…שוב פורים, ושוב -“גילוי” ו”הסתרה” של סיפור מופלא, ושוב אני חוזרת ל”יומן” הדמיוני של מגילת אסתר, פרק ד’…

נשענת על מעקה האבן של המרפסת שלי, ראיתי אותו נעלם ברחובות הצפופים תחתי, ראשו עדיין כפוף מעט, אך צעדו קל יותר כאילו ניטעה בו תקווה מחודשת. הרמתי את ידי כדי להצל את עיני, הצמידים שעל פרקי ידיי מצלצלים בנועם. השמש השוקעת ייבשה בעדינות את דמעותיי, נוצצות על לחיי, ורוח הערב שיחקה בשערי הכהה, נופל על גבי בניגוד לסאטן הכחול המלכותי שנבחר עבורי הבוקר. מרחוק התנשאו ההרים כהים, פסגותיהם המחודדות מעוטרות בשלג בוהק, בעוד שבעמק שמתחת כבר פרחו השקדים והפיסטוקים בלבן וורוד.

…. Once again, it’s Purim, and here we are again with the revealed (gilui ~~ megillah) and hidden (hastara ~~ Esther), and once again, I return to Esther’s imaginary journal, chapter 4…
Leaning against the stone railing of my balcony, I saw him disappear into the crowded streets beneath me, his head still slightly stooped, but his step lighter as if planted with renewed hope.
I held my hand up to shadow my eyes, the bracelets on my wrists jingling softly. The setting sun gently dried my tears, sparkling on my cheeks, and the evening wind played with my dark hair, falling down my back, a beautiful contrast to the royal blue satin chosen for me this morning. In the distance the mountains loomed dark, their pointed peaks decorated with bright snow, while in the valley below the almonds and pistachios already blossomed in white and pink.

העיר הסתחררה כמו ערימה של נחשים צבעוניים. אנשים מיהרו בסמטאות לפני שהלילה יכסה הכל בשמיכה כבדה. הם נשאו כלובים עם תרנגולת, הובילו עיזים קשורות בחבל. ילדים שכשכו בשלוליות שנותרו מהגשם האחרון, והשליכו אבנים קטנות במים לאי שביעות רצונם של המבוגרים. בעלי דוכנים כבר אספו את סחורתם, כשהם מעמיסים את הכלים שנותרו בעגלות ובשקי בד צבעוני על גבם של חמורים קטנים. לרבות מהנשים היו סלי קש על ראשיהן עמוסים באורז, עדשים, פירות יבשים וירקות. הם הלכו בזוגות ובקבוצות קטנות, צחקו ודיברו על הכל ולא כלום. כמה משפחות כבר פרשו את המחצלות שלהן ברחוב המרוצף אבנים למנוחת הלילה. ריח הכמון וההל עלה והתערבב באוויר כמו קטורת, משכר, משקר.

The city swayed like a pile of colorful snakes. People rushed through the alleys before night fall covers everything with a heavy blanket. They carried cages with chicken, led goats tied with a rope. Children sloshed through puddles from the recent rain, tossing small stones to the adults’ discontent. Stallholders had already collected their goods, loading the remaining ware to carts and in bags of colorful fabric on the backs of small donkeys. Many of the women had straw baskets on their heads laden with rice, lentils, dried fruit, and vegetables. They walked in pairs and small groups, laughing and talking about everything and nothing. Some families already spread their mats on the cobble-stoned street for the night’s rest. The smell of cumin and cardamom rose and mixed in the air like incense, flying, lying.

מתכרבלת בתוך צעיף הקשמיר שלי מצינת הערב כשהירח עלה במזרח, כמעט מלא, שמעתי מחרוזת עוד ארוכה ובודדה רוטטת מרחוק.

“אני אהיה בחדר שלי”, שמעתי אותה, “אם את רק צריכה משהו…”

הנהנתי, מנגבת את עיניי שוב בגב ידי, “תודה”.

Huddled inside my cashmere scarf from the evening chill as the moon rose in the east, almost full, I heard a long, lone ood string vibrating from afar.
“I’ll be in my room”, I heard her, “if you just need anything … “
I nodded, wiping my eyes again with the back of my hand.
“Thank you”.

חייכתי חיוך קטן, מהנהנת מעבר לכתפי מבלי להסתובב לאחור. ציפור פרשה את כנפיה ללון בראש אחד הדקלים הגבוהים בשורה המובילה אל השער הראשי. ריח השמן הבוער הגיע לאפי עכשיו.

