Torah & Tours, and this time, the Torah portion of Shmini, on silence and non-talkers…

תורה וטיולים, והפעם פרשת שמיני – “וידום אהרון” – על שתיקה ושתקנים

How do we react to particularly painful events? The question comes up more than once recently: a demonstration? Funeral? Scream and shout? In the “Yekke” (German-Jewish) environment where I grew up, things were often answered in silence. I knew about my aunt, for example, that she left Berlin in 1935. Since the rest of my immediate family left Germany in the 1930s and came to Israel, I assumed that it was the same for her. After all, because of the “agreement in silence” no one said otherwise. Only decades later, when I was 32 years old and a mother of three children myself, it came up in a casual conversation, which she would have love to avoid if she could, that in fact, it is true that they left Berlin in 1935, but she and her mother arrived in Israel only in 1949, after years of wandering in Europe, hiding, extermination camps, transit camps, arriving in Israel from North Africa. When I heard that tail-end of the story and asked to know more, she said her story was “boring”, but she had a “fabulous apple pie”, and maybe I’d like some coffee or hot chocolate too?איך אנחנו מגיבים לאירועים כואבים במיוחד? השאלה עולה לאחרונה לא אחת: הפגנה? לוויה? צעקה וזעקה? בסביבה ה”יקית” בא גדלתי, לא פעם דברים נענו בשתיקה. על דודה שלי, למשל, ידעתי שעזבה את ברלין ב-1935. מכיון ששאר בני המשפחה המיידית עזבו את גרמניה בשנות ה-30 ובאו לארץ, הנחתי שכך היה גם עבורה. אחרי הכל, בגלל “קשר השתיקה” אף אחד לא אמר אחרת. רק עשרות שנים מאוחר יותר, כשאני בת 32 ואמא לשלושה בעצמי, עלה בשיחה מקרית, ממנה לו יכלה היתה מתחמקת, שבעצם, נכון שב-1935 עזבו את ברלין, אבל לארץ, היא ואמה הגיעו רק ב-1949,  אחרי שנים של נדודים באירופה, חיים במחבוא, מחנות השמדה, מחנות מעבר, ומסע לארץ בכלל מצפון אפריקה. כששמעתי את קצה הסיפור ובקשתי לדעת עוד, אמרה שהסיפור שלה “משעמם”, אבל יש לה “עוגת תפוחים נהדרת”, ואולי ארצה גם קפה או שוקו חם?
The Torah portion of Shimini, which in its second part deals with kosher laws, forbidden foods and part with the laws of tum’a & tahara (“impurity” and “purity”), includes, in its first part, one of the only stories in the book of Leviticus: On that day, on the eighth day after the seven days of preparations, Rosh Chodesh Nisan, the Tabernacle was dedicated. It was a particularly exciting and festive day: Moshe, with immense generosity of spirit, teaches, not his own sons, his natural successors in his path, but the priests – his brother and his brother’s sons – the sacred works, and the sacrifices that are unique to them. Moses and Aaron bless the people and Gd reveals himself to the Israelites, but then, Nadav and Avihu, Aaron’s sons, offer a “foreign fire”, and fire comes out from before Gd and consumes them. In a chilling matter, the day’s agenda proceeds, and about Aaron, who lost two of his sons in one moment, it is said, “Vayidom Aaron” – and Aaron was still, quiet.פרשת שמיני, שבחלקה השני דיני כשרות, מאכלות אסורות וחלק מדיני טומאה וטהרה, כוללת, בחלקה הראשון, את אחד הסיפורים היחידים בספר ויקרא: באותו היום, ביום השמיני שלאחר שבעת ימי המילואים, ראש חודש ניסן, נחנך המשכן. היה זה יום מרגש וחגיגי במיוחד: משה, בגדולת נפש עצומה, מלמד, לא את בניו שלו, ממשיכיו הטבעיים לדרכו, אלא את הכהנים – אחיו ובני אחיו – את עבודות הקודש, ואת הקרבת הקורבנות המיוחדת להם. משה ואהרון מברכים את העם וה’ נגלה לבני ישראל, אבל אז, חורגים נדב ואביהוא בני אהרון ומקריבים “אש זרה”, ומלפני ה’ יוצאת אש ואוכלת אותם. באופן מצמרר, סדר היום ממשיך להתנהל, כשעל אהרון, שברגע אחד איבד שניים מבניו נאמר, “וידום אהרון”.
