בהם, יש, לדעת המהר”ל, רק ארבעה סוגים:

האחד, מי שבידיעות וההשכלה שיש לו, משתמש כבסיס להתפתחות נוספת, ומנסה מתוך מה שכבר יודע, להוסיף ולהחכים. זהו ה”חכם”, כי הוא עסוק כל ימיו בקניית חוכמה והוספת דעת.

השני (וכוונתו לתם) טוב לו במה שכבר בידו, וחסרון ידיעתו לא מפריע לו, רק כשיראה משהו שעומד בסתירה לידיעותיו הקודמות, ינסה לברר “מה זאת”. אדם כזה נקרא “תם”: הוא מרגיש שלם ולא בהכרח מחפש להוסיף ידע. כך נאמר על יעקב בתחילת דרכו “איש תם יושב אוהלים” (בראשית כה,כז), ולכן, החיים מטלטלים אותו ומציבים לו אתגרים שונים כדי לאפשר לו להתפתח ולגדול למי שהוא צריך להיות כאבי האומה.

השלישי (כוונתו לרביעי בהגדה) לא רק שלא מחפש ידע, אלא גם כשנתקל בדברים שונים ומשונים, לא מנסה להתעניין בהם, והוא “אינו יודע לשאול”.

לעומת שלושתם הסוג הרביעי (הרשע בהגדה) שונה. הוא לא נמצא בהמשכיות לאחרים, אלא הוא בעל אותה תכונה כמו החכם: הוא מעוניין להשתמש בידיעות שלו להוסיף חוכמה, אלא שמטרתו בחוכמתו היא להרע. חז”ל מאירים לנו כאן שהתכונה עצמה איננה הענין, אלא איך אנחנו משתמשים בתכונות שלנו.

זאת ועוד: בעברית אנחנו מדברים על “יצר הרע” אבל לא על “יצר רשע”, למרות שבאנגלית שניהם יתורגמו אותו הדבר. מהו בעצם ההבדל בין “רע” ורשע”?

ה”רע” עושה טעויות, נסחף אחרי יצרו, לא בוחר נכון ונופל מדרך הישר. כל זה יכול לקרות לכולנו, ועל כך אפשר לעשות תשובה ולתקן דרכנו. אבל הרשע, ע”פ חכמי ההגדה, הוא לא מי שסתם טעה, אלא מי שמטרתו היא ללעוג ולקלקל לאחרים.

על דרך הפשט, ההבדל בין שניהם הוא האות “שין” שצורתה כשיניים. האות שין מספרת לנו על משהו שחוזר על עצמו שוב ושוב כמו לעיסת אוכל בשיניים או כמו שנאמר לנו “ושיננתם לבניך”, לימוד שאנחנו חוזרים ו”משננים” אותו. לכך נאמר “הקהה שיניו” – צריך להוציא את ה”שין” מתוך הרשע כדי שיהיה לסתם רע! כך, הוא יוכל לעשות תשובה ולתקן את דרכיו, ואנחנו נוכל להתמודד איתו.

אך אולי החשוב מכל כאן שכבר התורה הבינה שיש לנו ילדים שונים, ושכל אחד מהם הוא עולם ומלואו וזקוק לדרך חינוך שונה. דבר זה היא מדגישה לנו דוקא בפרשה הזו, ביציאה מעבדות ושעבוד לחירות וגאולה. חלק מהחירות היא היכולת להיות מי שאנחנו, ולאפשר זאת לאחרים, גם לילדינו. הדבר נכון במיוחד בחינוך: אותו ההסבר לא ידבר לכולם באותה צורה והדבר מצריך עבודה, עקשנות ויציריות, אך עדיין, אין זו סיבה לוותר על העברת הסיפור שלנו מדור לדור.

בשורות טובות, שבת שלום וחודש שבט טוב.

The Torah spoke of four sons, as the Passover Haggadah tells us, and three of them appear in this week’s Torah portion, “Bo”: the rasha (wicked), the tam (innocent), and she’eino yode’a ilsh’ol (the one who does not know how to ask), while the chacham (wise) one appears at the end of the Book of Deuteronomy. In total, four sons who ask three questions and receive something like five and a half answers… Who asked (or didn’t ask) what, and what answer did they receive?

The chacha, (wise) son asks, What are the testimonies, statutes, and judgments that the Lord our Gd has commanded you?

In the Torah he receives a detailed answer:

“Then you shall say to your son, We were slaves of Pharaoh in Egypt, and Hashem brought us out of Miżrayim with a mighty hand: and the Lord gave signs and wonders, great and sore, upon Miżrayim, upon Pharaoh, and upon all his household, before our eyes: and He brought us out from there, that He might bring us in, to give us the Land which He swore to our fathers. And the Lord commanded us to do all these statutes, to fear the Lord our Gd, for our good always, that He might preserve us alive, as it is at this day. And it shall be accounted virtue in us, if we take care to do all these commandments before the Lord our Gd, as He has commanded us” (Deuteronomy 6:20-26)

But the Haggadah answers him about something he did not even ask: “And you also said to him, ‘As for the Passover, do not leave anything after the afikoman.’”

The wicked one asks: What is this work for you? The Torah’s answer to this is in an organized explanation: “that you shall say, It is the Passover sacrifice of the Lord, who passed over the houses of the Children of Yisra᾽el in Miżrayim, when he smote Miżrayim, and delivered our houses. And the people bowed their head and worshipped. And the children of Yisra᾽el went away, and did as the Lord had commanded Moshe and Aharon, so they did” (Exodus 12:26-28).

However, the Haggadah makes it difficult for him and emphasizes the word “you” in his question, and declares that he is excluding himself from the majority, even though the wise one also said “you” in the second person! But regarding the rasha (wicked), the Haggadah was strict with him: “and for he excluded himself, he went against the main principle. And you too, should dull his teeth, and say to him: “for this, the Lord did this to me when I came out of Egypt.” For me and not for him. If he had been there, he would not have been saved,” but… Where did the Torah say (to him): “for this, the Lord did this to me when I came out of Egypt”?

A innocent’s question is seemingly simple: What is this? The Torah also gives a detailed explanation: “And you said to him, ‘By a strong hand the Lord brought us out of Egypt, out of the house of bondage.’ And it came to pass, when Pharaoh made it difficult for us to leave, that the Lord killed all the firstborn in the land of Egypt, both the firstborn of human and the firstborn of beast. Therefore I sacrifice to the Lord all the firstborn of the males, and all the firstborn of my children, I shall redeem; and it should be a sign upon your hand, and for frontlets between your eyes: for by a strong hand the Lord brought us out of Egypt” (Exodus 13:14-16).

The Haggadah, on the other hand, chose only the first verse from this explanation: “With a strong hand the Lord brought us out of Egypt, out of the house of bondage.” That is enough!

And what about the one who does not know how to ask? The Torah said about him: “And you shall tell your son in that day, saying, ‘This is what the Lord did for me when I came out of Egypt.’ And it shall be for you as a sign on your hand and as a memorial between your eyes, so that the Torah of the Lord may be in your mouth, for with a strong arm the Lord has brought you out of Egypt; keep this law as it should be, day by day” (Exodus 13:8-11),

while the Haggadah is brief and emphasizes for us: You shall start things up for him, as it is said, and you shall tell your son on that day, saying, “for this, the Lord did this to me when I came out of Egypt”… Wait, that sounds familiar! Indeed, this is the Haggadah’s response to the rasha (wicked). The Sages hint to us that there is a dangerous connection between indifference and wickedness, as the famous saying (although it’s not clear who first said it) teaches: “All that is needed for evil to prevail is for enough good people to do nothing.”

The Maharal of Prague asks in his Passover Haggadah, why did the Torah refer specifically to these four children? Aren’t there other types, such as the clever, the foolish, or the lazy one? Why didn’t the Torah refer to them?

In addition, the question arises, why is the first one the wise one, while the second one is the wicked one? If the first one is the wise one, the second one, who supposedly stands against him, should be a fool, or alternatively, if we are discussing a wicked son, then facing him should be a righteous one, but and why are the wise and the wicked written as if one were against the other?

It seems, according to the Maharal, that there are certainly other types of children, but here we are dealing with the mitzvah of teaching and transferring knowledge, and therefore we address them in accordance to their way of learning, treating and absorbing the information conveyed to them, and with regard to these qualities of receiving information and using it, there are, according to the Maharal, only four types:

One, who uses the knowledge and education he has as a basis for further development, and tries to grow wiser from what he already knows. This is the “wise” one, because he is busy all the while acquiring wisdom and adding knowledge.

The second (though he means the simple one) is good at what he already has, and his lack of knowledge does not bother him, only when he sees something that contradicts his previous understanding will he try to find out “what is this.” Such a person is called “simple”: he feels complete and does not necessarily seek to add knowledge. This is what was said about Jacob at the beginning of his journey, “a simple man (ish tam) dwelling in tents” (Genesis 25:27), and therefore, life shakes him and presents him with various challenges in order to enable him to develop and grow into the fathers of the nation he’s about to become.

The third (that is, the fourth in the Haggadah) not only does not seek knowledge, but also when he encounters various strange things, does not try to be interested in them, and he “does not know how to ask.”

Compared to these three, the fourth type (the wicked one in the Haggadah) is different. He is not in ine with the others, but has the same characteristic as the wise one: he is interested in using his knowledge to increase wisdom, but his goal in this wisdom is to do and cause evil. The sages here point to us that any trait in itself might not the issue, but how we use our traits.

And furthermore: In Hebrew we speak of the “yetzer ha-ra” – evil inclination, but not the “yetzer ha-rasha,” even though in English they would be translated the same. What is the difference between “ra” and “rasa”?

The “ra” makes mistakes, is carried away by his instincts, does not choose correctly and falls from the straight path. All of this can happen to all of us, and for this we can repent and correct our ways. But the “rasa,” according to the sages of the Haggadah, is not someone who simply makes mistakes, but rather, someone whose goal is to mock and spoil things for others.

Simply put, the difference between the two is the letter “shin” which is shaped like teeth. The letter shin tells us about something that repeats itself over and over again, like chewing food with our teeth or as we are told, “and you shall teach it to your children” – veshinantam – a teaching that is repeated again and again. This is why it is said to “make his teeth numb” – the “shin” must be taken out of the rasha so that it will be just ra! That way, he can repent and correct his ways, and we can deal with him.

But perhaps the most important thing here is that the Torah already understood that we have different children, and that each of them is a whole world and needs a different way of raising them. It emphasizes this to us precisely in this weeks’ Torah portion, when we leave slavery and bondage, and go to freedom and redemption. Part of freedom is the ability to be who we are, and to allow others to do the same, including our children. This is especially true in education: the same explanation will not speak to everyone in the same way. This requires work, perseverance and creativity, but still, it is no reason to give up on passing our story from generation to generation.

May we hear good tidings, Shabbat Shalom and a good new month of Sh’vat.