“לילה טוב הוד מעלתך,” אמרה, קדה לעברי במבואה.

“לילה טוב”.

I mouthed a little smile, nodding over my shoulder without turning back. A bird spread its wings to roost at the top of the tall palms leading to the main gate. The scent of burning oil reached my nose now.
“Good night your majesty,” she said, curtsying in the hallway.
“Good night”.

נשמתי עמוק. הכל היה דומם, כל כך התגעגעתי לאמא שלי ברגעים האלה. אמא שלי הייתה האישה הכי יפה בעיר, ודודי היה מאוהב בה בטירוף. אבל היא בחרה באחיו הצעיר שהיה יפה ומוכשר והבטיח לה את הירח. למרבה הצער, הוא מת בתאונה מוזרה כאשר בית המלאכה שלו עלה באש זמן קצר לאחר שנכנסה להריון איתי. דודי אמר לאמא שלי שהוא יטפל בה ובתינוק שלה, ברגע שאוולד, אבל אני מאמין שהיא לא יכלה לשאת את המחשבה לחיות בלי הגבר האהוב שלה. היא מתה כשילדה אותי, כאילו השלימה את שליחותה בעולם, להביא אותי לכאן. בכל שנה, אני חוגגת את יום הולדתי ואת יום השנה שלה. אני חושבת על כמה היא הייתה אמיצה, איך הלכה בעקבות ליבה. האם אצליח אי פעם לעשות את זה?

I took another deep breath. Everything was still, and oh, how I missed my mother in these moments. My mom was the most beautiful woman in the city, and my uncle was madly in love with her. But she opted for his younger brother who was handsome and talented and promised her the moon. Sadly, he died in a strange accident when his workshop caught on fire shortly after I was conceived. My uncle told my mom that he’d care for her and her baby, once I was born, but I believe she couldn’t bear the thought of living without her beloved man, and died at my childbirth, as if completing her mission upon my delivery. Every year, I celebrate my birthday and her memorial day. I think of how brave she was, following her heart. Will I be able to ever do that?

קולות רמים ושקשוק כוסות הגיעו לאוזני מהחצר. שני משרתים גררו מהמרתף חבית עץ מלאה יין. אחר, מעט מבוהל, נשא עימו ספר עבה. נאנחתי בהקלה. מה שזה לא יהיה, המלך יהיה עסוק שוב הלילה, ואני אוכל סוף סוף לנוח מהיום הארוך.

Loud voices and clanking glasses reached my ears from the courtyard. Two servants dragged a wooden wine barrel from the cellar. Another, almost frightened, carried a thick book. I sighed with relief. Whatever it is, the king would be busy again tonight, and I can finally rest from the long day.

החיים בארמון היו מלאי עיסוקים. לוח הזמנים שלי כלל פגישות אינסופיות עם אנשים רבים ששוטטו בחצרותינו, נהנו מנשפים יוקרתיים, וחשבו שהם חלק קריטי בממלכה שלנו שהשתרעה מהודו ועד כוש.

Life in the palace was hectic. My schedule included endless meetings with the many who roamed our courtyards, enjoying luxury banquets, and thinking they are a critical part of the kingdom which extended from India to Ethiopia.

אבל היום… זה התחיל כרגיל. כבר יותר מחמש שנים מאז שנלקחתי לחיות בארמון, והתרגלתי לכל הפינוקים האפשריים. גם הבקר, ישבתי עם הבנות, צוחקות כמו תמיד, אני במרכז. הם השחילו לי חרוזים יפים בשיער, עיסו בשמן את כפות רגליי, התקינו את עגילי הזהב שלי, קשרו את סנדלי הכסף על שוקי, קישטו את שמשיית הפרחים שלי. אחרי הכל, אני חייבת להיראות במיטבי. כולם יודעים שנבחרתי בגלל היופי שלי, וכשקוראים לי, כולם יעצרו, יסובו על עקביהם ויסתכלו. עליי.

But today… it started out as usual. It’s been more than five years since I was taken to live in the palace, and I’ve gotten used to every delicacy and treat possible. This morning too, I sat with my girls, laughing, as always, in the center. They threaded pretty beads in my hair, rubbed oil on my feet, fixed my gold earrings, tied the silver sandals up my thigh, decorated my flower parasol. I have to look my best. Everybody knows I was chosen for my beauty, and when I’m called, everybody will stop in their tracks and look. At me.