Why was Aaron silent? Did he spoke more in this silence than had he shouted and cried? And what did he say in his silence? The commentators differ: Rashi claims that Aharon not only remained silent, but also “received a reward for his silence.” Rashbam says that indeed, Aharon neither cried nor mourned. Tzror Hamor (Abraham Saba 1440-1508), one of the sages of Sephardic Judaism, who himself lost his two sons to the decrees of Christianity, claims that “he was told that this was Gd’s will, and he shouldn’t egret God’s decree”, while the Ramban says “that he (Aharon) was crying out loud and then calmed / quieted down”.למה נדם אהרון? האם דבר יותר בשתיקתו מאשר לו צעק ובכה? ומה אמר בשתיקתו? המפרשים חלוקים בדעתם: רש”י טוען שאהרון לא רק ששתק, אלא גם “קבל שכר על שתיקתו”. רשב”ם אומר שאכן, אהרון לא בכה ולא התאבל. צרור המור (אברהם סבע 1440-1508), מחכמי יהדות ספרד, שבעצמו איבד שני בניו לגזרות הנצרות, טוען ש”הודיעו שמה’ היתה לו, ושאין לו להצטער על גזירת ה'”, ואילו הרמב”ן אומר “שהיה (אהרון) בוכה בקול ואז שתק”.
The Torah portion of Shmini is always read around Passover, the holiday that celebrates the gift of speech (Pe-Sach, Passover’s Hebrew name, can literally mean – a speaking mouth), with the recitation of the Haggadah, Hallel with song and praise, and immediately after, Remembrance Day for the Holocaust. The gift of speech cannot but come with silence, because without the silence in between, speech is just meaningless noise. And yet, every day the question is asked: which things need to be said? In these days when it is so easy to express opinions, is it obligatory / mitzvah / necessary to speak, or perhaps sometimes, there are things for which silence is preferred? These days it is so easy to express an opinion, that it is so important to “say” what one thinks, what is the place of speech? What is the place of silence?פרשת שמיני נקראת תמיד בתקופה של חג הפסח, החג שחוגג את מתנה הדיבור, הפה-הסח של ההגדה, שיר והלל, ומייד לאחריו, יום הזכרון לשואה ולגבורה. מתנת הדיבור לא יכולה שלא לבוא בלי שתיקה, שהרי בלי השתיקה שבין לבין הדיבור הוא רק רעש חסר משמעות. ובכל זאת, בכל יום מחדש נשאלת השאלה: אלו דברים צריכים להאמר? בימים אלו שכל כך קל להביע דיעות, האם חובה / מצווה / צורך לדבר או שלפעמים, יש דברים שהשתיקה יפה להם? בימים אלו שקל כל כך להביע דיעה, שכל כך חשוב “להגיד” מה שחושבים, מה מקום הדיבור? מה מקום השתיקה?
On the road between Tel Aviv and Jerusalem, at the southeastern end of the Ayalon Valley, is an impressive structure that dates back to 1875, when Carmelite nuns purchased some land from the residents of the village of Emmaus, north of Latrun. Around the same time, two American entrepreneurs built a hotel on the remains of a Crusader fortress built in the area several hundred years earlier (1132) to overlook the road between Jaffa and Jerusalem. At the end of the 19th century, the journey between Jaffa and Jerusalem took about two days, and the hotel called “Maccabim Hotel” served the passengers on the way, but in 1892, when the railway line was inaugurated, travelers stopped going in carriages and the hotel was closed. A Trappist monk purchased the hotel and together with other monks founded the monastery there, planted olive trees, vineyards, a vegetable garden, pine and cypress trees, established a clinic and a built a library.על אם הדרך בין תל-אביב וירושלים, בקצה הדרום-מזרחי של עמק איילון, נמצא מבנה מרשים שראשיתו ב-1875, כשנזירות כרמליתיות רכשו שטחים חלקאיים מתושבי הכפר עמאוס, מצפון ללטרון. בערך באותו הזמן שני יזמים אמריקאים בנו בית מלון על שרידי מבצר צלבני שנבנה באיזור כמה מאות שנים קודם לכן (1132) כדי לשלוט על הדרך בין יפו וירושלים. בסוף המאה ה-19 המסע בין יפו וירושלים ארך כיומיים, והמלון שנקרא “מלון המכבים” שירת את הנוסעים בדרך, אך ב-1892 כשנחנך קו הרכבת, תנועת הנוסעים בכרכרות פחתה והמלון נסגר. נזיר טרפיסטי רכש את המלון ויחד עם נזירים נוספים ייסדו בו את המנזר, נטעו עצי זית, כרמים, גינת ירק, נטעו עצי אורן וברוש, הקימו מרפאה וספרייה .