And something (famous) from Tractate Sanhedrin- ומשהו (מפורסם) ממסכת סנהדרין

לְפִיכָךְ נִבְרָא אָדָם יְחִידִי, לְלַמֶּדְךָ שֶׁכׇּל הַמְאַבֵּד נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ אִיבֵּד עוֹלָם מָלֵא. וְכׇל הַמְקַיֵּים נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ קִיֵּים עוֹלָם מָלֵא…

The court tells the witnesses: Therefore, Adam the first man was created alone, to teach you that with regard to anyone who destroys one soul from the Jewish people, i.e., kills one Jew, the verse ascribes him blame as if he destroyed an entire world, as Adam was one person, from whom the population of an entire world came forth. And conversely, anyone who sustains one soul from the Jewish people, the verse ascribes him credit as if he sustained an entire world.…

פרשת וארא: המסע המורכב אל החופש

מדינה שלמה ורבים בעולם כולו, עצרו השבוע את הנשימה בתפילה למראה שלוש השבות – רומי, אמילי ודורון העושות את דרכן מתוככי ליבה של עזה אל בין ההמון הסוער אל מעבר הגבול ולבסוף הביתה למשפחותיהם. ההתרגשות היתה בשיאה וסקרנות לא קטנה: איך הן? ערוצי הטלויזיה עד כה הדגישו את התמונות היפיפיות של כל אחת מהן, כאילו להדגיש את הידיעה הברורה שלא כך נמצא אותן אחרי 471 ימים בשבי, אך אין כן?
עדיין רב הנסתר על הגלוי, ואין שום ספק שהם עברו טראומה ותקופה קשה ביותר, ובכל זאת, הן לא נראו כחושות. הן הגיעו לבושות בבגדים שלמים וסבירים, ו- ראשן עטור צמות מושקעות. בנוסף למדנו שאנשי החמאס, ששמרו עליהן בתוך ההמון הגועש, ציידו אותן בשקיות וגם תעודות על הזמן בשבי, ושהן למדו שם ערבית. אנחנו כמעט נותרים באיזה תחושה מבולבלת של, רגע, אז לא היה כל כך נורא??

וכל זה בשבוע של פרשת “וארא” – השעבוד ותחילת היציאה ממצרים.

“בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת נִבְרָא הָעוֹלָם” (פרקי אבות ה,א), ומיד שואלים חז”ל: “וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר, וַהֲלֹא בְמַאֲמָר אֶחָד יָכוֹל לְהִבָּרְאוֹת!” כלומר, את אותו תהליך, אותו האל הכל-יכול יכול היה לעשות זאת גם באמירה באחת! בשביל מה העשיה האיטית שלב אחרי שלב?

ובפרשת השבוע שלנו, “וארא”, תחילת עשר המכות, איטיות בצורה משוועת, וכאילו לא די בכך, הן נפרשות על פני שתי פרשות. ושוב אנו תוהים: אותו האל הכל-יכול יכול היה לעשות זאת גם באמירה באחת! בשביל מה העשיה האיטית שלב אחרי שלב?

מסעם של חבורת עבדים הנמלטים מפרעה העריץ והופכים לעם חופשי ריתק את דמיונם של רבים לאורך כל הדורות. בנג’ימין פרקלין למשל, מדינאי שהשפיע רבות על הפוליטיקה וההסטוריה של ארה”ב במאה ה-18 והיה מן החותמים על הכרזת עצמאותה, הציע ב-1776, כחותם המדינה החדשה את דמותו של משה ה”עומד על שפת ים סוף, ידו שלוחה על המים, כך שהיא יוצרת את אותו הרושם מעורר היראה אצל פרעה היושב במרכבה פתוחה וכתרו בידו. קרני-אור נשלחים מעמוד האש לעננים ונוגעים במשה, מבטאים את זה שהוא נוהג על פי מצוות האל”. על החותם היתה צריכה להיות כתובה הסיסמא “מרד בעריצות זו נאמנות לאלוהים”.

לא הרחק מבנג’מין פרנקלין, גם העבדים השחורים בארה”ב שאלו לעצמם את סיפור יציאת מצרים ככלי השראה לצאתם לחופשי, ובטאו זאת בין השאר, בשיר שלימים שר זמר הג’ז לואי ארמסטרונג, “שלח את עמי” – LET MY PEOPLE GO. המילים מופיעות במקומות שונים בואריאציות קלות: “רד משה, רד אל תוך ארץ מצרים. תגיד לכל הפרעונים לשלח את עמי”, ובגרסה אחרת, “תגיד לפרעה הזקן – לשלח את עמי”.   

כך או כך, השיר חסר את המשך הפסוק: הקב”ה לא אמר רק “שלח את עמי” אלא ” שַׁלַּח֙ אֶת־עַמִּ֔י וְיַֽעַבְדֻ֖נִי” (שמות ז, טז). המסע שלנו תמיד היה צריך להיות קשור למטרה. זו לא היתה יציאה לחופשי רק למען החופש עצמו, אלא למען הפיכתנו מעבדי פרעה לעבדי ה’, כפי שכתב רבי יהודה הלוי בשירו:

עַבְדֵי זְמָן עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם – / עֶבֶד אֲדֹנָי הוּא לְבַד חָפְשִׁי:
עַל כֵּן בְּבַקֵּשׁ כָּל-אֱנוֹשׁ חֶלְקוֹ / “חֶלְקִי אֲדֹנָי!” אָמְרָה נַפְשִׁי.

אך מסתבר ששיר הנשמה של ארמסטרונג אינו המקום היחיד בו נפרד המסע מיעודו. קריאה מדוקדקת מראה שזה בדיוק מה שגם קרה לבני ישראל: “וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל-משֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה” (שמות ו, ט), ורש”י מסביר: מקצר רוח. כָּל מִי שֶׁהוּא מֵצֵר, רוּחוֹ וּנְשִׁימָתוֹ קְצָרָה, וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַאֲרִיךְ בִּנְשִׁימָתוֹ. האם רשי לא אומר כאן את המובן מאליו, שמי שרוחו ונשימתו קצרה, לא יכול להאריך בנשימתו? בני ישראל כאן הם כמו אדם בזמן התקף אסטמה. בשעה שהוא נושף ומתנשף, מרגיש על סף חנק וזקוק להקלה מיידית, הוא אינו מסוגל לשמוע סיפורים על תרופה עתידית שנמצאת בשלבי פיתוח.

המלבי”ם מוסיף, שלנוכח תגובתם וחוסר רצונם לשמוע אותו, משה חשש שהם לא רוצים לצאת ממצרים בכלל, ולכן הוסיף הטקסט, שזה לא שהם לא רוצים, אלא שמ”קוצר רוח ועבודה קשה” הם לא מסוגלים לחשוב על כך בכלל. העבדות היא זו שפוגעת בהם בגוף ונפש גם יחד.

ועדיין. אנחנו תוהים. אפשר להבין בקלות את משל התרופה, אבל כאן אנחנו מדברים על הקב”ה! בני ישראל חיים חיי סבל ויסורים, ואלוקים – כל יכול! למה הוא לא מוציא אותם משם כבר? שיתן מכה אחת, “זבנג וגמרנו”?

המסתכל מן החוץ על המצב בד”כ מתקשה להבין. בין אם מדובר בבני ישראל במצרים, או ביהודי אירופה של שנות ה-30 במאה שעברה, באשה מוכה בזוגיות מתעללת או בכמעט כל מצב שבי אחר, הוא תוהה: מדוע האדם שסובל כל כך, לא יוצא החוצה? אם החיים במצרים כבר לא הסתדרו עבור בני ישראל, מדוע הם לא עברו את המרחק הקצר יחסית לארץ, עם השיירות והסוחרים הרבים שעברו במקום, כפי שעשו כשעלו לקבור את יעקב? מדוע לא עזבו יהודי אירופה את טבעת המשטר הנאצי המתהדקת סביב צווארם? אם כל כך לא טוב לה, למה האישה המוכה לא עוזבת את האיש המתעלל בה?

במסגרת לימודי בישיבת מהר”ת בארה”ב, זכיתי לעסוק בליווי רוחני לנשים יהודיות בכלא הנשים המאובטח ביותר במדינת ניו-יורק. כל שנה, היינו חוגגות איתן מעין סדר פסח, ובשנה אחת, אחת האסירות מזה יותר מ-30 שנה, בדיוק קבלה חנינה. ההתרגשות היתה גדולה, ואני חשבתי לתומי שכל האחרות מביטות בה בקנאה, אלא שאז, שכנתי לארוחה, אסירה שנשפטה “רק” לכ-20 שנה, התכופפה ולחשה לי, ‘אם וכאשר יקראו לי לועדה לקבל חנינה, אני לא מתכוונת לגשת. אין לי לאן לצאת מוקדם ואולי לא בכלל’.

גם את בני ישראל נראה מאוחר יותר נאנחים ואומרים, “זָכַ֙רְנוּ֙ אֶת־הַדָּגָ֔ה אֲשֶׁר־נֹאכַ֥ל בְּמִצְרַ֖יִם חִנָּ֑ם אֵ֣ת הַקִּשֻּׁאִ֗ים וְאֵת֙ הָֽאֲבַטִּחִ֔ים וְאֶת־הֶחָצִ֥יר וְאֶת־הַבְּצָלִ֖ים וְאֶת־הַשּׁוּמִֽים” (במדבר יא,ה)… האם חום המדבר שיבש את דעתם? או שמא, לא הכל היה רע במצרים, אחרת עבדות מוחלטת לא הייתה אפשרית. יותר מדי דיכוי מוליד במוקדם או במאוחר נסיונות בריחה, מהומות ומרידות, או מוות של העבדים, מצבים שהמשעבד בד”כ רוצה להימנע מהם. העבדות האולטימטיבית משלבת בידוד (במקרה של בני ישראל במצרים, הרחק מארצם ומהקב”ה שעד כה לא התערב), עבודה קשה ועינויים (כמו בעבודת הפרך וזריקת הבנים לנהר) יחד עם טיפול, גם אם מינימלי (“אוכל חינם” וסוג של תחושת ביטחון נוסח – לאן נלך? בחוץ יכול להיות גרוע יותר).

הדפוס שחוזר על עצמו במצבי התעללות שונים ידוע לשובה. גם הגואל שרוצה להצליח – ויותר מהשובה – צריך לדעת זאת. את הרשת הדביקה שסובבת את המשועבד ונבנית בקפידה, יש להתיר בזהירות כדי להבטיח מסע מוצלח לחופשי. כשאנחנו נתקלים בשיעבוד, מפנים או מחוץ, נראה שלא צריך לשפוט מהר מדי. תהליכים מורכבים לוקחים הרבה סבלנות. אפילו לקב”ה לוקח זמן להוציא חבורת עבדים משעבוד לחופשי.

שבת שלום.

