תורה וטיולים עם תזריע-מצורע, טומאה וטהרה”… (English translation below)

השבוע נפגוש אולי את הפרשות הכי מוזרות והכי קלות לאי-הבנה בלב ספר ויקרא: תזריע-מצורע, שתי פרשות הנקראות ביחד בשנה שאינה מעוברת וסמוך לראש חודש אייר, כוללות את דיני היולדת ודיני נגעי הצרעת. מה אכפת לנו מצרעת עכשיו, ומה זה בכלל? ומה פתאום יש דינים מיוחדים לאשה היולדת?  

דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר, אִשָּׁה֙ כִּ֣י תַזְרִ֔יעַ וְיָלְדָ֖ה זָכָ֑ר וְטָֽמְאָה֙ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים…. וְאִם־נְקֵבָ֣ה תֵלֵ֔ד וְטָמְאָ֥ה שְׁבֻעַ֖יִם… כך נפתח פרק י”ב העוסק בדיני היולדת, ומייד מעלה תהיות ואפילו דחיה: מה פירוש אשה ש”תזריע”? איזה מן תיאור זה? ולמה הלידה מלווה בטומאה? בקריאה מהירה, אנחנו עלולים לחשוב שהלידה או האשה היא דבר שלילי ו/או מסמלת חטא כלשהו. אין דבר רחוק מכך.

בסיפור גירוש אדם וחווה מגן עדן, נאמר: וַֽיְשַׁלְּחֵ֛הוּ ה’ אֱלֹהִ֖ים מִגַּן־עֵ֑דֶן לַֽעֲבֹד֙ אֶת־הָ֣אֲדָמָ֔ה… וַיְגָ֖רֶשׁ אֶת־הָֽאָדָ֑ם וַיַּשְׁכֵּן֩ מִקֶּ֨דֶם לְגַן־עֵ֜דֶן… (בראשית ג, כג-כד). נכון שהאשה הצטרפה אל האיש, אך לפי הכתוב, רק הוא גורש ולא היא. לפי ההבנה זו, לאשה נשאר משהו מגן עדן, חיבור לנצח. דבר זה מתבטא בכך שהיא שותפה פעילה יותר בבריאה משום שהיא יכולה ללדת.  

חשוב מאד לציין ש”טומאה” בשום אופן איננה לכלוך, אלא משמעותה ריחוק רוחני, לעומת טהרה שמייצגת של קרבה רוחנית. במשך חיינו אנחנו נכנסים ויוצאים בין שני המצבים האלו. ככל שהפוטנציאל לקרבה גדול יותר, כך גם אפשרות הריחוק. כשנולדת בת שיש בה את הכוח להוליד בעצמה, העוצמה גדולה פי שתיים מאשר כשנולד בן, ואז הטומאה מוכפלת.

התורה מתייחסת ביראת קודש לתהליך ההריון והלידה. כל עוד האשה בהריון, היא נושאת בתוכה את העתיד, אך כאשר היא יולדת, העתיד יוצא ממנה, פיזית, ומתחיל בחיים משל עצמו. זהו תהליך לא פשוט שיחד עם השמחה שבו, עלול להיות מלווה בכל מיני מחשבות, רגשות ותהליכים קשים ומפחידים. התורה מזמינה את האשה לבוא בעצמה אל בית המקדש ולהביא קורבנות מיוחדים משלה (ושוב, קרבן מלשון קרבה). לא בעלה או גבר כלשהו ממשפחתה עושה את המסע עבורה, לא בהריון ובלידה ולכן גם לא בהבאת הקרבן שלה. זו היא, האם הטריה,  שמקבלת את הזמן שלה לחיבור, ולהשבת האיזון הרוחני והשלווה שלה.

ומה על המצורע והצרעת? נאמר קודם כל, שזו איננה אותה מחלת עור שראינו בסרטים שונים כמו “האי של סופיה”, “הפרפר” ועוד, אלא תופעה שכנראה עברה מן העולם ובזמנו היתה ביטוי לבעיה ביחסים בין האדם והאחר (בניגוד למערכות אחרות בין האדם ועצמו ובין האדם ואלוהיו). לכן התבטאה הצרעת בעור, בבגד ובבית, בכל מקום בו האדם בא במגע עם הסובבים אותו.

המצורע הראשון בתורה הוא לא אחר מאשר משה רבנו, שמתאר את עצמו באותה הזדמנות גם כ”כבד פה וכבד לשון” (שמות ד). משה שמחפש, חוקר ובודק, מי הם אחיו, האם אלו המצרים או אולי העברים? מה היא משימתו בחיים ביחס לאלו סביבו? יחד עם המסע הלאומי מעבדות בארץ צרה ומצרה, לחירות בארץ טובה ורחבה, ארץ זבת חלב ודבש, גם משה מוצא את ה”תשובה” שלו, את חופש הביטוי שלו ומסיים את התורה בספר שלם אותו הוא מדבר בלי עזרה, אחרי שאהרון ששמש לו כ”מתורגמן” בחלק מהזמן כבר נפטר, ואפילו בשירה.

