פרשת “אמור” – קדושה מסביב
לכבוד ולזכר ולע”נ אבי מורי, אהרון כהנא ז”ל, שיום השנה ה- 55 שלו חל השבוע בפסח שני (קישור עם דברים לזכרו למטה)
In honor & in memory of my father, my teacher, Aharon Kohane z”l, whose yahrzeit is this week, on Pesach Sheni (a link to things I wrote some years ago – below)
| The Torah portion of this week, Emor opens with a unique verse: “… Emor… Say to the priests sons of Aharon”… (Leviticus 21:1). Nowhere do we have a parallel opening such as “say to Moses son of Amram”… Why are the priests reminded of their lineage? Possibly the Torah wants them to remember to always be like Aharon, the first High Priest. Aharon, the first brother in the Torah who is “joyful in his heart” (Exodus 4:10) at the greatness of his younger brother, Moses; a brother who is willing to give-up, to work together leading the Nation. | פרשת השבוע, פרשת “אמור” נפתחת בפסוק מיוחד: “… אמור אל הכוהנים בני אהרון”… (ויקרא כא:א). אין לנו עוד פתיח מקביל לזה כמו “אמור למשה בן עמרם”…. למה מזכירה התורה לכוהנים את מורשתם? יתכן שהתורה רוצה להזכיר להם תמיד להיות כמו אהרון, הכהן הגדול הראשון. אהרון, האח הראשון בתורה ש”שמח בליבו” (שמות ד, יד) לנוכח גדולתו של אחיו הקטן, משה, אח בכור שמוכן לוותר, לעבוד ביחד למען הנהגת העם. | |
| Setting the beginning of “Emor” this way emphasizes the holiness of the people and their priests, through their special role: to be like Aaron, a symbol of love of humankind and pursuit of peace, to have the ability to see the good in people, and to connect the people to what is beyond the immediate – and sometimes the petty – here and now. | קביעת תחילת פרשת “אמור” כך, מדגישה את קדושת העם וכוהניו, דרך התפקיד המיוחד שלהם: להיות כמו אהרון סמל אהבת הבריות ורדיפת השלום, להיות בעלי יכולת לראות את הטוב בבני האדם, ולחבר את העם אל מה שמעבר לכאן ועכשו המיידי, ולעיתים הקטנוני. | |
| In order to attach themselves to what’s “beyond”, the priests are to uphold a certain disconnect from worldly life. Therefore, a priest is prohibited from contact with the dead; has no land or job, making a living from donations and tithes; and is limited in who he can wed, being prohibited to enter certain marriages. These restrictions keep him away from life’s crises, remove him from daily trouble, and help him be more focused in his task. To accomplish their task, the priests also receive two gifts (or – roles): to serve in the Temple, and to bless the People of Israel. The High Priest is given also the ability to atone for all Israel for their sins before Gd on Yom Kippur. | כדי להתחבר אל מה ש”מעבר”, נגזר על הכוהנים סוג מסוים של ניתוק מחיי העולם הזה. לכן כהן אסור במגע עם המת, אין לו אדמה או עבודה, הוא מתפרנס מתרומות ומעשרות, והוא מוגבל בתחום האישות כשחלים עליו איסורים שונים לגבי עם מי יוכל להתחתן. כל אלה מונעים ממנו מגע עם משברי החיים, מרחיקים אותו מצרות היום-יום ועוזרים לו להיות ממוקד יותר בתפקידו. לצורך מילוי משימתם, הכהנים גם קבלו שתי מתנות: האחת, לשרת בבית המקדש, והשניה, לברך את עם ישראל. לכהן הגדול הוסיף ה’ ונתן את היכולת לכפר ביום הכיפורים לכל ישראל על חטאיהם לפני ה’. | |