לפתע, הובהלתי אל החלון. התברר שהוא חיכה לי כל הבוקר! למה לא היה זהיר יותר? אסור לאף אחד לדעת עלינו! יכולתי לראות את תלתליו הכסופים מעטרים את ראשו כמו כתר, מקיפים את מצחו הגבוה ואת גולגולתו השזופה; מגע מבטו היודע כל היה שורף. שמעתי את הצרחות ואת השומרים שניסו להרגיע אותו ללא הצלחה. הצצתי והבחנתי באימה בבגדים העלובים ובגלימה האפורה הבלויה והקרועה, השק והאפר על ראשו, הולך בחוסר מנוחה ליד השער, מסרב לשמוע דבר מזה. איזה בושה, שלחתי את התך להביא לו בגדים חדשים, חולצת כותנה בהירה ומכנסיים תואמים רקומים בלבן. הוא סירב לקבל את המתנה שלי. הוא לא יעזוב עד שיעביר את המסר שלו. זה מקרה חירום.

Suddenly, I was rushed to the window. It turned out that he’d been waiting for me all morning! Why was he not more careful? It is forbidden for anyone to know about us! I could see his silvery curls adorning his head like a crown, surrounding his high forehead and tanned skull; his all-knowing gaze was smoldering. I heard the screams and the guards trying to calm him unsuccessfully. I peeked and noticed, in horror, the shabby clothes and worn, torn gray robe, sackcloth and ashes on his head, walking restlessly by the gate, refusing to hear nothing of it.
Ashamed, I sent Hatach to bring him new clothes, a light cotton shirt and matching, white embroidered pantalones. He refused to accept my gift. He will not leave until he conveys his message. It’s an emergency.

כשהשמש הגיעה לשיאה והבנות הלכו לאכול במטבח שלהן, התך הביא את ארוחת הצהריים שלי, נושא קערות חרסינה של תבשיל מהביל עם אורז זעפרן וירקות על מגש, נעלי הבד שלו מדשדשות לאורך מסדרון השיש. למדתי לזהות את צעדיו, את הצליעה. המלך לא רצה בו; זקן מדי ולא כשיר, אבל בגלל קשרים משפחתיים מסובכים הוא נמנע מלפטר אותו ושלח אותו להיות סריס לנשים. “

הוא אומר שהמצב מאוד קשה,” לחש התך, מביט בגנבה מעבר לכתפו, ובקול רם אמר, “הנה ארוחת הצהריים שלך, הוד מלכותך”.

When the sun reached its zenith and the girls went to eat in their kitchen, Hatach brought in my lunch, carrying porcelain bowls of steaming stew with saffron rice and vegetables on a platter, his canvas shoes shuffling along the marble corridor. I learned to recognize his footsteps, the limp. The king did not want him; too old and unfit, but because of complicated family relationships he avoided firing him and sent him instead to be a eunuch for the women.
“He says the situation is very difficult,” Hatach whispered, looking over his shoulder, and out loud said, “Here’s your lunch, your majesty.”

“תודה,” עניתי בנימוס בדיוק כמו שלימדו אותי, ואז לחשתי בחזרה, שואלת, “יש לך מידע נוסף?”

“אני מקווה שהמנה הזו תשמח אותך” אמר בקול. הוא הסתכל שוב סביבו ושלף פתק קטן מכיסו. “הנה” לחש, “הוא בקש להגיד לך את זה, ומתעקש שתלכי לשם” הוא הנהן לעבר החדרים, כולל חצר בית המלך הפנימית, “בלי כל דיחוי”.

“Thank you,” I replied politely as I was taught, then whispering back, I asked, “Do you have more information?”
“I hope this dish pleases you” he said. He looked around again and pulled out a small note from his pocket. “Here” he whispered, “He says to tell you this, and insists you go over there” he nodded towards the chambers, “without any delay”.

“אכן, האוכל נראה מצוין, כמו תמיד,” השבתי בקול רם, בניסיון לקנות עוד קצת זמן. “אתה יודע שאם אלך לשם בלי הזמנה, הוא יכול להרוג אותי!” מלמלתי מבעד לשיניי החשוקות. “”ואני, לא נקראתי לבוא אל המלך, זה שלושים יום”, ופתאום אני צריכה פשוט להופיע? בחצר הפנימית? ואז מה?” הרמתי את מבטי בשאלה. השומרים האישיים של המלך היו צוות של ארבעת אלפים איש בני האצולה, הנושאים חניתות חדות. כל זר שהתקרב ללא רשות נהרג מיד. זה קרה לוושתי. אני לא אהיה יוצא דופן אם זה יקרה גם לי.

