Had my father been alive… (גם בעברית, אחרי התמונות)

Had my father been alive, today would have been his 95th birthday. Because of the magic of the calendar (95 being 19X5), this is both his Gregorian and Hebrew day: January 6th, the full moon of the month of Tevet.

I write these words and look at them, turn them upside down, philosophy with them, unsure what to make of this.
There are people 95 and older in my life. It could have been possible. I could have had a dad; my kids could have had a “saba”, but at age 43 my father started feeling a kind of numbness in his left foot. It bothered him, a bit, especially when he drove but then again, his work place, the Haifa Oil Refinery where he was a respected lawyer, had a shuttle from our neighborhood and driving didn’t seem like a big deal, especially in Israel of the 1960’s where few had – or felt the need for – cars.
Then he tripped over the carpet. An annoyance. The carpet was rolled away under the sofa and the incident not discussed again. Then the stairs going up to our flat on the 2nd floor became impossible.
At 45 the diagnosis was final. To my mom, the doctors said, “We’re so sorry but don’t worry, you’re still young, you can marry again”. My parents heard of new treatments in London and decided to go and check it out. They came back with plaid skirts decorated with a giant safety pin and a doll that opens and closes its eyes; my brother got a high quality “Marks & Spencer” sweater and a big double-decker bus. Of course, we had no idea what has been whispered above our heads while we played with our toys, zooming around the carpetless room.
It turned out, an apartment opened up near my grandma, aunt and uncle; a first floor apartment, with only two stairs leading to it, indeed, a very rare find in hilly Haifa. They figured, this would make it easier to roll his wheelchair in, now that the crutches were of no use anymore. Oh, how we liked those crutches, using them as imaginary swords in our games, chasing each other around, my mom thinking it so inappropriate, my dad trying to balance with, ‘leave them, leave them’, as if already aware of how little time was left for him to see us play, and she, already aware of what is awaiting, raising us alone.
Then Moshe showed up, a strong male nurse who can help my mom lift my dad for a bath; then Rachel, a lady whose kids were grown and could help with us. I remember the day she picked us up from the school: “your parents are in Tel Aviv today today”. “That’s funny”, I said, “My teacher is also in Tel Aviv today; maybe they’ll all meet?” She seemed pensive, but we chatted obliviously about school, and teachers, and friends and the like, excited about spending the afternoon at her sun filled home on the slopes of the Carmel.
That evening, we were brought back home. The two bedroom apartment was dark and crowded. Trying to rush to my father’s bedside, to tell him about my day, my path blocked, unable to see through, unable to reach my destination, I learned of his passing. At 48 he succumbed to ALS. I was 7½.
Death does funny things to people. Almost immediately, they become a legend, especially if dying relatively young. It’s no wonder that some of that happened to him too. We got a lot of “oy, if only your father knew…” when we didn’t practice piano, or finish homework, or came later than curfew, or brought the “wrong” friend, or didn’t bring an all A’s report card. “Ah, your father? He had all A’s”, they would say, “oy, oy…”
We found some report cards later on. He did have mostly A’s though not in PE, and not having an A in PE, for us, young macabis in the growing State of Israel, crushed us to deep embarrassment and just canceled out the rest. He had some “right” and some “wrong” friends, some of whom he helped through court; some were his partners in the establishment of a new, masorti shul in Haifa. He loved traveling and was a true renaissance man with sagging bookshelves and a vast knowledge about everything. Famous above all, was his amazing, virtuoso piano playing. In 1928, a Berlin newspaper featured his picture with the caption: “Do we have a new Mozart”? He played all his life, for local choirs and chamber music and lots at home, much of it on that very same piano, until ALS made it impossible for him to move his fingers.
And he also wrote; there are letters on fine papers, some postcards, and some of his works. And there are the cryptic notes to mom, days before he died, unable to speak anymore, a rough pencil, etching, almost ripping through the paper: “stay with me, Maya”.
I’ve missed him ever since. May his memory be for a blessing.