| In the same portion, along with the sanctity of the Temple, the Priests and the People, we learn in chapter 23 about the sanctity of Time describing Shabbat and (almost) all the holidays. And what about chapter 24? Chapter 23 ends with a strange short verse (23:44): “So Moses declared to the Israelites the set times of H’”. Why does the Torah need to state that after Gd commanded Moshe about the appointed times, he did what Gd told him? We do not have such a statement anywhere in the rest of the Torah commandments. Why did we need this kind of “summary”, especially if chapter 24 immediately begins again with the familiar verse ( 24:1): “Gd spoke to Moses to saying”… | באותה פרשה, יחד עם קדושת המקדש, הכוהנים והעם, אנחנו לומדים גם בפרק כג, על קדושת הזמן המתאר את השבת ו(כמעט) כל החגים. ומה עם פרק 24? פרק כ”ג מסתיים בפסוק קצר מוזר (כ”ג:מד): “וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁ֔ה אֶת־מֹעֲדֵ֖י ה’ אֶל־בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל” מדוע צריכה התורה לציין שלאחר שהקב”ה ציווה את משה לגבי המועדים, הוא עשה מה שאלוהים אמר לו? אין לנו אמירה כזו בשאר מצוות התורה. מדוע הצטרכנו לסוג כזה של “סיכום”, במיוחד אם מיד פרק כ”ד מתחיל שוב בפסוק המוכר (כ”ד, א): “וַיְדַבֵּ֥ר ה’ אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר”… | |
| Chapter 24 seems detached and messy: The menorah; The show-bread; The curser, but some say that it’s almost secretive because in it, Moses hints and teaches us about holidays that will be added in the future. Thus, immediately after mentioning Sukkot, which closes the list of Torah holidays in chapter 23, we are command regarding the lighting of the menorah, as an allusion to Hanukkah. Then, we are told about twelve loaves of show-bread made of cream of wheat, as an allusion to the month of Adar, the 12th month, and Purim in it, celebrated with a meal, including, according to certain traditions, cakes and delicacies made from cream of wheat. And finally, the case of the “curser”, the son of the Israeli woman and the Egyptian man, a man who challenges the authorities with his speech, trying to clarify his national identity, perhaps alluding to a time when we will celebrate the merging of different identities (and their struggle often through speech…) in the State of Israel. | פרק כד נראה תלוש ומבולגן: המנורה. לחם הפנים. המקלל. אך יש אומרים שהוא עלום מפני שבו משה מרמז ומלמד אותנו על חגים שיתווספו בעתיד. כך, מיד לאחר אזכור חג הסוכות, החותם את רשימת החגים בפרק כ”ג, אנו מצווים על הדלקת המנורה, כרמז לחנוכה. לאחר מכן, מסופר על שנים-עשר כיכרות לחם הפנים העשויות סולת, כרמז לחודש אדר, החודש ה-12 ובו פורים, שנחוג בסעודה, כולל, ע”פ מסורות מסוימות, עוגות ומעדנים עשויים מסולת. ולבסוף, המקרה של “המקלל”, בן האשה הישראלית והאיש המצרי, אדם שקורא תיגר בכוח הדיבור שלו על הסדרי החברה, המנסה להבהיר את זהותו הלאומית, אולי רומז לזמן בו נחגוג מיזוג זהויות שונות (ומאבקן לא פעם בדיבור…) במדינת ישראל. | |
| The holiness of the people, the temple and its priests, and the holiness of the times, will be joined next week by the holiness of the Land, which will be emphasized in the Torah portion of “B’har” with the mitzvot of sh’mita, but which has not disappeared from us even in the last chapters. So I couldn’t help noticing, in the description of the waving of the Omer, it says: “And bread, or parched grain or fresh ears (called “Carmel”… 23:14). | אל קדושת העם, על מקדשו וכוהניו, וקדושת הזמנים, תצטרף בשבוע הבא קדושת הארץ שתודגש בפרשת “בהר” עם מצוות השמיטה, אך לא נעלמה מאיתנו גם בפרקים האחרונים. כך לא יכולתי שלא לראות, בתוך תיאור הנפת העומר: “וְלֶ֩חֶם֩ וְקָלִ֨י וְכַרְמֶ֜ל”… (כג:יד). | |