An entire country and many around the world held their breath in prayer this week as they watched the three hostages-returnees – Romi, Emily and Doron – make their way from the heart of Gaza through the turbulent crowd, across the border, and finally home to their families. The excitement peaked as did the curiosity to see them: What will they look like? Prior to their release, the TV channels highlighted the beautiful pictures of each of them, as if to emphasize the obvious fact that this is not how we will find them after 471 days in captivity, but how yes?

There is still much more that is hidden then known, and there is no doubt that they have gone through trauma and an extremely difficult time, and yet, they did not look emaciated; they arrived dressed in intact and reasonable clothing, and their heads adorned with intricate braids. In addition, we learned that the Hamas men, who guarded them through the restlessly huge crowd, provided them with “goody” bags of souvenirs, and certificates “testifying” for their time in captivity, and, that they even learned Arabic there. We are almost left with some confused feeling of, wait, so it wasn’t that bad??

And all this in the week of Parashat “Va’era” – servitude, enslavement and the beginning of the Exodus from Egypt.

“In 10 statements the world was created” we’re told (Pirkei Avot 5:1), and immediately the Sages ask: “And what is the meaning of this? Could the world not be created in one statement?” In other words, the same Almighty Gd could have done this with a single word! Why the slow action, step by step?

And in this week’s Torah portion, “Va’era”, the beginning of the ten plagues, is also, incredibly slow. As if that’s not enough, the plagues are spread over two portions. And again we wonder: the same Almighty Gd could have done it with a single word! Why the slow action, step by step?

The journey of a group of slaves who escape from the tyrannical Pharaoh and become a free people has captivated the imagination of many throughout the ages. Benjamin Franklin, for example, a statesman who greatly influenced the politics and history of the United States in the 18th century and was one of the signers of the Declaration of Independence, proposed in 1776, as the seal of the new state, the image of Moses “standing on the shore of the Red Sea, his hand stretched out over the water, so that it creates the same awe-inspiring impression on Pharaoh sitting in an open chariot with his crown in his hand. Rays of light are sent from the pillar of fire into the clouds and touch Moses, expressing that he is acting according to the commandments of Gd.” The seal was to bear the motto “Rebellion against tyrants is obedience to Gd.”

Not far away from Benjamin Franklin, the slaves also borrowed the story of the Exodus from Egypt as an inspiration for freedom, and expressed this, among other things, in a song later sung by jazz singer Louis Armstrong, “Let My People Go.” The words appear in various places in slight variations: “Go down, Moses, way down Egypt land; tell all Pharaohs to let my people go,” and in another version, “Tell old Pharaoh, to let my people go.”

In any case, the song is missing the rest of the verse: Gd did not just say “Let my people go,” but “Let my people go so they may worship me” (Exodus 7:16). Our journey should always be related to a goal. This was not a journey to freedom just for the sake of freedom itself, but for the sake of transforming us from slaves of Pharaoh into servants of Gd, as Rabbi Yehuda Halevi wrote in his poem:

Servants of time are servants of servants / A servant of Hashem, he alone is free

Therefore, when each one seeks their portion / “My share is with Hashem”, said my soul to me.

But it turns out that Armstrong’s soul song is not the only place where the journey got disconnected from its destination. A careful reading shows that this is exactly what happened to the Children of Israel: “And they did not hearken to Moses because of their short spirit and hard labor” (Exodus 6:9). Rashi explains: “because of their short spirit”, that is anyone who is in a tight spot, his spirit and breath is short and cannot prolong his breath.

Isn’t Rashi stating the obvious here, that a person whose spirit and breath are short, cannot prolong his breath? The Israelites here are like a person during an asthma attack. While a person is huffing and puffing, feeling on the verge of suffocation and in need of immediate relief, he is unable to hear stories about a future cure that’s in some development stages. The Malbim adds that in light of their reaction and unwillingness to hear him, Moses was afraid that they did not want to leave Egypt at all, and so the text added that it was not that they did not want to, but that from their “short spirit and hard labor”, they were unable to think about it at all. It was slavery that harmed them body and soul.

And yet. We wonder. We can easily understand the parable of the asthma patient and medicine, but here we are talking about Gd! The Israelites live a life of suffering and torment, and Gd is omnipotent! Why doesn’t He just get them out of there? Let Him strike one blow, one “big bang and we’re done”?

The outsider who looks at the situation usually has difficulty understanding. Whether it’s the Israelites in Egypt, or the Jews of the 1930s Europe, a woman beaten in an abusive relationship, or in almost any other situation of captivity, he wonders: Why doesn’t the person who suffers so much get out? If life in Egypt was no longer working out for the Israelites, why didn’t they travel the relatively short distance to the Land, with the many caravans and merchants who passed through, as they did when they went up to bury Jacob? Why didn’t the Jews of Europe leave the ring of the Nazi regime tightening around their necks? If it’s so bad for her, why doesn’t the battered woman leave the man who abuses her?

As part of my studies at Yeshivat Maharat in the US, I was honored to engage in chaplaincy for Jewish women in the highest security women’s state prison in New York. Every year, we would celebrate a mock Passover Seder with the women, and one year, one of the prisoners, who had been in prison for more than 30 years, just received her pardon. The excitement was great, and I thought to myself that all the others were looking at her with envy, except that then, sitting next to me for dinner, a prisoner who had been sentenced to “only” about 20 years, leaned over and whispered to me, ‘If and when they call me to the prison committee to receive my pardon, I don’t intend to go. I have nowhere to go, not early or maybe not at all.’

The Israelites are also seen later sighing and saying, “we remember the fish we ate in Egypt, for free, the zucchini, the melons, the grain, the onion and the garlic” (Numbers 11:5)… Did the desert heat totally confuse them? Or was it not all bad in Egypt, otherwise absolute slavery would not have been possible. Too much oppression sooner or later leads to escape attempts, riots and rebellions, or the death of the slaves, situations that the enslaver usually wants to avoid. The ultimate slavery combines isolation (in the case of the Israelites in Egypt, far from their land and from Gd, who has not yet intervened), hard work and torture (as in the case of the labor, throwing the boys into the river and taking the girls) along with care, even if minimal (“free food” and a kind of sense of security along the lines of – where will we go? It could be worse outside).

The pattern that repeats itself in various abuse situations is known to the captive. The redeemer who wants to succeed – and more than the captor – should also know this. The sticky web that surrounds the enslaved and is carefully constructed, must be carefully untied to ensure a successful journey to freedom. When we encounter enslavement, from within or without, it seems that we should not judge too quickly. Complex processes take a lot of patience. Even Gd Almighty takes time to free a group of slaves from bondage.

Shabbat Shalom.

פרשת “ואלה שמות”…

אנחנו פותחים את ספר שמות, הספר שיתאר את השהות והיציאה ממצרים, את מתן תורה ובניית המשכן, את הולדת המנהיג הגדול שלנו, ותחילת ההסטוריה שלנו כעם, במילים: “וְאֵ֗לֶּה שְׁמוֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הַבָּאִ֖ים מִצְרָ֑יְמָה אֵ֣ת יַעֲקֹ֔ב אִ֥ישׁ וּבֵית֖וֹ בָּֽאוּ”… (שמות א,א), פסוק שלמרות שנכתב לפני אלפי שנים, מהדהד את מהדורות החדשות במיוחד של השנה ורבע האחרונה, כשבכל פעם, אנו עוצרים את נשימתנו לשמע המשפט האיום והמצמרר: ‘דובר צהל מסר לפרסום… ואלה שמות’…

מה השם שלך? איך אנשים שונים קוראים לך?
יש עוצמה בשם. שם מציע ומאפשר זהות: ‘קוראים לי … החברים קוראים לי… והילדים קוראים לי… אני נקראתי על שם’…. לא פלא שאחד מהכינויים שלנו לקב”ה זה – ה-שם, ושאחד הדברים שהכי מטרידים את משה במפגש בסנה הבוער, גם הוא בפרשה שלנו, הוא “הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֣י בָא֮ אֶל־בְּנֵ֣י- יִשְׂרָאֵל֒ וְאָמַרְתִּ֣י לָהֶ֔ם אֱלֹהֵ֥י אֲבוֹתֵיכֶ֖ם שְׁלָחַ֣נִי אֲלֵיכֶ֑ם וְאָֽמְרוּ־לִ֣י מַה־שְּׁמ֔וֹ מָ֥ה אֹמַ֖ר אֲלֵהֶֽם” (שם, ג,יג).

מנגד, בתקופת השואה, למשל, אחד הצעדים נגדנו היה לקחת מאיתנו את השמות ולהפוך אותנו למספרים. גם בתחילת ספר שמות, למרות הפתיח המבטיח של “ואלה שמות”, די מהר כל השמות נעלמים. אחד מסממני העבדות הוא שאין חשיבות לזהות האישית. אנשים מקבלים משמעות מתפקידם: המלך. המיילדות. האמא של. האחות של. הילד. הנער. רק כשמשה נולד, חוזרים השמות. באופן סמלי, תחילת הגאולה היא היכולת לראות את האחר כישות בפני עצמה.

המדרש (שיר השירים רבה ד,יב) מציין ש”בִּזְכוּת אַרְבָּעָה דְבָרִים נִגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם – והראשון שבהם – שֶׁלֹא שִׁנּוּ אֶת שְׁמָם…. בכך, הפתיח של ספר שמות חוזר ומרחיב את מה שראינו בתחילת ספר בראשית: “וַיִּקְרָ֨א הָֽאָדָ֜ם שֵׁמ֗וֹת לְכׇל־הַבְּהֵמָה֙ וּלְע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וּלְכֹ֖ל חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֑ה”… (בראשית ב,כ) ולאחר מכן, גם לאשה שלצידו, ולמרות שאולי היה צריך לקרוא לה “אדמה” כפי שיכול להגזר מצורת הנקבה של אדם, ולמרות שכבר קודם נקראה אשה “כִּ֥י מֵאִ֖ישׁ לֻֽקְחָה־זֹּֽאת” (שם,כג), כשהוא הבין שהיא בריאה אחרת לגמרי ממנו, עם זהות אחרת לגמרי – רצונות, שאיפות, יכולות, תפקיד, חלומות – רק אז “וַיִּקְרָ֧א הָֽאָדָ֛ם שֵׁ֥ם אִשְׁתּ֖וֹ חַוָּ֑ה”… (שם,ג,כ). בעצם, זו דרגה גבוהה שאנחנו עלולים לקחת כמובן מאליו ולא כל אחד מגיע אליה: לראות את האחר כמי שהוא, ולא רק ככלי לצרכים שלי.

אך מסתבר האמירה הזו כאן של “ואלה שמות”, כבר נאמרה, כמעט באותה לשון, קודם לכן, כשבני ישראל ירדו למצרים (בראשית מו,ח). אם כן, למה, בעצם, לחזור על כך שוב?