My Parents.1960

my parents.1960

אילו אבא שלי היה חי, היום הוא היה בן 95. בגלל הקסם בלוח השנה (וזה ש-95 שווה 19 כפול 5) היום הוא גם התאריך העברי וגם הלועזי: ה-6 בינואר, ירח מלא של חודש טבת.
אני כותבת את המילים האלו, מסתכלת עליהן, הופכת אותן, מתפלספת איתן, לא בטוחה מה לעשות איתן.
יש אנשים בני 95 בחיי. זה יכול היה להיות אפשרי. יכל להיות לי אבא. לילדים שלי יכל להיות סבא. אבל בגיל 43, אבא שלי התחיל להרגיש תחושה מוזרה, דגדוג לא מוסבר, בכף רגלו השמאלית. זה היה קצת מטריד, במיוחד כשניסה לנהוג, אבל מצד שני, מקום עבודתו, בתי הזיקוק בחיפה שם היה עורך-דין מכובד, הציע הסעה לעובדים מהבית, ונהיגה לא היה כזה “ביג-דיל” במיוחד בישראל של שנות ה-60, מקום בו למעטים היה רכב או צורך בו.
אחר-כך הוא מעד על השטיח. באסה. השטיח גולגל בקפדנות, הוחבא תחת הספה והנושא שוב לא הועלה. אחר-כך המדרגות הומליכות לדירה שלנו בקומה השניה נהיו בלתי נסבלות.
בגיל 45 הדיאגנוזה הושלמה סופית. לאמא שלי הרופאים אמרו: “אנחנו מצטערים אבל אל תדאגי, את עוד צעירה ויכולה להתחתן שוב”. הורי לא ויתרו, שמעו על טיפול חדשני בלונדון והחליטו לנסוע. הם חזרו עם חצאיות משובצות שסיכת בטחון ענקית בצידן, ובובה שפותחת וסוגרת עיניים. לאחי, הביאו סוודר “מארק וספנסר” מ”איכות מצוינת” ואוטובוס קומותיים. כמובן שלא היה לנו שום מושג על מה לחששו מעלינו בשעה שאנחנו שחקנו לנו בצעצועים שלנו, נוהגים בחפזון ברכב החדש, על הרצפה חסרת השטיח.
הסתבר, שנמצאה דירה ליד סבתי, דודתי ודודי. דירה בקומה ראשונה, רק שתי מדרגות מהמדרכה, אכן, מחזה נדיר בחיפה ההררית. ברור היה שזה יקל מאד, כשצריך להכניס ולהוציא את כסא הגלגלים שלו שעכשיו נזקק לו, עכשיו כשהקביים הפכו להיות חסרי תועלת. או, כמה אהבנו את הקביים, משתמשים בהם כחרבות דמיוניות במשחקים שלנו, רודפים זה אחר זו בדירה הקטנה, אמא חושבת שזה מאד לא לענין, אבא מנסה לאזן ב”עזבי, עזבי”, כאילו כבר יודע כמה מעט זמן נשאר לו לראות אותנו משחקים, והיא, כבר יודעת מה מחכה לה, לגדל את שנינו לבד.
אחר-כך הופיע משה, אח-סיעודי שבא לעזור לאמא שלי להרים את אבי למקלחת ולשירותים. אחר-כך הגיעה רחל, אשה שילדיה בגרו ויכלה לעזור איתנו. אני זוכרת את היום בו אספה אותנו מבית הספר: “ההורים שלכם נסעו לתל-אביב”, אמרה. “מצחיק”, אמרתי, “גם המורה שלי נסעה לתל-אביב. אולי הם יפגשו?” היא נראתה מהורהרת מה, עצובה, אבל אנחנו פטפטנו בלי שים לב על בית הספר ועל המורים ועל חברים, נרגשים לבלות את אחר-הצהרים בביתה שטוף השמש שעל מרגלות הכרמל.
באותו הערב, הוחזרנו הביתה. דירת שלושת החדרים הקטנה היתה חשוכה וצפופה. בנסיון למהר ולהגיע אל מטתו של אבא, לספר לו עם היום שלי, דרכי חסומה, לא מסוגלת לראות מבעד לכל הרגליים, להגיע למחוז חפצי, למדתי שהוא נפטר. בגיל 48 אבי נכנע לכוחה האדיר של אי.אל אס (מחלת לו גרינג). הייתי בת ½7.
המוות עושה נפלאות לאנשים. כמעט מיידית הם הופכים לאגדה, במיוחד אם חלילה נפטרו צעירים. אין פלא שזה גם מה שקרה לו. קבלנו הרבה “אוי, אילו רק אבא היה יודע”… כשלא התאמנו בפסנתר, או לא סיימנו שיעורים, או באנו הביתה מאוחר או הבאנו את החברים ה”לא נכונים” או לא הבאנו “אלף” בתעודה. “אה, אבא שלכם?? הכל רק אלף היה לו”, כך אמרו, “אוי ואבוי”…
מצאנו תעודות שלו, זמן רב לאחר מכן. באמת היו לו, בעיקר, אלפים, אבל לא בהתעמלות, וזה שלא היה לו אלף בהתעמלות, עבורנו, מכבים רכים בשנים במדינה צעירה, גמר אותנו מרוב בושה. אבל היו לו חברים ומכרים נכונים וגם “לא נכונים”, חלקם, אנשים להם עזר בבעיות משפטיות, חלקם שותפיו להקמת בית כנסת קונסרבטיבי בכרמל. הוא אהב לטייל והיה איש “רנסאנס” רחב אופקים במלוא מובן המלה עם ידע רב וענין בנושאים רבים ושונים וספריה עם מדפים עמוסים. מפורסמת ביותר היתה נגינת הפסנתר שלו. בשנת 1928, עיתון ברלינאי פרסם את תמונתו תחת הכותרת: “האם נולד לנו מוצרט חדש”? הוא נגן כל חייו, עבור מקהלות מקומיות וקבוצות קמריות והרבה בבית, על אותו פסנתר עצמו, עד שמחלת האי.אל.אס מנעה אותו מלהניע את אצבעותיו.
והוא גם כתב. מכתבים על נייר עדין, גלויות צבעוניות, וענייני עבודה. וגם בידינו הפתקים שכתב לאמא, ימים ספורים לפני שנפטר, כשכבר לא יכל לדבר, עפרון מחוספס, שוחק, כמעט קורע את הנייר: “תשארי איתי, מאיה”.
אני מתגעגעת אליו מאז. יהיה זכרו ברוך.