| Carmel here appears in the context of wet or green cereal grains, prior to ripening. It is possible that from this, in other places in the Bible, Carmel is a nickname for an area full and rich in gardens, fruit orchards and fertile fields (some say, “cerem-El” [Gd’s vineyard] or maybe “car-ma-le” [a full meadow]), and as we know, the nickname of “the forever green mountain”. According to another interpretation, the Hebrew letters kaf כ& Kuf ק interchange, and “Karmel” (with a ק) is the name of a very green plant XXX, strengthening the connection with the forever green mountain. The Jerusalem Talmud, which deals with the definition of the bright green color, suggests that “the greenest green” is a “caramel lily” (shoshana), and many of us do know a street in Haifa called “Shoshant haCarmel”…. Some say that because of its greenness, Carmel is seen as a symbol of fruitfulness, which is why the prophet Jeremiah says “And I will bring you to the land of Carmel, to eat its fruitfulness and goodness” (2:7) and in the Song of Songs it is said, “Your head is like Carmel” (7:6) as an expression of beauty. | כרמל כאן מופיע בהקשר של גרגרי תבואה לחים או גרגרי דגן ירוקים, טרם הבשלתם. יתכן שמתוך כך, במקומות אחרים בתנ”כ, כרמל הוא כינוי לאזור מלא ועשיר בגנים, מטעי פרי ושדות פוריים (יש אומרים, “כרם-אל” או אולי “כר-מל(א)”), וכמו שאנחנו יודעים, כינויו של ההר הירוק תמיד. לפי פרשנות אחרת, כ’ וק’ מתחלפות כש”קרמל” הוא שם ירק, צמח הלוף, ומחזק את הקשר להר הירוק. התלמוד הירושלמי, העוסק בהגדרת הצבע הירוק העז, הציע ש”הירקרק שבירוקים”, הוא “כשושנת קרמל” ורבים מאיתנו אכן מכירים רחוב בחיפה בשם “שושנת הכרמל”…. יש אומרים שבגלל ירוקותו, הכרמל נתפס כסמל לפיריון, לכן אומר הנביא ירמיה ”וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל-אֶרֶץ הַכַּרְמֶל, לֶאֱכֹל פִּרְיָהּ וְטוּבָה” (ב,ז) ובשיר השירים נאמר, “רֹאשֵׁךְ עָלַיִךְ כַּכַּרְמֶל” (ז,ו) כביטוי ליופי. | |
| The Carmel mountin has been inhabited since prehistoric times and many special discoveries have been found there. In the Bible, there is an account of the confrontation between the prophets of Baal and Elijah the prophet that took place in the Much’rkah – Keren (edge of the) Carmel (Kings I, 18), and his statue (and the wonderful view) is still there today. Elijah’s presence also attracted believers and members of other religions: in the 12th century, the “Carmelites”, a Catholic Christian order, founded their monastery here, still in the city of Haifa today. On the western slopes, is the village of Kababir, which over the years has become a neighborhood within the city, with the “center of the Ahmadiyya delegation to the Middle Eastern countries” and a community Active Ahmadiyya. And the most famous of all, which serves almost as the symbol of the city, is the Bahá’í compound that is part of the Bahá’í World Center, with its golden dome over the tomb of the Báb, the prophet who laid the foundation for the Bahá’í religion, some of its key buildings and the beautiful gardens. | הכרמל היה מיושב מאז התקופה הפריהסטורית וממצאים רבים ומיוחדים נמצאו בו. בתנ”כ, מספור על העימות בין נביאי הבעל ואליהו הנביא שהתרחש במוחרקה- קרן כרמל (ספר