אומר לנו רש”י:

ואלה שמות בני ישראל. אַעַ”פִּ שֶׁמְּנָאָן בְּחַיֵּיהֶם בִּשְׁמוֹתָם (כוונתו שכבר הוזכר פסוק כזה קודם לכן בספר בראשית, כשבניו של יעקב ירדו למצרים), חָזַר וּמְנָאָם בְּמִיתָתָם, לְהוֹדִיעַ חִבָּתָם, שֶׁנִּמְשְׁלוּ לְכוֹכָבִים, שֶׁמּוֹצִיאָם וּמַכְנִיסָם בְּמִסְפַּר וּבִשְׁמוֹתָם (שמות רבה), שֶׁנֶּאמר “הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא” (ישעיהו מ’).

אכן, כוכבים זוהרים בשמי החושך. כל אחת מהתמונות. כל אחד מהשמות. כי לקרוא למישהו בשמו, אומר לנו רש”י, ולפעמים אפילו לתת לו שם, זה סוג של הכרות, סימן חיבה.

הכלי יקר מרחיב על רש”י והרעיון של בני ישראל ככוכבים ואומר ש”הכוכב אע”פ שאינו נראה ביום, מכל מקום הוא בנמצא גם ביום …. לפי שכל עיקר שם טוב של אדם אינו ניכר כי אם אחר מותו, כי בחייו אין הדבר ידוע… (ו)אין מקום לסיפור שבחו כי מי יודע אם ישאר בצדקתו”… כלומר, כשהוזכרו בני ישראל בספר בראשית, עוד לא ידענו בדיוק מי הם ומה תהיה המורשת שישאירו אחריהם, אבל כאן, בתחילת ספר שמות, כשבניו של יעקב, בני ישראל המקוריים, כבר הלכו לעולמם, אנחנו רואים שהם אכן, זוהרים כמו כוכבים, שגם אם לפעמים קשה לראות אותם, הם תמיד שם, מלווים אותנו בדרכנו.

המלבי”ם טוען שהפתיח הזה של “ואלה שמות”… בא להראות איך בני ישראל היו חשובים הן מבחינת עצמם ברמה האישית, הן מבחינת עם ישראל כעם, והן מצד נכבדותם בעיני המצרים שבתוכם ישבו “מצד שיוסף היה במצרים, הוא המושל על הארץ, והם אחי המלך ומשפחתו”, וכל זה בכוונה, לעמוד בניגוד משווע לסיפור העבדות והשעבוד שיבוא עלינו ולהראות איך ירדנו מגדולתנו בכל תחום אפשרי.

זה גם מסביר לנו את הפסוק המוכר שמופיע בהמשך אותו הפרק: “וַיָּ֥קׇם מֶֽלֶךְ־חָדָ֖שׁ עַל־מִצְרָ֑יִם אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יָדַ֖ע אֶת־יוֹסֵֽף (שמות,א,ח), פסוק שהטריד מפרשים רבים. איך יתכן שקם מלך שלא מכיר את יוסף, מי שהציל את מצרים וכל האיזור? אך לפי הרש”ר הירש, ”קם” אין פירושו סתם עלה לשלטון בדרך טבעית של לידה או בחירה, אלא עלה בהפיכה אלימה (דבר שהוא לומד מהפסוק – “ויקום קין על הבל אחיו” בראשית ד,ח). אם כך, העם המצרי הכיר תודה ליוסף ובני משפחתו שנשארו לחיות איתם במצרים, אך השושלת הישנה הופלה, והשליט החדש שעלה לשלטון, חושש מכל מי שעלול לאיים עליו.

גם לגבי הפסוק הפותח את הספר והפרשה יש לרש”ר הירש רעיון יחודי, כשהוא מתמקד דוקא בהמשך הפסוק, “אֵ֣ת יַעֲקֹ֔ב אִ֥ישׁ וּבֵית֖וֹ בָּֽאוּ”. לטענתו, בני ישראל היו גם אנשים בוגרים ועצמאיים, כל אחד יחיד ומיוחד בפני עצמו, וגם בניו של אב אחד, דבר המתואר ב”אֵ֣ת יַעֲקֹ֔ב אִ֥ישׁ וּבֵית֖וֹ בָּֽאוּ”: הם לא באו “עם” או כל מילת יחס אחר, אלא “את”, להראות את קרבתם הגדולה כמשפחה.

כנראה שזה האתגר שלנו מאז ועד היום: לעודד את האינדיבידואליות של כל אחד מאיתנו, כל אחד על פי שמו ויחודו, ובו זמנית, להיות עם אחד ולשמור על אחדותנו. למרות שלא פעם נדמה שאלו שני אתגרים סותרים, עלינו להפוך אותם למשלימים. לכך נוסיף את קולו של החיד”א שלימד שהמילה “מצרימה” שווה בגימטריה למילה “שכינה”, כי גם במקום הצר והחשוך ביותר, נוכחות השכינה כבר איתנו, ובעזרתה, גם נמצא את הדרך ממצרים לארץ המובטחת.

שבת שלום.

The Torah portion of “And These Are the Names”…

We open the Book of Exodus, the book that will describe our life and exodus from Egypt, the giving of the Torah and the building of the Tabernacle, the birth of our great leader, and the beginning of our history as a people, with the words: “And these are the names of the Children of Israel who came into Egypt, with Jacob and every man and his household”… (Exodus 1:1), a verse that, despite being written thousands of years ago, echoes the news, especially of the last year and a quarter, when each time, we hold our breath at the sound of the terrible and chilling sentence: ‘The IDF spokesman issued a message for publication… And these are the names’…

What is your name? What do different people call you?

There is power in a name. A name suggests and enables identity: ‘I’m called… my friends call me … and my children call me … I was named after’…. It is no wonder that one of our names for Gd is – Hashem, “The Name”, and that one of the things that most disturbs Moses in the encounter at the burning bush, also in our Torah portion, is “Behold, I come to the Children of Israel and say to them, ‘The Gd of your fathers has sent me to you,’ and they will say to me, ‘what is His name?’ What shall I say to them?” (Ibid., 3:13).

On the other hand, during the Holocaust, for example, one of the measures against us was to take away our names from us and turn us into numbers. So too, in the beginning of the Book of Exodus, despite the promising opening of “And these are the names,” all the names soon disappear. One of the signs of slavery is that personal identity is unimportant. People derive meaning from their roles: The king. The midwives. The mother of. The sister of. The child. The boy. Only when Moses is born do the names return. Symbolically, the beginning of redemption is the ability to see the other as an entity in itself.

The Midrash (Song of Songs Rabbah 4:12) notes that “by virtue of four things Israel was redeemed from Egypt – and the first of them – that they did not change their names”…. In this way, the opening of the Book of Exodus repeats and expands on what we saw at the beginning of the Book of Genesis: “And the human named all the cattle and the birds of the sky and to every beast of the field”… (Genesis 2:20) and later, also to the woman at his side, and although perhaps she should have been called “Adama” (literally earth, dirt) as can be deduced from the female form of Adam, and although she’s been called Isha – “woman” because “she was taken from Ish”, from the man (ibid., 23), when he realized that she was a completely different creature from him, with a completely different identity – desires, aspirations, abilities, role, dreams – only then “and Adam named his wife Chavah”… (ibid., 3, 20). In fact, this is a high level that we may take for granted yet not everyone reaches: seeing the other for who he is, and not just as a tool for my needs.

But it turns out that this statement here of “and these are the names” was already said, in almost the exact same language, earlier, when the Children of Israel went down to Egypt (Genesis 46:8). If so, why, in fact, repeat it again?

Rashi tells us:

“And these are the names of the Children of Israel”… even though he counted them already during their life (meaning that such a verse was already mentioned earlier in the Book of Genesis, when the sons of Jacob went down to Egypt), He counted them again after their passing, to let us know how much he loved them; for they were likened to stars… as it is written “He who is brought out by the number of their hosts, he calls them all by name” (Isaiah 40,26).

Indeed, they are like stars shining in the dark sky. Each of the pictures. Each of the names. Because calling someone by their name, Rashi tells us, and sometimes even giving them a name, is a kind of recognition, a sign of affection.

The Kli Yakar expands on Rashi and the idea of ​​the Israelites as stars and says that “the star, although not visible during the day, is nevertheless present also during the day…. for the true essence of a person’s good name is not evident until after his death, because during his life it is not known… (and) there it’s not appropriate to say his praise, for who knows whether he will remain righteous”… In other words, when the Children of Israel were mentioned in the Book of Genesis, we did not yet know exactly who they were and what the legacy they would leave behind would be, but here, at the beginning of the Book of Exodus, when the sons of Jacob, the original Children of Israel, had already passed away, we see that they indeed shine like stars, that even if they are sometimes difficult to see, they are always there, accompanying us on our path.

The Malbim claims that this opening of “And these are the names”… comes to show how the Children of Israel were important both in terms of themselves on a personal level, and in terms of the people of Israel as a people, and in terms of their esteem in the eyes of the Egyptians among whom they sat “since Joseph was in Egypt, he was the governor over the land, and they were the king’s brothers and his family,” and all this intending to stand in stark contrast to the story of slavery and servitude that would come upon us, showing how we have fallen from our greatness in every possible area.

This also explains the familiar verse that appears later in the same chapter: “And there arose a new king over Egypt, who knew not Joseph” (Exodus 1:8), a verse that has troubled many commentators. How is it possible that a king arose who did not know Joseph, the one who saved Egypt and the entire region? However, according to Rav Hirsch, “arose” does not simply mean that he ascended to power through a natural process of birth or election, but rather that he ascended by a violent coup (something he learns from the verse – “And Cain arose against Abel his brother” in Genesis 4:8). If so, the Egyptian people were grateful to Joseph and his family who remained to live with them in Egypt, but the old dynasty was overthrown, and the new ruler who ascended to power was afraid of anyone who might threaten him.

Regarding the verse that opens the book and this Torah portion, Rav Hirsch also has a unique idea, as he focuses specifically on the continuation of the verse, “with Jacob and every man and his household”. According to him, the Israelites were both mature and independent people, each unique and special in their own right, and also the sons of one father, which is described in “Et Ya’akov Ish u’beito ba’au”: They did not come with any preposition, but “et”, a helper word that comes in Hebrew before a direct object, to show their great closeness as a family.

This is probably our challenge from then until today: to encourage the individuality of each of us, each according to his name and uniqueness, and at the same time, to be one People and maintain our unity. Although these two challenges often seem to be contradictory, we must make them complementary. To this we will add the voice of the CHiDA, who taught that the word “Mitzrayim” – Egypt – is equivalent in gematria to the word “Shekhinah,” because even in the narrowest and darkest place, the presence of the Shekhinah is already with us, and with its help, we will also find the way from Egypt to the Promised Land.

Shabbat Shalom.