כאמור, הצרעת לא היתה מחלת עור טיפוסית כמו מחלות עור המוכרות בימינו, אך לו היתה, אולי היה החולה בה זוכה להגיע לטיפול במקום כמו חמי טבריה. בטבריה, אחת מארבע הערים הקדושות בארץ (יחד עם ירושלים, חברון וצפת) נמצא אתר מרחצאות הכולל נביעות של 17 מעיינות, מהם אחדים גלויים לעין, כחלק מתופעה יחודית לאורך כל איזור הכנרת ובקעת הירדן. המים הטרמו-מינרליים, מכילים מינרלים ומלחים, מגיעים לברכות, אמבטיות ומקוואות כשהם בטמפרטורה של כ-60 מעלות צלזיוס, ועוברים קירור לטמפרטורה של כ-37-38 מעלות (קצת יותר מחום הגוף שלנו).

בתלמוד נאמר על מקור המים: “א”ר יוחנן שלושה נשתיירו מהם (ממעיינות התהום שנפתחו במבול והם נובעים עדין מים רותחים כמי המבול והם): בלועה דגדר (גדר קשורה לחמת גדר) וחמי טבריא ועיניא רבתי דבירם (המעין הגדול שבבירם – המקום לא זוהה – כנראה בעבר הירדן צפונית מהכנרת)” (סנהדרין קח:א). במסכת מגילה נאמר “חמת זו טבריא. ולמה נקראה שמה חמת? על שום חמי טבריא” (ו:א), ובמסכת תענית מוזכר שזהו מקום שניתן לטבול בו במים חמים ולהטהר (כי מים שחיממו ושאבו אותם באופן מלאכותי פסולים לעניין מקווה).

נוסיף גם את הדיון ההלכתי (במסכת שבת לט:א-ב) סביב דינם של המים האלו כמקור חום טבעי לבישול: האם הם “תולדות חמה”, כלומר, מים שהתחממו על ידי הטבע (על ידי השמש וכל בישול טבעי שאינו על ידי אדם), או שמא הם “תולדות האור” (אש =UR), כי המים מתחממים “בפתח הגהינום שזה חמור יותר מתולדות חמה”? זהו לא רק דיון תאורתי אלא מגיע מהכרות עמוקה ומהצורך מלדעת אם אפשר להשתמש במי חמי טבריה בשבת ואם כן, איך.

הרומאים הטביעו על המטבעות שיצקו בטבריה את דמות היגיאה, אלת הבריאות. על הפופולריות של המרחצאות בימי בית שני מספר המדרש: “ומפני מה אין חמי-טבריא בירושלים ? כדי שלא יהיו עולי רגל אומרים: אלמלי לא עלינו אלא לרחוץ בחמי טבריא – דיינו, ונמצאת עלייה שלא לשמה” (מסכת פסחים ח:ב).

במשך כל השנים פקדו אנשים את המעיינות. בעשורים האחרונים נבנו, שופצו ופותחו מלונות ומקומות בילוי רבים באיזור. אני זוכרת את עצמי שם כילדה עם סבתי, ושנים אחכ, גם עם ילדי שלי. כיום אין לנו קורבנות ליולדת ולמצורע, אבל עדיין חשוב לקחת פסקי זמן פה ושם במקום בו אפשר לבקר, להתפנק ולהחלים.

שבת שלום.

This week we are meeting possibly the strangest and easiest to misunderstand Torah portions, right in the heart of the Book of Leviticus: Tazria-Metzora, two readings that usually come together in a non-leap year and near Rosh Chodesh Iyer, and include the laws of childbirth and the laws of tzara’at, wrongly translated as “leprosy”. What do we care about leprosy now, and what is it anyway? And why are there special laws for the woman who gives birth?

“Speak to the Israelite people thus: When a woman at childbirth gives birth (literally “bears a seed”) to a male, she shall be “impure” (have tum’a) seven days….. If she gives birth to a female, she shall be “impure” for two weeks”….  This is the opening of chapter 12 which deals with the birthing mother, which immediately raises questions and even rejections: what does it mean to “bear a seed”? what kind of description is this? And mostly, why is childbirth accompanied by “impurity”, tum’a? A cursory read, we may think that childbirth or women are a negative thing and/or symbolizes some kind of sin. Nothing is farther from that.

In the story of the expulsion of Adam and Hava from the Garden of Eden, it is said: “So H’ Gd banished Adam… and drove him out…” It is true that the woman joined the man, but according to the Torah, only he was expelled and not her. Accordingly, the woman is left with something from heaven, a connection to eternity. This is expressed in the fact that she is a more active partner in creation because she can give birth.