הוא נד בראשו. “אמסור את תודותייך לטבח”, אמר רשמית, והוסיף ולחש “אמרתי לו. הנה, תקראי”, אמר, קד קידה והציץ שוב לבדוק את המסדרון.

“Indeed, the food looks excellent, as always,” I replied loudly trying to buy some more time. “You know that if I go there without an invite, he’d kill me!” I mumbled through my clenched teeth. “I haven’t been summoned for thirty days, and suddenly I should just show up? In the inner chamber? And then what?” I looked up questioningly. The king’s personal guards were a crew of four thousand men of the nobility, carrying sharp spears. Any stranger who approached without permission was killed immediately. It happened to Vashti. I would be no exception.
He shook his head. “I will convey that to the chef”, he said officially, and added, whispering “I told him. Here, read,” he said bowing, glancing to check the hallway.

“אבל, אני לא יכולה! אתה מבין אותי, נכון?” הקלף העדין מונח מקופל, נוגע לא נגע בחיקי. “הוא זה שהכריח אותי להבטיח לא לספר לאף אחד! אני חייבת לשמור על הסוד שלנו! וגם אתה”, הרמתי את מבטי אליו, מתחננת. העיניים שלו פגשו את שלי בשתיקה.

“But, I can’t! You understand me, don’t you?” The fine parchment laid folded, untouched in my lap. “He’s the one who made me promise not to tell anyone! I have to keep our secret! And so do you “, I looked up at him, pleading.
His eyes met mine in silence.

נאנחתי וקראתי שוב את הכתוב, מוצאת את כתב ידו המוכר של דודי, זוויתי ונרגש: “אל תדמי בנפשך להמלט בית המלך מכל היהודים. כי אם החרש תחרישי בעת הזאת, רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר, ואת ובית אביך, תאבדו. ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות”?

I sighed and rolled open the note, finding my uncle’s familiar handwriting, angular and excited: “Think not for a minute that you shall escape in the king’s house, and be better off than all the Jews. For if you hold your peace at this time, relief and deliverance will arise to the Jews from another source, but you and your father’s house will perish; and who knows whether you have not come to royal estate for such a time as this?’”

קראתי את הטקסט שוב ושוב, עצמתי את עיניי ונשמתי עמוק. מי יודע. באמת, מי יודע. האם בגלל זה הכל קרה בדיוק כך? תמונות עברו לפני, איך הגעתי לכאן בכלל, הכל מקרה, או רק מה’? … “תודה על ארוחת הצהריים,” אמרתי בקול, “בבקשה תחזור מאוחר יותר לקחת את המגש, ואנא, עדכן את הבנות שאני צריכה את המנוחה שלי ואין לי חשק לצאת לגנים.” הוא השתחווה שוב והלך.

I read the text again and again, closed my eyes and breathed deeply. Who knows. Really, who knows. Is that why it all happened just so? Images passed before me… all a coincidence or is the hand of G-d in this??
“Thank you for lunch,” I said out loud,” Please come back later to get the tray, and please, let the girls know I need my rest and have no desire to go out to the gardens.”
He bowed again and left.

כעבור זמן מה קמתי ויצאתי למרפסת שבה עמדתי, מביטה בצבעים ובצלילים המשתנים, מתפללת ובוכה, מתפללת ובוכה. לילה חשוך ושקט עכשיו. הסערה שככה. יש לי תוכנית. היא מסוכנת, ונדה בין אומץ לחוצפה, אבל אין כל מוצא אחר, אני ממשיכה ומתפללת, ומה שיקרה, יקרה.

אני שומעת את צעדיו של התך בחצר, את הגלימה הנגררת שלו, ממהר אליי בברכת דודי. הוא גם דאג שהמעדנים האהובים עלי יוכנו. הוא כבר יודע שזו תהיה הארוחה האחרונה שלי לפני שלושת הימים הבאים.

Sometime later I got up and went out to the balcony where I stood, gazing at the changing colors and sounds, praying and crying, praying and crying. It’s night, dark and quiet now. The storm has subsided. I have a plan. It’s dangerous, swinging between courage and chutzpa, but there’s no other way. I keep prayer; whatever happens, happens.
I can hear Hatach’s footsteps in the yard, his trailing robe, rushing to me with my uncle’s blessing. He’s also made sure my favorite delicacies have been prepared. He already knows that this is the last meal I would eat for the next three days.

PURIM SAME’ACH – פורים שמח