וטיול קצר בארץ בעקבות חכמים במסכת סנהדרין (לב:ב)
ועוד תנו רבנן (שנו חכמים) על הנאמר בפסוק “צדק צדק תרדף” שצריך אדם ל הלך אחר חכמים לישיבה שבה הם מצויים: אחר ר’ אליעזר ללוד, אחר רבן יוחנן בן זכאי לברור חיל, אחר ר’ יהושע לפקיעין, אחר רבן גמליאל ליבנא, אחר ר’ עקיבא לבני ברק, אחר ר’ מתיא לרומי, אחר ר’ חנניה בן תרדיון לסיכני (סכנין), אחר ר’ יוסי לציפורי, אחר ר’ יהודה בן בתירה לנציבין, אחר ר’ יהושע לגולה (בבל), אחר רבי יהודה הנשיא לבית שערים, אחר חכמים בזמן שבית המקדש עמד ללשכת הגזית שהיתה בהר הבית.

And a quick trip around the country, following some of our sages in Tractate Sanhedrin (32:b):

The Sages taught: The verse states: “Justice, justice, shall you follow.” This teaches that one should follow the Sages to the academy where they are found. For example, follow after Rabbi Eliezer to Lod, after Rabban Yoḥanan ben Zakkai to Beror Ḥayil, after Rabbi Yehoshua to Peki’in, after Rabban Gamliel to Yavne, after Rabbi Akiva to Bnei Brak, after Rabbi Matya to Rome [Romi], after Rabbi Ḥananya ben Teradyon to Sikhnei (Sachnin, in the lower Galilee) after Rabbi Yosei to Tzippori, after Rabbi Yehuda ben Beteira to Netzivin, after Rabbi Yehoshua to the exile [gola], i.e., Babylonia, after Rabbi Yehuda HaNasi to Beit She’arim, and after the Sages in the time of the Temple to the Chamber of Hewn Stone whichwas on the Temple Mount.

פרשת “ויגש – מפגש בחושך”

חנוכה בירושלים.

להגיד שאין מקום אחר להיות בו בחג הזה? ומה עם חגים אחרים? כן, ירושלים היא ירושלים, בכל עונות השנה, ובכל זאת חנוכה זה חנוכה. ובמים שהם החושך שבתוך החושך, כשיש הכי פחות ירח (סוף החודש העברי ותחילת החודש הבא) והכי פחות שמש בשמים (הימים הכי קצרים בשנה), בכל סמטה, הנה, כמאמר השיר “אור קטן וכולנו אור איתן”.

ובימים האלה, של החושך בתוך החושך, אנחנו קוראים על יוסף במצרים ועל המפגש המרגש של האחים.

התרגלנו לסיפור הזה. כל שנה מחדש. יהודה, רועה הצאן, בבגדיו הבלויים משהו, אולי יחף או בנעליים עשויות מחבלים ועור בהמה, מקלו בידו, ראשו מורכן, מושפל, צנוע, מתלבט, מתוודא על עוונותיו. ואחיו הצעיר מולו, לבוש בבגדי שרד מצריים, נוצץ, רשמי, מקושט, בטוח במעמד הרם אליו הגיע, שולט על כמעט הכל, מבין ויודע – כמעט – הכל. 

יוסף רואה מלכות, רואה איך מה שלמד וחלם בבית אבא משפיע על כל העולם כולו: הוא ה”משביר”, נותן אוכל לאימפריה החזקה בעולם. בבית בו כולם “ספרו כבשים”, הוא רואה אלומות, שמש, ירח וכוכבים. עולם ומלואו.

את החלומות של יהודה אנחנו לא יודעים. אפשר רק לנחש אותם דרך העשיה שלו, אם בכלל היה לו זמן לחלום. הוא חי במושגים של משפחה, ערבות, נאמנות, אחריות הדדית. רועה הצאן צריך להתרכז במה שכאן ועכשיו: לאן לקחת את הצאן היום, מחר, בעונה הזו. והעולם? מי יודע. אנחנו נעשה את חלקנו ו”מציון תצא תורה”.

ועדיין.

בליבו של השליט, המשנה לפרעה – דמעות. ובליבו של יהודה – גאוות יחידה, מחוייבות ובטחון.

וכל אחד מהם מייצג גישה שונה שקיימת בתוך עם ישראל: האחד אומר, צריך לקחת את המתנות שקבלנו ולחלוק אותן עם העולם. “רק כך” נהיה “אור לגויים”. השני אומר, קודם כל, נבנה את עצמנו ומתוך כך, “רק כך” נהיה “אור לגויים”. יוסף רוצה יהדות “אוניברסלית”. יהודה רוצה “תורת ישראל לעם ישראל בארץ ישראל”.

יוסף הצדיק, שאבא עושה לו כותנת מיוחדת והוא “מסלסל בשערו”, איננו ילד מפונק עם שגעון גדלות. הוא רואה שלהמשיך את החזון והברכה שנתנו לאברהם של “ונברכו בך כל משפחות האדמה” (בראשית יב,ג) פירושו להציל את מצרים, האימפריה הגדולה והחזקה בעולם מרעב, אסון ומוות, ודרך הצלה זו, להנחיל לעולם את דרך החיים, הערכים והתורה של בני יעקב, בני ישראל.

יוסף הוא כמו ארגון הג’וינט ומדינת ישראל ששולחים כוחות הצלה ועזרה לכל מקום בעולם, בין אם זה לפיתוח חקלאות באפריקה או מצב חירום בתורכיה ועוד ועוד, בתקוה שדרך עשיה זו, נוכל גם לשתף בערכים שנתנה לנו התורה, ובתמורה לקבל קצת קרדיט, אהדה ומקום בין הגויים.

אבל גם היום וגם אז, ההצלחה שלנו בדרך זו – מוגבלת. אנחנו חושבים שאם נהיה “נחמדים” ו”מועילים” לשכננו ולעולם, “כולם” יראו את זה, ומכאן הדרך לתיקון עולם מהירה. זה מפתה. ויש בזה הגיון, רב אפילו. אך גם יוסף ה-כמעט כל יכול שקנה את כל מצרים בשנות הרעב ההן, לא הצליח לקנות את “אדמת הכהנים” (בראשית מז, יח-כו), כלומר, לא הצליח ממש לגעת בליבת מצרים. ומליבה זו, בהמשך, יצא רשע גדול, ורובו נגדנו.

זו היתה ה”קונספציה” של יוסף. ומה עושים נגד כזו? צריך שיהיה בתוך הצוות מישהו – מעצבן ביותר – שחושב שונה, שמבין את התמונה אחרת לגמרי, ויכול להעיר ולהאיר דרך נוספת.

עכשיו חשיבות המפגש בין יוסף ויהודה ברורה עוד יותר. אלו לא רק אחים ה”משלימים” אחרי יותר מ-20 שנה ב”לית ברירה”, אלא בני ישראל שמבינים בעומק, שזה לא “למרות” אלא דוקא “בגלל” השוני הגדול ביניהם שנדמה כמעט בלתי אפשרי לגישור, צריך את כולם. יהודה לא יכול לחיות לבד בארץ במנותק מהעולם. הוא צריך את ה”שבר במצרים”, ללמוד שפות, לצאת, להכיר, להיות מעורב עם הבריות. יוסף במצרים מצליח – כמעט – בהכל, אך לא בלחיות במנותק ממשפחתו ודרך חייו. את שני בניו, אפרים ומנשה, הוא ואסנת מגדלים להיות חלק משבטי ישראל.

זאת ועוד:

שכשהמשפחה כולה יורדת למצרים, נאמר: “וְאֶת־יְהוּדָ֞ה שָׁלַ֤ח לְפָנָיו֙ אֶל־יוֹסֵ֔ף לְהוֹרֹ֥ת לְפָנָ֖יו… (שם, מו, כח). רש”י אומר על המילה “לפניו” – ‘קֹדֶם שֶׁיַּגִּיַע לְשָׁם. וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה (על המילים) “לְהוֹרוֹת לְפָנָיו” – לְתַקֵּן לוֹ בֵּית תַּלְמוּד שֶׁמִּשָּׁם תֵּצֵא הוֹרָאָה”.

כלומר, כמו בכל טיסה, ההוראה היא קודם כל לשים את מסכת החמצן ואח”כ לדאוג למי שסביב. כלומר, טוב ויפה ונכון וחשוב לעסוק בתיקון עולם, וזה גם משהו שאנחנו מתפללים עליו כל יום, שנזכה “לתקן עולם (במלכות שדי)”, אבל אנחנו חייבים גם ללמוד ולחזק את מי שאנחנו, או לפחות להבין את אלה שעסוקים ונלחמים גם על כך.

אני חושבת על כך ברחובות ירושלים, החשוכים, הקרים, הגשומים, ובמיוחד כשאני מוצאת את עצמי בסמטה מוארת אור. איך לערוך את המפגש בין יהודה ויוסף? איך לעמוד זה מול זה בדמעות וכאב מתוך מחויבות למשפחה שאנחנו? אני מקוה שנמצא את הדרך.

טעימה שבועית ממסכת סנהדרין:

הדיון שאנחנו באמצעו הוא גודל בית הדין וכמה שופטים צריך לדיונים שונים? הדבר משתנה בהתאם לסוגיה הנידונה לפניו. אחת השאלות היא כמה חכמים צריך כדי לסמוך רבנים אחרים. בד”כ אחד לא מספיק, אך הנה סיפור שפעם נסמכו רבנים ע”י רב אחד. מתי ואיפה, איך ולמה קרה הדבר? אם נצא לרחוב השכן, נוכל להשקיף על המקום, שנמצא כ-10ק”מ מבית הספר בו אני מלמדת (תרגום שטיינזלץ מאתר ספריא):

אמר רב יהודה אמר רב: ברם [אמנם] זכור אותו האיש לטוב, ור’ יהודה בן בבא שמו… שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה (רומי) שמד על ישראל לבטל את שרשרת הסמיכה ואת סמכותם של חכמי ארץ ישראל, ואמרו שכל הסומך — יהרג, וכל הנסמך — יהרג, ועוד קבעו שעיר שסומכין בה — תיחרב. ואף סימוני תחומין שסומכין בהן — יעקרו, כדי להרתיע את הסומכים והנסמכים מתוך חשש לשלומם של בני מקומות אחרים.

מה עשה יהודה בן בבא? הלך וישב לו בין שני הרים גדולים, ובין שתי עיירות גדולות, ובין שני תחומי שבת, כלומר, במקום שומם, שלא יוכלו לומר שהוא שייך לתחומה של עיירה מסויימת ולא יענישו את בני העיירה, בין אושא לשפרעם, וסמך שם חמשה זקנים. ואלו הן: ר’ מאיר, ור’ יהודה, ור’ שמעון, ור’ יוסי, ור’ אלעזר בן שמוע. ר’ אויא מוסיף שהיה שם אף ר’ נחמיה, בין הנסמכים.