During the First World War, the monastery’s monks, which was known as the “Silent Monastery” and is the only one of its kind in Israel, were expelled from the country, since they were French subjects, and the monastery became an Ottoman military camp. In 1919, the monks returned to rebuild the monastery, but it was destroyed again in an earthquake that occurred in 1927. In 1929, the monastery was renovated and over time, expanded to the structure we know today (the construction was only completed in 1960).במלחמת העולם הראשונה, נזירי המנזר, שנודע בשמו “מנזר השתקנים” והוא היחידי מסוגו בארץ, גורשו מהארץ, עקב היותם נתינים צרפתיים, והמנזר הפך למחנה צבאי עותמאני. ב-1919 חזרו הנזירים אל המנזר שנבנה מחדש אך נהרס שוב ברעידת אדמה שהתרחשה בשנת 1927. בשנת 1929 המנזר שופץ ועם הזמן, הורחב למבנה שמוכר לנו היום (בניית המנזר הסתיימה רק בשנת 1960).
Not far from the monastery, a British “Tigart” model police station was established, likewise to guard the road from Tel Aviv to Jerusalem during the Arab Revolt (1936-1939). After World War II, a large detention camp was established in Latrun for thousands of detainees. When the British left the country, the Latrun detention camp was abandoned, and during the heavy fighting it was also destroyed. In the War of Independence (1948), the monastery, which was located on the border of the no-man’s land between Israel and Jordan, was controlled by the Jordanian Legion. In 1967, IDF forces occupied the area and the Ayalon Valley came under the control of the State of Israel.לא רחוק מהמנזר הוקמה תחנת משטרה בריטית מדגם טיגארט , שגם מטרתה היתה לשמור על הדרך מת”א לירושלים בתקופת המרד הערבי (1936-1939). לאחר מלחמת העולם השנייה הוקם בלטרון מחנה מעצר גדול עבור אלפי עצורים. כשהבריטים עזבו את הארץ, מחנה העצורים בלטרון ננטש ,ובמהלך הקרבות הקשים גם נהרס .במלחמת העצמאות (1948) המנזר ששכן על גבול שטח ההפקר בין ישראל וירדן, נשלט ע”י הלגיון הירדני. ב -1967 כבשו כוחות צה”ל את האיזור ועמק איילון עבר לשליטת מדינת ישראל.
In the movie “Frisco Kid” (translated in Hebrew as “Rabbi Avraham in the Wild West”), Rabbi Avraham (Gene Wilder) sets out from Poland to San Francisco. On the way, he meets a bank-robber (Harrison Ford) and together they go through many adventures, including, arriving at a Trappist monastery somewhere in Colorado or Arizona, where they encounter life without verbal communication, which is of course completely incomprehensible to the rabbi. “How do they live without talking?” he wonders with his traveling companion, “What if someone wants the salt?” How can you communicate without words?בסרט “פריסקו קיד” ששמו תורגם לעברית כ”רבי אברהם במערב הפרוע”, יוצא רבי אברהם (ג’ין וויילדר) לדרכו מפולין לסן פרנסיסקו. בדרך הוא חובר לשודד דרכים (האריסון פורד) ויחד עם עוברים הרפתקאות רבות, כולל, הגעתם למנזר שתקנים אי-שם אולי בקולורדו או אריזונה, שם הם מתוודאים לחיים בלי תקשורת מילולית, דבר שכמובן לגמרי לא מובן לרב. “איך הם חיים בלי לדבר?” הוא תוהה עם שותפו למסע, “מה אם מישהו רוצה שיעבירו לו את המלח??” איך אפשר לתקשר בלי מילים?
The monks in the Silence Monastery, today about 20 men of different nationalities, still speak very little and lead a simple life. To be accepted as a monk one must be a man over 21 years of age and must pass a probationary period of six years. The daily schedule begins at 03:00am with the first hours until sunrise being devoted to prayer and study, as are the afternoon and evening hours. In the middle of the day, the monks work in agriculture on the monastery’s grounds, which extend to about 400 dunams, and in tourism: there is a shop selling the monastery’s produce – wine (The monastery winery produces “Letrun Wines” – about 300,000 bottles a year, most of which are intended for export), honey, olive oil and olives, souvenirs and books. The monastery has a vegetarian, almost vegan kitchen, and a hostel mainly for volunteers but open to everyone.הנזירים במנזר השתקנים, כיום כ-20 גברים בני לאומים שונים, עדיין מדברים מעט מאד וחיים חיי פשטות. כדי להתקבל כנזיר צריך להיות גבר מעל גיל 21 והוא חייב לעמוד בתקופת מבחן של שש שנים.   סדר היום מתחיל ב- 03:00 כשהשעות הראשונות עד הזריחה מוקדשות לתפילה וללימוד, וכך גם שעות אחה”צ והערב. באמצע היום הנזירים עובדים בחקלאות בשטחי המנזר המשתרעים ע”פ כ-400 דונם, ובתיירות: במקום חנות המוכרת את תוצרת המנזר- יין (ביקב המנזר מייצרים את “יינות לטרון” – כ-300 אלף בקבוקים בשנה המיועדים רובם ליצוא), דבש, שמן-זית וזיתים, מזכרות וספרים. במנזר פועל מטבח צמחוני, כמעט טבעוני, ואכסניה בעיקר למתנדבים אך פתוחה לכל אדם. 