מלכים א, יח), ושם אפשר לראות את פסלו (ואת הנוף הנהדר) גם היום. נוכחותו של אליהו משכה לכאן גם מאמינים ובני דתות אחרות: במאה ה-12 הוקם בהר הכרמל מסדר ה”כרמליתים”, מסדר נוצרי קתולי הנמצא בעיר עד היום. במורדות המערביים, מעל ואדי שיח, נמצא כפר כבאביר, שהפך עם השנים לשכונה בתחומי העיר חיפה, ובו “מרכז המשלחת האחמדית לארצות המזרח-התיכון” וקהילה אחמדית פעילה. והמפורסם מכל, מה שמכהן כמעט כסמל העיר, המתחם הבהאי המהווה חלק מהמרכז הבהאי העולמי, עם כיפת זהב מעל קברו של הבאב, הנביא שהניח את היסוד לדת הבהאית, מבני המרכז והגנים היפים. | |
| We’ll also mention here the “Last Fortress Plan for the Land of Israel”, a plan initiated by the British during the 2nd World War, intended to protect the Land of Israel from a possible invasion by the Nazis, mainly from the north, when the Nazis occupied France and the control of France and its colonies was in the hands of a pro-Nazi government, including our neighbors , Syria and Lebanon. In the summer of 1940, the British began establishing of fortifications to protect the country from invasion and to prepare operations of resistance to the occupiers, should it fall into the hands of the enemy | נזכיר עוד כאן את “תוכנית המבצר האחרון לארץ ישראל”, תכנית שיזמו הבריטים בימי מלחמת העולם השניה להגנת ארץ ישראל מפלישה אפשרית של הנאצים, בעיקר מצפון, כשהנאצים כבשו את צרפת והשליטה בצרפת ומושבתיה היתה בידי שלטון פרו-נאצי, כולל שכנותינו, סוריה ולבנון. בקיץ 1940 החלו הבריטים להקים קווי ביצורים להגנת הארץ מפני פלישה ולהכנת פעולות התנגדות לכובשים, אם תפול בידי האויב | |
| At some point, the threat from the north was removed, but then a threat from the south arrived. In 1942 the entire Carmel was declared a closed military area. Ideas and words like “Masada in Carmel” and “Musa-Dag” were thrown around, but the “200 days of anxiety” – that’s what the period was called because of the danger of annihilation that seemed immediate and imminent – passed without the need to use the fortifications. In various places in Carmel, and not far from my home – if you visit, there are still remnants from that era, bunkers and anti-tank angle iron. When I see them (almost daily), I’m reminded, especially in light of some current doom prophecies, that, despite everything, not all our worst fears and anxieties come true, and I can only hope we remember to pay more attention to the holiness and beauty around us. | בשלב מסוים, האיום מהצפון הוסר, אך אז הגיע איום מהדרום. ב-1942 הכרמל כולו הוכרז שטח צבאי סגור. נזרקו רעיונות ומילים כמו “מצדה בכרמל”, ו”מוסה-דאג”, אך “200 ימי החרדה” – כך נקראה אותה תקופה ע”ש סכנת ההשמדה שנדמתה מיידית וקרובה- עברו בלי צורך להשתמש בביצורים. במקומות שונים בכרמל, לא רחוק מביתי, אם תבואו לבקר, יש עדיין ממצאים מאותה תקופה, בונקרים וברזלי זוית נגד טנקים. כשאני רואה אותם (כמעט כל יום), אני נזכרת, במיוחד לנוכח בואות הזעם סביב, שלמרות הכל, לא כל הפחדים והחרדות הגרועים שלנו מתממשים, ואני מקוה שנזכור לשים לב יותר דוקא לקדושה וליופי סביבנו. |
ברזלי זווית נגד טנקים (בזנ”טים) בגן שאול סלעי בחיפה, שהוצבו על ידי הבריטים כחלק מתוכנית המבצר האחרון. במקום שלט לזכר אותם ימים. From Wikipedia – anti-tank angle iron the British placed (not too far from my place) in Haifa, as part of their “Last Fortress Plan for the Land of Israel”.
Torah & more... תורה ועוד 
ממש לגור בתוך ההיסטוריה