כיון שהכירו אויביהם בהן, שנודע להם הדבר שסומכים שם, אמר להן ר’ יהודה בן בבא לחכמים: בניי, רוצו וברחו מכאן. אמרו לו: רבי, מה תהא עליך שאתה זקן ואינך יכול לרוץ? אמר להן: הרי בין כה וכה הריני מוטל לפניהם כאבן שאין לה הופכים, שבוודאי לא אוכל להימלט גם אם תעזרוני, ואם לא תמלטו לבדכם גם אתם תהרגו. אמרו: לא זזו האויבים משם עד שנעצו בו שלש מאות לונביאות (חניתות) של ברזל ועשאוהו ככברה. כלומר, הרומאים הרגו אותו בדרך אכזרית, כפי שחשש, ולנו נשאר ללמוד ממעשה זה ש- לפעמים חכם אחד בלבד יכול לסמוך, וכמובן, על הכוח, אומץ וגבורה שנדרשו כדי לשמור את דרך חיינו, אז והיום.

המשך חורף טוב ושבת שלום.

Hanukkah in Jerusalem.

To say that there is no other place to be on this holiday? And what about other holidays? Yes, Jerusalem is Jerusalem, in all seasons of the year, and yet Hanukkah is Hanukkah. And in the days that are the darkness within the darkness, when there is the least moon (the end of one Hebrew month and the beginning of the next one) and the least sun visible (the shortest days of the year), in every alley, there is, as the song says, “a small light and we are all a steadfast light.”

And during these days,of darkness within the darkness, we read about Joseph in Egypt and the moving meeting of the brothers.

We have become accustomed to this story. Every year anew. Judah, the shepherd, in his somewhat worn-out clothes, perhaps barefoot or in some sandals made of ropes and animal skin, his staff in his hand, his head bowed, humbled, hesitating, rethinking his transgressions. And his younger brother in front of him, dressed in Egyptian royal clothing, sparkling, formal, decorated, confident in the high position he has reached, controlling almost everything, understanding and knowing – almost – everything.

Joseph sees kingship; he sees how what he learned and dreamed in his father’s home will touch favorably the entire world: he is the “mashbir”, the “distributor”, providing food for the most powerful empire in the world. In a place where everyone “counted sheep”, he sees sheaves, sun, moon and stars. The world in its entirety.

We do not know Judah’s dreams. We can only guess them through his actions, if he even had time to dream. He lives in a world of family, guarantee, loyalty, mutual responsibility. The shepherd of the sheep must concentrate on what is here and now: where to take the sheep today, tomorrow, in this season. And the world? Who knows. We will do our part and “the Torah will go forth from Zion”.

And yet.

In the heart of the grand ruler, the deputy to Pharaoh – there are tears. And in Judah’s heart – a pride, commitment and confidence.

Each of them represents a different approach that exists within the Jewish people: One says, we must take the gifts we have received and share them with the world. “Only in this way” will we become a “light to the nations.” The other says, first of all, let us build ourselves and then and “only in this way” will we become a “light to the nations.” Joseph wants a “universal” Judaism. Judah wants “the Torah of Israel for the People of Israel in the Land of Israel.”

The righteous Joseph, whose father makes a special coat for him and who “curls his hair,” is not a spoiled child with delusions of grandeur. He sees that continuing the vision and blessing given to Abraham of “and in you all the families of the earth shall be blessed” (Genesis 12:3) means saving Egypt, the largest and most powerful empire in the world, from famine, disaster and death, and through this salvation, passing on to the world the way of life, values ​​and Torah of the sons of Jacob, the sons of Israel.

Yosef is like the “Joint” (JDC) and the State of Israel who send rescue and aid to every place in the world, whether it is agriculture experts to Africa or emergency forces to an earthquake in Turkey and so on, in the hope that through this action, we can also share the values ​​given to us by the Torah, and in return receive some credit, sympathy and a place among the nations.

But both today and back then, our success in this way is limited, to say the least. We think that if we are “nice” and “useful” to our neighbors and to the world, “everyone” will see it, and hence the path to “tikkun olam” – making the world a better place – is quick. It is tempting. And there is logic in this, a lot of it even. But even Joseph, the almost omnipotent one who bought all of Egypt during those years of famine, failed to buy the “land of the priests” (Genesis 47:18-22), that is, he failed to really touch the heart and core of Egypt. And from this core, later, great evil emerged, and much of it, directed against us.

This was Joseph’s “Concepcion.” And what can be done against it? There needs to be someone within the team – extremely annoying – who thinks differently, who understands the whole situation completely differently, and who can point out and illuminate other options, another path.

Now the importance of the encounter between Joseph and Judah is even clearer. These are not just brothers who “make peace” after more than 20 years because of “no choice,” but rather, the Children of Israel who deeply understand that it is not “despite” but precisely “because of” the great difference between them, that seems almost impossible to bridge, that everyone is needed. Judah cannot live alone in the Land, cut off from the entire world. He needs the “shever”, the “break (famine) in Egypt,” to learn languages, to go out, to get to know, to be involved with people. In Egypt, Joseph succeeds – almost – in everything, but not in living apart from his family and his way of life. He and Osnat, his wife, raise their two sons, Ephraim and Manasseh, to be part of the tribes of Israel.

Moreover:

When the whole family goes down to Egypt, it is said: “And Judah was sent before him to Joseph to teach before him… (ibid., 46:28). Rashi says about the word “before him” – ‘before he arrives there. And a Midrash Aggada (about the words) “to teach before him” says it means – to establish for him a house of learning from which teaching will come forth.”

As in every flight, the instruction is to first put on the oxygen mask and then, take care of those around you. That is, it is good and beautiful and right and important to engage in repairing the world, and it is also something we pray for every day, that we may be worthy of “repairing the world (in accordance with  kingdom of Hashem),” but we must also learn and strengthen who we are, or at least understand those who are busy and fighting for that as well.

I think about this in the dark, cold, rainy streets of Jerusalem, and especially when I find myself suddenly in a dark alley-way filled with light. How should we arrange the meeting between Judah and Joseph? How should we face each other with tears and pain, out of commitment to the family that we are? I hope we will find the way.

A good winter & Shabbat Shalom.

Weekly Taste of Tractate Sanhedrin:

The discussion we are in the middle of is what’s the size of the court and how many judges are needed for different hearings? This varies, depending on the issue being discussed. One of the questions is how many sages are needed to confer rabbinic status on another. Usually one is not enough, but here is a story that once one rabbi was trusted. When and where, how and why did this happen? If we go out to the neighboring street, we can look out over the place, which is about 10 km from the school where I teach (Sanhedrin 13:b-14:a – translation from Sefaria):

The Gemara asks: And is it so that one man alone is not able to ordain a rabbi? But doesn’t Rav Yehuda say that Rav says: Indeed [beram], that man will be remembered favorably, and Rabbi Yehuda ben Bava is his name… at one time the wicked kingdom of Rome issued decrees of religious persecution against the Jewish people with the aim of abolishing the chain of ordination and the authority of the Sages. They said that anyone who ordains judges will be killed, and anyone who is ordained will be killed, and the city in which they ordain the judges will be destroyed, and the signs identifying the boundaries of the city in which they ordain judges will be uprooted. These measures were intended to discourage the Sages from performing or receiving ordination due to fear for the welfare of the local population.

What did Rabbi Yehuda ben Bava do? He went and sat between two large mountains, between two large cities, and between two Shabbat boundaries: Between Usha and Shefaram, i.e., in a desolate place that was not associated with any particular city so that he not endanger anyone not directly involved, and there he ordained five elders. And they were: Rabbi Meir, and Rabbi Yehuda, and Rabbi Shimon, and Rabbi Yosei, and Rabbi Elazar ben Shammua. Rav Avya adds that Rabbi Neḥemya was also among those ordained. This incident indicates that ordination can be performed by a single Sage.

When their enemies discovered them, Rabbi Yehuda ben Bava said to the newly ordained Sages: My sons, run for your lives. They said to him: My teacher, what will be with you? Rabbi Yehuda ben Bava was elderly and unable to run. He said to them: In any case, I am cast before them like a stone that cannot be overturned; even if you attempt to assist me I will not be able to escape due to my frailty, but if you do not escape without me you will also be killed. People say about this incident: The Roman soldiers did not move from there until they had inserted three hundred iron spears [lunkhiyot] into him, making him appear like a sieve pierced with many holes. That is, the Roman executed him in an extremely cruel manner, as he predicted, and we’re left to learn that sometimes, one sage is sufficient and of course, about the strength, courage and bravery necessary to keep and guard our way of life, then and now.

(English below) פרשת מקץ, שבת חנוכה, תשפה: לראות בחושך

אני זוכרת כשרחל (שם בדוי) ספרה לי שאחיה נעלם בפרשת “ילדי תימן“, מעבר לפרטים האיומים, מה שזעזע וריגש אותי יותר מכל היא העובדה שיותר מ-70 שנה עברו, והיא עצמה כבר מתקרבת לגיל גבורות, ועדיין. אין יום שהיא לא מחפשת אותו בפניהם של אנשים זרים ברחוב, רואה אותו בבניה ובנכדיה, ולרגע לא מאבדת תקווה שיום אחד, היא תשוב ותראה אותו, ומיד תדע שזה הוא.

אני חושבת על כך במיוחד עם פרשת השבוע הזו, פרשת “מקץ”. שוב ושוב אני תוהה, איך זה שהאחים לא זיהו את יוסף? אני יודעת: תגידו שהוא התבגר, לבש בגדים אחרים, ו”הוצא מהקשרו”… ועדיין… ? הם אלו שמכרו אותו לשיירה היורדת מצרימה, והנה, “במקרה”, “משום מקום” מופיע במצרים איש עברי – כפי שהוא מתאר את עצמו, בערך בגילו, חולם חלומות, המציע פתרונות גלובליים… והם אפילו לא חושדים טיפ-טיפה??

נוסיף לכך את העובדה שיוסף הכיר אותם מיד. כמובן, היו לו יתרונות: הם היו הרבה יותר בולטים, והוא חיכה להם. אך בכך, התורה מבליטה את הניגוד ביניהם עוד יותר.

יתכן שחלק מהתשובה נמצאת בפרשת השבוע של השבוע שעבר: “ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם מכל אחיו, וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום” (בראשית לז,ד), ומיד בפסוק הבא: ויוסיפו עוד שנוא אותו (לז,ה), ואם עוד לא הבנו לגמרי מה הרגישו האחים לגבי יוסף, הטקסט ממשיך: “ויוסיפו עוד שנוא אותו”… (לז,ח).