It is very important to note that “impurity”, tum’a, is in no way dirty or filthy, but rather, means spiritual distance, as opposed to “purity”, tahara, which represents spiritual closeness. Throughout our lives we go in and out between these two states. The greater the potential for closeness, the greater the possibility of distance. When a daughter is born, who herself has the ability to give birth on her own, the power is twice as great as when a son is born, then the “impurity” is doubled.

The Torah treats the process of pregnancy and childbirth with reverence. As long as the woman is pregnant, she carries the future within her, but when she gives birth, the future physically leaves her, and begins a life of its own. This is not a simple process which, along with the joy in it, may be accompanied by all kinds of thoughts, feelings and difficult and scary processes. The Torah invites the woman herself to come to the Temple and bring her own special sacrifices (and again, a sacrifice, korban, from the word karov). Neither her husband nor any man from her family makes the journey for her, just as he’s not pregnancy and birthing for her, and therefore not when making her korban either. It is she, the new mother, who gets her time to connect, and to restore her spiritual balance and peace.

And what about the metzora and the tzara’at? We need to emphasize, first of all, that this is not the same skin disease that we saw in various films such as “Sofia’s Island”, “The Papillon” and more, but a phenomenon that probably passed from the world by now, but at the time was an expression of a problem in the relationship between a person and the other (as opposed to other systems that address the sphere between a person and themselves, or a person and Gd). That’s why “leprosy” manifested itself in the skin, clothing and home, in places where one comes in contact with those around him.

The first metzora in the Torah is none other than Moses, who describes himself on that same occasion as “heavy / slow of speech and heavy / slow of tongue” (Exodus 4:10). Moses who searches, investigates and checks, who are his brothers, are they the Egyptians or maybe the Hebrews? What is his mission in life in regards to those around him? Along with the national journey from slavery in a narrow and troubling land (Mitzrayim = Egypt from tzar – narrow, tight, trouble), to freedom in a “good and wide land”, a land flowing with milk and honey, Moses also finds his “teshuva” (answer as well as repentance), his freedom of expression and ends the Torah in a complete book which he speaks on his own, without any assistance (after Aaron who served as his “interpreter” some of the time has already passed away), and even in a Song.

As mentioned, leprosy was not a typical skin disease like skin diseases known nowadays, but if it had been, the patient plagued with it, might have been able to get treatment in a place like the Hot Springs of Tiberias. In Tiberias, one of the four holy cities in the Land (along with Jerusalem, Hebron and Safed), there is a bathing site that includes 17 springs, some of which are visible to the eye, as part of a unique phenomenon throughout the entire Kinneret and Jordan Valley area. The thermo-mineral water, containing minerals and salts, reaches the pools, baths and water baths at a temperature of about 60 degrees Celsius (140F), and undergoes cooling to a temperature of about 37-38 degrees (~99.5 or slightly more than our body temperature).

In the Talmud (Sanhedrin 108:a) it is said about the source of the water: “Rabbi Yoḥanan says: Three fountains of the great deep that were breached in the flood remained, and boiling water continues to flow in them as it did during the flood. They are: Beloa of Gader (possibly in the area of Hamat Gader), and the hot springs of Tiberias, and the great spring of Beiram (the place has not been identified – possibly past the Jordan north of the Sea of Galilee)”. In Tractate Megillah (6:a) it is said “Hamat is Tiberias. And why was her name called Hamat? On the account of hot (ham) springs of Tiberias”, and in the Tractate Ta’anit it is mentioned that this is a place where you can immerse yourself in hot water and purify yourself (otherwise water that has been artificially heated and pumped is invalid for mikveh purposes).

Let’s also add the halachic discussion (in Tractate Shabbat 39:a-b) regarding the ruling of this water as a source of natural heat for cooking: is it water that has been heated by nature (by the sun and any natural cooking that is not by humans), or are they the result of fire, because the water heats up “at the entrance of hell, which is worse than the sun’s heat”? This is not just a theoretical discussion, but comes from a deep knowledge and the need to know if it is possible to use Tiberias’ hot springs water on Shabbat and if so, how.

The Romans stamped the image of Hygia, the goddess of health, on the coins they cast in Tiberias. Regarding the popularity of bathing in the days of the Second Temple, the midrash says: “And why are Tiberias hot-springs not in Jerusalem? So the pilgrims won’t say, it would been enough for us to some here (to Jerusalem) to bathe in the hot-springs of Tiberias, and then our pilgrimage would have been for naught” (P’sachim 8:b).

Throughout the years people frequented the springs. In recent decades, many hotels and entertainment venues have been built, renovated and developed in the area. I remember myself there with my grandmother and years later, with my own children. Today we don’t have sacrifices for the birthing woman and nor the metzora, but it is still important to take breaks here and there in a place where you can visit, pamper yourself and recover.

Shabbat Shalom.

גן לאומי חמת טבריה – ההפתעה כבר בפנים