Advertisements
This entry was posted in life and some, סיפורים קצרים and tagged , , , , , , , , , . Bookmark the permalink.

6 Responses to Had my father been alive… (גם בעברית, אחרי התמונות)

  1. Cathy Dobbs Goldstein says:

    Dear Michal, What a touching column. I can only imagine the confusion and fear of a young child in the face of such a devastating illness and early death. My father lived a much longer life; he died at 75 after 9 years of chronic mylogenous leukemia. I think about him all the time, and since he would have been 96 on Dec 8, he has really been in my thoughts recently. I so wish he could see his grandchildren and great-grandchildren growing up. He didn’t even know about Hallie and Ari (and she is named after him since his name was Harold). Anyway, I do enjoy your columns. I don’t always read them, but i try to as often as i can and I know Phil does also. I hope you and your family are doing well. Our kids are all in college now, so we are getting used to the empty nest. May this year be a good one for you…and for the world. —cathy

  2. tali says:

    מרגש ואמיתי כל כך כמו שרק את יכולה לכתוב
    אוהבת, טלי

  3. Sophia Burshteyn says:

    it is so beautiful.. Thanks for sharing.

    Sophia.

    Date: Tue, 6 Jan 2015 17:33:01 +0000
    To: sopbur@msn.com

  4. David Kidron says:

    Hi Michal, enjoying your blog postings…
    We missed your friends….I hope they had a good time.
    Date: Tue, 6 Jan 2015 17:32:56 +0000
    To: davidkidron123@hotmail.com

  5. Arleen Burns says:

    Michal,

    This is a heartfelt and moving tribute to your dad. I never realized that you lost him so early in your life! May his memory be a blessing.

    Coincidentally, January 6 is also the birth date of my maternal grandfather, Max Lazar, from Russia. He was the most influential person in my life: it is because of him that I have a strong Jewish identity–and because of him that I am a Zionist. Jared carries his name…

    Thank you for sharing such a touching story! -Arleen

    Sent from my iPad

  6. Michael Baron says:

    A beautiful tribute. Hopefully with one more ice challenge there will be cure for ALS.

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s