אחת התכונות הגדולות ביותר של יוסף היא שהוא “רואה”. יוסף רואה חלומות, בדיוק כמו יעקב אביו כשהיה צעיר יותר, רואה פתרונות, הזדמנויות ובעיקר, רואה את הקב”ה בכל מקום. האחים, לעומת זאת, מתקשים “לראות”. הפעם האחרונה ששורש הפועל “לראות” מוזכר בהקשרם, היא כשהם רואים את יוסף בא וזוממים להרוג אותו (לז,יח). הפועל לראות לא יופיע שוב עד שיעקב יראה ש”יש שבר במצרים” (מב,א). הראיה הזו היא מה שמוביל לפגישה המחודשת של המשפחה, כשיהודה מפציר ביעקב שיתן לו לקחת את בנימין ואומר לו שיוסף אמר: “לא תראו פני בלתי אחיכם אתכם” (מג,ה), ולאחר הפגישה המרגשת נשמע בשבוע הבא את יוסף אומר להם: “והנה, עיניכם (עכשיו) רואות ועיני אחי בנימין”.. (מה,יב).

יתכן שמה שעוור את עיני האחים ומנע מהם לראות, היתה שנאתם ליוסף. התורה לא מספרת לנו מה היו כוונותיו של יוסף כשסיפר להם בתחילה את חלומותיו. אנחנו הם אלו שמניחים, בהתבסס על תגובת האחים, שהוא היה “שוויצר” ו”מתנשא” אבל אפשר לראות את הסיפור לגמרי אחרת. למשל, אולי יוסף בכלל רצה לחלוק איתם את שמחתו על כך שהוא רואה את כולם ביחד בעתיד. הרי עד עכשיו נבחר רק בן אחד להמשיך את דרכו של אברהם (יצחק), ואח”כ יצחק (יעקב), ואילו האח האחר הלך להקים אומה אחרת, לא פעם מתחרה. עכשיו זו הפעם הראשונה שכל ילדיו של אב אחד ממשיכים בדרכם במשותפת כדי להיות “בני ישראל”. – ביחד. מישהו ביניהם יצטרך להיות המנהיג, ויוסף תוהה איתם בקול: אולי זה אני, שיש לי חלומות כמו לאבא שלנו?

אבל האחים לא יכלו לסבול אותו, ולכן אפילו לא יכלו לדמיין שיש סיכוי כלשהו למשהו טוב בדבריו. שנאתם עצרה אותם ומנעה מהם לראות ולשמוע אותו.

ואנחנו? כמה אנחנו מפספסים כשאנחנו מסתכלים דרך משקפיים של שליליות ושנאה, ובמקום לראות אפשרות לכוונותיו הטובות של האדם מולנו, אנחנו מייחסים לו את הגרועים שבפחדינו שלנו?

פרשת “מקץ” נקראת בד”כ בחג החנוכה. שוב אנחנו בשיא החושך, ושוב, יש לנו הזדמנות להדליק אור קטן, לפקוח עיניים לראות את אחינו. הלוואי ונעיז, נעשה ונצליח

:טעימה ממסכת סנהדרין

פעם אמרנו שאם אפשר לקחת רק מסכת אחת לאי בודד, זו תהיה מסכת סנהדרין. ואז, הוא נלקח ל”אי בודד” בשמים, או איפהשהו, ולומדי הדף היומי התחילו – שוב – את מסכת סנהדרין. כל המסכתות נפלאות בדרכן, אך אנסה בשבועות הקרובים לשתף “טעימה” מסכת זו – אלו לא סיכומים ודיבורים ארוכים, רק קטע קצר שמצא חן בעיני בשבוע זה, וב”ה, יהיה זה לעילוי נשמת ומציאת מנוחה נכונה וטובה.

נאמר לנו בסנהדרין דף ז א (מתורגם מארמית לעברית)
היה איש אחד שהיא אומר: כאשר האהבה שלנו היתה עזה, יכולנו לשכב על רוחב הסיף (חרב) והיה לנו מספיק מקום. עכשיו, שאהבתנו (כבר) לא עזה, גם מיטה בת ששים אמות (כ-30 מטר רוחב) לא מספיקה לנו. אמר רב הונא בענין רעיון זה: מתחיל נאמר בענין המשכן “ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת מבין שני הכרובים אשר על ארון העדות“ (שמות כה, כב), ויש ברייתא (מקור חיצוני מקביל) שאומרת שהארון היה גבוה תשעה טפחים (טפח = בערך 8-9ס”מ) והכפורת עצמה טפח, הרי בסה”כ עשרה, והכוונה שמתחילה, כשהיתה חיבה גדולה בין הקב”ה לישראל, השכינה היתה מתגלה אפילו במקום מצומצם מאד.
ובענין בית המקדש נאמר “והבית אשר בנה המלך שלמה לה’ ששים אמה ארכו ועשרים רחבו ושלשים אמה קומתו” (מלכים א’ ו, ב), ולבסוף כתיב [נאמר]: “כה אמר ה’ השמים כסאי והארץ הדם רגלי אי זה בית אשר תבנו לי ואיזה מקום מנוחתי“ (ישעיה סו, א), כלומר, שכאשר חטאו ישראל, בית המקדש כולו אינו רחב למדי שתשרה בו שכינה.

ועוד אומר הבן יהוידע, שכשיש אהבה ואחוה בין ישראל, אז אפילו אם יש חרב נוקמת בעולם שוכבים ישראל במנוחה כמו שנאמר וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד (ויקרא כו, ו) ואם אין אהבה בינינו, אז אפילו יש לימוד גדול של ששים מסכתות אין אנו מוצאים מנוחה. וכך היינו כותבים בספרי הזכרונות של ילדותינו: צר העולם לשני יריבים, אך רחב חור המחט לשני אהובים”

שבת שלום, חודש טוב וחנוכה שמח.

The Torah portion of Miketz, Shabbat Hanukkah 5785: Seeing in the Dark

I remember when Rachel (a pen name) told me that her brother disappeared in the “Yemenite Children Affair“. Beyond the horrific details, what shocked and moved me most was the fact that more than 70 years had passed, and she herself was already approaching her 80’s, and yet. Not a day goes by that she doesn’t look for him in the faces of strangers on the street, sees him in her sons and grandsons, and never for a moment loses hope that one day, she will see him again, and immediately recognize him.

I think about this especially with this week’s Torah portion, Miketz. Over and over again I wonder, how is it that the brothers didn’t recognize Yosef? I know: you’d say he grew up, wore different clothes, and was “out of context”… and yet…? They are the ones who sold him to a caravan going down to Egypt, and here, “by chance,” “out of nowhere,” appears in Egypt a Hebrew – as he describes himself, about his age, a dreamer of dreams, who offers global solutions… and they don’t even suspect nothing??

Add to that the fact that Joseph recognizes them immediately. Of course, he had advantages: they were much more noticeable, and he awaited them. But in this, the Torah just highlights the contrast between them even more.

Perhaps part of the answer is found in last week’s portion: “And his brothers saw that their father loved him more than all his brothers, and they hated him and could not speak peaceably to him” (Genesis 37:4), and immediately in the next verse: “And they hated him even more” (37:5), and if we still haven’t fully understood how the brothers felt about Joseph, the text continues: “And they hated him even more (37:8).

One of Joseph’s greatest qualities is that he “sees.” Joseph sees dreams, just like his father Jacob when he was younger; he sees solutions, opportunities and, most importantly, sees Gd everywhere. The brothers, on the other hand, have difficulty “seeing.” The last time the root of the verb “to see” is mentioned in context is when they see Joseph coming and plot to kill him (37:18). The verb to see will not appear again until Jacob sees that “there is food in Egypt” (42:1). This latter seeing is what leads to the family’s reunion, when Judah begs Jacob to let him take Benjamin and tells him that Joseph said: “You shall not see my face unless your brother is with you” (43:5), and after this exciting meeting, we hear Joseph tell them next week: “And behold, your eyes (now) see, and the eyes of my brother Benjamin…” (44:12).

It is possible that what blinded the brothers’ eyes and prevented them from seeing was their hatred of Joseph. The Torah does not tell us what Joseph’s intentions were when he initially told them his dreams. We are the ones who assume, based on the brothers’ reaction, that he was a “show-off” and “condescending,” but it’s possible to see the story completely differently. For perhaps Joseph wanted to share with them his joy that he sees them all together in the future. After all, until now only one son has been chosen to be the successor of Abraham’s (Isaac), and later Isaac’s (Jacob) path, while the other brother went to found another, often competing, nation. Now this is the first time that all the children of one father continue their journey to be “the Children of Israel” – together. Someone among them will have to be the leader, and maybe Joseph wonders aloud with them: Could it be me, the one who has dreams like our father?

But the brothers couldn’t stand him, and therefore couldn’t even imagine that there was any chance of anything good in his words. Their hatred stopped them and prevented them from seeing and hearing him.

And how about us? How much do we miss when we look through glasses of negativity and hatred, and instead of seeing the possibility for good intentions in the person in front of us, we attribute to him the worst of our own fears?

Parashat “Miketz” is usually read during the holiday of Hanukkah. Once again we are at the height of darkness, and once again, we have an opportunity to add a little light, to really open our eyes and see our brethren.

A taste from Tractate Sanhedrin:

Once upon a time we said, that if it was possible to take only one tractate to a lonely island, it would be Tractate Sanhedrin. And then, he was taken to a “lonely island” in the heavens or somewhere, and the learners of daf yomi began – once again – studying Tractate Sanhedrin. All the tractates are woderful in their own way, and yet, over the next few weeks, I’ll try to share a taste from this one – not long winded summaries and speeches, just a short section that I like, and may it be in memory of, and a good rest be found.

So it says in Sanhedrin 7:a:

There was a certain man who was saying as he walked: When our love was strong, we could have slept on the width of a sword. Now that our love is not strong, a bed of sixty cubits (about 30 meters) is not sufficient for us. Rav Huna said: Verses are written that convey these sentiments. Initially, it was written: “I will meet with you there and I will speak with you from above the Ark Cover” (Exodus 25:22), and it is taught in a baraita (outside parallel source): The Ark of the Covenant was itself nine handbreadths high (a handbreadth is about 8-9cm), and the Ark Cover was one handbreadth thick. There is a total height of ten handbreadths here. At first, when Gd had great affection for Israel, the Divine Presence was revealed within the confines of this limited space.

And it is written: “And the house that King Solomon built for the Lord, its length was sixty cubits, and its breadth twenty cubits, and its height thirty cubits” (I Kings 6:2). And at the end, when Israel sinned, the whole of the space of the Temple was not expansive enough for the Divine Presence to rest within it, as it is written: “Thus says the Lord: The heaven is My throne, and the earth is My footstool; where is the house that you may build for Me? And where is the place that may be My resting place?” (Isaiah 66:1). In times of discord, the Temple is an insufficient resting place for the Divine Presence.

The Ben Yehoyada adds that when there’s love and friendship among Israel, then even if the sword of revenge is present in the world, Israel sleeps peacefully, as it is said, “and you shall lie down with no fright” (Leviticus 26:6), but when there’s no love among us, then even a huge learning of all 60 tractates, brings no rest. And so we would write in the memory books (form of year books, long gone-) of our childhood: the whole world is too narrow for two enemies, but even the eye of a needle is wide enough for two close friends.