In the courtyard of the monastery, there is a collection of archaeological items from the area, including ancient coffins, fragments of decorated columns, and more. Near the entrance, in a section called “the Brotherhood Garden”, there is a tall monument carved in wood that was placed there in 2006 known as “one should live in one’s faith”. It shows three figures from the 12th century, belonging to the three religions who, in the abbot’s opinion, represent tolerance. the characters are: • Rashi – the greatest commentator of the Bible and the Talmud who taught “my heart inclines after those who allow forgiveness”. • Bernard of Clairvaux – father of the order of the Trappists who, despite being among the supporters of the Crusades, opposed harming the Jews and said that “hurting the Jews is like hurting the apple of Jesus’ eye.” • Salah-a-Din – who after the Battle at Karnei Hitin in the lower Galilee (1187) allowed the inhabitants of every Crusader fortress and city that surrendered, to live in peace.בחצר המנזר אוסף פריטים ארכאולוגים מהאיזור כולל גלוסקמאות, שברי עמודים מעוטרים ועוד. ליד הכניסה למנזר, בגן הנקרא “גן האחווה”, נמצאת אנדרטה גבוהה מגולפת בעץ שהוצבה במקום ב-2006 ומכונה “איש באמונתו יחיה”. היא מציגה שלוש דמויות מהמאה ה-12 בני שלוש הדתות המייצגות לדעת אב המנזר את הסובלנות. הדמויות הן: רש”י – גדול מפרשי התנ”כ והתלמוד שדרש “ליבי נוטה אחרי המתירים לסלוח”. ברנאר מקלרבו – אבי מסדר הטרפיסטים אשר למרות היותו בין התומכים במסעות הצלב, התנגד לפגיעה ביהודים ואמר כי “לפגוע ביהודים זה כמו לפגוע בבבת עיניו של ישוע”. צלאח א דין – שלאחר קרב קרני חיטין (1187) איפשר לתושבי כל מבצר ועיר צלבנית שנכנעו, לעוזבם בשלום.
We should also note that because of the area’s strategic location, there were tough battles here since the days of the Bible till the Six Day War, among them the battle of Joshua ben-Nun against the kings where it is said “the sun in Gibeon rests and the moon in the valley of Ayalon” (Joshua 10:12); the battle of Emmaus in which Judah Maccabee’s army defeated the three Syrian generals of the Seleucid army in 164 BC; and the battle over the Crusader fortress of Letrun in which Richard the Lionheart who headed the Third Crusade, participated. By the way, the name “Letrun” itself is a corruption of the French name of a Crusader fortress called “Letron des Chevaliers” which means “Knight’s Tower”. Today, the Letrun area is known as a developed and prosperous tourist area dealing with agriculture, history and the heritage of Israel and tourism. Highly Recommended! SHABBAT SHALOM!נציין שבגלל אסטרטגיית האיזור, היו בו קרבות קשים כבר מתקופת התנכ ועד מלחמת ששת הימים, ביניהם קרב יהושע בן-נון נגד המלכים שם נאמר “שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון” (יהושע י,יב), קרב אמאוס בו ניצח צבא יהודה המכבי את שלושת המצביאים הסוריים של הצבא הסלווקי ב 164 לפנה”ס, והקרב על המבצר הצלבני בלטרון בו השתתף ריצ’ארד לב הארי שעמד בראש מסע הצלב השלישי. אגב, השם “לטרון” בעצמו הוא שיבוש השם מצרפתית של מבצר צלבני שנקרא ” לטורון דז שבאלייר ” שפרושו “מגדל האבירים “. כיום, אזור לטרון ידוע כאזור תיירותי מפותח ומשגשג העוסק בחקלאות, הסטוריה ומורשת ישראל ותיירות. מומלץ!
שבת שלום!
תמונת המנזר מויקיפדיה
This entry was posted in Uncategorized. Bookmark the permalink.

1 Response to Torah & Tours, and this time, the Torah portion of Shmini, on silence and non-talkers…

  1. Kara Aharon says:

    היסטוריה מעניינת. תודה

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in: Logo

You are commenting using your account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s