“& the fire… shall be kindled within”…. ואש המזבח תוקד ב

פרשת “צו”… לכאורה נדמה כאילו יש כאן המשך של אותה רשימת קרבנות בדיוק כמו בפרשה הקודמת, אך קריאה איטית תראה לנו שבין שתי הפרשות, מונגשות שתי תפיסות חיים המוצגות לפנינו כבר בפסוקים הפותחים כל פרשה:

ספר (ופרשת) ויקרא נפתח בפסוק: “וַיִּקְרָ֖א אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיְדַבֵּ֤ר ה’ אֵלָ֔יו מֵאֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד לֵאמֹֽר”… ואילו פרשת צו נפתחת ב”צַ֤ו אֶֽת־אַהֲרֹן֙ וְאֶת־בָּנָ֣יו לֵאמֹ֔ר זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הָעֹלָה”… (פרק ו:ב). משה ואהרון, שני אחים, שני עולמות רוחניים. משה מייצג ספונטניות בקשר עם הקב”ה. הוא יכול לגשת בכל עת והקב”ה מדבר אליו “פֶּ֣ה אֶל־פֶּ֞ה” (במדבר יב:ח). לאהרון נאמר במפורש “וְאַל־יָבֹ֤א בְכׇל־עֵת֙ אֶל־הַקֹּ֔דֶשׁ” (ויקרא טז:ב). הוא מייצג את הסדר המדויק שהביאו הכהנים לעבודת הפלחן.

The Torah portion of Tzav… Initially, it seems as a continuation of the same list of offerings here, just as in the previous Torah portion but a slow read will demonstrate to us that between the two portions, two ways of looking at life are presented to us in the verses that open each section:

The Book (and portion) of Vayikra / Leviticus opens with a verse: “Hashem called Moses and spoke to him from the Tent of Meeting, saying”… while the Torah portion of Tzav opens with: “Command Aaron and his sons thus: This is the ritual of the burnt offering”… (Leviticus 6:2). Moses and Aaron, two brothers, two spiritual worlds. Moses represents spontaneity in connection with G-d. He can approach at any time and Gd speaks to him “mouth to mouth” (Numbers 12: 8). Aaron is explicitly told “do not enter at any time to the Holy of Holies” (Leviticus 16:2). He represents the exact order which the priests brought to the worship service.

פרשת ויקרא פותחת בקריאה, וב”אָדָ֗ם כִּֽי־יַקְרִ֥יב מִכֶּ֛ם…” (ויקרא א:ב), פסוק שהשורש ק.ר.ב חוזר בו לא פחות מ-4 פעמים! הרצון להתקרב נמצא אצל האדם הרוצה בכך מעצמו, וההנחה היא שהוא אינו חוטא מלכתחילה. בפרשת צו, הציווי הוא חיצוני למצווה, ולכן יש כאן פקודה: “צַ֤ו… זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הָעֹלָ֑ה” (ויקרא ו:ב). שוב אין אנו סומכים עליו שירצה להתקרב אלא מורים לו מה לעשות, כך ולא אחרת. רש”י מוסיף לנו ש”אֵין צַו אֶלָּא לְשׁוֹן זֵרוּז מִיָּד וּלְדוֹרוֹת”, כלומר, לשון המתבקשת במקום בו יתכן עיכוב וריחוק.

The Torah portion of Vayikra opens with a calling, and with “a person who should draw near from among you…” (Leviticus 1:2), a verse in which the root k.r.b. (to draw near) repeats no less than 4 times! The desire to get closer is found in the person who wants it by himself, and the assumption is that he is not a sinner in the first place. In the Torah portion of Tzav, the commandment is external to the commander, and therefore there is an order here: “Command… this is the Law of the Olah” (Leviticus 6:2). We no longer trust the person to want to get closer but rather order him what to do, this way and not another. Rashi adds to us that “there is no command unless there’s a need to haste, now and for future generations”, which is the kind of speech required in a place where delay and distance are possible.