Shabbat Shalom, Chodesh Tov and a Happy Hanukkah.

פרשת וישלח: הנכד של עשו

פרשת “וישלח” מתחילה עם שינוי שמו של יעקב לישראל ומסתימת עם רשימת שמות ארוכה של כל צאצאי עשו, ביניהם מישהו שבהמשך יעשה לנו לא מעט צרות, וכך נאמר:

“וְתִמְנַ֣ע הָיְתָ֣ה פִילֶ֗גֶשׁ לֶֽאֱלִיפַז֙ בֶּן־עֵשָׂ֔ו וַתֵּ֥לֶד לֶאֱלִיפַ֖ז אֶת־עֲמָלֵ֑ק”… (בראשית לו,יב).

על תמנע נאמר במסכת סנהדרין (צט:), שהיתה אשה שחיתה חיים ארוכים מאד, וכבר רצתה להתגייר בימי אברהם אבינו, אך אברהם לא קבל אותה. היא חיכתה ובקשה מיצחק אבינו, וגם הוא, לא קבל אותה. אז הלכה ליעקב ובקשה להתגייר, וגם הוא, לא קבל אותה. בשלב זה אמרה לעצמה, ‘מוטב אהיה פילגש בביתו של אברהם, ולא נסיכה אצל אומות העולם’. היא התחתנה עם אליפז בנו של עשו, וילדה לו את עמלק, נכדו של עשו.

אפשר להסתכל על האירוע הזה ולהגיד, אה, עכשיו סופסוף הבנו את עמלק! תמיד ספרתם לנו שהוא רשע מרושע, אבל בסה”כ, אמא שלו מתוסכלת מתהליך הגיור הארוך והמתיש, מהשאלות, מבחנים, דרישות ובתי הדין הרבניים. לא פלא שהוא שונא ישראל ורוצה להשמיד אותנו ולירש את מקומנו…
אך… האם עיכוב בגיור הוא סיבה לרצח עם?? לא פעם הופיעו בתקשורת כאן סיפורים דומים על מחבלים שהיתה להם “ילדות קשה” ו”לכן” בחרו בטרור… רגע, לא קצת רחוק?

ניתן להבין את האבות, כי בתקופתם עם ישראל עדיין היה בראשית דרכו, ומכיון שהזהות המשפחתית-לאומית שלנו עוד לא התגבשה, היה קשה לקבל יותר מידי אנשים ו/או אנשים מסוימים לתוך המשפחה. זוהי נקודה חשובה: המתגיירים, גם בימינו, עוברים תהליך מורכב שכולל שנה של לימודים אינטנסיביים, ולא פעם הם חוששים: מה אם לא אדע ברכה מסוימת, או לא אצליח לצטט פסוק מסוים?? דייני בית הדין מצידם אכן שואלים לא מעט שאלות, אך הגיור הוא לא קורס אוניברסיטאי, וזהו לא מבחן בידע. המבחן משתמש בידע כדי להעריך איפה נמצא ליבו של הלומד, מפני שמשמעות הגיור ביהדות היא לא רק לדקלם פסוקים, ואפילו לא לקבל את האמונה באל אחד או לשמור שבת או כשרות או כל פרט אחר, אלא קודם כל, להיות חלק מעם ישראל, על יופיו, גדולתו, חוכמתו, וגם, מה לעשות, שגעונותיו ודרכו המיוחדת.

עמלק מבטא זו קנאה בגורל ובתפקיד של עם ישראל, קנאה שיכולה להפוך לרצון להצטרף אלינו ולחזק אותנו, למשל, בתהליך הגיור, אך גם יכולה להיות קנאה שהביאה אותו ואת ממשיכיו לאורך כל ההסטוריה להביע שני רצונות: 1. לרצות לקחת את מקומנו ו – 2. לחסל אותנו.

חז”ל תוהים ואפילו מבקרים את האבות כאן כשהם שואלים, אולי היה על האבות בכל זאת לקבל את תמנע כדי לחסוך לנו צרות בעתיד? וגם זו שאלה חוזרת ונשנית גם היום: איך לדעת את מי לקבל? מה בדיוק צריך? מה בדיוק ללמוד? מה בדיוק לעשות?

אבל מול תמנע נצבת רות המואביה, צאצאית ללוט, אחיינו של אברהם. לא שהעולם מחולק לבני תמנע ובני רות. חלילה. אך גם טוב לדעת שלעומת תמנע שהופכת רצון להצטרפות למלחמת דורות, מעניין סיפורו של לוט, גם הוא קרוב שלוקח לו זמן למצוא את מקומו הנכון והמדויק במשפחה. במשך שנים רות מחכה להזדמנות לחזור ולהצטרף לעם ישראל. היא מתעקשת ומבטאת את המחויבות מכל הלב שלה במילותיה המפורסמות לנעמי, חמותה:

וַתֹּ֤אמֶר רוּת֙ אַל־תִּפְגְּעִי־בִ֔י לְעָזְבֵ֖ךְ לָשׁ֣וּב מֵאַחֲרָ֑יִךְ כִּ֠י אֶל־אֲשֶׁ֨ר תֵּלְכִ֜י אֵלֵ֗ךְ וּבַאֲשֶׁ֤ר תָּלִ֙ינִי֙ אָלִ֔ין עַמֵּ֣ךְ עַמִּ֔י וֵאלֹהַ֖יִךְ אֱלֹהָֽי: בַּאֲשֶׁ֤ר תָּמ֙וּתִי֙ אָמ֔וּת וְשָׁ֖ם אֶקָּבֵ֑ר כֹּה֩ יַעֲשֶׂ֨ה יְהוָ֥ה לִי֙ וְכֹ֣ה יוֹסִ֔יף כִּ֣י הַמָּ֔וֶת יַפְרִ֖יד בֵּינִ֥י וּבֵינֵֽךְ (רות א, טז-יז).

לפי המסורת, רות, הסבתא-רבה של דוד המלך, היא גם אם משפחת המשיח, שיצטרך לנקום את נקמת ישראל מבני תמנע, כלומר מעמלק ושלוחותיו. מה היא בדיוק הנקמה הזו? אנחנו שנמצאים במלחמה מזה חודשים (וגם על כך יש שיאמרו, שנים ו/או דורות), חושבים על נקמה ומלחמה במושגים פיזיים, קרביים, אך חז”ל קרוב לודאי אומרים כאן עוד משהו: לפעמים הדרך להלחם על מי שאנחנו היא בעקשנות פשוטה. סורי, אומרים צאצאיה של רות לצאצאיה של תמנע, אנחנו לא הולכים לשום מקום. נשמח שתצטרפו אלינו, במקום לנסות להחליף אותנו ו/או להשמיד אותנו. גם אם דברים לוקחים זמן, ידינו פרושות אליכם לשלום.

שבת שלום.

Parashat VaYishlach begins with Jacob’s name changing, from Ya’akov to Israel, and ends with a long list Esau’s descendants, including someone who will later cause us quite a bit of trouble, as it says:

“And Timna was concubine to Elifaz, Esav’s son; and she bore to Elifaz Amalek”… (Genesis 36:12).

About Timna it is said in Tractate Sanhedrin (99:b), that she was a woman who lived a very long life, and already wanted to convert during the days of our forefather Abraham, but Abraham did not accept her. She waited and asked Isaac our forefather, and he did not accept her either. So she went to Jacob and asked him to convert, and he did not accept her either. At this point she said to herself, ‘I would rather be a concubine in Abraham’s household than a princess among the nations of the world.’ She therefore married Eliphaz, Esau’s son, and bore him Amalek, Esau’s grandson.

One might look at this event and say, oh, now we finally understand Amalek! We were always told that he was evil and wicked, but now we get it: it’s his mother who is frustrated by the long and exhausting conversion process, the questions, tests, demands and rabbinical courts. No wonder he hates Israel and wants to destroy us and take our place…

But… Is delaying conversion a reason for genocide?? Similar stories have often appeared in the media here about terrorists who had a “difficult childhood” and “therefore” chose terrorism… Isn’t that just a bit far-fetched?

We can understand the forefathers, because during their time, the Jewish people were still in their infancy, and since our family-national identity had not yet formed, it was difficult to accept too many people and/or certain people into the family. This is an important point: converts, even today, go through a complex process that includes a year of intensive studies, and more than once they are afraid: What if I don’t know a certain blessing, or I won’t be able to quote a certain verse?? The rabbinic court members do ask quite a few questions, but conversion is not a university course, and this is not a test of knowledge. The test uses knowledge but the main goal is to assess where the learner’s heart is, because the meaning of conversion in Judaism is not only to recite verses, nor even to accept the belief in one Gd or to keep Shabbat or kosher or any other detail, but first and foremost, to take part in the People of Israel in the beauty, greatness, wisdom, and also, we can say, the madness and the unique way.

Amalek expresses this envy in the fate and role of the People of Israel, an envy that can turn into a desire to join us and strengthen us, for example, in the process of conversion, but it can also be an envy that can lead Amalek and his successors throughout history to express his two desires: 1. to want to take our place and – 2. to eliminate us.

The Sages wonder and even criticize our forefathers here when they ask, perhaps the forefathers should have accepted Timna after all, and save us all the trouble in the future? Which is a recurring question even today: How do we know who to accept? What exactly do we need? What exactly do we need to teach? What exactly do we need to do?

But opposite Timna stands Ruth the Moabite, a descendant of Lot, Abraham’s nephew. Not that the world is divided into the children of Timna and the children of Ruth, Gd forbid. But it’s maybe just good to know that in contrast to Timna, who turns the desire to joining the People, into a multi-generational war, the story of Lot is interesting, also a relative who takes time to find his right and precise place in the family. For years, Ruth waits for the opportunity to return and join the People of Israel. She insists and expresses her heartfelt commitment in her famous words to Naomi, her mother-in-law:

“But Ruth replied, “do not urge me to leave you, to turn back and not follow you. For wherever you go, I will go; wherever you lodge, I will lodge; your people shall be my people, and your Gd my Gd. Where you die, I will die, and there I will be buried. Thus and more may Hashem do to me, if anything but death parts me from you.” (Ruth 1:16-17).

According to tradition, Ruth, the great-grandmother of King David, is also the foremother of the Messiah’s lineage, who will have to avenge Israel’s vengeance on Timna’s offspring, that is, Amalek and his descendants. What exactly is this revenge? We, who have been at war for months (and some would say, years and/or generations), think of revenge and war in physical, combative terms, but our Sages are probably saying something else here: Sometimes the way to fight for who we are is with simple stubbornness. Sorry, say the descendants of Ruth to the descendants of Timna, we are not going anywhere. We would love for you to join us, instead of trying to replace us and/or destroy us. Even if things take time, our hands are outstretched to you in peace.

Shabbat Shalom.