שתי הגישות מקבילות לבריאת האדם בבראשית: האדם של פרק א’ נברא בצלם אלוהים, לעומת האדם של פרק ב, שנברא מעפר. מי אנחנו? יצורים רוחניים ושמימיים או עפר ואפר? נצחיות או חומריות? יש בנו גם אור ורוח ונצח ופיסת שמים, וגם רצונות, ארציות, שפלות וסופניות. איך נלמד ונעשה כדי לא לוותר, ולשלב בין השניים?

The two approaches are parallel to the creation of the human being in Genesis: the human of chapter one was created in the image of God, as opposed to the one in chapter two, who was created from dust. Who we are? Spiritual and celestial beings or dust and ashes? Eternity or materiality? We have light and spirit and perpetuity and a piece of heaven, as well as desires, earthliness, lowliness and finitude. How will we learn and act so as not to give up, and combine the two?

הפסוק הפותח את פרשתנו, ממשיך: “וְאֵ֥שׁ הַמִּזְבֵּ֖חַ תּ֥וּקַד בּֽוֹ”. יתכן שהיה צריך להאמר, “בה”, בקרבן העולה, אך המילה “בו” מאפשרת לנו קריאה כפולה שונה: אש המזבח אכן תוקד במזבח  עצמו, וגם, באדם המקריב, כפי שמסביר השפת אמת, “יש מצב שהשלהבת עולה מאליה בלב האדם על ידי התעוררות נפשו, בראותו גודל חסדי אלוקים שעושה עם כל אחד ואחד מתוך עם ישראל בכל רגע ורגע… ומתוך התלהבות ,חשק ורצון נשרפים כל המחשבות השליליות… זו היא עבודתו של האדם היום יומית בה הוא צריך להתמיד ביום ובלילה. באמצעות דרך זו מסוגל האדם להיות דבק באור התורה”.

The verse that opens our parsha, continues: “And the fire of the altar shall burn within it” and the grammar implies here masculine form. It may have been necessary to say “within it” in the feminine form but the way it’s written, it allows us reading into it a dual meaning: the fire of the altar will indeed burn within the altar itself, and also, in the one who is offering, as the Sfat Emet  explains, “There’s a situation that the flame rises up on its own in the heart of the person, through the awakening of his soul, seeing the greatness of G-d’s grace that He has done with each and every one of the People of Israel at every moment … and out of enthusiasm, desire and will, all the negative thoughts are burned … This is the human’s daily work in which we must persevere day and night. Through this, one is capable of clinging to the light of the Torah. “

ועל אש הלהבה, ביטויה השונה בתוך כל אחד מאיתנו והצורך של כל אחד לדאוג לאש המיוחדת שלו, כתבה זלדה בשירה המפורסם, שני יסודות:

And about the fire’s flame, its different expression within each of us and the need for each one to take care of his own special fire, Zelda wrote in the famous poem, Two Elements:

The flame says to the cypress:
“When I see how calm
How full of pride you are
Something inside me
goes wild
How can one live this awesome life
Without a touch of madness
A touch of spirituality
Of imagination
Of freedom
With just this grim, ancient pride?
If I could, I would burn down the establishment
that we call the seasons
along with your cursed dependence
on earth and air and sun and rain and dew”.
The cypress does not answer.
He knows there’s madness within him,
and freedom,
and imagination,
and spirituality.
But the flame will not understand.
The flame will not believe.  
הלהבה אומרת לברוש
כאשר אני רואה
כמה אתה שאנן
כמה עוטה גאון
משהו בי משתולל
איך אפשר לעבור את החיים
הנוראים האלה
בלי שמץ של טירוף
בלי שמץ של רוחניות
בלי שמץ של דמיון
בלי שמץ של חירות
בגאוה עתיקה וקודרת
לו יכולתי הייתי שורפת
את הממסד
ששמו תקופות השנה
ואת התלות הארורה שלך באדמה,
באויר, בשמש, במטר ובטל.
הברוש שותק
הוא יודע שיש בו טירוף
שיש בו חירות
שיש בו דמיון
שיש בו רוחניות
אך השלהבת לא תבין
השלהבת לא תאמין.

שבת שלום SHABBAT SHALOM!

This entry was posted in Uncategorized. Bookmark the permalink.

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s